א.רקע 1. התובעת הינה חברה קבלנית לביצוע עבודות בנייה. 2. הנתבעת 1 (להלן: "נווה יפית") הינה חברה לביצוע עבודות בנייה, שמנהלה הוא מר משה קוממי (להלן: "משה"). נתבע 2, מר אשר קוממי (להלן: "אשר"), הינו בנו של משה ומנהל עבודה בנווה יפית. 3. ביום 11.4.99 התקשרו התובעת ונווה יפית בהסכם ולפיו, התחייבה התובעת לבצע עבור נווה יפית עבודות צבע בפרוייקט בנית אולם הספורט בבית ברל (להלן: "האתר"). 4. ההסכם, אשר צורף כנספח א' לתצהיר מטעם התובעת נרשם בכתב ידו של אשר, אשר אף הטביע עליו את חותמתה של נווה יפית, אלא שאיש לא הוסיף חתימתו על חותמת זו. 5. אין מחלוקת, כי ההסכם מחייב את נווה יפית והיא אף ביצעה חלק מן התשלומים בגין עבודתה של הנתבעת. 6. דא עקא, כי על אף שנתבעת 1 השלימה עבודתה לא שילמה לה נווה יפית את כל שכרה ונותרה חייבת לה, נכון למועד הגשת התביעה, סך של 47,496 ₪. בגין יתרת חוב זו , נטלה נתבעת 1 פסק דין כנגד נווה יפית. 7. נתבעת 1 טוענת, כי יש לחייב אף את אשר בתשלום חובה של נוה יפית מן הטעמים הבאים: א.מכוח ערבותו (כאשר התובעת משרבבת בטיעוניה אלה הלכות המתייחסות לאחריותו האישית של האורגן מכח דיני הנזיקין - הלכות שאינן קשורות לענייננו). ב.מכח הפרת סעיפים 12 ו - 39 לחוק החוזים ג.מכח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. 8. אשר מכחיש, כמובן, טענות התובעת וטוען, כי מעולם לא ערב או התחייב אישית כלפי התובעת וכי לא הפר חובה כלשהי. 9. בתיק זה העידו בפני המפורטים: א.מטעם התובעת - מנהליה, מר מתתיהו בוחבוט (להלן: "מתי") ומר עפר טולדנו (להלן: "עופר"). ב.מטעם אשר - הוא עצמו. משהעידו בפני אך בעלי הדין חל בעניינו הקבוע בסעיף 54 לפקודת הראיות. 10. לאחר שמיעת העדויות ועיון במוצגים שהוצגו בפני, הרי לא השתכנעתי, כי אשר ערב ו/או התחייב אישית לשאת בחובות החברה או כי הפר חובה על פי סעיף 12 ו/או 39 לחוק החוזים ואפרט הכרעתי; ב.ערבות אישית 1. כפי שצויין לעיל, הרי אשר לא היה מנהלה של נווה יפית, אלא מנהל העבודה באתר, אם כי, הובהר לי, כי היה מעורה בעניינה של נוה יפית ואף ישב באותו חדר במשרדיה של נווה יפית באתר בו אמור היה לשבת משה. 2. טענתה של התובעת, ככל שהיא מתייחסת לערבות הלכאורית, מדברת על המצב בו, במהלך העבודות באתר, ביקש אשר מעובדי התובעת לבצע תיקונים והשלמות, או אז נשאל מי ישלם על עבודה נוספת זו והשיב: "אני אטפל בכם" "אל תדאגו, זה עלי..." אני ערב שישלמו לכם כל מה שמגיע לכם..." (ראה תצהיריהם של מתי ועופר). 3. כבר יצויין, כי לא שוכנעתי, כי אשר אמר בזמן מן הזמנים לתובעת כי הוא "ערב" שישלמו ואף לא נקט במונח כלשהו שיש בו כדי לחייבו אישית. 4. מתי בחקירתו הנגדית העיד כפי שיפורט ביחס לתיקונים והשלמות שנתבקש לבצע, לאחר שבעלי מקצוע אחרים עבדו באתר ונדרשו תיקונים בעקבות עבודתם: "כשסיימתי חדר וסיימתי אותו פרפקט ואח"כ פתאום חזרו עליו ואשר אמר במילים ברורות ומפורשות תחזור תתקן פה, תעשה את זה ואת זה. הוא אמר במילים: אני אוריד מהם כסך אני אתן לך. פשוט היה ברור. הוא צעק את זה בקולי קולות שם: הוא עשה נזק, אני אוריד לו 1,000 ₪, אני אתן לך". (ראה עמוד 6 שורות 12 - 7). על כך חזר טולנדו - ראה עדותו בעמוד 20, שורות 16 - 18. 5. ועוד הוסיף מתי: "הוא (אשר - א.ב.נ) אומר לי תשמע, אל תדאג, אני אחראי, ישלמו לך, במילים הברורות האלה. אני אחראי ישלמו לך. (ראה עמוד 13 - 14). 6. מן האמור עולה, כי אשר לא ערב אישית ולא התכוון לערוב אישית לחובות נווה יפית. כל שהבטיח לתובעת - לדאוג אצל נווה יפית לביצוע התשלומים. הא ותו לא. אלא שבכך אין לייחס לו ערבות אישית - כזו לא קיימת. ג.הפרת סעיפים 12 ו - 39 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973 1. סעיף 12 לחוק החוזים קובע, כי במו"מ לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, שאם לא כן, יפצה הצד השני בעד הנזק שנגרם לו עקב המו"מ או עקב כריתת החוזה. 