מה הדין בסוגיית הפרת חובה חקוקה העוסקת בעבירות פליליות שמקורן בחוק העונשין ? ##(1) האם חוק עונשי יכול להוות חובה חקוקה ?## העוולה של הפרת חובה חקוקה הינה "עוולת מסגרת" ולכן במקרים מסוימים ניתן לטעון לעוולת הפרת חובה חקוקה, כאשר נטען כי החובות שהופרו הן עבירות פליליות שמקורן בחוק העונשין, תשל"ז-1977. בע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (2005) נפסק כי גם בהנחה כי הופר האיסור הפלילי (המתייחס באותו מקרה לאיסורים הפליליים על הגרלות), עדיין על התובע להוכיח, כי החיקוק שעליו הוא מבסס את תביעתו אכן נועד להגן על האינטרסים שלו. באותו מקרה הגיע ביהמ"ש למסקנה, כי לא הוכח שההוראות הנדונות נועדו לטובתה או להגנתה של התובעת באותו הליך, אך ציין דברים כלהלן: "אין במסקנה האמורה כדי לשלול את האפשרות שלפיה גם חוק עונשי יכול להוות חובה חקוקה לצורך סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כפי שטוענת המועצה, ובלבד שמדובר בהוראת חוק שנועדה לטובתו או להגנתו של היחיד... [ראו: ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ (2.7.03)]. ##(2) הגישה השוללת הפרת חובה חקוקה "פלילית":## נורמה פלילית הקובעת מעשה או מחדל פלונים כעבירה פלילית אין לראותה, בדרך כלל, כיוצרת "חובה על פי חיקוק" המבססת זכות לפיצויי נזיקין בעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. מקום שהמחוקק ביקש להעניק סעד אזרחי לצד קביעת נורמה פלילית בגין אותם מעשים בדרך כלל הוא קובע במפורש עוולה אזרחית לצד העבירה הפלילית (ראו למשל: סעיפים 6 ו- 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; סעיפים 31א ו- 31ב לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; סעיפים 5 ו-6 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 ועוד רבים זולתם). יש לציין לענין זה, כי במקרים רבים התנהגות המהווה עבירה פלילית עשויה לבסס גם תובענה בגין עוולת רשלנות או עוולה נזיקית קונקרטית או עילה אזרחית אחרת, אך זאת לא מעצם קיומה של נורמה פלילית. כן ראוי להזכיר כי בשנים האחרונות נוהגים בתי המשפט, דרך שיגרה, לחייב אדם שהורשע בפלילים לשלם פיצויים לקרבן העבירה בסכומים לא מבוטלים לפי סעיף 77 לחוק העונשין. ##(3) הפרת חובה חקוקה במשפט הפלילי - עדות שקר:## הפסיקה שללה מפורשות את תחולתה של עוולת הפרת חובה חקוקה של עדות שקר. בת"א 14948-09-13 חדשות כוכב הצפון בע"מ נ' גרפופרינט, הודגש, כי הטעם להלכה זו ברור – אם תותר עילת תביעה בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מעדות שקר, המשמעות היא יצירת אפשרויות אי סופיות להגשת תביעות על ידי מי שהפסיד במשפט. אמנם, יש חובה על אדם להעיד עדות אמת על פי הוראות חוק העונשין, אך עפ"י הלכה זו גם אם אדם העיד עדות שקר, אין בכך כדי לבסס נגדו עילת תביעה בנזיקין. לפיכך, אין עילת תביעה אזרחית בגין עדות שקר. הלכה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין ו(ע"א 254/58 אינגסטר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט (2) 57, 58 (1975), ת"א (מח'- ת"א) 4580-05-13 אדם אופנהיים נ' יוסף שפטניצקי (28.10.13); ת"א 14948-09-13 חדשות כוכב הצפון בע"מ נ' גרפופרינט בע"מ (31.7.14). ##(4) הפרת חובה חקוקה - עדויות סותרות:## בתא"מ 33538-01-13 פרץ נ' בוכריס נפסק כי הדברים שנאמרו ביחס לסעיף 237 לחוק העונשין שעניינה עדות שקר נכונים ויפים גם להוראת סעיף 240 לחוק העונשין שעניינה בעדויות סותרות ולכן יש לדחות את התביעה גם ביחס לטענת הפרת חובה חקוקה העוסקת בעדויות הסותרות. ##(5) הפרת