1. התובעת עוסקת ביצור ומכירה של רשתות גדר וחומרי גידור. 2. הנתבעת מס. 1 (להלן: החברה) עסקה בין היתר בשיווק מוצרים מהסוג המיוצר ונמכר ע"י התובעת, ואף זכתה במכרזים של קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) לאספקת מוצרים כאלה בשנים 1993 ו- 1995. 3. הנתבעת מס. 2 (להלן: מנחם) היתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעלת מניות, דירקטורית יחידה ומנהלת בחברה (ראה תצהיר תשובות לשאלון ת/2). היא גם עסקה בפועל כמנהלת חשבונות של החברה. 4. הנתבע מס. 3 (להלן: שרעבי) שימש בזמן הרלוונטי לתביעה כמנהל בחברה (ראה תצהיר תשובות לשאלון ת/4). ביום 6.7.92, ניתן כנגד שרעבי צו כינוס נכסים בתיק פש"ר 784/91 בבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 27.4.95 הוא הוכרז כפושט רגל. 5. במהלך שנת 1995, הזמינה החברה מהתובעת, כפי שעשתה בשנים עברו, מוצרים שונים. המוצרים סופקו עפ"י ההזמנות. עבור חלק מהמוצרים שקבלה, משכה החברה לפקודת התובעת, ומסרה לתובעת, שיקים דחויים משוכים על חשבון הבנק של החברה, שנחתמו בחתימתה של מנחם בצירוף חותמת החברה. עפ"י הנוהג שהיה קיים בין התובעת לבין החברה, שילמה החברה עבור המוצרים שהיא קבלה לפי "שוטף + 60" (דהיינו, כעבור 60 יום מסוף החודש שבו בוצעה אספקת הסחורה) או תוך תקופה קצרה לאחר מכן. לא היתה עדות של מי מהצדדים לגבי המועד המדויק שבו נמסר כל אחד מהשיקים. יחד עם זאת, מעדותו של מנהל התובעת, רו"ח ראובן זנגי, עולה כי החברה נהגה למסור שיק דחוי בסמוך לאחר מועד אספקת הסחורה (עמ' 27 ש' 11-13). בכל אופן, לא היתה עדות או ראיה אחרת מטעם מי מהצדדים כי התובעת התנתה את אספקת הסחורה שבגינה הוגשה התביעה הנדונה בהפקדת שיק של החברה אצל התובעת לפני או במעמד אספקת הסחורה. להלן רשימת מועדי אספקת הסחורה נשוא התביעה לחברה, סכומי ההזמנות ומועדי הפרעון של השיקים. מועד האספקה סכום ההזמנה זמן פרעון של השיק 29.8.95 48,354 ש"ח 12.12.95 27.9.95 40,435 ש"ח 13.1.96 19.10.95 32,327 ש"ח 10.1.96 8.11.95 33,696 ש"ח 10.2.96 13.11.95 21,207 ש"ח 5.2.96 16.11.95 17,690 ש"ח 8.2.96 23.11.95 22,745 ש"ח לא נמסר שיק 30.11.95 17,690 ש"ח לא נמסר שיק 7.12.95 17,690 ש"ח לא נמסר שיק השיקים שנמסרו לא כובדו ע"י הבנק. גם החשבונות בגין ההזמנות שלגביהן לא נמסרו שיקים לא נפרעו. אין מחלוקת כי החברה חייבת לתובעת בגין אי פרעון החובות הנ"ל סך של 282,461 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה. הדיון התמקד בטענות התובעת בדבר אחריותם האישית של הנתבעים האחרים, מנחם ושרעבי, לשלם את חובות החברה. העילות הנטענות כנגד השניים הן: א. עוולת תרמית. ב. עוולת הפרת החובה החקוקה שבעבירות המרמה, הוצאת שיק ללא כיסוי (לגבי מנחם בלבד), ופקודת פשיטת הרגל (לגבי שרעבי בלבד). ג. מצג שווא רשלני (עוולת רשלנות) ו/או משא ומתן שלא בתום לב. 6. כאן המקום לציין כי ב"כ התובעת, שדקדק מאד, הן בכתב התביעה והן בסיכומיו, בהגדרת העילות שהוא מתבסס עליהן, נמנע מלבקש מבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבעים האחרים (ראה סעיפים 13-18 לכתב התביעה ופרקים ג' - ה1 לסיכומיו). גם שלב ההוכחות לא התמקד בעניניים הרלוונטיים לדוקטרינת הרמת המסך. לדוגמא, מן הראיות עלה כי מנחם ושרעבי היו מעורבים ביחד גם בחברה אחרת, צול - גידור ובנין בע"מ (להלן: חברת צול), אולם מלבד העובדות שחברה זו מופיעה בספרי החברה כמי שנמצאת ביתרת חובה של כ - 67,000 ש"ח בסוף שנת 1996 כלפי החברה, וששרעבי קבל משכורת מחברת צול במהלך שנת 1995 למרות שבאותה שנה הוא עבד גם אצל החברה, לא הוצגה תשתית מלאה של הקשרים בין הנתבעים לבין חברת צול כדי לבסס טענה של ערבוב נכסים המעמיד עילה של הרמת מסך. כמו-כן, לא הוכח כי מנחם או שרעבי נמנעו מלפרוע את חובות החברה לתובעת תוך העדפת האינטרס האישי שלהם, כגון פרעון חובות שהם ערבים להם באופן אישי [השווה לע"א 4747/93 דומה טקסטיל בע"מ (פירוק) נ. ביטי, פ"ד נ(2) 27 ות"א (שלום י-ם) 8989/96 (לא פורסם)]. על ההבדל