1. מונחת בפני בקשתה של AGICOA, ארגון המאגד מפיקים של יצירות אודיו-ויזואליות (להלן: "המבקשת"), העותרת כי אפעיל את סמכותי שבסעיף 350(ב) לחוק החברות, ואתן בידה אפשרות להמשיך תביעת ענק מורכבת שהגישה כנגד תבל תשדורת בינלאומית בע"מ, אשר עסקיה לא צלחו, ובעת הגשת הבקשה היתה מצויה בהקפאת הליכים. תביעתה של המבקשת עוסקת, בקצירת האומר, בטענה כי במעשיהן של תבל וחברות כבלים אחרות, אשר רכשו תוכניות מחברות שידור זרות, היתה הפרת זכויות יוצרים. זאת, באשר לשיטת המבקשת, היה על תבל לשלם, בנוסף לתשלום לגורמים מהם רכשה את הסדרות, גם תשלום נוסף (שהיקפו אינו מבוטל כלל וכלל) בגין זכויות היוצרים של המפיקים. במסגרת התביעה, טענה המבקשת לסכום נזק עצום של 170,000,000 דולר, אולם, מטעמי אגרה, העמידה את התביעה עצמה על-סך של 20,000,000 דולר "בלבד". התביעה האזרחית הוגשה במשותף כנגד תבל וחברות הכבלים האחרות, ביום 28.3.00. אין חולק, כי התביעה נותרה, עד עצם היום הזה, בשלבי הליכים מקדמיים בלבד; זאת, בין היתר, אף בשל העובדה כי בבית המשפט העליון תלוי ועומד דיון נוסף באותה סוגיה עצמה, אשר טרם הוכרע. 2. בראשית הקפאת ההליכים, הגישה המבקשת בבית משפט זה בקשה שמספרה 9735/02, ובה, בדומה לבקשה הנוכחית, ביקשה להחריג את תביעתה ממסגרת הקפאת ההליכים. ביום 17.6.02, כחודשיים לאחר תחילתה של הקפאת ההליכים, ניתנה על-ידי החלטה, הדוחה את הבקשה בנוסחה דאז. במסגרת החלטתי, קבעתי, כי הקפאת ההליכים מיועדת, בין היתר, בכדי למנוע מבעלי התפקיד את ההכרח להשקיע משאבים בהליכים חיצוניים יקרים, וכן כי: "לא נעלם מעיני אף הליך הדיון הנוסף אשר מתנהל בבית המשפט העליון בעניין נשוא התביעה שהיתרה מתבקש. סביר להניח, כי בתום דיון נוסף זה, תוכרע מניה וביה ההלכה לכאן או לכאן, כך שתביעת המבקשת עשוייה להתייתר או לקבל חיזוק משמעותי אשר יקל על מהלכיה, לפי התוצאה". כמו כן הוער, כי העובדה שלזכות המבקשת עומד תקדים של בית המשפט העליון (אגב שבית המשפט העליון עצמו הביע נכונות לשקול אותו מחדש, דבר אותו הוא עושה במסגרת הדיון הנוסף), אינה יכולה להסיר מתבל את חסות הקפאת ההליכים, או להתיר פתיחת הליך אזרחי סבוך, העשוי לחבל בגיבוש הסדר הנושים. בסיום דברי הערתי, כי לא קם כנגד המבקשת מעשה בית-דין, באשר היא זכאית להגיש את הבקשה פעם נוספת, בתום הקפאת ההליכים. אולם לעניין זה יוער, כי בקביעתי זו לא קבעתי עמדה כלשהי בדבר מהותו של ההליך אשר ניתן יהיה להגישו בעתיד, קל וחומר בשאלה האם ניתן יהיה לתבוע במסגרתו חובות עבר, אשר התגבשו (אם התגבשו) לפני מועד הקפאת ההליכים. כבר בשלב זה יאמר; דומה כי שני הצדדים מתעלמים במידה רבה מן העובדה, כי בש"א 9735/02 לא היתה אלא החלטה זמנית, אשר לא התיימרה להכריע בסוגיות כבדות המשקל העומדות על הפרק: לא בכל האמור בהפרת זכויות היוצרים הנטענת, ואף לא בשאלה העקרונית מתחום דיני חדלות הפרעון הניצבת בפני, והיא סוגיית מעמדו של נושה בעל חוב שאינו וודאי או קצוב, אשר קשה (או בלתי אפשרי) להכריע את טענותיו ולקבוע את זכאותו לחוב בהליך מקוצר של בקשה למתן הוראות. לכן, ספק אם ניתן למצוא בה, באותה החלטה קצרה, אסמכתא עקרונית כלשהי, קל וחומר שלא מעשה בית-דין או השתק פלוגתא. 