בפני תביעה כספית. התובעת טוענת כי סיפקה עבור הנתבעת שירותי שילוח ימיים ממדינות ברחבי העולם לישראל, ואילו הנתבעת סיפקה עבור התובעת, שירותי עמילות מכס. בנוסף לכך, קיבלה התובעת מהנתבעת שירותי משרד. התובעת טוענת כי ביקשה ביום 15/5/11 לנתק את מערכת היחסים העסקית עם הנתבעת. לטענת התובעת ביום 6/5/11, מסרה התובעת לנתבעת את הטיפול בעניינו של לקוח מטעמה, מר בן חיים, כעמילת מכס. לטענת התובעת, לאחר כשבוע ימים ומאחר וטרם שוחרר מטענו של מר בן חיים, פנתה התובעת אל הנתבעת בבקשה כי תחיש את הטיפול בעניינו של מר בן חיים, אלא שזו טענה כי היא ממתינה לאישור ממכון התקנים ובשל כך נגרם העיכוב. לטענת התובעת פניות נוספות בעניין זה אל הנתבעת לא הניבו את התוצאה המקווה וביום 23/5/11 הועבר הטיפול בעניינו של מר בן חיים לחברת "אלישר שירותי מכס בע"מ" ומטענו של מר בן חיים שוחרר עוד באותו היום ונמסר לו למחרת בבוקר. לטענת התובעת, כתוצאה מטיפולה של הנתבעת בעניינו של הלקוח בן חיים, בחר הלקוח להפסיק התקשרותו עם התובעת וכן נשאה התובעת בחלק מעלות הטיפול בעניינו, אצל חב' אלישר. התובעת העריכה נזקיה בגין עניין זה בסך של 11,416 ₪. עוד טוענת התובעת כי לאחר ביצוע התחשבנות בינה לבין הנתבעת בהתאם לכרטסות הנהלת החשבונות המתנהלות אצלה, נותרה הנתבעת חבה לתובעת סך כולל של 11,098 ₪. התובעת טוענת כי הנתבעת ביקשה לקזז שלא כדין שכר עבור שירותי משרד אותם לא קיבלה התובעת ולפיכך עומדת התובעת על כך כי חובה של הנתבעת עומד על סך כולל של 22,514 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית 23,002 ₪ ומכאן תביעתה זו. לטענת הנתבעת, התובעת החליטה לסיים את הקשרים העסקיים בין הצדדים משיקולים כלכליים והיא מכחישה את מלוא גובה חובה הנטען אצל התובעת. באשר לעיכוב בשחרור מטענו של מר בן חיים טוענת הנתבעת כי העיכוב נגרם בשל מחדלים אצל היבואן וליקויים בטובין שנתגלו על ידי מכון התקנים וכי התריעה על כך בפני התובעת. לטענתה של הנתבעת, אין קשר בין טיפולה בתיקו של מר בן חיים לבין סיום התקשרותו עם התובעת. הנתבעת טוענת כי התובעת חבה לה בגין שירותי משרד עבור מלוא חודש מאי 2011, בהתאם להסכם ההתקשרות ביניהן ולפיכך בדין ביצעה קיזוז מחובותיה כלפי התובעת בגין רכיב זה. עוד טענה הנתבעת כי החוב הנטען בכרטסות שהציגה התובעת אינו נהיר, לא צורפו העתקי החשבוניות אשר לא נפרעו והתובעת אף לא טרחה להמציאן לנתבעת, על אף דרישתה. הנתבעת טוענת כי דווקא התובעת היא אשר נותרה חבה לה כספים ולא להיפך ולפיכך עתרה לדחיית התביעה. דיון: אדון בטענות התובעת אחת לאחת. האם אכן התרשלה הנתבעת בטיפול בלקוח מר בן חיים, עבור התובעת ? על צד הטוען להתקיימותה של עוולת רשלנות להוכיח כי נתקיימו ארבעת האלמנטים הנדרשים. חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות ונזק. על התובע פיצויים בגין עוולת רשלנות, הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להתרשלות. באשר לחובת הזהירות המושגית הרי שזו מתקיימת בנסיבות בהן התובעת שכרה את שירותיה של הנתבעת כעמילת מכס לצורך טיפול בשחרור הסחורה של מר בן חיים מהנמל. לעניין חובתו של עמיל המכס כלפי לקוחותיו, ראה חוק סוכני המכס, תשכ"ה -1964 וכן האמור בע"א 3656/99 טרנסכלל ב"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ פ"ד נו(2) 344. