מבוא לפניי תביעה כספית בסכום של 15,300 ₪, וכן תביעה שכנגד, בסכום של 35,720 ₪, אשר התבררו בהליך של סדר דין מהיר, בגין נזקים שנגרמו לרכבים בתאונת דרכים שארעה ביום 2 בספטמבר 2010 . התובעת, חברה להשכרת רכב, עתרה בכתב התביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבה (להלן- "היונדאי"). בכתב התביעה פורט שכתוצאה מהתאונה נגרמו ליונדאי נזקים, אשר הוערכו בחוות דעת שמאי בסכום של 6,450 ₪. בנוסף לסכום האמור עתרה התובעת לפיצוי בגין ירידת ערך בסך של 7,000 ₪, לפיצוי בגין שכר טרחת השמאי בסך של 600 ₪, לפיצוי בגין הוצאות שונות בסך של 500 ₪, ולפיצוי בגין אובדן הכנסה בסך של 750 ₪. התביעה שכנגד היא תביעת שיבוב בגין נזקים שנגרמו בתאונה לרכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעת (להלן- "הניסן"). בכתב התביעה שכנגד נתבע הסכום שאותו שילמה התובעת שכנגד למבוטחת, בסכום של 60,847 ₪, שכר טרחת שמאי, בסכום של 440 ₪, הוצאות גרירת רכב והוצאות רכב חלופי, בסכום של 1,620 ₪, וכן סך של 500 ₪ בגין הוצאות שהוצאו לשם גביית הסכום, ובניכוי הסכום שהתקבל עבור שרידי הרכב. בד בבד עם הגשת כתב התביעה שכנגד, הגישה הנתבעת בקשה להוספת נתבע בתביעה שכנגד. הנתבעת הטעימה כי מדובר בנהג ששכר את רכב היונדאי ועל כן הוא נחוץ לשם בירור התביעה. במהלך הישיבה המקדמית, העלו הנתבעים שכנגד שתי טענות משפטיות. הנתבע שכנגד טען שאין מקום לצירופו כנתבע בתביעה שכנגד, והפנה לתקנה 214ה' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, (להלן- "תקנות סדר הדין האזרחי") המורה שבהליך של סדר דין מהיר, אין לכלול בתביעה שכנגד צד שאינו כלול בתביעה העיקרית. התובעת טענה להיעדר יריבות בינה לבין התובעות שכנגד, שכן כחברה להשכרת רכב, אין היא אחראית לעוולתו של הנהג, לפיכך, לטענתה, יש להפנות את התביעה כנגד הנהג או כנגד חברת הביטוח בלבד. אקדים ואציין שלאחר עיון בטענות הצדדים ובראיותיהם מצאתי כי יש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד בחלקה. נימוקי פסק הדין יובאו בתמצית כמצוות תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי. צירוף הנתבע שכנגד בד בבד עם הגשת התביעה שכנגד הוגשה כאמור לבית- המשפט בקשה להתיר את צירופו של בעל דין נוסף. ביום 12 ביולי 2011, נעתרתי לבקשה, והתרתי את צירופו של נהג היונדאי כנתבע נוסף. במהלך הישיבה המקדמית טען הנתבע שכנגד, שלא היה מקום לצרפו להליך, וזאת לאור הוראות תקנה 214ה' לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה שבהליך של סדר דין מהיר, אין לכלול בתביעה שכנגד צד שאינו כלול בתביעה העיקרית. לאחר עיון בטענה מצאתי שיש להיעתר לה ולהורות על ביטול החלטתי בדבר צירופו של הנתבע שכנגד. תקנה 214ה(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "נתבע בתובענה בסדר דין מהיר רשאי, עם הגשת כתב ההגנה, להגיש תביעה- שכנגד, שאינה כוללת בעלי דין שאינם עדיין בעלי דין בתובענה המקורית....". תקנת משנה (ב) מוסיפה וקובעת שעל תביעה שכנגד יחולו הוראות פרק זה, וכן שלא יחולו לגביה תקנות 54 עד 56 ו- 59 לתקנות סדר הדין האזרחי. הטעם להוראה