3. המבקשת, בכתב התשובה אשר הגישה, ציטטה בהרחבה מהחלטותיו של בית משפט זה, בין היתר בעניין פש"ר 1171/98, בש"א 25726/00 כץ סוכנויות ופש"ר 1285/84, בש"א 5225/01 גרינברג נ' יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ, אלא שהחלטות אלו ניתנו במסגרת הליכי פירוק חברה, בעוד במקרה דנן, עניין לנו בהקפאת הליכים; חרף הדמיון הרב בין שני ההליכים, כפי שהובהר בפסיקה לא פעם, הרי שקיימים ביניהם אף הבדלים מהותיים, דבר אשר ידון במסגרת החלטתי זו. 4. הסוגיה הראשונית והמרכזית, אשר אין מנוס מהכרעתה במסגרת הבקשה הנוכחית, הינה כדלקמן: חברה נתבעת בתביעה אזרחית סבוכה על-ידי תובע, הטוען לנשיה בסכומי עתק; במשך הזמן הרב שחלף מהגשת התביעה ועד למועד כניסתו של החברה להקפאת הליכים, נותרה התביעה בשלב ההליכים המקדמיים, ואף בשנתיים שחלפו מאז לא התקדם מהלכה כלל ועיקר (אף לא כנגד נתבעים אחרים, אשר נותרו סולבנטיים וההליכים כנגדם לא עוכבו). עם כניסת הנתבע להקפאת הליכים, חל באופן אוטומטי סעיף 350 לחוק החברות, וההליך עוכב. על-פי דין, קמה לתובע הזכות להגיש תחת ההליך המעוכב תביעת חוב לנאמן, אלא שכאן עומדת בפני הצדדים בעיה כפולה: א. מורכבותה העובדתית והמשפטית הגדולה של התביעה, אשר מקשה על הנאמן לדון ולהכריע בה, באופן אשר הביא אותו לטענה, כי עניין לנו בחוב שאינו בר-תביעה בהליכי חדלות-פרעון. ב. הסכנה של פיצול דיונים והכרעות סותרות, באשר ההליך המקורי בין התובע לשאר הנתבעים הסולבנטיים נמשך בערכאה האזרחית. 5. זאת ועוד; עניין לנו במצב, בו "מרחף" מעל החברה בהקפאת הליכים חוב שנוי במחלוקת בסכום עצום, אשר אם יתקבל, עשוי לשנות באורח מוחלט את תנאי הסדר הנושים, ולהרע אותו במידה שיתכן והיתה משנה כליל את אחוזי התמיכה בהסדר. זאת ועוד; עניין לנו בתביעת-חוב על סכום עתק, אשר שמירתו בנאמנות עד הכרעת הדין בהליך האזרחי עשויה למנוע חלוקת דיבידנד משמעותי לנושים הלא-מובטחים, למשך שנים ארוכות, ואי לכך להעמיד את כדאיות ההסדר בסימן שאלה. כל זאת, כאשר ברור לכל הצדדים, כי ההליך האזרחי יתמשך מניה וביה על פני שנים רבות, וזאת לעומת הזמן המוגבל ביותר העומד בפני נאמן בהקפאת הליכים לגבש הסדר נושים ולהעבירו באספות הנושים. 