1. בפני בקשת המבקש ליתן לו רשות ערעור על החלטתו של כבוד רשם ההוצאה לפועל מאיר עוזי, מיום 24.06.13 שניתנה בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-03312-05-9 , בה נדחתה טענתו של המבקש כי עמד בהסכם הפשרה. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: 2. בתאריך 19.01.11 ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי בת"א בערעור שהוגש על ידי המשיבה במסגרת ע"א 2989-02-10 , בהסכמת הצדדים הערעור התקבל , כאשר הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. נפסק כי על המבקש לשלם למשיבה סך של 600,000 ₪ , סכום של 10,000 ₪ ב60 תשלומים חודשיים , החל מתאריך 05.02.11 ובכל חמישי לחודש שלאחריו במשך 5 שנים, אם לא יעמוד המבקש בתשלומים , כאשר איחור של 10 ימים לא ייחשב כאי עמידה , ייפתח מחדש תיק ההוצאה לפועל תוך שיעודכנו אותם תשלומים שישולמו עד מועד פתיחתו. המבקש לא עמד בתשלומים החודשיים במלואם. בתאריך 25.10.12 חודשו ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, כאשר המשיבה ביקשה לפתוח את התיק על סך של 500,000 ₪. בתאריך 05.02.13 הגיש המבקש בקשה להקטנת קרן החוב בתיק, בתאריך 06.02.13 הורתה כבוד הרשמת למשיבה להגיש את תגובתה. בתאריך 14.04.13 הגישה המשיבה בקשה להגדלת קרן החוב ותגובה להקטנת קרן החוב, בה ביקשה המשיבה להגדיל את קרן החוב לסכום של 2,269,283 ₪. בתאריך 17.04.13 ניתנה החלטתה של כבוד הרשמת בה הורתה למשיבה להגיש בקשה להקטנת קרן החוב ביחס לסכומים ששולמו לה וכן להבהיר ולצרף אסמכתאות מתאימות ביחס לסכום המבוקש להגדלה ולבאר מה ההפרה הנטענת של הסכם הפשרה . בתאריך 08.05.13 הגישה המשיבה הבהרה ובקשה להגדלת קרן החוב. המבקש הגיש תגובתו בה נימוקיו להקטנת הקרן. בתאריך 24.06.13 ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן בה דחה כבוד הרשם את טענות המבקש וקבע כדלקמן: החייב טוען בבקשתו כי לא הפר את הסכם הפשרה, על אף שהוא מודה כי חלק מהתשלומים לא שולמו. טוען כי ביקש לשנות את צו התשלומים, ולא להשתמט מביצועם. טוען החייב כי הזוכה קיבל כספים שונים מעיקולי צד ג' שיש לזקוף אותם על חשבון התשלומים ששילם לפי הסכם הפשרה, אינני מקבל את טענת החייב. שיעור התשלומים , שהיה עליו לשלם נקבע בפסק הדין ואין לרשם ההוצאה לפועל סמכות לשנות אותו, ולכן אם לא שילם החייב את התשלומים במועדם , היה זכאי הזוכה לגבות את מלוא החוב בתיק ההוצאה בפועל. התיק נפתח לאחר שניתנה זכות טיעון לחייב אך החייב לא הגיב לבקשה, על החלטה זו לא ערער החייב והיא הפכה חלוטה. עיון בתיק ההוצאה לפועל מעלה כי בתאריך 25.10.12 הוגדל החוב בסכום של 500,000 ₪ בעוד שבעת סגירתו עמד החוב על סך של 2,269,283.74 ₪ (הקטנת קרן שבוצעה בתאריך 16.02.10), לפיכך צודק הזוכה בטענותיו כי יש להגדיל את החוב בסכום ההפרש , ברם, בטרם אורה על כך על הזוכה לקיים אחר ההחלטה בנומרטור ט058871149 ולהראות כי ביצע הקטנות קרן בגין כל התשלומים ששולמו. האחריות לדיווח על התשלומים מוטלת על הזוכה. על הזוכה להגיש רשימת התקבולים שקיבל מן החייב בצירוף אסמכתאות לתשלומים