בין חיובם של מנהלי חברה בגין אחריותם האישית בנזיקין לבין חיובם עפ"י העקרון של הרמת מסך, עמד בית המשפט העליון בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700: הטלת אחריות אישית מקיימת את העקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עקרון על ידי התעלמות ממנו. מדובר בשתי תופעות נורמטיביות שונות בתכלית, כך שלא ניתן להסיק על קיומן של אחת מכך שנטען שהשניה מתקיימת. לפיכך, אין מקום לדון במסגרת פסק-דין זה באפשרות של הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה. נעבור לבחון אחת לאחת את עילת התביעה כנגד מנחם ושרעבי. אחריותה האישית של מנחם עוולת התרמית 7. עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שזו לשונו: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון." 8. ב"כ התובעת טוען כי מנחם חבה בגין עוולת תרמית בשל מצג שהשיקים הדחויים שהיא משכה לטובת התובעת יפרעו בעת הגיע זמן פרעונם. הוא מתבסס על פסיקה לפיה עצם משיכת שיק דחוי יוצר את המצג האמור (ע"פ 184/59 כוגן נ. היוה"מ פ"ד יד 141 ופסיקה בעקבותיו המצוטטת בעמ' 6 לסיכומי ב"כ התובעת). ממשיך וטוען ב"כ התובעת כי בעת שמנחם משכה את השיקים, היא ידעה, או היתה קלת ראש או אפתית כלפי העובדה, שהשיקים לא יכובדו כאשר יגיע מועד פרעונם. הוא מיחס את הידיעה האמורה למנחם על סמך קריסת טענה שהופיעה בסעיף 12 לתצהיר העדות שלה, לפיה קק"ל ביטלה ו/או לא ביצעה ו/או הפסיקה לבצע הזמנות עפ"י המכרז בו זכתה החברה. טענה זו נבדתה כבר במהלך דיון בבקשה לביטול עיקול זמני שהוטל ע"י התובעת (המ' 8794/96), ושוב במהלך ההוכחות, לאור הודאתה הבלתי מסוייגת של מנחם שכל הכסף שהיה צריך להיות משולם ע"י קק"ל עפ"י המכרז שולם לחשבון הבנק של החברה. למרות שאותה טענה נופלת, אין בכך כדי ליצור יש מאין. עדיין רובץ על שכמה של התובעת הנטל להוכיח כי התקיים אצל מנחם היסוד הנפשי הדרוש כדי לקיים עוולת תרמית. עוולת התרמית היא עוולת כוונה (בר שירה, התרמית, בעריכת טדסקי (מהד' שניה, הוצאת אקדמון) 27-28), ועל התובע בגינה להוכיח כי התקיימה ידיעה או עצימת עיניים אצל הנתבע למצג לא נכון שהוצג בפני התובע, וזאת בכוונה להטעות את התובע באמצעות המצג. עוולת התרמית מעלה כנגד הנתבע האשמה רצינית שבמקרים מסוימים עשויה לגרור גם אחריות פלילית, ולכן מידת ההוכחה הנדרשת בתביעת תרמית היא גבוהה וודאית יותר מזו הנדרשת במשפטים אזרחיים אחרים (בר-שירה, שם, 48). התובעת לא הצליחה להוכיח, בעדות ישירה או על יסוד ראיות נסיבתיות, כי התקיים אצל מנחם, בעת שהוציאה את השיקים, מודעות בדבר חוסר האפשרות של החברה לפרוע את השיקים כאשר יגיע מועד פרעונם, תוך כוונה להטעות במצג שהיא הציגה, הגלום בשיקים שהיא הוציאה. 9. ב"כ התובעת מייחס למנחם ידיעה שהשיקים שהוציאה לא יפרעו, בטענה שמצבה הפיננסי של החברה בעת משיכת השיקים היה כה גרוע שהיה ברור לה כבר אז (ברמה של ידיעה) שהשיקים לא יפרעו. כדי לדון בטענה זו, נזדקק למספר נתונים נוספים. ראשית, מסגרת האשראי בחשבון הבנק של החברה היתה 130,000 ש"ח. עיון בדפי החשבון לאורך השנים 1995-1996 מראה כי הבנק נהג לכבד שיקים גם כאשר היתה חריגה עד 30,000 ש"ח מעבר למסגרת האשראי. נשוב ונביט בטבלת ההזמנות שבגינן הוצאו שיקים של החברה, והפעם, תוך התיחסות לגובה יתרת החובה בבנק במועד הוצאת השיקים (מתוך הנחה שהשיקים הוצאו בסמוך לאחר מועד האספקה של הסחורה): מועד האספקה סכום ההזמנה יתרת חובה בבנק בעת הוצאת השיק זמן פרעון של השיק 29.8.95 48,354 ש"ח 110,970 ש"ח 12.12.95 27.9.95 40,435 ש"ח 143,821 ש"ח 13.1.96 3. 19.10.95 32,327 ש"ח 128,669 ש"ח 10.1.96 4. 8.11.95 33,696 ש"ח 150,484 ש"ח 10.2.96 5. 13.11.95 21,207 ש"ח 144,977 ש"ח 5.2.96 6. 