2. בפסק דין פנידר (ע"א 230/80, פדי לה' (2)) נקבע, כי "ניתן לפרש את הביטוי "צד" כמתייחס לא רק לצד החוזה, אלא גם למי שהיה צד למשא ומתן אף אם בסופו של דבר לא היה צד לחוזה". 3. בעניננו, הוכח לי, כי מי שניהל בפועל את המו"מ עם התובעת וסיכם עמה תנאי העבודה השונים היה אך ורק אשר. אשר טען אמנם, כי מאחורי הקלעים קבל את אישורו של משה - אך טענה זו לא הוכחה לי כלל וגם אם אקבלה, הרי שאין לה כל משמעות במסגרת היחסים שבין התובעת לנתבעת. 4. טוענת התובעת להפרת סעיף 12 לחוק החוזים אינה מתיישבת כלל עם חומר הראיות, שהרי מתי עצמו נשאל אם אשר הונה אותו מתחילת הדרך והשיב: "לא. עובדה שהוא עמד בכל ההתחייבויות שלו פה עד לסוף כמעט. למרות שהוא לא חתום פה - הוא כן שילם לי חלק מהכסף. לא מההתחלה התחיל לשקר..." (ראה עמוד 4 לפרוטוקול). לטעמי, אין צורך להוסיף דבר על עדות ברורה זו המוציאה העוקץ מן הטענה, כי יש להחיל בעניננו את סעיף 12 האמור. 5. באשר לסעיף 39 לחוק החוזים - זה קובע, כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". 6. לא שוכנעתי, כי אשר פעל בנגוד לחובה הקבועה בסעיף 39 הנ"ל, שכן לא הוכח לי, כי כאשר ביקש אשר מן התובעת לתקן ולהשלים עבודותיה ידע, כי נוה יפית לא תוכל או לא תשא בתשלומים שונים. גם אם בשלב מאוחר יותר נודע לאשר דבר קשייה הכלכליים של נווה יפית - הרי אין בכך כדי להשליך על ענייננו - שכן בענייננו חשיבות לידיעת אשר במועד בו פנה אל התובעת וביקש את ההשלמות. מן העדויות למדתי, כי שמועות בדבר קשייה הכלכליים של נוה יפית עלו וצצו לאחר שהתובעת סיימה עבודתה באתר: "במהלך הביצוע, בעיקר לקראת הסוף כשסיימנו ולא היינו באיזור היינו מגיעים פעם בלא יודע מה לפני הסיור בקורת, לעשות תיקונים... אז שמענו עובדים, מפעילים של כלים. מה קורה, איפה, כבר לא משלמים... המצב לא טוב". (ההדגשה שלי - א.ב.נ) (ראה עדות מתי עמוד 17, שורות 10 - 15). 8. אם נאמר, כי יש לייחס לאשר הפרת סעיף 39 מן הטעם "שאשר לחץ לסיים את העבודות במהירות המירבית עקב לחץ כספי של הנתבעת..." (ראה סעיף 8 לתצהירו של מתי) - הרי שמן החקירה הנגדית של מתי נלמד, כי אין באמירה זו כדי להחיל בעניננו את סעיף 39 לחוק: "... היינו מדברים בהפסקות, אז הבנתי שיש פה לחץ לגמור, כי אני גומר הוא מקבל כסף. אני מקבל והוא מקבל. כולם מסיימים את הכל וכולם בסוף נהנים". (ראה עמוד 8 שורות 9 - 11). עולה, כי ה"לחץ" שהופעל, היה והובן כלחץ לגיטימי שיביא לכך שהקבלן הראשי, נווה יפית, תקבל כספים מן היזם ותוכל לשלם מהם כספים לקבלני המשנה, דוגמת התובעת. בכך אין משום הפרת סעיף 39 לחוק החוזים. ד.הרמת מסך מכח סעיף 6 לחוק החברות סעיף 6 מגדיר "הרמת מסך" מהי ולפיו: "(1) יחסו זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה. (2) יחסו תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה". עולה, כי סעיף 6 הנ"ל חל רק ביחס לבעל מניה, כאשר בעניננו אשר לא החזיק במניה כלשהי ואם הטענה היא, כי אשר, על אף שלא היה מנהל רשום, הרי תיפקד ככזה, כי אז נכון היה לבקש להחיל את סעיף 54 לחוק - אלא שכזאת לא נעשה. סיכומו של דבר; מכל האמור עד כה עולה, כי אין לקבוע, כי נתבע 2, אשר, ערב אישית לחובותיה של נתבעת 1, או כי יש לחייבו לשאת בחובותיה מכוח סעיפים 12 ו - 39 לחוק החוזים או מכוח סעיף 6 לחוק החברות. 7. אינני מקלה ראש בעובדה, כי חברות שונות נקשרות בהסכמים ואינן ממלאות התחייבויותיהן על פיהם ואולם, על הנקשרים בהסכמים עם חברות לדאוג, מלכתחילה, להבטיח עצמם בבטחונות ובערבויות מתאימים כדי שלא ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה. 8. דין התביעה כנגד נתבע 2 איפוא - להדחות. התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאותיו וכן שכ"ט עורך דינו בסך של 5,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. ביחס להוצאות - מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל. ביחס לשכר הטרחה - מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. חוזהחוק החוזים