אלה. על הזוכה לצרף דף חשבון של תיק ההוצאה לפועל בו מסומנות הקטנות הקרן בגין כל אחד מהתשלומים. טענות המבקש: 3. המבקש טוען כי מתקיימים טעמים מיוחדים להארכת מועד , בנסיבות בהן התיק פתוח בלא כל סיבה אמתית , שכן ההסדר המקורי נשמר נוכח התשלומים ששילם המבקש. המבקש טוען טענת "פרעתי" , כאשר במועדים שמיום 05.02.11 ועד יום 28.07.13, שילם סך של 303,973.34 ₪, תשלומים אלו שולמו בהסכמתה של המשיבה ולבקשותיו המפורשות בכתב, ולכן יש לקבל את טענת ה"פרעתי" בנוגע לסכומים אלה ולהורות על הפחתת הסכומים מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל. המבקש טוען כי לאור הכספים ששילם , אין לראות את המבקש כמי שהפר את הסכם הפשרה , שכן בפועל שולמו מלוא הסכומים על חשבון ההסדר, כפי שהיו אמורים להשתלם במשך התקופה שמיום 05.02.11 ועד יום 28.07.13, וכי שגה כבוד הרשם כאשר דחה את טענותיו כי לא הפר את הסכם הפשרה, וכי היה מקום לברר האם עמד המבקש בתשלומים ורק לאחר מכן להכריע בנושא של הגדלת הקרן, וכי מששילם את מלוא הסכומים עבור 30 התשלומים הראשונים , לא היה מקום לכל קביעה שיש בה כדי לסכל את המשך ביצוע התשלומים על חשבון הסדר הפשרה. המבקש טוען כי יש ליתן לו לשלם את הפרש החוב בסך של 296,026.66 ₪ באמצעות תשלומים חודשיים. כי שגה כבוד הרשם כאשר לא העניק התייחסות לבקשת המבקש להקטנת קרן החוב, וכי המשיב מסתיר מלשכת ההוצאה לפועל כספים שהוכח כי שולמו ונתקבלו לידיו , ומן הראוי לקיים בירור ענייני בשאלת הסכומים ששולמו לעומת הסכומים שדווחו, ולאחר מכן לדון בבקשת המבקש להקטנת הקרן ורק לאחר מכן לדון בטענת המשיב לעניין הגדלת הקרן. המבקש טוען כי שגה כבוד הרשם באשר לא נתן דעתו לניסיון המשיב לסלף את קביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין סכום החוב לגביו נקבע במפורש כי לא יעלה על הסך של 600,000 ₪, וכי לא התקיימה עילה להגדלת הקרן לסך של 2,269,283 ₪ , וכי המשיב לא הראה כי על המבקש לשלם סכומים נוספים מעבר לסכום מחציתה השנייה של החוב בסך של 300,000 ₪. המבקש טוען כי שגה כבוד הרשם כאשר לא נתן דעתו להתנהגות המשיב כאשר הפר צווים שיפוטיים, נמנע מלדווח על סכומים שקיבל מידי המבקש, וכי התעלם מהוראתה הברורה של כבוד הרשמת מיום 06.02.13 , על פיה נדרש המשיב להגיש תגובתו בראי העובדה עליה עמדה בהחלטתה, כי התשלומים אשר נקובים בבקשת המבקש לא דווחו ללשכת ההוצאה לפועל. המבקש טוען כי הימנעות המשיב מלמלא אחר החלטות הרשמים מהווה הפרת צו שיפוטי, וכי שגה כבוד הרשם כאשר לא נתן דעתו לעובדת הגשתם של כתבי טענותיו של המשיב כשאינם מגובים בתצהיר, וכי המשיב לא קיבל אישור להארכת מועד , וכי נמנע מקיום ההסדר בתום לב. תגובת המשיבה: 4. המשיבה טוענת כי המבקש עצמו הודה כי התקשה לעמוד בתשלומים החודשיים וכי המבקש שילם לפי ראות עיניו, הן באשר לגובה התשלומים והן באשר למועדם, ובכך חרג מהוראת פסק הדין הקובעת שהמבקש ישלם למשיבה סכום של 10,000 ₪ בכל חודש. המשיבה טוענת כי טענתו של המבקש כי עמד בהסדר הפשרה ובפסק הדין למעשה מקפלת בחובה את הטענה כי לראש ההוצאה לפועל נתונה סמכות