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, בנסיבות המקרה, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. ראה בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113. בעניינו בין התובעת לנתבעת נקשרו קשרים עסקיים אשר תכליתם בין היתר להבטיח כי הנתבעת תטפל עבור לקוחה של התובעת, מר בן חיים, בשחרור מטענו מהמכס. התובעת מצידה סמכה ידיה לצורך ביצוע שחרור המטען, על הנתבעת, שהינה בעלת הרשיון המתאים כעמילת מכס. בנסיבות אלו, חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. אשר ליסוד ההתרשלות, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יבחן במסגרתו, בין היתר, את העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט. ראה בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ, תק-על 2006(4), 4060. בעוולת הרשלנות המבחן הנהוג הוא מבחן הציפיות (ראה ע"א 154/80 המאוזכר לעיל), כאשר השאלה היא האם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזק. בעניין זה העידו העדים בפני, הן עד התובעת והן עד הנתבעת כי לוח הזמנים בטיפול בעניינו של מר בן חיים היה בלתי סביר. העד מר אורן גלעד שהינו בעלי התובעת הסביר כי החומר בעניינו של הלקוח בן חיים הועבר לידי הנתבעת כבר ביום 6/5/11 וכי התובעת המתינה להצעה מעם הנתבעת. ההצעה הגיעה רק ביום 11/5/12 ואושרה עוד באותו היום. הנתבעת ניסתה לטעון כי ההצעה הוגשה כבר ביום 5/5/11 אלא שטענה זו כלל אינה מתיישבת עם ההגיון באשר המטען הגיע לנמל חיפה רק ביום 6/5/11. "ש. אם אני אומר לך שההצעה הוגשה וניתנה ב 5/5. ת. אני אומר לך שהמשלוח התקבל רק ב 6/5". (ראה עמ' 9 שורות 27-28 לפרוטוקול) ודומני כי שאלת הנתבעת מעידה אודות אופן התנהלות הנתבעת. מוסיף מנהל התובעת ומעיד ועדותו אף אינה נסתרת כי הנתבעת בעצמה נהגה לשחרר מטענים ביום אחד "גם הנתבעת שחררה תיקים ביום אחד. אין ספק שמדובר פה בהתנכלות לשמה, אין שום ספק בכך. לקח 20 יום לשחרר את הסחורה... 20 יום לחכות למשלוח זה לא סביר" (ראה עמ' 10 שורות 23 ואילך לפרוטוקול).מטעמה של הנתבעת העיד מר סובה,אשר כלל לא טיפל באופן אישי בעניינו של מר בן חיים, אך לטענתו הוא בקיא בכל אשר התרחש במשרדי הנתבעת. עד זה התקשה לספק הסברים נאותים באשר לחלוף הזמן בין ה 6/5/11 ליום 12/5/11 בו לא נעשה דבר בעניינו של מר בן חיים וכן באשר לחלוף הזמן בין יום 12/5/11 בו אושרה הצעת הנתבעת ועד יום 18/5/11 בו בוצעה בדיקת מכון התקנים. לטענת מר סובה, שכחה הנציגה המטפלת מטעם מכון התקנים להעביר את המסמכים הרלבנטיים במשך כיומיים. עדה זו, דהיינו נציגת מכון התקנים, לא הובאה לעדות , על מנת לאמת גרסה תמוהה זו באשר להשתלשלות העניינים וכאשר נשאל על כך העד מר סובה הוא השיב "אני לא יודע מה היא זוכרת ומה לא" (ראה עמ' 16 שורות 22-27 לפרוטוקול). אף הפקידה המטפלת מטעמה של הנתבעת, הגב' רוית, לא הובאה לעדות ועניין זה מעמיד עוד יותר את גרסת הנתבעת באשר לאופן טיפולה בלקוח בן חיים, באור בלתי מהימן. לזאת יש להוסיף כי הטיפול בעניינו של מר בן חיים הועבר ביום 23/5/11 לחברת אלישר ועוד באותו היום שוחרר המטען ונתקבל במענו יום למחרת. אף אם תאמר כי המטען שוחרר בשל מאמציה של הנתבעת, הרי שלכל הדעות היה מקום כי הנתבעת כעמיל מכס סביר תבצע פעולותיה בצורה