6. טענתה המרכזית של המבקשת היא, כי אי-קבלת הבקשה תעמיד אותה, באופן מקומם ובלתי-ראוי, בפני שוקת שבורה: מחד גיסא, עוכב ההליך האזרחי בשל הקפאת ההליכים, ומאידך גיסא, טוען הנאמן כי עניין לנו בחוב שאינו בר-תביעה, ואינו ניתן לאומדן הוגן. אין זה יתכן, מוסיפה המשיבה וקובלת, כי "תיפול בין הכסאות" ולא תוכל להפרע כלל ועיקר, דבר אשר לטענתה הינו אפליה פסולה בינה לבין הנושים ה"רצוניים" של תבל, כגון ספקים, עובדים ומתקשרים חוזיים אחרים. מוסיפה המבקשת וטוענת, כי למען האמת, תביעתה אינה כה סבוכה, באשר אין עסקינן בתביעה נזיקית "קלאסית" הדורשת אומדן נזקים, באשר התביעה מבוססת על פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות קניין רוחני, אשר אינם דורשים הוכחת נזק. זאת, לצד יכולתו וסמכותו של הנאמן לדון, להעריך ולקבוע ממצאים בסוגיות שבעובדה. מוסיפה המבקשת וטוענת, כי אף הדין החל בנסיבות המקרה ברור, נוכח פסיקת בית המשפט העליון (וזאת, חרף הדיון הנוסף התלוי ועומד). לעומתה, טוען הנאמן כי אף אם נגרם למבקשת קיפוח מסויים, הרי שזה נקבע בדין, וכל עוד לא שונה הדין המאבחן בין נושים נזיקיים ונושים רגילים, אין לשעות לטענות המבקשת. מוסיף הנאמן וטוען, בעניין משמעותה הרת-האסון של קבלת עמדת המבקשת לעניין הסדר הנושים, וכן מוסיף הוא טענות נוספות, מהותיות ופרוצדורליות, אשר רובן אינן דורשות הכרעה במסגרת הבקשה הנוכחית. 7. הדין הרלוונטי עליו נחלקו התביעות מצוי בסעיפים 72 ו-73 לפקודת פשיטת הרגל, החלים בשינויים המחוייבים גם בעת פירוק והקפאת הליכים של חברה; סעיף 72(1) קובע, כי חוב לדמי נזק בלתי קצובים, אשר אינם נובעים מחוזה או מהבטחה, אינו בר-תביעה בהליכי פשיטת רגל. מוסיף סעיף 73 וקובע, כי אף חוב אחר, אשר בשל היותו מותנה או מכל סיבה אחרת, ואשר אינו ניתן לאומדן הוגן, יחשב אף הוא לחוב שאינו בר-תביעה. השאלה הנשאלת, אם כן, מה דינו של חוב כזה. עמדתו של הנאמן, תהא תוצאה קשה ובלתי-צודקת, ואף אין היא מחוייבת כלל ועיקר על-פי דין, שכן תוצאתה הינה כי חל כלל גורף לפיו בכל מקרה שחבות נופלת לתחום זה, הרי שהיא "נופלת בין הכסאות". או אז, אין הנושה המותנה או הנזיקי רשאים, בשום מקרה, לא להגיש תביעת חוב ואף לא להמשיך את תביעתו בערכאה אזרחית. יגעתי ולא מצאתי, מדוע מעצם העובדה כי חוב אינו בר-תביעה בהליכי פשיטת רגל, עולה בהכרח אף המסקנה כי מרגע שנפתחו הליכי חדלות פרעון, הופך החוב דנן ל"חוב אבוד", שלא ניתן לעשות בעניינו דבר. זאת ואף זאת; לדין החל בעניין חובות אלו בעת פירוק, התייחסתי בהרחבה במסגרת החלטתי בפש"ר 1171/98, בש"א 25726/00 שלום דוד נ' אריה כץ סוכנויות שיווק בע"מ, כפי שצוטט בהרחבה במסגרת כתב תשובתה של המבקשת. בין היתר, הערתי באותו מקרה כי: "ההלכה הנוהגת לעניין תביעות נזיקיות, הנה כי בדרך-כלל תנתן רשות להמשיך בהליכים לפי סעיף 267 לפקודת החברות. זאת, באשר דרכן של תביעות אלו להיות סבוכות עובדתית, ולהצריך חקירות עדים רבים ואף בדיקת חוות-דעת (לעיתים סותרות) של מומחים" ובהמשך: "הרציונל של עיכוב ההליכים לא