השופט י' טירקל עובדות רקע 1. למבקשים - חברת .HABBOUB BROTHERS CO הרשומה בעזה ומנהלה ‎ABDEL GARBAR HABBOUB )להלן - היבואנים) - מפעל לסנדלים וחנות לממכר נעליים בעזה, והם עוסקים בייבוא מוצרי הנעלה לשטחי הרשות הפלסטינית, בייצורם ובממכרם. היבואנים בקשו לייבא לשטחי הרשות הפלסטינית, דרך נמל אשדוד, כ-3,500 זוגות נעלי התעמלות שיוצרו בסין. לשם כך קיבלו היבואנים ביום 30.3.1996 רישיון מאת משרד הכלכלה והמסחר שליד הרשות הפלסטינית. כאשר הגיעו הנעליים לנמל אשדוד בתחילת חודש נובמבר 1997, עוכבו על-ידי רשויות המכס, מן הטעם שהן חיקוי של נעלי "נייק" ונעלי "פילה" והן עלולות להטעות את הציבור. עוד יצוין, כי ביום 24.11.1997 העניק משרד הכלכלה והמסחר שליד הרשות הפלסטינית היתר לשחרור מן המכס של משלוח הנעליים, ובו צוין שהנעליים מיועדות לשיווק בשטחי הרשות הפלסטינית. 2. המשיבות הן חברות .NIKE INTERNATIONAL LTD )להלן - חברת נייק), חברה המאוגדת לפי דיני איי ברמודה, FILA FAR EAST LIMITED חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים ו-.FILA SPORT (HONG-KONG) LTD חברה הרשומה בהונג קונג (להלן - חברות פילה), שהן חברות בקבוצת חברות שמרכזה באיטליה. חברת נייק היא אחת היצרניות המובילות בעולם של מוצרי ספורט, לרבות מוצרי הנעלה והלבשה, והיא משווקת את מוצריה הנושאים את סימן המסחר "דמות כנף". לטענתה, נמכרים מוצריה בלמעלה מ-80 מדינות בעולם, לרבות ישראל, בהיקף מכירות עצום, והיא משקיעה מאמצים מרובים בפרסום מוצריה בערוצי הפרסום השונים בעולם ובישראל. כתוצאה מכך סימן המסחר "דמות כנף" הוא מסימני המסחר המפורסמים בעולם והוא גם ערובה ליוקרה ולאיכות. לחברת נייק סימני מסחר רשומים בישראל: סימן מסחר "דמות כנף" בסוג 25 לנעליים אתלטיות ולצורכי הלבשה אתלטיים; סימן מסחר "דמות כנף" בסוג 18 לשקי ספורט, למעט שקי גולף, שקי נסיעה, שקי יד ושקי כתף וסימן מסחר EKIN עם "דמות כנף" לכל הסחורות הנכללות בסוג 18 ובסוג 25. חברות פילה עוסקות, בין היתר, בייצור נעלי ספורט ובשיווקן. חברות פילה רשמו סימני מסחר בישראל לגבי השם FILA ולגבי עיצובו הגרפי בסוג 25 לדברי הלבשה ובכללם מגפיים, נעליים ונעלי בית. לטענת חברות פילה, נעלי הספורט שהן מייצרות משווקות בהיקף נרחב, כאשר עליהן סימני המסחר שלהן, והן רכשו מוניטין ברחבי העולם ובישראל בתורת נעלי ספורט איכותיות. כמו כן, משקיעות חברות פילה כספים רבים בפרסום ובקידום סימן המסחר FILA ושוקדות על כך שלמוצריהן תהיה תדמית יוקרתית. 3. משנודע למשיבות כי מחסני המכס באשדוד עיכבו נעליים הנחזות להיות נעליים מתוצרתן, הגישו המשיבות תביעות אזרחיות לבית-המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו נגד היבואנים. במסגרת התביעות, הגישו בקשות לאסור על היבואנים לייבא לישראל את הנעלים המפרות את סימני המסחר הנזכרים, לשווקן בה, להפיצן בה, למוכרן או להציען למכירה בה, כמו כן למנוע את שחרור הנעלים המפרות שנתפסו על-ידי רשויות המכס, למנות את באי-כוח המשיבות ככונסי נכסים של הנעליים המפרות ולהסמיכם להחזיק בהן עד להחלטה אחרת של בית-המשפט. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שלו) נתן צווים ארעיים כבקשתן, וקבע דיונים נפרדים בכל אחת מן הבקשות במעמד שני הצדדים. היבואנים הגישו את תגובתם לבקשות ואף הגישו, בתגובה לבקשה שהגישה חברת נייק, "בקשה דחופה לביטול סעדים זמניים ו/או דחיית התביעה על הסף". החלטתו של בית-המשפט המחוזי 4. בית-המשפט המחוזי דן בבקשות חברות נייק ופילה בנפרד, אולם בשל זהות העניינים שהתעוררו בהן - החליט בהן במאוחד. בית-המשפט דחה את טענת היבואנים שלפיה לא קמה לו סמכות מאחר שכתבי בי-הדין של חברות נייק ופילה לא הומצאו לידי היבואנים כדין. כן קבע, כי בית-המשפט בישראל הוא פורום נאות כדי לדון בתביעות. לגופו של עניין קבע, כי כל שימוש בסימן מסחר שלא על-ידי בעליו או ברשותו של בעל סימן המסחר, מפר את זכותו של בעל סימן המסחר. לפיכך, גם ייבוא הטובין דרך ישראל לצורך שיווק ומכירה בשטחי הרשות הפלסטינית הוא הפרה לפי פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן - הפקודה). בית-המשפט הוסיף וקבע, כי שטחי הרשות הפלסטינית וישראל כלולים במעטפת מכס אחת ולפיכך אין לראות את משלוח הנעליים כ"סחורות במעבר" (CARGO IN TRANSIT), שהן סחורות המגיעות לישראל ממדינה אחת בדרכן למדינה אחרת. לאור האמור החליט בית-המשפט ביום 3.3.1998, כי הצווים הארעיים שניתנו ביום 21.12.1997 וביום 15.1.1998 בבקשותיהן של חברות נייק ופילה, יהיו לצווים זמניים שתוקפם עד מתן פסק-הדין בתביעה העיקרית. היבואנים ביקשו להרשות להם לערער על ההחלטה, וביום 18.11.1998 החלטנו לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור. בהחלטה האמורה נתבקש גם היועץ המשפטי לממשלה להביע דעתו, ובעקבותיה הודיע על התייצבותו מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. עיקר טענות בעלי-הדין 5. בערעור שלפנינו מעלים היבואנים טענות משפטיות עקרוניות אחדות הדרושות להכרעה בפרשה. הטענה הראשונה היא כי כתבי בי-הדין לא הומצאו להם כדין. טענה זו נטענת כלפי חברות פילה בלבד. בעניין זה יצוין, כי כתבי בי-הדין של חברות פילה הומצאו למנהלה של המבקשת 1 וכן לעמיל המכס שלה. הטענה השנייה היא כי בית-המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בתביעות ובבקשות לסעדים זמניים, ומכל מקום בית-המשפט בישראל אינו הפורום הנאות כדי לדון בהן. טענתם השלישית של היבואנים היא כי במקרה הנדון לא הייתה הפרה של סימן מסחר, משום שלא נעשה שימוש בסימן המסחר בישראל, כאמור בסעיף 1 לפקודה המגדיר הפרה כ-"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך...". עוד מעלים בעלי הדין סוגיות נוספות, שעניינן, בין היתר, פרשנות סעיף 44 לפקודת המכס [נוסח חדש], הסכם ‎TRIPS (AGREEMENT ON TRADE RELATED (ASPECTS OF INTELLECTUAL PROPERTY )(1994, ואמנת פאריס בדבר הגנת הקנין התעשיתי. לעניין זה הגישו חברות פילה "בקשה בהסכמה להגשת מסמך נוסף", שהוא תעודת רישום סימן המסחר "ALIF"שהוצאה על-ידי הרשות הפלסטינית. כמו כן הוגשה הבהרה של המבקשים ובקשה להגיב להבהרה מטעם חברות פילה. כפי שנראה להלן, לאור התוצאה שאליה הגעתי, אין צורך לדון בסוגיות אלה, וממילא גם לא בבקשה להגיש מסמך נוסף ובתגובות הנוספות לבקשה. 