חובה חקוקה חוק העונשין - סיכום:## אין לייחס ככלל להוראה עונשית כוונה להעניק תרופה נזיקית בגין עצם הפרתה. זו גם הגישה הנוהגת מימים ימימה בפסיקה. כך למשל נדחתה תביעה בנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה של נפגע מעדות שקר (ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כט(2) 57 (1975)), וכן נדחו תביעות שנסמכו על הפרת תקנות התעבורה (ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 753 (1972)). תפיסה לפיה כל נורמה פלילית עשויה לשמש בסיס לעוולה נזיקית של הפרת הוראה חקוקה, עלולה לפתוח "פתח ליצירת עילות אין ספור בנזיקין" (ד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו, פ"ד כ(4) 617, 620 (1966)). עם זאת יובהר כי באמור לעיל אין כדי לשלול לחלוטין מקרים בהם ניתן יהיה לראות בנורמה פלילית כבסיס לעוולה אישית של הפרת הוראה חקוקה (ראו למשל: ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169 (1984), שעסק בעבירה לפי סעיף 181 לחוק העונשין - התרת קשר נישואין על כורחה של האישה. וראו גם ההערה בע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 911 (2004), להלן: ענין מועדון מנויי טוטו), אך אלה יהיו מקרים חריגים בהם מתקיימות באופן מובהק תכליות דיני הנזיקין בכלל והוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין בפרט. ##(6) להלן פסק דין בנושא הפרת חובה חקוקה עונשין:## השופטת רות שטרנברג-אליעז: זהו ערעורו של פריד ג'אבר, אשר חוייב לשלם לגרושתו, עטפה ג'אבר, פיצויי נזיקין בסך 84,082 ש"ח, הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ושכר טרחת עורך-דין. המערער והמשיבה, ערבים בני הדת המוסלמית, תושבי העיר טייבה, באו בברית הנישואין ב-10.10.1975 הם בנו בית מרווח, שבו נולדו ארבעת ילדיהם, ילידי 1976, 1978, 1979 ו-1987. המשיבה ניהלה את משק הבית, טיפלה בילדים ועבדה בחנות לממכר בגדים, שנרכשה על ידי המערער עם שותף. כמו כן ניהלה גן-ילדים בין כותלי הבית. בשנת 1990 פרץ סכסוך קשה בין בני הזוג, שבעקבותיו נסה לבית הוריה עם ארבעת הילדים. לאחר שלוש שנים, שבהן נעדרה המשיבה מבית המשפחה, פתח המערער בהליך משפטי לפני בית הדין השרעי. על פי עצת בית הדין, נתנה המשיבה הסכמתה לשוב לבית בעלה, אולם המערער דחה ההצעה ודרש המשך הדיון. במהלך הישיבה הזהיר בית הדין (תיק 88/299 (ציות)) את המערער: "לשים לב מתוצאת סעיף 181 לחוק העונשין שנת 1977. בגלל בעיות אלו ולפי הפסוק הקאראני". האזהרה נפלה על אוזניים ערלות, שכן המערער: "קם בלי רשות בית הדין ובלי החלטה קודמת המאפשרת לו לגרש אשתו הנתבעת עטפה ובלי הסכמת האשה לגירושים אלו ופנה לאשתו באומרו: את מגורשת שלוש פעמים (בינונה קטנה) וישב" המילים שיצאו מפיו גרמו לתוצאה הקשה של גירושי המשיבה בעל-כורחה. בית הדין פסק: האשה נחשבת למגורשת מבעלה ואין יכולה להיות שוב אשתו אלא אם כן תינשא לו שוב. . . " (ראה פרוטוקול בית הדין השרעי בטייבה, מיום 10.4.90). המערער נשא אשה אחרת באותו חודש, וארבע ילדי בני הזוג עברו לחזקתו, על אף שהמשמורת על צעיר הילדים, שהיה כבן שנה בעת הגירושין, נמסרה למשיבה. המשיבה נותרה בבית הוריה, מושפלת עד עפר וללא ילדיה. לימים פנתה לבית-משפט השלום בפתח-תקווה, בתובענה כספית נגד המערער. תביעתה נענתה ונפסקו לה פיצויים, אולם, לדעתה, אין הסכום הולם את מלוא נזקיה. לפנינו ערעור המערער על החיוב בפיצוי האשה וערעור המשיבה על גובה החיוב. אדון בטענות הערעור ובערעור שכנגד ואפתח במיון עילת התובענה, המשליך במקרה שלפנינו על נושא הסמכות. א. עילת התביעה: למערער יוחסה עבירה על פי הסעיף 181 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע: "התיר איש את קשר הנישואין על כורחה של אשה, באין בשעת התרת הקשר פסק דין סופי של בית המשפט או של בית הדין המוסמך המחייב את האשה להתרה זו, דינו מאסר חמש שנים." המערער הועמד לדין בעבירה זו והורשע. סעיף 181 לחוק העונשין, שהוא פרי החקיקה הישראלית, נועד זה מכבר, להבטיח יישום עקרון שוויון המינים ולמנוע או לצמצם את התופעות החברתיות שאינן עולות בקנה אחד עם עיקרון זה. אחת הדרכים להשגת המטרה היא שמירת כבוד האשה, באשר היא אדם. הזכות לכבוד "קיימת כחלק מהותי מתפיסות הסוד האנושיות והחברתיות במדינת-ישראל, ברבדים החברתיים והבין-אישיים". חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אכן העניק באחרונה לזכות זו גושפנקא סטטוטורית, המשמשת אמצעי ומכשיר להגנה עליה. בע"א 5942/92 (פלוני נ' אלמוני ואח' מיום 10.8.1994), שבו נדונה הזכות לסרב לעבור בדיקת סיווג רקמות, הדגיש בית המשפט, כי יש לפעול לקבלתה ולקידומה של הזכות לכבוד "כערך בין ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית והחברתית", ולהציבה במרכז מעיינינו, "גם כאשר אין מתעוררת השאלה של סתירה בין זכות היסוד לבין חיקוק כלשהו." (עמ' 5 לפסק הדין). הגשמת העיקרון בדבר שוויון האשה, שהרי הפלייתה בכל תחום, ובמיוחד בתחום האישי, היא פגיעה קשה בכבודה, היא העומדת מאחורי סעיף 181 לחוק העונשין. ההוראה נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי, אלא גם לטובתה ולהגנתה של האשה, שבעלה גירשה בעל-כורחה. בע"א 245/81, בא לפני בית המשפט העליון עניינם של בני-זוג מוסלמים, שהבעל גירש את אשתו בעל-כורחה, בטרם ניתן פסק-דין של בית הדין השרעי, המחייב את התרת הנישואין. האשה עתרה לבית המשפט לחייב את בעלה לפצותה, פיצויי נזיקין, בגין הפרת החובה בסעיף 181 לחוק העונשין תביעתה נדחתה בבית-משפט השלום, ובבית המשפט המחוזי, בדעת הרוב. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה. השופטת ש' נתניהו סקרה בהרחבה את תולדותיו של סעיף 181 לחוק העונשין, אשר לידתו בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, ובא לידי ביטוי ראשוני בסעיף 7 לחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי"ט-1959, ומשם נקלט בחוק העונשין בשנת 1977. הוראת הסעיף הועברה במבחן סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו העוולה של הפרת חובה חקוקה. השופטת הגיעה לידי המסקנה החד-משמעית, כי מדובר בחובה חקוקה היוצרת עילה לפיצויי נזיקין: "בעיני נעלה הדבר מספק, כי ההוראה באה לא רק כדי לקדם את מעמד ציבור הנשים בכלל החברה הישראלית, למנוע הפלייתן ולהשוותן למעמד כלל הגברים, אלא גם להבטיח את האינטרס הפרטי של כל אשה ואשה, הנמנית עם כלל הנשים העשויות להיפגע מההפליה הספציפית הזו, שאותה ביקש המחוקק לעקור משורש" (שם, בעמ' 176). הנזק שהמחוקק ביקש למנוע הוא הרס התא המשפחתי, שלילת התמיכה הכלכלית ופגיעה בזכות ובחובה של אם לגדל את ילדיה (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). השאלה הנוספת שניתנה עליה הדעת בערעור זה היתה, אם בסעיף 181 היתה כוונת המחוקק לשלול את התרופה האזרחית. המסקנה היתה שלא היתה כוונה כזאת. ניתן להצביע על דוגמאות להפרת חובה חקוקה, שבבסיסה חיקוק עונשי, כגון הפרת דיני הבטיחות בעבודה (ת"א (ת"א) 2774/80 יוסף פאלח נ' בנימין ברבי ואח', תקדין מחוזי כרך 91(3) בעמ' 367; ע"א 240/87); חוק התכנון והבניה (ע"א 196/90); פקודת סימני המסחר, 1938 (ע"א 715/68; ת"א (י - ם) 