השופט א' גולדברג: 1. זהו ערעור על שיעור הפיצויים, אשר נקבע, כי על המערערת, חברה קבלנית, לשלם למשיבים בגין ליקויים בבניית דירה, אשר רכשו ממנה. כן מופנה הערעור כנגד גובה ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שבהם חויבה המערערת. 2. אלה הן העובדות, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא ואשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת: ביום 19.7.81 התקשרו המשיבים בחוזה עם המערערת, שתבנה עבורם דירת קוטג' בת שישה חדרים בשכונת רמות בירושלים (להלן - הדירה). בהסכם הרכישה (להלן - ההסכם) התחייבה המערערת להשלים את בניית הדירה ולמוסרה למשיבים עד ליום 31.7.83 (סעיף 4.01 להסכם). הוסכם, כי איחור שלא יעלה על שלושה חודשים בהשלמת הבנייה ובמסירת הדירה לא יהווה הפרת ההתחייבות על-ידי המערערת. כמו כן הוסכם על תיקון כל פגם בתוך שנת האחריות (סעיף 4.10 להסכם). תמורת הדירה התחייבו המשיבים לשלם סך 1,512,630 שקלים ישנים, שערכם היה כ-125,000 דולר (לפי שער של 12.047 ש"י לדולר). זאת, לאחר שתחילה נדרש מהמשיבים סכום של 1,715,000 ש"י, אולם ניתנה להם הנחה של 11.8% (2% מההנחה בגין שירות בצבא הקבע). חלק מתשלום מחיר הקוטג' נעשה בשיטת TRADE-IN, כאשר המשיבים זוכו על-ידי המערערת בסך 1,200,000 ש"י (כ-99,000 דולר) תמורת דירתם הקודמת, ועוד 12,630 ש"י (כ-1050 דולר) תמורת הריהוט בדירה הקודמת. המערערת התחייבה בהסכם לבנות את הדירה במומחיות נאותה, מחומרים טובים, ובהתאם לתשריט ולמיפרט הטכני המצורפים להסכם (סעיף 3.01 להסכם). 3. הדירה לא נמסרה במועד אלא באיחור של שלושה עשר חודשים וחצי, וגם כשנמסרה נתגלו בה ליקויים רבים. ביום 2.6,86 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 858/86) כנגד המערערת ובה תבעו פיצויים בסך 55,325 ש"ח (שערכם ביום הגשת התביעה כ-37,000 דולר) לפי ראשי הנזק הבאים: 28,875 ש"ח - בגין פגמים בעבודות אבן ובטון, ריצוף, איטום לקוי (שהביא לנזילות קשות בדירה), ליקויי טיח, נגרות, צבע, אינסטלציה, חשמל, פחחות וסורגים; 5,959 ש"ח - בגין איחור במסירת הדירה: ראש נזק המורכב מדמי שכירות ראויים (4,450 ש"ח) ומעוגמת נפש ואי-נוחות בגין האיחור (1,500 ש"ח), כשסכום זה מביא כבר בחשבון פיצוי חלקי ששולם למשיבים על-ידי המערערת בראש נזק זה; 9,000 ש"ח - בגין ירידת ערך הדירה, מאחר שתקרת הדירה והמשקופים נמוכים מהתקן; 10,000 ש"ח - בגין סבל ועוגמת נפש בגין הליקויים; 1,500 ש"ח - דיור חלוף למשך תקופת התיקונים. 