זריזה ותוך מעקב אחרי הגורמים השונים המעורבים דוגמאת מכון התקנים ותעדכן בלוח הזמנים אף את התובעת. העובדה כי חלפו פרקי זמן לא קצרים בין כל פעולה ופעולה של הנתבעת אינם מעידים כי פעלה בשקידה סבירה לטובת קידום עניינו של הלקוח בן חיים. גם אם בין הגעת המטען למתן הצעת הנתבעת לתובעת, חלו יום הזכרון, יום העצמאות ויום שבת, עדיין חלפו שישה ימים עד מתן ההצעה ופרק זמן נוסף בן כמעט שבוע עד בדיקת מכון התקנים, שיכול היה להיחסך לו פעלה הנתבעת בנמרצות המתבקשת ועקבה אחר מהלך העניינים במכון התקנים. בנסיבות אלו, היה על הנתבעת לצפות את התרחשות הנזק שאירע. דהיינו, היה על הנתבעת לצפות עיכוב בשחרור הסחורה, העשוי לגרום לנזק כספי אצל הנתבעת ואף לפגיעה בקשריה של התובעת מול לקוחותיה. איחור בלתי סביר בשחרור המטען, מהווה סיכון בלתי סביר המצדיק הטלת אחריות בנזיקין. הנתבעת התרשלה אפוא במעשיה ויצרה סיכון עבור התובעת. האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק ? על התובע בעילה של רשלנות מוטל הנטל להוכיח בין השאר את הקשר הסיבתי בין התרשלות המזיק לנזק שלו הוא טוען. עליו להוכיח שההתרשלות היא זו אשר גרמה לנזק, כלומר שלו היתה נמנעת ההתרשלות , היה נמנע גם הנזק. ראה בע"א 278/93 עלי דעקה נ. בי"ח כרמל פ"ד נג(4) 526. את הקשר הסיבתי העובדתי יש לבחון עפ"י מבחן הצפיות, כלומר אשמו של המזיק הינו גורם מכריע לנזקיו של הנזוק, אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות כי אשמו יביא לנזקו של הנזוק. קשר סיבתי משפטי לעומת זאת, ניתן לעגן בלשון החוק הרלבנטי עצמו, וההכרעה הינה על פי שיקולי מדיניות ושכל ישר. בחינת הקשר הסיבתי העובדתי במקרה שבפני מעלה כפי שכבר קבעתי, כי היה על הנתבעת לצפות, שעיכוב בטיפול בשחרור הסחורה, עלול להסב לתובעת נזקים כספיים ואף לגרום לקשיים בהתנהלותה מול לקוחותיה. אין מחלוקת כי טיפול מקצועי ומהיר של הנתבעת במטעמו של מר בן חיים, היו מונעים את הנזק הכספי שנגרם לתובעת. הנתבעת בתפקידה כעמילת מכס אמורה הייתה לצפות זאת ולו אכן הייתה פועלת כנדרש ממנה, סביר להניח כי היה נמנע הנזק. משכך, הוכח אף הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובעת והנתבעת לא השכילה להרים את הנטל להוכיח כי לא היתה במעשיה משום רשלנות. אשר לשאלת הנזק בהתאם לאשר הוכח בפני (ראה סעיף 5 ג-ה לת/2), נשאה התובעת בסך של 1,416 ₪ בגין עלויות עיכוב מטעמו של מר בן חיים, ועל הנתבעת לפצותה במלוא סכום זה. אשר לסך של 10,000 ₪ לו עתרה התובעת בגין הנזק שנגרם לה עקב עיכוב מטענו של מר בן חיים ואובדנו כלקוח עבור התובעת. לעניין זה העיד בפני מר אורן גלעד בעלי התובעת "עכשיו אנחנו תובעים את הלקוח בן חיים כי הוא לא שילם, אין לנו ברירה ובעקבות מה שהיה עם הנתבעת, איבדנו את הלקוח. ש: ניסית לקבל תצהיר ממר בן חיים? ת: הוא לא עונה לשאלות שלנו, הוא לא מוכן לשלם את החוב, הוא צודק, 20 יום לחכות למשלוח זה לא סביר." (שורות 18-28 ע"מ 10 לפרוטוקול). טענה זו נטענה באופן כללי וללא שפורט אופן חישוב הסך של 10,000 ₪ בגין אובדן הלקוח. לא ברור האם הוגשה תביעה כנגד בן חיים או האם ננקטו כנגדו הליכים כלשהם. ככל שאכן ננקטו הליכים משפטיים, לא ברור האם הליכים אלו הנם בגין המחלוקת הכספית בשל העיכוב בשחרור המטען בלבד או שמא היא כוללת מחלוקות נוספות