זו ברור, ומקורו בכוונה לאפשר הליך יעיל וזריז בבירור תביעות המתנהלות בסדר דין מהיר, ומניעת סרבול ההליך בשל צירוף צדדים נוספים (ראו למשל ר' כהן ומ' קליין, סדר דין מהיר, (תשס"ה) עמ' 34). השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם רשאי בית המשפט להענות לבקשה לצירוף נתבע נוסף, חרף ההוראות האמורות. שקלתי לעניין זה את הוראת תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, שתחולתה לא נשללה לגבי הליכים המתנהלים בסדר דין מהיר, ובגדרה מוקנית לבית -המשפט הסמכות להוסיף בעל דין- כדלקמן: "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". מבחינה עניינית ראוי היה לצרף את נהג הרכב להליך, וצירופו היה לטעמי מייעל את הדיון, ולא היה גורם לסירבולו של ההליך או לדחייתו. יחד עם זאת, לאחר עיון במכלול ההוראות שנקבעו לעניין זה, מצאתי שחרף הסמכות המוקנית בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, קיימת הוראה ספציפית לעניין תביעה שכנגד בסדר דין מהיר, שאינה מאפשרת צירוף בעל דין נוסף, כל עוד הוא אינו בעל דין בתביעה המקורית. ראוי להשוות לעניין הסוגיה שבמחלוקת בין ההוראות שנקבעו על ידי מחוקק המשנה לעניין תביעה שכנגד לבין ההוראות שנקבעו לעניין משלוח הודעה לצד השלישי. בעוד שלעניין משלוח הודעה לצד שלישי, קבע מחוקק המשנה סמכות שבשיקול דעת לבית המשפט להתיר את משלוח ההודעה, ובכך לאפשר צירופם של בעלי דין נוספים להליך, לא נקבעה סמכות דומה באשר להוספת בעל דין נוסף בתביעה שכנגד, ומחוקק המשנה בחר בקביעת הוראה קטגורית, האוסרת על צירוף נתבע כאמור, מבלי להותיר סמכות שבשקול דעת לבית המשפט, אף שלל במפורש את תחולתן של תקנות 54 עד 56 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בצירוף בעל דין חדש בתביעה שכנגד. כפי שנקבע על ידי כב' השופט מ' סובל בברע"א 586/08 (מחוזי י-ם) דנוק רונית נ' איכותית בע"מ, (מיום 21.9.08, פורסם במאגרים)- "טענת המבקשת לפיה היה על בית משפט השלום לתת אישור לצירופו של נתבע נוסף כתובע שכנגד מכוח תקנה 214ה(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת התקנה, הדורשת באופן קטיגורי שהתביעה שכנגד לא תכלול "בעלי דין שאינם עדיין בעלי דין בתובענה המקורית", ואינה מקנה לבית המשפט שיקול דעת לאשר הגשת תביעה שכנגד על ידי מי שאינו בעל דין בתביעה המקורית. אדם כזה רשאי להגיש תביעה עצמאית ולבקש במסגרתה כל סעד אותו חפץ לכלול בתביעה שכנגד". אף שכאמור בענייננו צירוף הנתבע תורם דווקא ליעילות הדיון ולא לסרבולו, שכן הנהג התייצב לדיון ממילא לשם מסירת עדות כנהג הרכב המעורב בתאונה, ולא היה בצירופו כדי לגרום לדחיית מועד הדיון, מצאתי שלאור ההוראה הקטגורית השוללת אפשרות לצירוף בעל דין חדש, אין מנוס מקבלת טענתו של הנהג, שלפיה לא היה מקום לצרפו כנתבע שכנגד. העדר יריבות בסיכומיה טענה כאמור התובעת, היא הנתבעת שכנגד, לחוסר יריבות בינה לבין התובעת שכנגד, בטענה שלפיה לא ניתן לייחס לחברה להשכרת הרכב אחריות בגין עוולה שביצע נהג הרכב. התובעת הפנתה לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבר"ע 159/95 (מחוזי