16.11.95 17,690 ש"ח 147,030 ש"ח 8.2.96 לטענת ב"כ התובעת, אם מצרפים את סכומי השיקים לסכומי יתרות החובה, יוצא כי במועד משיכת השיק האחרון, 16.11.95, צפוי היה שהחברה תאלץ לפרוע במועד פרעון השיק האחרון סך של למעלה מ- 340,000 ש"ח. במצב כזה, לטענתו, היתה מנחם חייבת לדעת כי הבנק לא יכבד את השיקים שהוציאה. הטענה הזאת אינה יכולה לעמוד. היא מניחה מצב סטאטי בחברה מבחינת הכנסות בין מועד הוצאת השיקים לבין המועד לפרעונם. זה לא היה המצב של החברה. החברה היתה חברה פעילה בעת שהוצאו השיקים והיה לה צפי הכנסות לא מבוטל. לפי דפי החשבון ותיעוד ההעברות הבנקאיות של קק"ל (נספחים י"ב ו-ט"ז לתצהירי התובעת), אחרי הוצאת השיק האחרון שברשימה הנ"ל, העבירה קק"ל לחשבון החברה סך של 229,639 ש"ח. מדובר בכספים שהגיעו לחברה בגין המכרז ולכן אלה היו הכנסות צפויות. אם נחסיר את סכומי ההכנסות הללו מהסכום המצטבר של יתרת החובה בחשבון והשיקים, נותר חוב לחברה בבנק בסכום של כ - 110,000 ש"ח. אם נתעלם לרגע מהכנסות והוצאות צפויות אחרות, הסכום של 110,000 ש"ח הוא יתרת החובה שהיתה צפויה בחשבון במועדי פרעון השיקים, והוא במסגרת האשראי שהבנק נתן לחברה. לכן, עפ"י נתונים אלה בלבד, לא ניתן לומר כי מנחם ידעה בעת משיכת השיקים שהשיקים לא יפרעו. ער אני לכך כי החשבון הנ"ל הוא פשטני מדי. מלבד ההכנסות מקק"ל, היו לחברה הכנסות גם ממקורות נוספים. דפי החשבון מראים הכנסות מידי פעם מ'מס"ב' ומ'ממסרים דחויים', אם כי בסכומים הפחותים בהרבה מההכנסות מקק"ל. החברה גם משכה שיקים נוספים באותה תקופה. מנהל התובעת רו"ח זנגי העיד על שלושה שיקים נוספים לאלה שנמסרו כנגד הסחורה נשוא התביעה, כ"א ע"ס 25,000 - 30,000 ש"ח, שהוצגו לפרעון באותה תקופה שהוצאו השיקים נשוא התביעה, שלא כובדו. החברה הצליחה לפרוע שלושה שיקים אלה או שהוחלפו בשיקים מאוחרים יותר שנפרעו (עמ' 15 ש' 24 ואילך והמכתב ת/ 6). היו גם שיקים דחויים אחרים שהוצגו לפרעון בחשבון באותה התקופה, חלקם כובדו ולחלקם לא כובדו. למרות שלתובעת ניתנה גישה לספריה של החברה (סעיף 13ב' לתצהירו של רו"ח זנגי), לא הוכח כי למנחם היה ברור בעת הוצאת השיקים, לאור סך הכל ההכנסות הצפויות וההתחייבויות של החברה בעת שהיא משכה את השיקים, כי השיקים לא יכובדו במועדי פרעונם. 10. מנחם הודתה בחקירתה הנגדית שהחברה נהגה לקבל סחורה מספקים, לשלם עבורה בשיקים דחויים, לממש את הסחורה ולפרוע חובות קודמים עבור סחורה שהוזמנה קודם לכן באמצעות התקבולים מהסחורה החדשה יותר. "כמו שכל עסק מתגלגל". (עמ' 44 ש' 19) יתכן וניתן לומר שמנהל חברה סביר היה צריך לצפות כי ששת השיקים או חלקם לא יפרעו במועד פרעונם. החברה פעלה במצב של יתרת חובה מתמדת בחשבון הבנק בגבול מסגרת האשראי שניתנה לה או מעליה. נעשתה הוצאה לא מבוקרת של הזמנת סחורות והוצאת שיקים דחויים עבור סחורות, בתקווה שהכנסות העתיד ימשיכו לאפשר לחברה להחזיק את ראשה מעל המים. אילו בעוולת רשלנות היינו עוסקים, היתה משמעות למידת הסבירות של פעולות מנהל החברה. אולם בעוולת תרמית עסקינן, שבה דרוש להוכיח ידיעה. לא הוכח, כאמור, כי מכלול ההכנסות וההוצאות של החברה במועד מתן כל שיק ושיק יצר מצב שבו מנחם ידעה כי אי כיבוד השיקים הוא דבר ודאי או קרוב לכך. בנוסף, למרות היותה גם מנהלת החשבונות של החברה, לא הוכח כי מנחם ניהלה רישום שוטף של המצב הנתון של ההכנסות וההוצאות הצפויות של החברה בעת שהוציאה את שיקים, כדי שניתן יהיה לבסס טענה שהיא ידעה מה סיכוי השיקים להפרע ברגע שיגיעו מועדי פרעונם. 11. יש להבדיל בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בת.א. (שלום חיפה) 20014/92 שאליו הפנה ב"כ התובעת. באותו מקרה, מסרו מנהלי חברה שנתבעו באופן אישי שיקים דחויים של החברה ע"ס 120,000 ש"ח, בו בזמן שחובות החברה עמדו ע"ס של 700,000 ש"ח, 400,000 ש"ח מעבר לאשראי המאושר בבנק, ושווי נכסיה היה זניח. בית המשפט קבע כי החברה היתה אז במצב של חדלות פרעון, והיא אכן הפסיקה את פעילותה בתוך חודש ימים. (ראה עמ' 6 לפסק-דין). בית המשפט חייב את מנהלי החברה באופן אישי תוך קביעה שהיה ברור להם בעת מתן השיקים שאין בידי החברה אמצעים כספים לפורעם. כפי שכבר נאמר, לא הוכח במקרה שבפנינו כי החברה היתה במצב שבו ברור היה למנחם בעת הוצאת השיקים, שהם לא יפרעו. 