לפרש את פסק הדין שהוגש לביצוע , כאשר אין לו סמכות. המשיבה טוענת כי פסק הדין אינו דרוש הבהרה וכי תפקידו של כבוד הרשם הינו להוציא לפועל את האמור בפסק הדין ככתובו ובלשונו בין אם הוא נכון ובין אם הוא שגוי, וכי גם בית משפט נכבד זה לא יכול לסטות ממילותיו של פסק הדין , וכי הוכח כי המבקש משלם פעם אחר פעם כראות עיניו . המשיבה טוענת כי באשר לטענת המבקש לפיה הוא פנה אל המשיבה בבקשות חוזרות לשינוי גובה התשלום החודשיים והפחתתו מ10,000 ₪ ל5,000 ₪ ובקשת המבקש מעולם לא סורבה, אשר הביע בהתנהגותו הסכמה להפחתה האמורה, מדובר בטענה אשר לא הוכחה ועל פניה מנוגדת להוראות הדין. המשיבה טוענת כי באשר לטענת המבקש לפיה שילם את החוב במלואו- טענת "פרעתי", כאשר הוא מציין כי המועדים שמיום 05.02.11 ועד יום 28.07.13 שילם המבקש סך של 303,973.34 ₪ לפי הסכם הפשרה כאשר הוא מטעה את בית המשפט, שהרי המועד הרלוונטי הוא המועד בו חודשו ההליכים, ביום 25.10.12, כאשר אז סך התשלומים היו בחוסר של 80,000 ₪. דיון והכרעה: 5. נוכחתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות וכי החלטתו של כבוד הרשם נכונה וצודקת בנסיבות העניין ואיני מוצא להתערב בה. תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה קובעת כי "בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש תוך עשרים ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו..." בענייננו, ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן ניתנה בתאריך 24.06.13 , המבקש לא הגיש את בקשת הרשות הערעור במועד, ואכן במסגרת בקשת רשות ערעור זו ביקש מכבוד בית המשפט להורות על הארכת מועד. לגופו של עניין, אין מחלוקת כי המבקש הודה כי לא עמד בתשלומים אשר נקבעו בפסק הדין והיוו תנאי לעמידתו בהסכם הפשרה , ואלה מילותיו:" מגורמים שאינם בשליטתו, התקשה המבקש לעמוד בתשלומים החודשיים ובשל כך פנה אל המשיב בבקשות חוזרות לשינוי גובה התשלום החודשים והפחתתו מסך של 10,000 ₪ , כקבוע בפסק הדין, לסך של 5,000 ש"ח. " די בכך בכדי לקבוע כי המבקש הפר את הסכם הפשרה, מה גם מעיון מעמיק בפירוט התשלומים ששולמו על ידי המבקש למשיבה ניכר כי המבקש נהג לשלם כראות עיניו : בתאריך 12.05.11 שילם סכום של 6,000 ₪, בתאריך 16.06.11 שילם סכום של 4,000 ₪, בתאריך 18.09.11 שילם סכום של 5,000 ₪, בתאריך 03.10.11 שילם סכום של 5,000 ₪, בתאריך 12.03.12 שילם סכום של 5,000 ש"ח, בתאריך 26.12.12 שילם סכום של 3,950 ש"ח, בתאריך 30.12.12 שילם סכום של 8,950 ש"ח, בתאריך 24.01.13 שילם סכום של 1,989 ₪, בתאריך 29.01.13 שילם סכום של 5,000 ₪. 6. פסק הדין קבע תשלומים קבועים ומועדים ברורים בזו הלשון: " המשיב ישלם למערערת סכום חודשי של 10,000 ₪ מדי חודש בחודשו, החל מתאריך 05.02.11 , ובכל חמישי לחודש שלאחריו, וזאת לתקופה של 5 שנים, דהיינו 60 תשלומים", המבקש לא יכול לעשות כל שעל רוחו ולשלם סכומים אשר כלל לא נקבעו בהסכם הפשרה ובמועדים הנוחים לו, לשיטתו היה יכול לחכות 6 שנים, לא לשלם את התשלומים שנקבעו ואז לשלם את מלוא סכום החוב ובכך לצאת ידי חובתו ולעמוד