105/89, עזבון המנוח קפטה נ' דוד לוי ואח', תקדין מחוזי כרך 91(4) עמ' 133); לעניין זה גם ע' בר-שירה, "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין: העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 26. בספרו של א' ברק, דיני הנזיקין (חלק שני) מוצאים אנו ניתוח הזיקה בין ההתנהגות הפלילית לבין העוולה האזרחית: "אולם, קיום הבדל מהותי בין שני הענפים אינו גורע מן האפשרות כי התנהגות מסויימת תהיה בעת ובעונה אחת גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית, כי הפגיעה בפרט עלולה אף להיות פגיעה בציבור כולו, שעליו נמנה הפרט" (שם, עמ' 9). לסיכום: עילת התובענה בנזיקין הוכחה במלואה. ב. סמכות בית המשפט: לטענת המערער, מדבר בתובענה על פי הדין האישי, שהוא הדין המוסלמי, ומשום כך הסמכות הבלעדית לדון בה היא לבית הדין השרעי (סעיף 52 לדבר המלך במועצה). טענה זו כבר נדונה ונדחתה בפרשת סולטאן מהטעם שיש להבחין בין העילה בנזיקין שהיא בסמכות בית-משפט אזרחי, לבין נושא הגירושין שהוא בסמכותו הייחודית של בית הדין. "הזכויות למזונות... נוגעות לתחומו של שיעור הנזק ולא לתחום העילה לתובעו. העובדה שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאשה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין" (עמוד 179 לפסק הדין). פרופ' שאווה, בספרו הדין האישי בישראל, תמים דעים עם המסקנה שאליה הגיעה השופטת נתניהו בפרשת סולטאן (שם, בעמ' 687, 688). מן הראוי להדגיש, כי אין מדובר, ולו ברמז, בהתערבות בדין האישי של הצדדים. ההתנהגות הפלילית של הבעל אינה עולה בקנה אחד עם מצוות הדין האישי שלו. בית הדין השרעי הנכבד מצא לנכון להזהיר את המערער לבל יאמר המילים "מגורשת, מגורשת, מגורשת", שמכוחן מתפרק התא המשפחתי, על פי רצונו השרירותי, ולעתים החפוז, של הבעל. הנה כי כן נדחית טענת המערער בדבר חוסר סמכות עניינית של בית המשפט. נותר לדון בשיעור הנזק ובשיטה ההולמת את חישובו, בנסיבות חריגות, אשר ספק אם שיטת התקדים באנגליה (CASELAW) ופסקי הדין בארץ נתנו את דעתם עליהן. ג. חישוב הפיצויים: המדיניות השיפוטית להענקת פיצוי על נזק שהוסב על ידי הפרת הוראה עונשית, הולמת הן את האינטרס הציבורי שלא להסתפק בענישה לשמה, והן את המגמה לדאוג לרווחת הקרבן. "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין: "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור היוצאים באלה". הפיצוי הוא בתשלום שעל המזיק לשלם לניזוק כדי להביא את הניזוק, ככל שהדבר אפשרי, למצב שבו היה שרוי אילמלא נגרם לו הנזק. ניתן לראות בפיצוי שהמזיק משלם לניזוק משום ביטול הנזק. עקרון היסוד בקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין, על פי תפיסה זו, הוא "השבת המצב לקדמותו" (‎.(RESTITUTIO IN INTEGRUM שופט בית משפט השלום י' טימן נהג על פי עיקרון זה, בחייבו את המערער בתשלום סכום המגלם לשיטתו "מזונות" בסך 250 ש"ח לחודש, עד הגיע המשיבה לגיל 65. ספק בעיניי אם דרך החישוב של בית-משפט קמא הולמת את עקרון החזרת המצב לקדמותו. מהו אותו מצב קודם, על פי חומר הראיות שעמד לפני בית משפט קמא הנכבד? בל נשכח, כי מדובר בבני זוג שלא חיו תחת קורת גג אחת למעלה משלוש שנים לפני האירוע, משמע, ביתם לא בורך בשלום. המערער לא קיבל את הצעת בית הדין לשיקום הנישואין; הוא אף נשא אשה אחרת בתוך פרק זמן קצר ביותר מהאירוע שהביא לגירושין. כמו כן עלינו לקחת בחשבון אפשרות שבית הדין היה פוסק לאחר שמיעת הצדדים, כי עליהם להתגרש; או אז, על פי הדין המוסלמי, מאבדת האשה את מזונותיה שלושה חודשים לאחר