12. ב"כ התובעת מפנה לשתי טענות אחרות של מנחם - הטענה שברור היה לה שהשיקים יפרעו מכספים שתקבל החברה מלקוחותיה בגין סחורה שהוזמנה מהתובעת ושסופקה ללקוחות החברה (סעיף 11 לכתב ההגנה), והטענה שהחברה קרסה בשל העיקול הזמני שהתובעת הטילה על חשבון הבנק של החברה (טענה שנשמעה במהלך עדותה בבית המשפט). באשר לטענה שברור היה לה שהשיקים יפרעו, צודק ב"כ התובעת כי הטענה לא הוכחה. כפי שראינו, חשבון הבנק של החברה היה ביתרת חובה גבוהה שאף חרגה ממסגרת האשראי המאושרת. למרות הצפי של הכנסות מלקוחות, אין לומר כי מצבה של החברה יצר וודאות כי השיקים הדחויים יפרעו. יחד עם זאת, אין בדחית טענה זו כדי להוכיח את היסוד הנפשי של כוונה אצל מנחם כדי לבסס עוולת תרמית. הוא הדין לגבי הטענה שהחברה קרסה בגלל העיקול הזמני. העיקול הזמני הוטל לאחר שהוגשה התביעה, ואין כל קשר בינו לבין המצב שהביא לכך שהחברה לא כבדה את השיקים הדחויים נשוא התביעה. אולם בין דחית אותה טענה (סתמית) לבין הוכחת כוונה לרמות את התובעת, אין כלום. 13. באשר להזמנות הסחורה מיום 23.11.95, 30.11.95 ו- 7.12.95 (ראה בטבלה הראשונה דלעיל), לא הוצאו, כאמור, שיקים דחויים עבור אותן סחורות. לא נטען בשום מקום שמנחם היא שהזמינה את הסחורות בתאריכים הללו. מהראיות עולה כי דווקא שרעבי הוא אשר עסק בביצוע ההזמנות בחברה. לא היה כל בסיס להעלות כנגד מנחם טענות תרמית בקשר לאותן ההזמנות. 14. בסעיף 13(א) לכתב התביעה, מיחסת התביעה למנחם ידיעה על כך שהחברה מסרה לתובעת בטחון כוזב וחסר ערך בצורת כתב התחייבות של שרעבי - שהיה כבר פושט רגל - שנחתם בזמן צו כינוס נכסים נגדו. הטענה ביחס למנחם לא הוכחה. כתב ההתחייבות שנחתם לכאורה ע"י שרעבי (נספח ט' לתצהירו של רו"ח זנגי) נחתם ביום 28.9.93. מנחם הפכה להיות בעל מניות בחברה רק בחודש 12/93, ומנהלת בחברה מחודש אוקטובר 1994 (ראה בתצהיר תשובות לשאלון ת/ 2). היא הכחישה בעדותה (עמ' 40 ש' 29-32) ידיעה על קיום המסמך, ואין כל ראיה מטעם התובעת שהיא ידעה על קיומו. לכן, הטענה נשארה על בלימה. מכל האמור לעיל, הטענה שמנחם בצעה עוולת תרמית נדחית. הפרת חובה חקוקה 15. סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "63. הפרת חובה חקוקה (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני." חמישה הם היסודות של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה: א. החובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק. ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו. ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק. ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 139). 16. ב"כ התובעת טוען כי מנחם הפרה חובה חוקה הגלומה בעבירת קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). אין למניעה לשאוב מתוך הוראות חוק העונשין חובות חקוקות כדי לבסס עליהן עוולה לפי סעיף 63 לפקודה. (ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169). למרות שנראה שמתקיימים שני היסודות הראשוניים שבעוולת הוראה חובה חקוקה לגבי החובה הגלומה בעבירת קבלת דבר במרמה, לא מתקיימים שאר היסודות. לא היתה במקרה הנדון הפרת החובה, הכוללת בתוכה, כמו עוולת התרמית, יסוד נפשי של כוונה (ידיעה בעת הוצאת השיק שהשיק לא יפרע במועד פרעונו). מאחר ולא היתה הפרה, היא לא גרמה לנזק. נעבור ליסוד החמישי, שהחיקוק לא התכוון, לפי פירושו הנכון, להוציא תרופה נזיקית. בע"א 572,573,574/94 רויטמן נ. בנק המזרחי פ"ד כט(2) 57 (להלן: פס"ד רויטמן), נדחתה תביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה בשל עדות שקר. בין השיקולים שהביאו לידי המסקנה כי אין להכיר בתרופה נזיקית היתה קיומה של עוולה אחרת בעלת אותה חובה - עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין - ומכאן שהסעד האזרחי מוגבל לעילת הנגישה בלבד. במקרה שבפנינו, קיומה של עוולה אחרת בעלת אותה חובה, עוולת התרמית, מביא אותנו למסקנה כי המחוקק לא התכוון לאפשר הפיכת עבירת קבלת דבר במרמה לעוולה נזיקית דרך סעיף 63 לפקודה. 