6. היועץ המשפטי לממשלה סומך את ידיו על עמדתן של המשיבות. לדעתו, לבית-המשפט בישראל סמכות לדון בתביעות ובבקשות והוא הפורום הנאות לדון בהן. כמו כן סובר היועץ המשפטי לממשלה, שהכנסת משלוח הנעליים לישראל והעברתו בישראל היא בגדר שימוש לפי הפקודה, ובכך מפרה את זכויותיהן של המשיבות כבעלות סימני המסחר הרשומים בישראל. בכך הוא נשען על "המדיניות הקיימת והראויה, העולה מהחקיקה הפנימית במדינת ישראל ומההסכמים והאמנות שנחתמו בין ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, לפיהם הוסכם כי דיני היבוא הישראליים יחולו הן על יבוא לישראל והן על יבוא לשטחי הרשות הפלסטינית, בהיותן מהוות יחדיו מעטפת מכס אחת כללית". כן מבסס היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו על פסיקתם של בתי-משפט במדינות ברחבי העולם שקבעו כי גם ייבוא של סחורות במעבר הוא בגדר שימוש מפר של סימן מסחר; קל וחומר שמתקיימת הפרה של סימן מסחר הרשום בישראל, כאשר הסחורה שבה מדובר מיועדת לשטחי הרשות הפלסטינית "שאיננה מדינה, אין לה גבול מוגדר עם ישראל לצרכי מכס ועל כן אין לה אפשרות טכנית לתפוש את הסחורה המזוייפת". עוד הוא מדגיש שעמדתו מתיישבת עם העקרונות ועם המגמות שביסוד ההוראות באמנות הבין-לאומיות העיקריות שעניינן הגנה על זכויות הקניין הרוחני, ואף מתחייבת מאמנות אלה. הדיון בטענות סמכות בית-המשפט 7. כאמור, טוענים היבואנים כי כתבי בי-הדין שהגישו חברות פילה לבית- המשפט לא הומצאו להם כדין ולפיכך לא קמה לבית-המשפט סמכות לדון בתביעה ובבקשה לצווים זמניים שהגישו. טענה זאת דינה להידחות. אין מחלוקת על כך כי חברות פילה המציאו את כתבי בי-הדין למבקש 2 באופן אישי בעת שהתייצב לדיון בעניין בקשת חברת נייק לסעדים זמניים. המצאה אישית למבקש 2, המכהן כמנהל המבקשת 1, מהווה המצאה כדין (ראו: רע"א GENERAL ELECTRIC CORP. 39/89 נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ [1] וכן תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין)). לפיכך אין צורך להכריע בשאלה אם ההמצאה לעמיל המכס של המבקשת 1 הייתה המצאה כדין לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין. מטעם זה גם אין צורך לקבוע אם פעולות שונות שנקטו היבואנים עולות כדי ויתור על מצוות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר המצאה כדין. משנמצא שהייתה המצאה כדין ליבואנים, הרי שבית-המשפט קנה לו סמכות בין- לאומית לדון בתביעות ובבקשות לצווים זמניים של החברות פילה ונייק, מכוח העיקרון של המשפט הבין-לאומי הפרטי שלפיו יש לבתי-משפט בישראל סמכות בין-לאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל (ראו: רע"א 39/89 הנ"ל [1]; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (להלן - סדרי הדין האזרחי [10]), בעמ' -3537 וכן ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (להלן - תורת הפרוצדורה האזרחית [11]), בעמ' 95-94). 