4. המערערת טענה בכתב ההגנה, כי בנתה את הדירה כראוי, וכי קיימים ליקויים קלים בלבד, הניתנים לתיקון על-ידיה, והיא עומדת על זכותה לתקנם בעצמה. היא הכחישה קיום רטיבות; טענה כי הפגמים ברצפות לא נגרמו על-ידיה, אלא על-ידי המשיבים לאחר מסירת הדירה; הכחישה שבנתה תקרה נמוכה מדיי וכן הכחישה את חובתה להתקין סורגים. המערערת הסתמכה על האמור בהסכם בעניין מסירת הדירה באיחור של עד לשלושה חודשים, והוסיפה, כי בין חתימת ההסכם לבין יום המסירה התקיימה מלחמת שלום הגליל, וכן כי היה אותה שנה חורף קשה במיוחד. עוד טענה המערערת, כי למשיבים ניתנה הנחה משמעותית ביותר במחיר הדירה, והמחיר כפי ששולם נופל באלפים רבים של דולרים ממחיר השוק. כן טענה המערערת, כי המחיר שקיבלו המשיבים ממנה עבור דירתם הקודמת שנמכרה לה ועבור הרהיטים שנשארו בה היה גבוה. 5. בית המשפט קמא מינה את המהנדס קדרון כמומחה מטעמו, וביום 14.8.87 הגיש המהנדס את חוות-דעתו הראשונה. הוא אישר קיום רטיבות בדירה, מצא מרצפות פגומות שהפגם בהן נובע משעת הנחתן, והצביע על ליקויי בנייה רבים נוספים. כן מצא שהתקרה (2.40 מטר) נמוכה מהתקן ושגובה המשקופים נמוך אף הוא. סך עלות התיקונים, לדעת המומחה, עמד על 10,868 ש"ח (במחירי יולי 1987). ב-18.1.88 מסר קדרון חוות-דעת נוספת, לאחר שבוצעו תיקונים על-ידי המערערת על סמך חוות הדעת הקודמת. שוב נמצאו סימני רטיבות חזקה, לא נעשו תיקוני ריצוף ולא תוקנו ליקויים נוספים. לא תוקן גובה התקרה הנמוכה ולא גובה המשקופים. עלות כל התיקונים שטרם נעשו הועמדה בחוות הדעת השנייה על 6,613 ש"ח נכון ליום 14.8.87. 6. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אור) פסק איפוא למשיבים סכום של 6,613 ש"ח בגין ליקויי הבנייה. בראש הנזק של סבל ועוגמת נפש נפסקו למשיבים 12,000 ש"ח. סכום של 1,080 דולר, כערכם ביום הגשת התביעה, נפסק בגין האיחור במסירת הדירה, שטרם ניתן בגינו פיצוי. הפיצוי על ירידת ערך הדירה בגין התקרה הנמוכה הועמד על 3,400 ש"ח, וכן נפסק סכום של 1,000 ש"ח לדיור חלופי בתקופת התיקונים. חלק מהסכומים נושאים ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, חלקם נושאים ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין, והפיצוי בגין ליקויי הבנייה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת השנייה, 14.8.87. עוד קבעה השופטת המלומדת, כי המערערת תישא באגרת בית המשפט ותשלם שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 15% (בצירוף מע"מ) מכל הסכומים שנפסקו לטובת המשיבים, כאשר לעניין התיקונים יובא בחשבון מה שקבע המומחה בחוות הדעת הראשונה. זאת למרות העובדה ששיעור הפיצויים בגין התיקונים (10,868 ש"ח כפי שנמצאו בחוות הדעת הראשונה, ו-6,613 ש"ח כפי שנפסקו לבסוף) נופל בהרבה מגובה ראש הנזק הזה בתביעה (28,875 ש"ח). מכאן הערעור, המופנה הן כנגד הפיצויים בראשי הנזק השונים, הן כנגד שיטת חישוב הריבית, והן כנגד גובה החיוב בשכר טרחת עורך הדין. גובה הפיצוי בגין סבל ועוגמת נפש 7. המערערת טוענת, כי הפיצוי הבלתי ממוני בגין סבל ועוגמת נפש הינו מופרז במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. המערערת צירפה לסיכומיה מספר פסקי-דין שניתנו על-ידי שופטים שונים בבתי המשפט בירושלים בתיקים הנוגעים לליקויי בנייה. לדעתה, ממחישים פסקי הדין כי בית המשפט קמא סטה באופן חמור