נועד להפקיע מנושים את זכותם המהותית, הן להפרע כדי חובם מהחברה והן לקבל את יומם בפני ערכאה שיפוטית בנסיון להוכיחו... מצב, בו יוותר נושה "קרח מכאן ומכאן", בלא יכולת להוכיח את חובו, הינו בלתי נסבל. לא זאת, אלא אף זאת; יתכן מאד כי מצב כזה עומד בניגוד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר מעלה הן את זכות הקניין (הכוללת גם את זכאותו של נושה לכספו) והן את זכות הטעון בפני ערכאות משפטיות למדרגה חוקתית על-חוקית" עינינו הרואות, כי לא היה מקום להעלאת טענה גורפת, כאילו אין עסקינן אלא ב"דין רצוי" או "תאורטי", שאינו אלא פרי הגיגיהם של מלומדים ואשר אינו מתיישב עם הדין המצוי. נהפוך הוא; ככל שבדין המצוי עסקינן, הרי יש להתבונן בסעיפים 72 ו-73 לפשיטת הרגל מחד גיסא, ובסעיף 267 לפקודת החברות מאידך גיסא, כ"שני חלקים של השלם", אשר לכל אחד מהם תפקיד בדין, והם משלימים זה את זה, ותואמים בכוחם המשותף לעקרונות היסוד של השיטה. עם זאת הובהר בעניין אריה כץ סוכניות, כי יתכנון מקרים חריגים בהם עשויה להשקל סטיה מכלל רחב זה. 8. דין זה, שהינו זהה אף לדעתה של פרופ' צ' כהן כפי שצוטטה בידי המבקשת, נקבע, והינו יפה למצבים של פ י ר ו ק ח ב ר ה. במצבים אלו, צודקת פרופ' כהן בקבעה, כי אין זה ראוי כי המפרק ימהר ויחלק דיבידנד, כאשר תביעות נזיקיות תלויות ועומדות; זאת, אף אם אלו עשויות להתארך זמן רב. כאשר בפירוק חברה עסקינן, אין המפרק מוגבל בזמן (מלבד חובתו לנהל את הליכי הפירוק ביעילות), ואילו לנושים ולחברה אין עוד חלופה אחרת, מלבד המצב ה"סופני" אליו נקלעו. עתה, מן הראוי לדון בשאלה, האם ועד כמה חל דין זה כאשר בהקפאת הליכים עסקינן. אין חולק, כי הקפאת הליכים ופירוק הינם, במידה רבה, הליכים דומים מאד. זאת, הן בהשתייכותם לתחום חדלות-הפרעון, תחולתם של רציונלים משותפים וכן זהות בחלק ניכר מהדינים המיוחדים החלים על חברה שעברה מן "הספרה הסולבנטית" אל התחום הקולקטיבי של דיני חדלות-הפרעון, על כל המשתמע מכך (ראה בין היתר פש"ר 1361/02, בש"א 9258/02, בזק נ' תבל, וכן פש"ר 2118/02 רובננקו). לא בכדי, קבעה בית המשפט העליון במפורש בענין פש"ר 3911/01 דיור לעולה, כי מן הדין להשתמש בדיני הפירוק כמקור נורמטיבי עיקרי להשלמת החסר החקיקתי הרב המצוי בדיני הקפאת ההליכים. אלא שבנסיבות המקרה דנן, עניין לנו במצב בו, להבדיל מעניין רובננקו, קיים הבדל עקרוני וראשון במעלה בין פירוק לבין הקפאת הליכים. בעוד שהליכי פירוק אינם מוגבלים בזמן, ובלאו הכי, אין לנושים חלופה נוספת, הרי שהקפאת הליכים מצויה ב"סד זמנים" מעצם טיבה, בהיותה מוגבלת על-ידי המחוקק לתקופה קצרה יחסית של תשעה חודשים. לנאמן בהקפאת הליכים, להבדיל מן המפרק, אין יכולת להמתין שנים עד לסיומם של הליכים אזרחיים סבוכים, באשר אם לא יצליח לגבש הסדר נושים אשר יבטיח לנושים הלא מובטחים חלק משמעותי מחובם, יגזר דינה של הקפאת ההליכים לכשלון, על כל המשתמע מכך כלפי הנושים והחברה כאחד. דבר זה הינו רב-משמעות במיוחד, כאשר מדובר בחברה בסדר הגודל של תבל, אשר קריסתה יכולה היתה אף לגרור 'תגובת שרשרת' כלכלית מזיקה. 