17. מקור נוסף לעוולת הפרת חובה חקוקה שבו מבקש ב"כ התובעת להכיר הוא החובה הגלומה בסעיף 432 לחוק העונשין, שזו לשונו: " 432. הוצאת שיק ללא כיסוי [תיקון: תש"ם] (א) המוציא שיק שמשך והוא יודע שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו, או אין לו יסוד סביר להניח שיש חובה כאמור על הבנקאי, והשיק הוצג לפרעון תוך התקופה האמורה וחולל, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61 או פי ארבעה מהסכום הנקוב בשיק, לפי הסכום הגדול יותר. (ב) בשיק שלא נקוב בו תאריך, יראו לענין סעיף זה כאילו נקוב בו יום ההוצאה. (ג) הוצג שיק לפרעון תוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) וחולל, והמוציא לא פרעו תוך עשרה ימים מיום שדרש זאת האוחז ממנו, חזקה שהוציא את השיק בידיעה או באין לו יסוד סביר להנחה כאמור בסעיף קטן (א), ועליו הראיה לסתור." להשלמת הטיעון יצוין כי הפסיקה קבעה כי גם מנהל חברה המוציא שיק ללא כיסוי בשם התאגיד מבצע (אישית) עבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין. האחריות הפלילית נובעת מכך שרואים במנהל, בכך שהוא חותם על השיק, כמי שמבצע חלק מן המעשים הדרושים לקיום היסודות העובדתיים של העבירה, ולכן הוא נחשב כ"מבצע" (ע"פ 137/79 גלנט נ. מ"י, פ"ד לה(3) 746). 18. גם הפעם, צריך לדחות את הנסיון ליצור עוולה מתוך החובה שבעבירה. למרות קיומה של חובה המוטלת על המזיק עפ"י החיקוק (היסוד הראשון), לא מדובר בחיקוק הנועד לטובתו של הניזוק (היסוד השני). אנמק את דברי: א. הניזוקים, כביכול, שהחיקוק לכאורה ובמשתמע מיטיב עמם, קרי, מי שמחזיקים שיקים ללא כיסוי, אינם בהכרח הניזוקים שראוי להיטיב עמם. הניזוקים הראויים להטבה או להגנה , הם המחזיקים שיקים ללא כיסוי שיש להם זכות תביעה מהותית עפ"י השיק כלפי המושך. מי שאוחז שיק ללא כיסוי ללא זכות תביעה על פיו הוא אמנם ניזוק, מאחר והיה מתעשר אילו השיק היה נפרע בבנק. אולם בהעדר זכות תביעה מהותית כלפי המושך, הוא אינו ראוי לפיצוי בעד נזקיו. טול לדוגמא אוחז שיק שהמושך זכאי לדחות את תביעתו השטרית בטענת כשלון תמורה. אותו אוחז רשאי לפרוע את השיק אצל הבנק הנמשך. אולם, אם השיק לא יכובד, אין לו זכות מהותית לדרוש תשלום עבור השיק מהמושך. יסודות העבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי אינם כוללים תנאי שמדובר בשיק שהמושך מחויב לפרוע. מכאן שקבוצת הניזוקים שאליהם עשויה החובה החקוקה להתיחס כוללת גם אוחזי שיקים שאינם זכאים לדרוש פרעון מהמושך אם השיק יחולל. ברור כי החיקוק לא נועד להיטיב עם אותם ניזוקים ולא התכוון להעניק להם זכות לתבוע פיצויים מאת המושך. לא ניתן להסיק מנוסח החיקוק כי החובה שבו כוללת רק אותם אוחזים בשיקים שיש להם זכות תביעה מהותית כלפי המושך אם השיק יחולל. מכאן, שהחיקוק לא נועד לטובת ניזוק שהוא אוחז שיק ללא כיסוי שגם זכאי לדרוש את פרעון השיק מהמושך. ב. יסודות העבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי הן משיכת שיק והוצאתו, ידיעה שהבנקאי אינו חייב לכבד את השיק, או העדר יסוד סביר להניח כי לבנקאי חובה כאמור, הצגת השיק לפרעון וחילול השיק. לכן, מי שמוציא שיק בנסיבות אלה, והשיק חולל, עבר את העבירה גם אם פרע אחר-כך את השיק מידי האוחז. מס"ק (ג) לעבירה אנו למדים כי פרעון השיק בתוך 10 ימים מיום דרישת האוחז גורם לכך כי נטל הראיה נשאר אצל התביעה להוכחת היסוד הנפשי של העבירה, אולם אין זה פוטר את המושך מאחריות פלילית. בכך שהמחוקק החסיר מיסודות העבירה תנאי שהשיק לא נפרע אצל האוחז אחרי חילולו, והאחריות הפלילית חלה בין שנפרע השיק אחרי חילול ובין שלא נפרע, ניתן להסיק כי לא מדובר בחיקוק שנועד לטובתם של אנשים שניזוקו מהוצאת שיק ללא כיסוי, שגם לא נפרע לאחר חילולו. ג. גם היסוד הנפשי - ידיעה בדבר העדר חובה, או העדר יסוד סביר להניח כי לבנקאי חובה לפרוע את השיק - אינו תואם בהכרח את האינטרס של הניזוק. חיקוק שהיה נועד לטובת הניזוק היה קובע יסודי נפשי של ידיעה שהשיק לא יפרע או העדר יסוד סביר להניח שהוא יפרע. אין קשר