מן הנהוג והמקובל בתיקים מעין אלה. לטענת המערערת, צריכה להישמר הפרופורציה בין הסכום שנפסק בגין ליקויי הבנייה לבין הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני, ומשמצא בית המשפט קמא, כי התביעה בגין ליקויי הבנייה הייתה מופרזת, היה צריך להפחית בהתאם את הפיצוי בגין הסבל ועוגמת הנפש ולא לפסוק את הסכום הנתבע כולו (סעיף 4(ב) לסיכומי המערערת). אין לקבל טענה אחרונה זו. אכן, לעתים ייתן בית המשפט דעתו לעלות התיקונים, ככלי עזר לשם הערכת שיעור הנזק הבלתי ממוני. אולם בצדק קבעה השופטת המלומדת, כי - "אין כל יחס ישר בין הסכום הנדרש לתיקון, לבין הסבל ועוגמת הנפש שרוכש דירה עלול לסבול עקב ליקויים בדירה. הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא נושא הרטיבות. לעיתים ניתן לתקן ליקוי זה בסכום זעום, אולם הנזק בביצוע לקוי, או באי תיקון האיטום, והסבל ועוגמת הנפש - יכולים להיות עצומים. .. אין זה תפקידו של רוכש דירה לחפש את מקור חדירת המים ולתקנו. זה תפקידו של הקבלן, וכל האחריות חלה עליו, לבנות את הבנין באופן אטום לחדירת מים, ולתקן מיד, וכיאות, כל ליקוי בבניה, שמחדיר מים. כל ליקויי הבניה מתגמדים לעומת חדירת מים לדירה, לענין הסבל ועוגמת הנפש. .. במשך תקופה ארוכה חיו התובעים ומשפחתם בתוך רטיבות, כשהם סובלים סבל רב". 8. אלא שהמערערת טוענת, שגם לגוף העניין, וללא קשר לעלות התיקונים, הפריז בית המשפט קמא בשיעור הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע בסעיף 13: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". אכן, גם על-פי הדין שקדם לחוקי החוזים ניתן היה לפסוק פיצויים בגין סבל ואי-נוחות בשל הפרת חוזה (ע"א 16/73 [1]), אלא שהנטייה, בעקבות הדין האנגלי, הייתה שלא להכיר בסוג זה של פיצויים (ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (תמר, 1991) 1078-1080 והאסמכתאות שם). לפיכך ביסס סעיף 13 הנ"ל את מעמדו של ראש נזק זה. אמנם, עדיין צריך הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לעמוד במבחני הסיבתיות והצפיות (ע"א 348/79 [2]), אלא שמבחנים אלה מתקיימים בענייננו: "...מתקשר חוזי סביר היה צופה, כי איחור במסירה של דירת מגורים יגרום סבל נפשי ועגמת נפש לקונה המאוכזב. מכיוון שנזק לא ממוני זה נגרם עקב ההפרה, הריהו בר-פיצוי על-פי חוק התרופות" (שם, בעמ' 41). כך גם לענין הליקויים בדירה. חברה קבלנית צריכה לצפות, כי מסירת דירה לקויה ודולפת ואי-תיקון הליקויים במשך תקופה ארוכה יסבו לרוכשים סבל ועוגמת נפש. 9. לעניין שיעור הפיצויים - אין בית המשפט שלערעורים נוטה להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בנושא זה, אם אין טעמים מיוחדים המצדיקים התערבות. כפי שקבע הנשיא שמגר בע"א 571/80 [3] (בעמ' 82-83): "... סעיף 13 לחוק הנ"ל מאפשר מפורשות את הטלתם של פיצויים בעד נזק, שאינו נזק ממון (ראה גם ע"א 593/79, בעמ' 332 מול האות ד), והסכום שנפסק אינו מופרז, במידה שתצדיק התערבותה של ערכאת הערעור: הפיצויים נקבעים על-ידי בית המשפט בשיעור הנראה לו סביר בנסיבות העניין, וההכרעה מעוגנת בהערכתה של הערכאה הראשונה, אשר בית-משפט שלערעור אינו נוטה בדרך כלל להתערב בה". וראה גם ע"א 82/85 [4]; ע"א 430/79 [5]. 