8. אולם, אפילו יש לבית-המשפט סמכות בין-לאומית לדון בתובענות ובבקשות, יכול שיימנע מלעשות כן מן הטעם שהפורום אינו נאות. לעניין זה טוענים היבואנים, כי המשיבות הן חברות זרות, המבקשת 1 רשומה בעזה ופועלת בתחומי הרשות הפלסטינית והסחורה המיובאת מיוצרת בסין ומיועדת למכירה בשטחי הרשות הפלסטינית. מכאן עולה, לדעתם, המסקנה כי מרב הזיקות של הסכסוך אינן לישראל ולפיכך בית-משפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענות. גם טענה זו יש לדחות. לאור המציאות המודרנית וההתפתחויות הטכנולוגיות, אין מייחסים עוד למבחן של מרב הזיקות את המשקל שהיו מייחסים לו בעבר לעניין טענת הפורום הבלתי נאות (ראו: רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' ‎THE .LOCKFORMER CO [2]; רע"א 2903/96 מסיקה נ' דולנס [3]; תורת הפרוצדורה האזרחית [11], בעמ' 115). בית-המשפט המחוזי פסק כי בית- המשפט בישראל הוא פורום נאות, משום שלחברות פילה ונייק סימני מסחר רשומים בישראל והנעליים מושא התביעות מצויות בישראל. גם אני סבור כך. די בזיקות אלה וכן בעובדה שנטענה בפנינו, כי החברות נייק ופילה מנהלות את עסקיהן בישראל באמצעות מפיץ מקומי, כדי לדחות את הטענה. עוד ייאמר כי במקרה דנן מרב הזיקות של הסכסוך אינן לפורום הפלסטיני ואינן מראות שהוא הפורום המתאים ביותר לדון בתובענות (ראו: ע"א [4], בעמ' - 412413; ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה [5]). זכות לכאורה 9. כידוע, על מי שתובע סעד זמני להראות זכות לכאורה, ודברים אמורים גם בסעד זמני שעניינו הפרה של סימן מסחר (ראו א' ח' זליגסון דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם [12], בעמ' -9899. והשוו י' קלדרון, ח' קלדרון חיקויים מסחריים בישראל [13], בעמ' 383). סעיף 1 לפקודה מגדיר "הפרה" כך: "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך - (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר; ...". סעיף 46(א) לפקודה, שכותרתו "זכות לשימוש ייחודי", קובע: "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס". היבואנים אינם כופרים בתוקפם של סימני המסחר הרשומים של החברות פילה ונייק, ואף אינם חולקים על כך שעל הנעליים שייבאו סימנים דומים או זהים לסימני המסחר הרשומים לגבי אותם טובין של החברות נייק ופילה. לפיכך, היה יסוד לקביעתו של בית-המשפט, כי לכאורה, הסימנים על גבי הנעליים המיובאות דומים או זהים לסימני המסחר הרשומים של החברות פילה ונייק. השאלה היא אם ייבוא הנעליים כשלעצמו הוא בגדר "שימוש" כאמור בסעיף 1 לפקודה, וממילא הפרה בישראל של סימן מסחר רשום בישראל. לטענת היבואנים, אין בפקודה איסור PER SE על ייבוא; האיסור הוא על שימוש בסימן מסחר בדרך מסחרית, לרבות שיווק, פרסום, מכירה, ייבוא לצורכי מכירה, כאשר אותן פעולות נעשות בישראל. עוד מדגישים הם, כי ייבוא לצורך ייצוא אינו בגדר שימוש. הואיל ומשלוח הנעליים שיובא לישראל דרך נמל אשדוד מיועד לשטחי הרשות הפלסטינית, אין לראות בייבוא שימוש שהוא הפרה לפי הפקודה. כנגדם טוענות המשיבות, שיש לפרש את המונח "שימוש" כפעילות מסחרית כלשהי בסחורה הנושאת את סימן המסחר ולכן גם ייבוא לצורכי ייצוא מהווה שימוש. לעניין זה מביאות המשיבות אסמכתאות רבות ממדינות שונות, שבהן נקבע כי ייבוא סחורות במעבר נחשב הפרה של סימן המסחר בטריטוריה שבה עברה הסחורה. עוד עומדות על כך ששטחי ישראל והרשות הפלסטינית כלולים במעטפת מכס אחת ולכן יש לראות את הייבוא המיועד לרשות הפלסטינית כייבוא לישראל. 