הכרחי בין חובתו של הבנקאי לפרוע את השיק לבין הצפיה של מוציא השיק שהשיק יפרע. ד. כוונת המחוקק גם נלמדת מההיסטוריה של החקיקה, מדברי הכנסת ומדברי ההסבר של הצעת החוק. העבירה המקורית של "משיכת שיקים ללא כיסוי" נולדה במסגרת חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963, ובאה להחליף את עבירת קבלת כספים בטענות שווא שקדמה לה. לעומת האיסור הקודם שהיה בעיקרו עבירת מרמה, נועדה עבירת משיכת שיקים ללא כיסוי להגן על משק המדינה מאחר והשימוש בשיקים ללא כיסוי עלול להרחיב את האשראי. (דברי שר המשפטים בדבה"כ כרך 34, עמ' 1944, דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 514 מיום 12.4.62. ראה ד' ביין, "הערות לעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי", הפרקליט כב 99, 102). נראה כי זהו ההסבר לכך שיסודות העבירה אינם תואמים את האינטרסים של האוחז-הניזוק, כפי שהראנו לעיל. מטרות חקיקה ציבוריות שכאלו הביאו את בית המשפט בפס"ד רויטמן להכרה שעבירת מתן עדות שקר אינה נועדה לטובת הניזוק, ולכן אינה מתאימה לשמש בסיס לעוולת הפרת חובה חקוקה. יתרה מכך, מפס"ד רויטמן עולה כי העובדה שהחיקוק עשוי להיטיב עם ניזוק, אינה הופכת אותו בהכרח לחיקוק שנועד לטובתו של הניזוק. מאחר שלא מתקיים היסוד השני לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה, אין מקום לבחון את שאר היסודות. לאור האמור לעיל, אין מקום להכיר בעוולה של הפרת חובה חקוקה בהסתמך על העבירות של מרמה והוצאת שיק ללא כיסוי. מצג שווא רשלני ו/או משא ומתן שלא בתום לב 19. ב"כ התובעת הפנה לפסיקה המכירה בשני מקורות שמהם עשוי להתחייב אישית אורגן של חברה בגין פעולותיו למען החברה, בשלב המשא ומתן לעריכת הסכם בין החברה לבין צד שני למשא ומתן. המקור הראשון הוא חובת תום הלב במשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ד"נ 7/81 פנידר נ. קסטרו, פ"ד לז(4) 673). המקור השני הוא עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, המתקיימת בנסיבות שבהן יוצר אורגן החברה היצג רשלני, במסירת מידע לא נכון, או בהימנעות למסור מידע, בעת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בין החברה לבין הצד השני למשא ומתן, המקבל את המידע השגוי ומסתמך עליו. (ע"א 230/80 פנידר נ. קסטרו פ"ד לה(2) 713, ע"א 397/88 דיממה נ. קרטש פ"ד מה(2) 413). 20. הפסיקה לא הרחיבה את הכללים הנ"ל למצבים שבהם יוצר אורגן החברה מצג שוא רשלני במהלך קיום החוזה בין החברה לבין הצד השני לחוזה. הסיבה ככל הנראה נעוצה בכך שבשלב המשא ומתן, קיימת הסתמכות של הצד השני למשא ומתן על המצגים של אורגן החברה. ההסתמכות יוצרת יחסי אמון ועמם חובת הזהירות וחובת תום הלב אצל אורגן החברה שעל מצגיו מסתמכים. "מקום שמערכת היחסים העובדתית בין השלוח או המנהל לבין הצד השלישי היא כזו, שהצד השלישי שם מבטחו בשלוח או במנהל, ורואה בו, מטעם זה או אחר, מקור לאמון, מן הראוי הוא, על פי הוראת סעיף 12 לחוק החוזים, כי אמון זה יוגשם על-ידי ניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. (ע"א 230/80 הנ"ל, בסעיף 4 לפסה"ד) "ציינתי כבר (פסקה 3 לעיל) כי מקור אחר להטלת סטנדרט ראוי של דרכי ניהול משא ומתן משמשים הסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. לאור מסקנתי בסוגית תום הלב בניהול המשא והמתן, אוכל לקצר בשאלת הנזיקין, די אם אציין כי על פי הוראות סעיפים אלה מוטלת החובה על כל אדם לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע נזק מאדם שצריך לצפות כי ייגרם לו נזק. במסגרת הוראות אלה מוטלת אף החובה שלא ליתן מידע רשלני אלא ליתן מידע עובדתי מדויק, וזאת כלפי אדם הסומך על מידע זה: המ' 106/54 פד"י ח' 1317. חובה זו קיימת אף במסגרת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה." (שם, בסעיף 8 לפסה"ד). 