10. המערערת טוענת, כי קיימים במקרה זה טעמים מיוחדים להתערבות בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה, משום ששיקול מכריע להפחתת שיעור הפיצויים לא נלקח על-ידיה בחשבון. לטענת המערערת, קיבלו המשיבים הנחה ניכרת במחיר הדירה, והמחיר ששילמו נופל באלפים רבים של דולרים ממחיר השוק, בו בזמן שדירתם, שהועברה למערערות בשיטת TRADE-IN, הוערכה מעל לערכה. לדעת המערערת יש להתחשב בכך בפסיקת הנזק הלא ממוני (סעיף 4(2) להודעת הערעור), "שכן מבחינה משפטית ומוסרית לא הרי אדם ששילם על דירה סכום מסוים, כהרי אדם ששילם על דירה סכום נמוך יותר" (סעיף 3(א) לסיכומי המערערת). טענה זו מוטב היה לה שלא נשמעה משנשמעה. בצדק דחתה אותה השופטת המלומדת, ואף אני איני מוצא בה ממש. לא רק שההנחה שקיבלו המשיבים היא סבירה, מששילמו את כל מחיר הדירה מראש ומשלא הוכח כי דירתם הקודמת של המשיבים הוערכה ביותר מערכה, אלא שמסכים אני עם דבריה של השופטת קמא, כי - "התמורה המוסכמת בין קבלן לרוכש דירה - תהא אשר תהא - מזכה את רוכש הדירה לקבל דירה תקינה וראויה למגורים, אלא אם נאמר בהסכם במפורש כי רוכש הדירה משלם מחיר נמוך יותר בשל פגם ידוע בבניה, ורוכש הדירה ידע על אותו פגם ספציפי, והסכים לרכוש את הדירה עם אותו פגם ספציפי, בסכום שהוסכם". אין צריך לומר, כי במקרה שלפנינו לא הייתה כל הסכמה על פגם ספציפי וידוע מראש בדירה, אלא להפך, המערערת התחייבה לבנות את הדירה במומחיות נאותה, מחומרים טובים ולתקן כל פגם במשך שנת האחריות. התחייבות זאת אינה תלויה כלל במחיר המוסכם, הנקבע במשא ומתן בין הצדדים. אינני מקבל את ההנחה, כי בהסכמה על מחיר כזה או אחר יש, כשלעצמה, משום שחרור של הקבלן מהתחייבות כלשהי. 11. בענין זה יש לציין גם את הטענה של עורר-דין קרמר, בא-כוחה של המערערת, בכתב ההגנה, כי "עובדי הנתבעת הם שסבלו ועדיין סובלים מעוגמת נפש הנגרמת להם בשל דרישותיה (כך!) והתנהגותם של התובעים החל מהמשא ומתן לכריתת החוזה ועד היום" (סעיף 12(א) לכתב ההגנה). גם במסגרת כתבי הטענות יש לשמור על הטעם הטוב, ובצדק מעירה השופטת המלומדת, כי - "לאחר כל ההתרשלות והזלזול שגילו דרוקר ועובדיה, עוד מעזה דרוקר לטעון בכתב ההגנה כי עובדיה סבלו וסובלים מעוגמת הנפש הנגרמת להם בשל דרישותיהם של התובעים. קשה לראות חוצפה גדולה מזו". 