10. אכן, השימוש שבו מדובר בסעיף 1 לפקודה הוא שימוש בישראל (ראו .‎D.M KERLY LAW OF TRADE MARKS AND TRADE NAMES [19], AT P. 269). משלוח הנעליים האמור הגיע לישראל ועוכב על-ידי רשויות המכס בנמל אשדוד (ראו גם סעיפים 14, 15 לפקודת המכס [נוסח חדש] העוסקים בטובין הנתונים לפיקוח רשות המכס) ואין מחלוקת, שאילו יובא לצורך מכירתו בישראל היה הדבר בא בגדר שימוש לפי הפקודה. כך נקבע כי "אם נעשה ייבוא של סחורה הנושאת סימן מסחר מסויים, והנסיבות מראות כי קיימת כוונה מיוחדת למכור את הסחורה הזאת, כשעליה סימן המסחר אשר הזכות הבלעדית עליו שייכת לתובע... אזי יכול גם ייבוא להוות חוליה של השימוש..." (ע"א 155/56 חברת הגרמופון בע"מ לונדון נ' סימפוניה בע"מ [6], בעמ' 823). גם המלומד קרלי בספרו הנזכר [19] מציין ש"יבוא סחורות המסומנות באופן מטעה לשימוש בארץ זו הינה הפרה" (שם; התרגום שלי - י' ט') (ראו גם בחוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), תש"ס-1999, שתיקן את הפקודה ולפיו הוסף סעיף 69א המאפשר לבעל סימן מסחר רשום לפנות למנהל המכס בבקשה לעכב שחרור טובין מפרים. אמנם, חוק זה אינו חל בענייננו, אולם יש בו, כמדומה, לסייע בפרשנותו של המונח "שימוש"). נשאלת אפוא השאלה אם ייבוא סחורות לישראל לצורך מכירתן בשטחי הרשות הפלסטינית כמוהו כייבוא לצורך מכירתן בישראל ולפיכך הוא בגדר שימוש לפי הפקודה. אקדים ואומר כי על שאלה זאת יש להשיב בחיוב. 11. ישראל והרשות הפלסטינית כלולות במעטפת מכס אחת. הדבר מעוגן בחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994 (להלן - חוק היישום). בסעיף 4(א) לחוק היישום נאמר, כי: "בכפוף להוראות סעיף 3 יחולו דיני היבוא על טובין המיובאים לשטחי עזה ויריחו", ובסעיף 5 נאמר, כי: "לעניין דיני היבוא יחולו הוראות סעיף 1א לחוק מס ערך מוסף, בשינויים המחוייבים". כך גם בסעיף 1א(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 - שכותרתו "פרשנות לגבי תחולת החוק באזור ובשטחי עזה ויריחו", שבו נאמר, כי: "לגבי מכירת טובין, העברת טובין ומתן שירותים - (1) לא יראו בהעברת טובין מישראל לאזור, מישראל לשטחי עזה ויריחו, מאזור לישראל ומשטחי עזה ויריחו לישראל משום יצוא ויבוא;". (ראו גם: הצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני חקיקה), תשנ"ד-1994; י' זינגר "הסכם הביניים הישראלי-פלשתינאי בדבר הסדרי ממשל עצמי בגדה המערבית וברצועת-עזה - כמה היבטים משפטיים" [15], בעמ' 626; ט' איינהורן "איחוד המכסים בין ישראל לרשות הפלשתינית - הכללים הנדרשים במשפט הסחר הבין-לאומי ובמשפט הפנימי" [16], י' גבאי "הסכם