9. במצב זה, מן הראוי לברר, מהו הדין הראוי כאשר מול האינטרסים דנן עומד האינטרס הלגיטימי של התובע האזרחי, כי ינתן לו יומו בבית המשפט. אין ספק, כי אחד הפתרונות הנפוצים וההגיוניים ביותר, הוא להורות לנאמן להותיר סכום מספיק ב"רזרבה", ולא לחלקו מיד כדיבידנד לנושים; בדרך זו, יכול הנאמן לגבש עדיין הסדר נושים, לחלק מיד לאחריו את המשאבים הפנויים, תוך הותרת אפשרות, כי במידה ויכשל התובע בסופו של יום בתביעתו האזרחית, או יזכה לסעד פחות ממה שתבע, הרי יתרת הסכומים תחולק בין הנושים השונים כקבוע בהסדר הנושים. אלא מאי? לעיתים, עשויים אנו להתקל במצב, בו פתרון כזה אינו אפשרי; כזה הוא המצב הנוכחי, בו עניין לנו בתביעה העומדת על 170 מיליון דולר, ולכל הפחות 20 מיליון דולר, תוך "אפשרות להגדלת הסכום". לעניין זה, טען הנאמן כי הסכום הנתבע עשוי לעלות על הסכום הכללי המיועד לחלוקה בין הנושים הרגילים כולם. אין זה קשה להבחין כלל ועיקר, כי משמעותו האמיתית של הקפאת סכום זה אינו אלא אי-תשלום דיבידנד משמעותי כלשהו לנושים הרגילים (אשר בלאו-הכי נאלצו להסתפק בנסיבות המקרה בכ-30% מחובם), ולמעשה סיכולו של הסדר הנושים. זאת במיוחד נוכח נסיבות המקרה המיוחדות, בה לא עברה התביעה את שלב ההליכים המקדמיים במשך כ-4 שנים (!) תוצאה זו, לפיה יאלצו נושי תבל להמתין עוד שנים ארוכות לסכומים המגיעים להם, הינה תוצאה שאין הדעת סובלת. 10. ספק גדול הוא, אם ניתן לאמץ לדיני הקפאת ההליכים את ההסדר החל בפירוק בעניין זה, כפי שהוא מבוטא בספרה של פרופ' כהן ובפסק הדין בעניין אריה כץ סוכניות, כפי שצוטט להלן - קל וחומק שלא במלואו; אם הכירו דיני הפירוק בחריגים, הרי שדיני הקפאת ההליכים עשויים להכיר בכך מכח קל וחומר. כאן, קיים, וצריך להיות, לבית המשפט שיקול הדעת, הכיצד, האם ועד כמה לאמץ את הדין החל בפירוק. אין פירושם של דברים, כי חזיון נפרץ הוא, כי הדין הראוי בהקפאת הליכים "יאפס" מניה וביה את תביעותיהם הלא-גמורות של נושים נזיקיים, או נושים אחרים שתביעתם דורשת בירור עובדתי מורכב. אף דין כזה אינו ראוי, והוא סותר את הרציונל הכללי של צדק ושיוויון בין הנושים. דומה, כי בלא לקבוע מסמרות בעניין זה, מן הראוי להעיר את ההערות הבאות: א. יש לזכור, כי אין זהות ברוחב היריעה של יכולת בירור בין בית המשפט של חדלות-פרעון, מקום בו הליך בקשה למתן הוראות משמש כערכאה ראשונה, לבין מקום בו נאמן בהקפאת הליכים (או מפרק, לצורך עניין זה) משמשים כמעין-ערכאה דיונית ראשונה בכובעם המעין-שיפוטי, כאשר הם מבררים תביעות חוב. הלכה פסוקה היא, כי