12. עיינתי גם בפסקי הדין שצירפה המערערת לסיכומיה, ולא מצאתי בהם חיזוק של ממש לטענותיה, מה גם שכל מקרה שונה הוא בנסיבותיו. לפיכך, אין לומר, כי הסכומים כפי שנתבעו הם מופרזים בהתחשב בסבל הממושך שנגרם למשיבים, כפי שעולה ממימצאיה של השופטת המלומדת, המעוגנים בחומר הראיות. על-כן אין פסיקת מלוא סכום התביעה בראש נזק זה מופרזת בנסיבות העניין שלפנינו, ובכל מקרה, לא במידה שתצדיק את התערבותנו. אופן קביעת הריבית על-ידי בית המשפט קמא 13. המערערת טוענת, כי בית המשפט קמא טעה, משקבע, כי חלק מהסכומים אשר פסק למשיבים יישאו ריבית מיום הגשת התביעה, בזמן שהמשיבים עצמם תבעו בסיכומיהם ריבית רק מיום מועד הגשת הסיכומים. על-פי הטענה, שיערכו המשיבים בסיכומיהם את הסכומים המגיעים להם, מבלי להביא בחשבון את הריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום עריכת הסיכומים, אלא תוך הצמדה למדד בלבד במשך אותה התקופה, וכל מבוקשם היה הסכום המשוערך כאמור, בתוספת ריבית מאותו יום, יום עריכת הסיכומים. לפיכך טעה בית המשפט, משפסק להם ריבית על סכומים אלה מיום הגשת התביעה. וגם לגוף העניין אין מקום לפסוק ריבית בראש הנזק של התיקונים מיום עריכת חוות הדעת, משום שסכום זה, כשהוא נושא הצמדה בלבד, כבר משקף נאמנה את עלות התיקונים ביום שיידרש ביצועם. טענה זו אינה מקובלת עלי. פסיקת הריבית איננה אלא יישום העיקרון של העמדת הנפגע במצב בו היה אלמלא ההפרה, או אילו תוקנה זו במועדה, שאחרת יוצא המפר נשכר מחלוף הזמן, והנפגע יוצא חסר: "הריבית, כפי שציינו לא אחת, באה לבטא את העובדה, שהכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי, עוכב בידי אחר במקום להיות ברשותו ובשליטתו (דברי הנשיא שמגר בע"א 330/78 [6], בעמ' 504). אינני מסכים עם הטענה, כי משנקבו המשיבים בסכומים הנתבעים, כשהם משוערכים בערכם ליום הסיכומים, ויתרו בכך על הריבית מיום הגשת התובענה, שכן "הקרן בלווית ההצמדה אינה אלא אותו סכום, שבו נתחייבה המערערת מעיקרה" (שם). המשיבים, בסיכומיהם בבית המשפט קמא, רק "תירגמו" את הסכומים הנתבעים על-ידיהם בתביעה למושגי שווי הכסף של מועד עריכת הסיכומים, אך אין לומר כי ויתרו בכך על תביעתם המפורשת לריבית ולהצמדה מיום הגשת התובענה, כמפורט בכתב התביעה. ומכל מקום, ריבית או הפרשי הצמדה הם בגדר סעד כללי, ובית המשפט רשאי לפוסקם מכוח תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 157), ועל-כן אין כאן עילה להתערבותנו. 14. לא נראית לי גם הטענה, כי המשיבים ויתרו על פיצוי לתקופה של שלושה חודשים, בגין האיחור במסירת הדירה. הוויתור נעשה, כנטען, במכתבם של המשיבים מיום 30.12.84 (מס' 4 ב-ת/6), כשקיבלו את הצעת המערערת (מס' 2 ב-ת/6), שלא יינתן פיצוי בגין שלושת החודשים הראשונים של האיחור במסירה. עיינתי במכתבים ולא מצאתי במכתב (מס' 2 ב-ת/6) ויתור על תקופה כלשהי, אלא להיפך, דרישה לפיצוי על סמך כל תקופת האיחור, החל ממועד המסירה החוזי ועד למועד המסירה בפועל. שכר טרחת עורך-דין 15. טוענת המערערת, כי בית המשפט קמא טעה בכך שפסק חמישה-עשר אחוזים מהסכום הפסוק כשכר טרחת עורך-דין, למרות שקבע בפסק הדין, כי התביעה, כפי שהוגשה, הייתה מופרזת. סכום זה עולה, לטענת המערערת, על התעריף המינימאלי. שכר הטרחה מחושב