בהסכם הפשרה. כבוד הרשם קבע כך : " אינני מקבל את טענת החייב. שיעור התשלומים , שהיה עליו לשלם נקבע בפסק הדין ואין לרשם ההוצאה לפועל סמכות לשנות אותו, ולכן אם לא שילם החייב את התשלומים במועדם , היה זכאי הזוכה לגבות את מלוא החוב בתיק ההוצאה בפועל." על פי הקבוע בפסק הדין, "ככל שהמשיב לא יעמוד באחד התשלומים, וכאמור איחור של עד 10 ימים לא ייחשב כאי עמידה. אזי, יפתח מחדש תיק ההוצאה לפועל , תוך שיעודכנו אותם תשלומים שישולמו עד מועד פתיחתו". כלומר, הסנקציה בגין התנהלותו של המבקש על פי פסק הדין קובעת כי תיק ההוצאה לפועל ייפתח מחדש בסכום המקורי שבו נפתח, תוך כדי הפחתת התשלומים ששולמו על ידי המבקש. 7. נוכחתי כי המבקש הפר את הסכם הפשרה ולא עמד בתנאיו. המבקש טוען כי פנה אל המשיבה בבקשות להפחית את התשלום החודשי לסך של 5,000 ₪ , וכי קיבל הסכמתה ואולם לא הביא כל אסמכתא או מסמך המעידים על נכונות טענה זו. 8. המבקש טוען "פרעתי" בגין הסכום ששילם על סך של 303,973.34 ₪ במועדים שבין 05.02.11 ועד ל 28.07.13 , ובכך לא הפר שאת הסכם הפשרה וההסדר המקורי נשמר, ואולם נוכחתי כי טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות סעיף 3 א' לפסק הדין : "המשיב ישלם למערערת סכום חודשי של 10,000 ₪ מדי חודש בחודשו, החל מתאריך 05.02.11 , ובכל חמישי לחודש שלאחריו, וזאת לתקופה של 5 שנים, דהיינו 60 תשלומים", פסק הדין קבע מנגנון ברור אשר יש לעמוד בתנאיו על מנת לעמוד בהסכם הפשרה ואולם המבקש לא פעל על פיו ולכן אינו יכול לטעון כי פרע את החוב ועמד בתנאי הסכם הפשרה. סעיף 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז 1967 קובע כי "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו". הבסיס לטענת "פרעתי" בהליכי ההוצאה לפועל נמצא בסעיף 19 לחוק. לפי ההוראה מפורשת, על החייב הטוען שמילא אחר פסק הדין, מוטל נטל השכנוע ועליו הראייה (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744: ע"א 513/67 כהן נ' שהבר (שרייבר), פ"ד כב(1) 194). נטל השכנוע מוטל תמיד על החייב ואיננו עובר לעולם אל הזוכה. אם בסוף הדיון נשאר ספק באשר לביצועו של פסק הדין פוסקים נגד החייב מכיוון שלא עלה בידו להרים את נטל השכנוע בדבר ביצועו של פסק הדין (ע"א 414/66 פישביין נ' דגלס ויקטור פול ע"י מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 466, 453, ע"א 98/68 באומן נ' לנגסנר, פ"ד כב(2) 505). במקרה דנן לא הרים המבקש את הנטל ולא הוכיח טענתו. 9. באשר להגדלת סכום הקרן , כבוד הרשם קבע כך : "על הזוכה להגיש רשימה של התקבולים שקיבל מן החייב בצירוף אסמכתאות לתשלומים אלה , העתקי שיקים או העברות בנקאיות, ויצרף דף חשבון של תיק ההוצאה לפועל בו מסומנות הקטנות הקרן בגין כל אחד מהתשלומים", לאחר שהמשיבה תפעל על פי ההחלטה, יש לאפשר למבקש לטעון האם יש תשלומים נוספים אשר המשיבה לא דיווחה עליהם, ורק לאחר מכן, יש לאפשר את הגדלת הקרן. סיכום: 10. דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש ישלם הוצאות בקשת רשות הערעור לידי המשיבה על סך של 3,000 ₪.רשםצוויםהוצאה לפועל