במקרים אלו, קיימת בידי הנאמן יכולת בירור עובדתי ניכרת, כולל יכולת לקבוע את משקלן של ראיות, לערוך אומדן ולקבוע את משקלן של ראיות. (פש"ר 2347/99, בש"א 29582/00 מוריאנו נ' מס). לעניין זה, מן הראוי להזכיר במיוחד את האמור בפש"ר 2673/99, בש"א 22643/01, אריה יצחקי נ' ברדיצ'ב: "המושכלה הנובעת מכאן, לענייננו, הינה פשוטה וברורה: הנאמן הינו הערכאה הדיונית, ב-ה' הידיעה, עבור בדיקת תביעת חוב וגיבוש מצבת החובות, ותחת קורתו נידונות כל המחלוקות הנובעות מכך. קביעתו של הנאמן, באופן דומה לקביעת ערכאה דיונית, צריכה להיות מנומקת, ולהתייחס לכל החומר והטענות הרלוונטיות אשר בפניו". ׂ(ההדגשות אינן במקור - ו.א). ובהמשך, מתייחסת ההחלטה במפורש ליכולתו הרחבה של הנאמן לברר עובדות, וקובעת דברים היפים גם לעניננו: "אמנם, חרף העובדה כי יכולתו של הנאמן לחקור עדים ולברר עובדות גדולה באורח ניכר מיכולתו של בית המשפט של פירוק בבקשה למתן הוראות המופנית אליו במישרין, יתכנו מצבים בהם אין הנאמן מסוגל להכריע במסכת הטענות ההדדית. בדרך-כלל, מדובר במצבים הכרוכים בבירור מצבת חריגה של עובדות, ובעיקר שמיעת עדויות מומחים ואומדן נזקים. אלא, שאף בנסיבות אלו, אין הנאמן יכול לעשות דין לעצמו ולהכריע תוך התעלמות מאותן טענות (כל עוד, כאמור, הן רלוונטיות למחלוקת נשוא תביעת החוב), אלא שבמקרה זה, תפקידו לדווח על-כך לבית המשפט של פירוק, בכדי שזה יעשה שימוש בסמכותו ויעביר את תביעת החוב להכרעה בערכאה אזרחית. לעניין זה יוער, כי על מהלך כזה לעמוד בתנאי רע"א 7945/99 שילר נ' לוין, שם הקשה כב' השופט ריבלין באורח ניכר על צד הטוען כי תביעת חוב פלונית מורכבת ועובדתית יתר על המידה, כך שאין בעל התפקיד בהליכי חדלות פרעון ובית המשפט של חדלות פרעון מסוגלים לדון בה. זאת, תוך הבהרה חד-משמעית, כי מקרים אלו הינם בגדר חריג מצומצם, ולא בגדר הכלל הרחב - אף כאשר נדרשת הכרעה עובדתית שאינה מן הפשוטות". יוצא איפה, כי לא על-נקלה יוכל נאמן לקבוע, כי בירור תביעה פלונית היא מעבר ליכולתו. זאת, קל וחומר שלא אך ורק בשל "סיווגה הכללי". זאת ואף זאת; החשש מהעובדה כי התדיינות בין התובע לצד ג' סולבנטי בערכאה אחרת תביא לתוצאות סותרות, הינה עניין לתובע-מבקש ולבית המשפט, ואין היא פוגעת, לכשעצמה, ביכולת הנאמן לברר את תביעת החוב. לשון אחר; כאשר התובע פונה בעצמו למסלול של הגשת תביעת חוב לא יוכל הנאמן, בדרך-כלל, לסרב לבקשתו אך ורק בשל נימוק שכזה. אם כך בהליכי חדלות פרעון אחרים, הרי דומה כי איזון האינטרסים בהקפאת הליכים מחייב פרשנות רחבה עוד יותר של סמכויות הנאמן, לפי רע"א 7945/99 הנ"ל וההחלטה בעניין יצחקי. ב. חרף האמור לעיל, יתכנו מקרים, בהם סכום התביעה הנזיקית הינו נמוך יחסית לכלל תביעות החוב, בהם שמירת הסכום הנתבע בנאמנות עד להכרעת התובענה האזרחית לא יסב נזק