דרך כלל על-פי הסכום שנפסק בפועל, והעובדה שהמשיבים לא זכו בכל הסעד אותו תבעו כבר הובאה בחשבון בסכום זה. ולא זו בלבד אלא שבית המשפט אינו מחויב לפסוק את התעריף המינימאלי, ויש אף הסוברים (ע"א 27/81 [7], דברי השופט ש' לוין, בעמ' 213), כי - "אין ספק, שבעבר השתרשו, במקרים מסוימים, נהגים לפסוק לבעלי-דין רק חלק קטן מן השכר שאלו שילמו לפרקליטיהם, ויצא בעל הדין שזכה בדין נפסד. סבור אני, שהגיעה השעה להשתחרר מנהגים אלה, ושיש לפסוק לבעלי הדין שזכו בדינם את השכר הראוי להם בהתחשב בכל הנסיבות, גם אם במקרים מסוימים הוא עולה על התעריף המינימאלי". על כך יש להוסיף, כי אין בית המשפט שלערעורים מתערב בסכום שנפסק כשכר טרחת עורך-דין, אלא במקרים נדירים, בהם החלטת בית המשפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת על פניה (ע"א 591/80, 644 [8], בעמ' 404; ע"א 714/80, 728 [9], בעמ' 112 1-113). בשל כל אלה דין טענה זו להידחות. פסיקת סכומים מעבר לנתבע בסיכומים 16. הדין הוא עם המערערת, כי במספר פריטים קבע בית המשפט פיצויים בשיעור העולה על הסכומים אותם תבעו המשיבים בסיכומיהם. בסעיף 39(ה) ו-(ו) לסיכומים תבעו המשיבים סך 11,500 ש"ח כערכם ביום הגשת התביעה בגין הסבל ועוגמת הנפש. ולפיכך לא היה זה מן הדין לפסוק להם סך 12,000 ש"ח, ויש להעמיד את הסכום על 11,500 ש"ח (10,000 ש"ח בגין הליקויים ו-1,500 ש"ח בגין האיחור במסירה). בדומה, תבעו המשיבים בסיכומיהם סך 3,000 ש"ח בשל ירידת ערך הדירה עקב הגובה הנמוך של התקרה (סעיף 39(ג) לסיכומי המשיבים). לפיכך יש לתקן את הקביעה של 3,400 ש"ח בראש נזק זה ולהעמידה על 3,000 ש"ח. גם את הפיצוי בגין דמי השכירות הראויים יש לתקן ולהעמידו על סך השווה בשקלים ל-1,080 דולר, כשוויים ביום הגשת התביעה, בצירוף הצמדה וריבית מאותו יום. 17. לסיום, מוצא אני להעיר על אופן ניסוח כתב הערעור. בהודעת הערעור טוענת המערערת, באמצעות בא-כוחה, כי הייתה מוכנה לפצות את המשיבים בסכום מתאים, ו"זו עמדתה בכל התיקים בהם היא נתבעת ורובם ככולם מסתיימים באופן דומה, מלבד התיקים המתנהלים בפני כבוד השופטת אור" (סעיף 8(4) להודעת הערעור). על המערער להבחין הבחן היטב בין טענות בדבר טעויות, שהוא סבור כי נפלו בפסק הדין, לבין טענות אישיות כלפי השופט, היכולות לשמש, בדרך הקבועה לשם כך, רק נימוק לפסילת השופט. הטענה המועלית כאן אינה טענה לגופם של דברים, אלא טענה לגופו של שופט, שאין לה דבר עם ההכרעה בערעור. טענה אשר כזאת, הבאה להטיל דופי בשופטת, ראוי היה לה שלא תיטען, ואין היא הולמת התבטאות של עורך-דין בטיעוניו בבית-משפט. 18. התוצאה היא שיש לדחות את הערעור, בכפוף לאמור בפיסקה 16 לעיל. המערערת תשלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסד 8,000 ש"ח. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט י' מלץ: אנו מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. איחור במסירת דירהמקרקעין