י-ם) אלדן השכרת רכב ואח' נ' עופר שנהב ואח' (מיום 10.9.95). באותו פסק דין עמד בית המשפט על עקרון היסוד בנזיקין לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד, ואין הוא אחראי לעוולות הזולת, למעט בהתקיים חריג המטיל אחריות שילוחית, כגון בעניינו של מעביד למעשה עובדו, של שולח למעשה שלוח, או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה. התובעת טענה שבענייננו לא הוכחה יריבות, שכן לא הוכח התקיימותו של אחד החריגים האמורים. עוד טענה התובעת שכדי לבסס יריבות, היה על התובעת שכנגד לתבוע גם את חברת הביטוח, שפרטיה היו ידועים לתובעת שכנגד. במהלך השנים דנו בתי- המשפט מספר פעמים בטענת העדר היריבות אשר הועלתה על ידי חברות להשכרת רכב, והצביעו על מספר עילות שבשלן קיימת יריבות בין חברת השכרת רכב לבין ניזוק צד ג'. בתי המשפט אף קבעו במקרים המתאימים את אחריותן של חברות להשכרת רכב בגין נזקים שגרם שוכר הרכב לצד שלישי. כך למשל נפסק שחברת השכרת רכב משמשת "מעין-מבטחת" ומכאן שיש יריבות ישירה בין צד שלישי ובינה. עמד על כך למשל בית המשפט המחוזי בבר"ע 3057/05 (מחוזי ת"א) בסט קאר חברה להשכרת רכב נ' דגן עופר (מיום 6.12.06 פורסם במאגרים)- "על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברת השכרה; חברות השכרה שעיסוקן בהשכרת רכב מודעות לכך שלעתים השוכר שגרם נזק לרכב השכור או לצד שלישי אינו ניתן לאיתור. לפיכך, מחובתן לבטח עצמן מפני מקרים מסוג זה, שהרי כבעלים של הרכב הן אחראיות לכל נזק שנגרם באמצעותו ... חברות השכרה חייבות, עפ"י דין לבטח רכב שמושכר על ידן. הפרת חובה זו מהווה הפרת חובה חקוקה המקימה חבות בנזיקין, שחלה מכוח סעיפים 19(7) ו- 40(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב) התשמ"ה - 1985 (להלן: "צו הפיקוח"), ומכוח הוראת המפקח על התעבורה מיום 1/3/89 שקבע במפורש כי חברת השכרה, להבדיל מבעלים של רכב לשימוש עצמי, מחויבת בביטוח צד שלישי גם לנזקי רכוש. זאת ועוד, סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981 מטיל על חברת השכרה חבות ישירה כלפי צד שלישי, גם אם לא ביטחה עצמה, במקרה בו לא אותר הנהג...". בתי המשפט עמדו לעיתים גם על אחריותה המשולבת של חברת השכרת רכב, הן מכח היותה הבעלים, ומעין -מבטחת, והן מכח היותה מתירת השימוש ברכב (ראו למשל ת"ק 1471/06 (חי) ביסקר הלנה נ' דן רכב ותחבורה בע"מ, מיום 20.8.06, פורסם במאגרים). מקורות נוספים להטלת אחריות מצאו בתי המשפט בעוולת הרשלנות. כך למשך נקבע כי חברת ההשכרה אשר מתרשלת באי קבלת פקדונות וערובות מתאימים בזמן השכרת רכב ובאי עריכת ביטוח מתאים, אחראית מכח עוולת הרשלנות, (ראו למשל ת.א. 165156/02 אילון חברה לביטוח ואח' נ' בסט קאר חברה לשירותי רכבים בע"מ, כב' השופט שנהב). לעיתים חייבו בתי המשפט את חברת ההשכרה לאחר שמצאו שחוזה ההשכרה הינו חוזה לטובת צד שלישי, וזאת מקום שחוזה ההשכרה כולל כיסוי ביטוחי (ראו למשל ת.