רב להסדר הנושים, ולא ישפיע במידה רבה על שיעור הדיבידנד לנושים. במקרים אלו, אם נמצאת תביעת החוב מסובכת וכרוכה באומדן-נזקים מורכב ובעדויות מומחים, לא תהיה מניעה מלהעביר אותה לערכאה אזרחית. במקרים אחרים, ניתן להתייחס לתביעות מורכבות תלויות ועומדות כ"חלק מנכסי החברה", קרי, מצבת נכסי החברה תעבור למשקיע כאשר תלויה מעליה "עננה" מסויימת, בדמות התביעה המוסיפה להתנהל. זאת, כמובן, בסייג כי אף אם תתקבל התביעה במלואה, לא יחולק בפועל אלא דיבידנד באחוז דומה לזה שקיבלו הנושים הבלתי-מובטחים. פתרון אחר היה עשוי ליצור אפליה פסולה לטובת הנושה בעל התביעה התלויה ועומדת, ואין להשלים עימו. דע עקא, שכאשר התביעה התלויה ועומדת הינה בסכום עתק, אשר עשוי לאפס את הדיבידנד לנושים המובטחים ולהעמיד את עצם קיום ההסדר בסימן שאלה, אך ברור הוא כי אף הסדר כזה אינו אפשרי; משקיע סביר לא יאבה לרכוש חברה, שעצם קיומה והסולבנטיות שלה מצויים בסימן שאלה, וברכישתה הוא לוקח על עצמו סיכון עצום שהתגשמותו אינה תלויה לא במשקיע ולא בהסדר הנושים. ג. בנוסף לאמור לעיל, מן הדין להתחשב אף בסוג הנשיה הנטענת, ובמידת הנזק הצפויה לתובע אם לא יעלה בידו לזכות בדיבדנד. אמת, כל מאורע כזה הינו פוגעני ומזיק עבור הנושה ש"נפל בין הכסאות", אולם אין דינו, דרך משל, של אדם פרטי אשר נפגע בתאונה רשלנית שגרם הגוף חדל הפרעון ולקה בנזקי גוף קשים (ויוותר בלא פיצוי אם ידחה), כדין עניינים הכרוכים מעצם טיבם בחיים העסקיים ובזכויות כספיות. על אחת כמה וכמה, אין דין מקרה נזקי הגוף כדין המקרה דנן, בו אין בפני אלא ארגון המאגד בעלי זכויות, אשר אין ספק כי קיבלו את שכרם, במלואו, במסגרת השידור הראשוני של יצירותיהם על-ידי הגופים מהם רכשה תבל את היצירות. בנסיבות המקרה דנן, אם אכן מצוי הדין המהותי עם המבקשת, הרי הנזק שיגרם לחבריה הינו חסרון כיס מסויים (הנופל אף מן המקרה הרגיל של נושה-ספק, אשר לא זכה לתשלום כלל בעבור שירותים שנתן ונכסים שהוציא מרשותו, ולעיתים עשוי להדרדר בשל כך עד לכדי סכנת קריסה). 11. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, נוכח הדין הראוי בהקפאת הליכים, מצאתי כי אין להעתר לבקשת המבקשת, להותיר רזרבה בקופה בסכום תביעתה העצום, ולמעשה בדרך-זו לעכב את ביצוע הסדר הנושים כולו. עניין לנו בהסדר נושים סבוך וגדול, אשר להצלחתו חשיבות רבה לא רק עבור הצדדים הרבים המעורבים בו, אלא אף עבור חלקים רחבים מאד של הציבור. זהו הסדר נושים שהושג בעמל רב תוך ויתורים של נושים, ביניהם אף הנושים המובטחים, אשר לא היו חייבים בכך. כל זאת וגם זאת; מורכבות ההליך הביאה אף לכך כי לראשונה, בהסכמת הנושים, ולא תמיד מתוך רצון, הוחרגה תקופת הקפאת ההליכים, תוך בקשות יוצאות דופן והחלטות ארוכות, הרבה מעבר לפרק הזמן של תשעת החודשים אותם קצב המחוקק. כאמור, זאת תוך