מיסוי ומכס בין ישראלים לפלשתינאים" [17], בעמ' א-5 וכן מ' קפוטא "הסדרי המיסוי והסחר בין ישראל לרשות הפלסטינית" [18]). כך גם הוסכם בסעיף XI לנספח V להסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שהינו הפרוטוקול בנושא יחסים כלכליים (להלן - הפרוטוקול הכלכלי). נקבע שם, כי "בין הצדדים תהיה תנועה חופשית של טובין תעשייתיים ללא הגבלות כלשהן, לרבות מכסים ומכסי ייבוא אחרים, בכפוף לחקיקה של כל צד". עוד הוסכם בסעיף III)10) לפרוטוקול הכלכלי, כי בכפוף לחריגים מסוימים, יקיימו שני הצדדים אותה מדיניות ייבוא. המשמעות של מעטפת מכס משותפת אחת - שבתוכה מעבר חופשי של סחורות בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית - היא שייבוא של סחורות לישראל, לצורך מכירה או שיווק, או לצורך מטרה מסחרית אחרת, בשטחי הרשות הפלסטינית, דינו כדין ייבוא סחורות לישראל לצורך זה. על כך נאמר, בין היתר, כי: "...אין צורך שהטובין יימכרו בשטחים. עקרון המעבר החופשי של טובין מבטיח את תנועתם החופשית בישראל. בפועל, אין חובה כלל שהטובין יגיעו לשטחים. מיד לאחר שחרורם מהמכס, ניתן לשווק אותם באופן חוקי במישרין בישראל..." (איינהורן, במאמרה הנ"ל [16], בעמ' 442). נמצא כי לכאורה הפרו היבואנים את סימני המסחר של החברות נייק ופילה ולכן בידיהן זכות לכאורה לקבל את הסעד שהעניק להן בית-המשפט המחוזי. מאזן הנוחות 12. למעלה מן הצורך יש מקום לתת את הדעת גם על השאלה של מאזן הנוחות: אי-הנוחות שתיגרם לתובע אם לא יינתן הצו לעומת אי-הנוחות שתיגרם לנתבע אם יינתן הצו, הכרוכה בשאלה אם ניתן לפצות את התובע בכסף אם לא יינתן לו הסעד הזמני, ומנגד מהו הנזק שהסעד הזמני עלול לגרום לנתבע אם תידחה התביעה (ראו סדרי הדין האזרחי [10], בעמ' 616-617). בערעור שלפנינו אמנם אין טוענים היבואנים, כי מאזן הנוחות מצדיק שלא להעניק למשיבות את הסעד הזמני, ודי בכך כדי להותיר את מסקנת בית- המשפט על כנה. אולם, למעלה מן הצורך ייאמר כי הנזק שייגרם למשיבות אם יבוטל הצו אינו רק נזק כלכלי שניתן לאומדו בכסף אלא גם נזק למוניטין של המשיבות (ראו א' וינוגרד צווי מניעה - חלק כללי [14], בעמ' 154). לעומתו, נזקם של היבואנים הוא כספי וניתן להערכה. 13. בשולי הדברים אעיר, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול- דעתה של הערכאה הדיונית שנתנה סעד זמני או סירבה לתתו. בכך טעם נוסף כדי לדחות את הערעור (ראו, למשל: רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב [7]; רע"א AMS TECHNICAL SYSTEMS INC 6885/99. נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ [8]; רע"א 3753/99 רשת הריבוע הכחול (היפר היפר) בע"מ נ' סופר פארם (ישראל) בע"מ [9]; סדרי הדין האזרחי [10], בעמ' 620). סיכום 14. לפיכך אני מציע כי הערעור יידחה וכי הצווים הזמניים יישארו על מכונם עד להכרעה בתביעות העיקריות. המבקשים ישלמו למשיבות הוצאות בסך כולל של 30,000 ש"ח. הנשיא א' ברק אני מסכים. השופטת ד' ביניש אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. שטחי יהודה ושומרוןסימן מסחרי