א. 6969/01 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יזרעאלוב אשר ואח'). המבקשת הגישה ביום 10 באוגוסט 2011 בקשה לבית המשפט לשלוח הודעת צד ג' כנגד מבטחת רכבה ברשות הפלסטינית. הבקשה נדחתה, שכן היא הוגשה כחודשיים לאחר הגשת כתב ההגנה וסמוך למועד הדיון המקורי שנקבע בתיק. מאוחר יותר נדחה מועד הדיון והבקשה למשלוח הודעה לצד השלישי לא חודשה. התובעת, אשר כאמור הגישה את התביעה באופן אישי, ולא באמצעות מבטחת, לא צירפה לכתב התביעה או לכתב ההגנה בתביעה שכנגד את המסמכים הרלוונטיים, שמהם ניתן היה ללמוד על הקף אחריותה או על העדר יריבות, כגון פוליסת הביטוח והסכם השכירות. אין ללמוד מעצם הגשת הבקשה למשלוח הודעה לצד השלישי שאכן היא מילאה אחר החובות המוטלות עליה כחברת השכרת רכב. יצוין שהתובעת הינה בעלת הרכב, וככל שאכן היה לתובעת ביטוח, היה עליה להפעילו ולצרף את המבטחת לתביעה לאלתר, כדי לעמוד בחבותה כלפי צדדים שלישיים, בהתאם לחובות המוטלות עליה על פי הדינים האמורים, במיוחד שעה שמדובר בחברת ביטוח הפועלת ברשות הפלסטינית. לפיכך מצאתי שקיימת יריבות בין התובעת לבין צדדים שלישיים, בין מכוח היותה בעלת הרכב ומתירת השימוש בו, בין מכוח היותה מעין- מבטחת, בין מכוח חוזה לטובת צד שלישי, בין מכוח עוולת הפרת חובה ובין מכוח עוולת הרשלנות, ועל כן אני דוחה את טענתה של התובעת לחוסר יריבות. האחריות לתאונה גרסת התובעת (הנתבעת שכנגד) על פי המתואר בכתב התביעה, אירעה התאונה בשעה שהיונדאי נסעה בנתיב השמאלי, בעוד שהניסן נסעה בנתיב הימני, במקביל ליונדאי. לפתע האיצה הניסן, והחלה בעקיפה מסוכנת של אוטובוס אשר נסע לפניה, תוך שהיא מתפרצת לנתיב נסיעתה של היונדאי. כתוצאה מהסטייה פגעה הניסן ביונדאי, התנגשה בה מצד ימין, והדפה אותה אל גדר ההפרדה שבאמצע הכביש. בשל עוצמת הפגיעה נהדפה היונדאי מגדר ההפרדה לשול שבצד הנגדי, והתנגשה בגדר. במהלך הדיון שהתקיים בפניי העיד נהג היונדאי (שהוא הנתבע שכנגד), אודות נסיבות התאונה- "אני בירידה איטית בכביש לכיוון יריחו. אני נוסע בנתיב השמאלי וישנו אוטובוס ורכב שמאחוריו שנסעו בנתיב הימני. כשהגעתי במקביל לרכב שהיה מאחורי האוטובוס, הרכב הזה פנה שמאלה ופגע בי באזור כנף ימנית קדמית ואני סטיתי בכיוון של המעקה שנמצא בצד השמאלי. כשאני פגעתי במעקה הזה, מכסה המנוע שלי נפתח ואיבדתי שליטה ועברתי לצד ימין ופגעתי בגדר שנמצאת בצד ימין של הכביש". במהלך החקירה הנגדית השיב הנהג שהיונדאי נפגעה על ידי הפינה השמאלית קדמית של הניסן. אשר לפגיעה בחלקה האחורי של היונדאי, והשיב שבשעה שסטה שמאלה, נפגע היונדאי גם מגדר ההפרדה שמצד שמאל. הנהג נשאל באשר לטופס ההודעה במשטרה, שם הועלתה גרסה שאינה מתיישבת עם הגרסה שמסר בפני, והשיב שהוא אינו דובר עברית, ואת ההודעה רשם עבורו אדם שבו פגש באקראי בתחנת המשטרה, הדובר עברית. כן טען שהוא עצמו לא ידע מהי הגרסה שנרשמה מפיו, והיא הוקראה לו על ידי עורך דינו לקראת הדיון, אז גילה שהגרסה שנמסרה בשעתו מפיו אינה נכונה. גרסת הנתבעות (והתובעת כנגד) על פי המתואר בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, אירעה התאונה בשעה שהניסן יצאה לעקיפה של האוטובוס אשר נסע לפניה בנתיב הנסיעה הימני. נטען שהנהגת, אשר נהגה בניסן, החלה בעקיפה רק לאחר שהיא בדקה ומצאה שהכביש פנוי