21. במקרה הנדון, אין מקום להטיל אחריות אישית על מנחם מכוח סעיף 12 לחוק החוזים או מכוח עוולת הרשלנות בשל היצג שוא רשלני, וזאת מאחר ומנחם כלל לא היתה מעורבת במשא ומתן בין החברה לבין התובעת. אין כל ראיה לכך שהיה לה קשר כלשהו עם התובעת מלבד העובדה שהיא הוציאה את השיקים של החברה לטובת התובעת. השיקים הוצאו על ידיה כאמצעי תשלום עבור הזמנות סחורה שבוצעו לפני כן. שלב המשא ומתן לגבי אספקת הסחורה הסתיים לפני שהשיקים הוצאו. כפי שהעיד נציג התובעת, מר עמי גבאי, כשנשאל מדוע לא דרשה התובעת ערבות אישית של מנחם, "גילה מנחם, לא ידענו שהיא דירקטורית בחברה עד שהתחילו לחזור השיקים." (עמ' 34 ש' 17-18). 22. בנוסף, לא הוכח כי היתה הסתמכות של התובעת על השיקים נשוא התביעה בתור מצג שבהסתמך עליו סיפקה לחברה סחורה נוספת. השיק הראשון ע"ס 48,354 ש"ח ניתן ככל הנראה אחרי שסופקה הסחורה שהשיק בא לשלם עבורה, לכן לא יכלה להיות הסתמכות על השיק הזה להספקת אותה סחורה. באשר לסחורה שהוזמנה אחרי השיק הראשון, ואחרי כל אחד מהשיקים הבאים שהם נשוא התביעה, מדפי החשבון של החברה ומעדותו של עו"ד זנגי עולה כי כבר ביום 10.9.95 (בין מועד הוצאת השיק הראשון לבין מועד הוצאת השיק השני נשוא התביעה), חזר שיק אחר שהחברה מסרה לתובעת ע"ס 28,080 ש"ח (שיק מס. 5000892). אותו שיק הופקד פעם נוספת ביום 10.10.95 ושוב חזר. באותה תקופה, חזרו עוד שלושה שיקים (שאינם נשוא התביעה) בסכומים דומים. הדבר לא הרתיע את התובעת, אשר המשיכה לספק סחורה לחברה למרות שראתה כי הבנק של החברה אינו מכבד את השיקים שלה. גם מעדויות עדי התובעת עולה כי ההסתמכות האמיתית של התובעת, שהביאה לכך שהיא המשיכה לספק סחורה למרות המציאות של שיקים חוזרים, היתה על מצג שיצר שרעבי שיש כספים המעוכבים ע"י קק"ל המגיעים לחברה ועל כתב התחייבות שעליו חתם שרעבי לשלם לתובעת את חובות החברה (על כך בהמשך). אני מפנה בענין זה לעדות זנגי בעמ' 21 ש' 1-5, ולעדות עמי גבאי, עמ' 32 ש' 1-2, עמ' 33 ש' 5-7. 23. ב"כ התובעת לא הצביע על כל מקור אחר להכרה בחובת זהירות של מנחם, בתור מנהלת החברה, כלפי התובעת. בהעדר חובת זהירות מושגית של מנהל חברה כלפי צד לחוזה עם החברה שלא במסגרת המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה, אין מקום לחייב את מנחם בגין עוולת הרשלנות. מכל האמור לעיל, דין התביעה כנגד מנחם להדחות. אחריותו האישית של שרעבי 24. התובעת טוענת ששרעבי חתם על כתב ההתחייבות מיום 28.9.93 לשלם כל חוב של החברה כלפי התובעת (נספח ט' לתצהירו של רו"ח זנגי), אך לא גילה לתובעת בעת החתימה על המסמך או לאחר מכן, כי הוא חתם על המסמך בזמן שהיה קיים נגדו צו כינוס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל. שרעבי מכחיש את חתימתו על המסמך וטוען כי נציגי התובעת ידעו שהוא נמצא בהליכי פשיטת רגל. 25 .שרעבי לא נתבע במסגרת התביעה עפ"י ההתחייבויות העולות מתוך המסמך האמור, וזאת בטענה שהמסמך נחתם אחרי שניתן נגדו צו כינוס בפשיטת רגל ויצר "חוב בר תביעה" שניתן לתבוע את תשלומו רק במסגרת הליכי פשיטת הרגל. נדמה כי ב"כ התובעת נקלע לכלל טעות בטענתו זו. דווקא חיוב הנוצר אחרי מתן צו כינוס אינו חוב בר תביעה לפי פקודת פשיטת הרגל, ואין מניעה שנושה יגיש בגינו תביעה לבית המשפט (סעיף 71 (א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980, ש. לוין, פשיטת רגל (הוצאת החברה הישראלית להכשרה מקצועית בע"מ) 184). נותר לבחון, אם כן, את טענת התובעת ששרעבי ביצע עוולת נזיקית והפר חובת תום הלב במו"מ שחלה גם על מנהל חברה. 26. לאחר שמיעת הראיות, אני מעדיף את עדותו של רו"ח זנגי, שהעיד ששרעבי חתם על המסמך בנוכחותו, על עדותו של שרעבי, שהעיד שהוא לא חתם על המסמך. אני גם מעדיף את עדויות שני נציגי התובעת, זנגי וגבאי, שהם לא ידעו דבר על הליכי פשיטת הרגל של שרעבי עד אחרי שהחוב נשוא התביעה נוצר. לא היתה סיבה לפקפק בעדויותיהם של עדי התביעה בענינים אלה. עדותו של רו"ח זנגי בענין החתימה של שרעבי על כתב ההתחייבות גם נתמכה במכתב שכתב שרעבי לתובעת מיום 11.12.95 (נספח י' לתצהירו של רו"ח זנגי), שבו הסביר שרעבי מדוע מתעכבים תשלומי החברה לתובעת. בסיום המכתב, כתב שרעבי: "נ.