הגירושין. זאת ועוד, המשיבה השתכרה בהיותה נשואה, ומחומר הראיות ניתן להתרשם כי היא מסוגלת לקיים את עצמה, בעוד שהמערער מפרנס את ארבעת ילדיהם. שיקולים אלה לא באו לידי ביטוי ראוי בחישוב הפיצויים על פי עקרון השבת המצב לקדמותו. למעשה, הטלת הפיצויים לא נועדה להשיב את המצב לקדמותו, והפיצויים על פי עיקרון זה, אינם משקפים את מלוא הנזק שנגרם לאשה, בעקבות ההשפלה שבאקט גירושין פומבי שנכפה עליה. במקרים אלה, אחת ממטרות הפיצוי היא להעניש את הבעל על התנהגות שאינה נורמטיבית, התנהגות שהיא עבירה פלילית ופגיעה בכבודו ובסמכותו של בית הדין השרעי, שהזהירו לבל ינקוט אותה. סכום הפיצויים נועד, בין היתר, לבטא סלידה מהתנהגות המעוול - DAMAGES להבדיל מ-‎.COMPENSATION הגעתי לידי המסקנה כי בנסיבות החריגות שלפנינו, יהא עלינו לפסוק על פי עיקרון שונה. במשפט האנגלו-אמריקני קיים המושג PUNITIVE DAMAGES, הכולל רכיב עונשי: PUNITIVE DAMAGES - DAMAGES, OTHER THEN COMENSATORY OR" NOMINAL, AWARDED AGAINST A PERSON TO PUNISH HIM FOR HIS .(OUTRANGE CONDUCT" (RESTATENENT, TORTS (VOL. IV, 1939) 544 השימוש בעיקרון זה מקובל במקרים שבהם אין בית המשפט מוצא למתאים להפעיל את הכלל בדבר השבת המצב לקדמותו. אמנם, בספרו של פרופ' א' ברק, דיני נזיקין, הובעה הדעה כי אין מקום לפסוק פיצויים לדוגמא, על פי פקודת הנזיקין בנוסח שלנו, אך ברבות הימים נתקבל העיקרון לא-אחת, ובתי המשפט יישמו אותו הלכה למעשה. ראה בעניין זה דברי השופט ברק בע"א 259/89: "...אחת ממטרות הפיצוי... הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד". כך גם דברי השופט אור ברע"א 918/91 (עזאני נחשון נ' שמעון יוסף. תקדין עליון רך 91(1) עמ' 1242): "בעניננו המדובר בפסיקת פיצוי על נזק לא ממוני... והבורר רשאי היה לתת משקל לנסיבות המקרה, בבואו לקבוע את שעור הפצוי הראוי ובמילים אחרות, רשאי היה לפסוק 'פיצויים לדוגמא' או 'פיצויים עונשיים' אם ראה שנסיבות המקרה מצדיקות זאת". בתי המשפט הכירו בכוח לפסוק פיצויים לדוגמא (כך, למשל, ע"א 256/62). אקט הגירושין, גם אם הושג בהסכמה מלאה, הוא חוויה קשה ומכאיבה לכל אחד מבני הזוג. קשה הדבר שבעתיים כאשר הגירושין נכפים בשרירות הלב. גירוש אשה בעל-כורחה, הוא תופעה הנוגדת את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת. משום כך, מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע. אכן, ניתן להיעזר בחישוב המזונות שמפסידה המגורשת, או שמרוויח הבעל, המגרשה בעל-כורחה, כמודד והשראה בקביעת גובה הפיצוי. פרופ' ד' פרידמן גורס בספרו, דיני עשיית עושר ולא במשפט (הוצאת בורסי) בעמ' 75, כי ניתן למצוא דוגמאות לכך ששיעור הרווח של הנתבע מהווה גורם של ממש בקביעת האחריות. לפיכך, שאם הפיק המעוול רווח מן העוולה, מהווה הדבר שיקול בפסיקת פיצויי עונשין. כבוד השופט י' טימן חייב את המערער לפצות את המשיבה בסך של 84,082 ש"ח. הסכום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, יש בו כדי לפצות את המשיבה ואף להרתיע את הכלל מלנקוט את הצעד השרירותי שבו נהג המערער כלפי אשת נעוריו. מכל מקום, כערכאת ערעור לא מצאתי הצדקה להתערבות בסכום שנפסק בבית משפט קמא. הייתי מציעה איפוא לחבריי להשאיר את סכום החיוב שאליו הגיע כבוד השופט י' טימן ולדחות את הערעור והערעור שכנגד. השופט א' אבן ארי: אני מסכים. השופט ד' בר אופיר: אני מסכים. סיכומו של דבר: הערעור והערעור שכנגד נדחים, ופסק דין קמא עומד בעינו. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. משפט פליליחוק העונשיןהפרת חובה חקוקה