לעקיפה, אותתה, ופנתה לנתיב השמאלי. תוך כדי עקיפה של האוטובוס, חשה לפתע הנהגת פגיעה בחלק האחורי של רכבה, שעה שהיונדאי התנגשה בניסן מאחור, והדפה אותה אל עבר מעקה הבטיחות. משם עפה הניסן לעבר האוטובוס. גם במהלך הדיון שהתקיים בפניי, הדגישה הנהגת כי היא יצאה לעקיפה של האוטובוס רק לאחר שבדקה האם תנאי הדרך מאפשרים עקיפה. הנהגת השיבה שהניסן כלל לא נפגעה בצידה השמאלי במהלך התאונה. במהלך החקירה הנגדית השיבה הנהגת שהתאונה אירעה בשעה שרכבה היה כולו בנתיב השמאלי. עוד השיבה שלאחר שנפגעה מהיונדאי ונהדפה אל עבר גדר ההפרדה, הסיטה את רכבה ועל כן פגעה באוטובוס. אז נפגעה בצד ימני קדמי של רכבה. אף שהנהגת לא ידעה להשיב מדוע לא היא הגישה את ההודעה אודות התאונה לחברת הביטוח, אלא בעלה, ובאיזה שלב של עקיפת האוטובוס הייתה בעת שנפגעה על ידי היונדאי, מצאתי שעדותה הייתה עדות אמינה, וכי היא לא ראתה את פרטי הפגיעה של היונדאי בניסן כיון שבעת הפגיעה הייתה היונדאי בצד הימני אחורי של הניסן. לא מצאתי שיש לקבל את הטענה לפיה מסרה במשטרה בהודעתה אודות התאונה גרסה סותרת, גרסה שנמסרה בפני. אף שהגרסה שנמסרה במשטרה הייתה קצרה, בעיקרה מדובר בגרסה אחת לנסיבות התאונה. אמנם בטופס ההודעה לחברת הביטוח, אשר ניתן על ידי בעלה של הנהגת, נרשם שקיים נזק גם לצד שמאל של הניסן, דבר שאינו נכון, לא מצאתי שיש בכך כדי לפגום בגרסתה של הנהגת לנסיבות התאונה. האחריות לתאונה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, ושמעתי את הראיות ואת טיעוני הצדדים, מצאתי שיש להעדיף את גרסת הנתבעות לנסיבות התאונה. גרסתן של הנתבעות מתיישבת עם הנזקים שנגרמו לרכבים. גרסתה של התובעת, לפיה התפרצה הניסן מהנתיב הימני ופגעה ביונדאי שנסעה משמאלה, בחלקה הימני קדמי של היונדאי, אינה מתיישבת עם תמונות הנזק שנגרם לניסן. על פי תמונות שהוצגו בפניי במהלך הדיון וכעולה מחוות הדעת של השמאי, ניזוקה הניסן בחלקה הימני בלבד. ניתן היה לצפות שאילו הייתה הניסן פוגעת ביונדאי שמשמאלה לאחר שסטתה והתפרצה לנתיב השמאלי, כנטען על ידי התובעת, הייתה נפגעת בחלקה השמאלי. הנתבעות מסרו מצידן גרסה המתיישבת עם הנזקים שנגרמו לשני הרכבים, שלפיה לאחר שהניסן הייתה בנתיב השמאלי במהלך עקיפה של האוטובוס, החלה היונדאי, אשר נסעה עובר לתאונה במסלול הימני מאחורי הניסן, לעקוף גם היא את האוטובוס, ולאחר שסטתה לעבר הניסן, פגעה בה בצד הימני אחורי. לפיכך מצאתי שהאחריות לתאונה מוטלת על היונדאי. הנזקים אשר להוכחת הנזקים, נזקיהן של הנתבעות הוכחו כדבעי באמצעות חוות הדעת. הנתבעים שכנגד לא הגישו חוות דעת נגדית ולא עלה בידיהם לסתור את הנזקים הנטענים. סוף דבר אשר על כן, אני דוחה את התביעה, מוחקת את התביעה שכנגד נגד הנתבע שכנגד, ומקבלת את התביעה שכנגד נגד הנתבעת שכנגד. הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את סכום התביעה שכנגד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 2,500 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישא הסכום תוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל. סדר דין מהירהפרת חובה חקוקה