ב. אני חתום ערבות אישית (לידיעת עמי)" שרעבי הודה בעדותו שהוא כתב את המכתב הזה, לרבות ה "נ.ב." הנ"ל (עמ' 51 ש' 9-10) ויש לראות בכך הודאת בעל דין לענין החתימה על כתב ההתחייבות (שהוא, למעשה, כתב ערבות). בדיון שהתקיים בבקשה לביטול עיקול בהמ' 8794/96 (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בבקשה) טען אמנם שרעבי כי הוא התכוון לכתוב במכתב "איני חתום" (ולא "אני חתום"). שרעבי ככל הנראה שכח גירסה (מקורית) זו בזמן שהעיד בתיק העיקרי. בכל מקרה, הטענה שהתכוון לכתוב "איני חתום" מנוגד לתכלית המכתב, שנועדה להרגיע את התובעת נוכח העיכובים של החברה בתשלום חובותיה. בתכלית זו, הודה שרעבי בחקירתו הנגדית (עמ' 50 ש' 26-27, 31-32). לכן, אין כל הגיון בטענה זו של שרעבי. 27. לעומת עדויות עדי התביעה, עדותו של שרעבי היתה בלתי מהימנה. מלבד הסתירות הללו בקשר למה שכתב במכתב, עלה מתוך חקירתו כי שרעבי בצע עבירת פשיטת רגל בכך שקבל משכורת מחברת צול, למרות שהצהיר בהליכי פשיטת הרגל כי הכנסתו היחידה היא מהחברה - הנתבעת מס. 1 (עמ' 47 ש' 4-13). עוד התברר במסגרת הראיות כי שרעבי הטעה את התובעת בקשר למצב החשבון בין החברה לבין קק"ל. במכתב מיום 11.12.95, טען שרעבי שקק"ל אינה מעבירה לתובעת כספים בזמן. למכתב זה, קדם מכתב מיום 18.10.95 שכתב שרעבי, המופנה לקק"ל ושהעתק ממנו נשלח לתובעת (נ/1), שלפיו קק"ל טרם שילמה לנתבעת סך של 138,762 ש"ח עבור חשבון שהיה צריך להפרע בחודש יולי 1995. מדפי החשבון של החברה עולה כי התשלום מקק"ל שהגיע לחברה בחודש יולי 1995, ע"ס 154,991 ש"ח, שולם ביום 31.7.95. אין כל ראיה לכך כי אחרי המועד הזה, היה חשבון של קק"ל ששולם באיחור. כמו-כן, לא הובאה כל ראיה לכך כי היה אי פעם חשבון של החברה לקק"ל ע"ס 138,762 ש"ח או שהיה הסבר סביר אחר להוצאת המכתב הזה. 28. מעדויות עדי התביעה עולה כי התובעת הסתמכה על כתב ההתחייבות שמסר שרעבי בתור מנהל החברה, כבסיס להתקשרות עם החברה ולמתן אשראים לחברה בגין סחורה שהחברה קבלה מהתובעת. כתב ההתחייבות האמור היה חסר ערך היות ושרעבי כבר היה בהליכי פשיטת רגל ולקראת הכרזתו כפושט רגל. חתימתו של שרעבי על כתב התחייבות, מבלי לגלות שניתן נגדו קודם לכן צו כינוס נכסים, ובהמשך, הזמנת הסחורות נשוא התביעה ע"י שרעבי בשם החברה, מבלי לגלות לתובעת שהוא פושט רגל, מתוך ידיעה שהתובעת מספקת את הסחורות לחברה על סמך ההתחייבות שהוא מסר, היו מעשי תרמית שבגינם יש לחייב את שרעבי בגין עוולת התרמית. במעשים אלה, וכן במידע השגוי בקשר למצב החשבון בין קק"ל לבין החברה במכתב נ/1, פעל שרעבי שלא בתום לב במשא ומתן עם התובעת בהזמנת הסחורות ונתן מצג שווא רשלני שעליו הסתמכה התובעת שבגינו יש לחייבו בגין עוולת הרשלנות. אלמלא מעשיו האמורים, היתה התובעת דורשת בטחונות טובים לסחורה שהיא מספקת כתנאי לאספקת הסחורה שהיא סיפקה או היתה נמנעת מלספק את הסחורה לתובעת. היה נחסך מהתובעת הנזק שנגרם לה בפועל כתוצאה מאי תשלום החוב של החברה כלפיה. לכן, יש לחייב את שרעבי במלוא החוב של החברה כלפי התובעת. לאור המסקנה האמורה, אני משאיר את הטענה כי שרעבי בצע עוולה של הפרת חובה חקוקה בכך שהפר חובה לפי סעיף 219 (1) לפקודת פשיטת הרגל לצורך עיון. סיום 29. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים מס. 1 ו- 3 (החברה ושרעבי), ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 282,461 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 24.7.96. התביעה כנגד נתבעת מס. 2 (מנחם) נדחית. 30. באשר להוצאות משפט, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח + מע"מ. לאור התוצאות לגבי נתבעים 2 ו- 3, שהיו מיוצגים ע"י אותו עורך דין, אין צו להוצאות בין התובעת לבין שני נתבעים אלה. 31. אני מבטל את העיקול הזמני שניתן על נכסיה של הנתבעת מס' 2 במסגרת המ' 7071/96 והמ' 7788/96. אני מורה לב"כ התובעת להעביר לידי הנתבעת מס' 2 את הכספים המוחזקים ברשותו בנאמנות עפ"י סעיף 12 להחלטה בבקשה לביטול העיקול בהמ' 8794/96 מיום 9.1.97. הפרת חובה חקוקהעוולת התרמיתתרמית