בין מר חיים לבין הנתבעת במסגרת התקשרותם העסקית. יתכן כי היה מקום לזימונו של מר בן חיים לעדות או להבאת ראיות נוספות לענין זה, ברם הדבר לא נעשה. יחד עם זאת, שוכנעתי מן הראיות אשר צורפו לעיוני, כי אכן להתנהלותה של הנתבעת משקל מכריע בכל הקשור להחלטתו של מר בן חיים לנתק את הקשרים עם התובעת. סביר להניח כי לו הייתה הנתבעת פועלת כמצופה ממנה ומשחררת את מטענו של מר בן חיים בזמן סביר, לא היה מר בן חיים את מנתק את קשריו העסקיים עם הנתבעת ולא היה צורך בניהול בהליכים משפטיים כנגדו לגביית כספים. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בגין רכיב זה בסך של 5,000 ₪ בלבד, על דרך האומדנא. באשר לטענת התובעת בגין יתרות חוב כספי בכרטסות הנהלת החשבונות : בעניין זה הובאו בפני במסגרת תצהיר עדות הראשית של העד דוד כהן מטעמה של התובעת, שתי הכרטסות עליהן נסמכה התובעת בתביעה (נספח 1 לת/1 וכן נספח 7 לת/1). לא זו בלבד אלא שהעד טרח וצירף את מלוא החשבוניות המרכיבות את הכרטסות הללו (ראה נספחים 2-6 לת/1). לא הומצאה כל חוות דעת חשבונאית אשר תסתור את אמיתות האמור בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ואף לא הומצאה כל אסמכתא מטעמה של הנתבעת, אשר תעיד כי חובות שנטען בכרטסת כי לא נפרעו, אכן נפרעו. לא הובאה כל אסמכתא לתקבול מעם הנתבעת אשר לא מצא את ביטויו בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. מר כהן אשר הינו מנהל הכספים של התובעת, נחקר באריכות אודות שתי כרטסות אלו ועדותו לא נסתרה כלל וכלל. העד הסביר בפרטי פרטים כיצד מחושבים כל התקבולים, כיצד הם מומרים ממט"ח לשקלים והסביר כי יתכן והפער בין טענות הנתבעת לאשר חושב בכרטסת התובעת, נובע מהפרשי שער הדולר לפיו חושבו התקבולים. "זה נובע מזה שכאשר הם משלמים בדולרים, הם יכולים לרשום איזה שער שהם רוצים, גבוה ואנחנו קולטים לפי השער היציג. מכאן נובעים ההפרשים בין הכרטסות. זה נכון לכל התחשבנות שיש בה גם מט"ח וגם שקלים" (ראה עמ' 5 שורות 24-26 לפרוטוקול). יתרה מזו, כעולה מחקירתו של מנהל הכספים מטעמה של התובעת, כרטסת אחת לפחות אושרה בידי הנתבעת עצמה "אני מקריא את מה שכתוב בכרטיס וזה לא בכתב ידי. מדובר בכרטסת שאושרה ע"י הנתבעת... אני מניח שמי שכתב את ההערות בגוף הכרטיס וזה לא אני, עשה עבודת בדיקה ואישר את זה" (ראה עמ' 6 שורות 27-30 לפרוטוקול). הנה כי כן, לא נסתרה טענת התובעת באשר לחוב הנתבעת המופיע בכרטסות הנהלת החשבונות ולהיפך. התובעת הוכיחה הן באמצעות הכרטסות והן באמצעות החשבוניות כי טרם נפרעו חיוביה של הנתבעת במלואם. נסיונה של הנתבעת לטעון כי לא יתכן ששנים הותר לה בידי התובעת שלא לפרוע חיוביה, הופרך על הנקלה בידי מנהל הכספים של התובעת אשר הבהיר כי על מנת לשמר לקוח, לא עומדים עימו על פרעון סכומים קטנים, אף לאורך שנים "כחלק מהתנהלות עם לקוחות, כאשר יש דברים שעומדים לבירור, אנחנו לא מפרקים קשר עם לקוח, בטח לא בגלל סכומים שאינם מהותיים לאותו רגע. בתוך תהליך העבודה יש דברים שיכולים להיגרר גם חצי שנה עד שמבינים שבזה נגמרה הדרך המשותפת." (ראה עמ' 4 שורות 1-3 לפרוטוקול). אשר לטענת הקיזוז של הנתבעת באשר לחוב שירותי משרד מתוך חובה בכרטסת 310079 - סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 , הדן בקיזוז, קובע: "(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים. (ב) אין לקזז חיוב שהזכות לקיומו אינה ניתנת לעיקול. (ג) הוראות סעיפים 49 ו-50 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על סילוק דרך קיזוז " הוראותיו של חוק החוזים מחייבות אפוא כי יהיו אלו חיובים הנובעים מאותה עסקה ואם הם נובעים מתוך עסקאות שונות עליהם להיות חיובים קצובים כספית וניתנים לחישוב אריתמטי פשוט יחסית. אלא שהנתבעת בכתב ההגנה הכחישה את גובה החוב בכרטסת (ראה סעיף 16 לכתב ההגנה), אם כך כיצד טוענת הנתבעת כי ניתן לערוך קיזוז בין החיובים, כאשר היא עצמה מכחישה קיומה של חבות כלפי התובעת באשר למלוא הסכום הנתבע בכרטסת ? אין זאת אלא שהנתבעת מודה בגובה החוב האמור בכרטסת, בטרם ביצעה את הקיזוז הנטען. בחינתה של הכרטסת מעלה כי גובה החוב בה הינו 2903.60 ₪ ועניין זה הוכח בידי התובעת באמצעות חשבוניות כאמור לעיל ועדותו של מנהל הכספים מטעמה אשר לא נסתרה. הצדדים לא ערכו ביניהם הסכם בכתב באשר לשירותי משרד (ראה עדותו של מנהל הנתבעת, עמ' 13 שורות 1-2 לפרוטוקול) אך מן החיובים בכרטסת התובעת אצל הנתבעת (צורף לכתב הגנתה כנספח ה') ניתן לראות חיובים חוזרים בסך 2,900 ₪ עבור חודשים 3/11-5/11. הנתבעת סירבה לשלם את חובה בהתאם לאמור בכרטסת 310079 בטענה לקיומו של חוב בגובה זה בגין שירותי משרד. התובעת מודה בתביעה בחוב לנתבעת ע"ס 1,450 ₪ בלבד (מחצית מחוב עבור חודש שירותי משרד) , כך שנותרה עדיין יתרת חוב לנתבעת בסך 1,450 ₪. לו אכן היתה הנתבעת מודה בגובה החוב בכרטסת התובעת כי אז ניתן היה לדון בתביעת הנתבעת בגין הסך של אותם 1450 ₪ נוספים במסגרת טענת קיזוז, אלא שזו עמדה על טענתה כי לא קיים כלל חוב והכחישה את האמור בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ולפיכך באם סבורה הנתבעת כי התובעת חבה לה 1450 ₪ וכן טענה הנתבעת לחוב נוסף של 2400 ₪ , שתי טענות שלא הובאו להן ראיות, כי אז היה על הנתבעת להגיש תביעתה כנגד התובעת. הנתבעת לא עשתה כן והדבר מעיד על רצינות טענותיה. מנהל הנתבעת נשאל על כך "ש. אתה טוען שהתובעת חייבת לך 2400 ₪ ? ת. נכון. ש. למה לא תבעת אותה? ת. כי היא תבעה אותי. ש. עו"ד שלך בטח הסביר לך שאתה יכול להגיש תביעה נגדית ? ת. זה סכם קטן, עלות השכר שלי היא 2,500 ₪ ליום ואני לא אתבע אותו על זה". דומני כי הדברים מדברים בעד עצמם. ככל שהיו בידי הנתבעת הראיות המתאימות לעניין החובות הנטענים, אין ספק בליבי כי לא היתה שוקטת על שמריה ומגישה את התביעה המתאימה בלא להמתין כי התובעת דכאן תפתח בהליך משפטי. מכל המקובץ לעיל עולה כי התובעת הוכיחה תביעתה באשר ליתרות החוב של הנתבעת בשתי הכרטסות וכן הוכיחה חבותה של הנתבעת בנזקיה המוכחים של התובעת בגין הלקוח בן חיים, כפי שפורט לעיל. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין נזקיה של התובעת באשר ללקוח בן חיים בסך של 6,416 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15/1/12) ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין חובותיה בשתי הכרטסות, סך של 11,098 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15/1/12) ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשא אף בהוצאות התובעת בסך 750 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. משפט ימי - דיני ימאות