מאמץ בלתי מבוטל של הכל למנוע קריסת החברות וליצור בקריסה זו "אפקט דומינו" לצדדים קשורים ומעורבים נוספים רבים. זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, לא הוגשה תביעת המבקשת אך ורק כנגד תבל, אלא כנגד מספר נתבעות, אשר רובן עדיין סולבנטיות, ואין בהקפאת ההליכים כדי לעכב את התביעה כנגדן. עוד יוער, כי הנתבעות נתבעו ביחד ולחוד, דבר המשליך אף הוא על מידת נזקה של המבקשת. בעניין זה, לא היתה בפי המבקשת אלא הטענה כי "יצמח לה יתרון" מכך כי יהיה לה מבחר גדול יותר של נתבעים מהם תוכל להפרע, אם תזכה בדין. על כך, אכן, אין חולק; אלא שאין "יתרון" זה יכול לעמוד בשורה אחת אל מול הנזק העצום להסדר הנושים ולנושים הרגילים עצמם, אם תתקבל הבקשה. זאת במיוחד נוכח התמשכותם הצפוי של ההליכים וסוג הזכות הנתבעת. בעניין זה אעיר, כי אין בית משפט זה נזקק להדרש, בנסיבות המקרה, לסיכויי התביעה או לצדקת המבקשת במישור הדין המהותי של זכויות הקניין הרוחני. די אם אעיר, כי לא בכדי החליט בית המשפט העליון לערוך דיון נוסף, בהרכב של שבעה שופטים (!) על מנת להכריע באורח סופי לענין הדין החל, ואין המבקשת רשאית להתעלם מכך, ולטעון כי "הדין מונח בכיסה". עניין זה, של הדרישה לתשלומים כבדים נוספים, בגין זכויות מפיקים, הינו סבוך, ופנים לו לכאן ולכאן. בעידן המחשוב, המאפשר הפקת יצירות מורכבות במספר שלבים, יוצא לא פעם, כי יצירה אחת עשויה לגרור בעקבותיה מספר רב של זכויות קניין רוחני, כאשר היוצר, המשדר והמבצע, המפיקים ועוזרי-המפיקים למיניהם ניצבים כל אחד ודורשים את שכרו. אין זה בטוח כלל ועיקר, כי נטל כבד זה אמור להשנות ולהיות מוטל שוב ושוב, אף בשידורים משניים - סוגיה, אשר תוכרע כאמור בידי בית המשפט העליון, ואין אני נדרשת להזקק לה. 12. יוצא, כי דין בקשתה העיקרית של המבקשת להדחות; לאור העובדה, כי אין לחייב את הנאמן להותיר רזרבה בסכום כה גדול בקופתו, ובכך לשנות כליל את הסדר הנושים, הרי אין כל טעם בהמשך התביעה, באשר אף אם ינתן כנגד תבל חיוב כספי, בסופו של יום, הרי שזה ימצא ריק מתוכן. מובן, שאין דברים אלו אמורים בסעדים אחרים, המתייחסים לתקופה ממועד אישור הסדר הנושים, ויציאת תבל לדרך עצמאית, כחברה סולבנטית. אם רוצה המבקשת להגיש תביעה כספית, קל וחומר בקשה לצוי-מניעה הצופים פני עתיד, אין היא נזקקת כלל ועיקר לאישור בית המשפט של הקפאת הליכים לשם כך, באשר הקפאת ההליכים הוסרה זה מכבר. 13. דין שונה חל לגבי האמור בסעד החלופי לו עותרת המבקשת; לעניין זה, דומה כי יש טעם בטענתה, כי דין תביעה המתבססת על פיצוי סטטוטורי (ואינה נזקקת לכל אומדן נזקים) שונה באורח ניכר מדין תביעה נזיקית "קלאסית", הנזקקת לאומדן, עדויות מומחים וכיוצא באלו. זאת במיוחד לאור העובדה, כי מרבית עובדות המקרה (קרי, עצם השימוש ביצירות נשוא המחלוקת והיקפו) אינו נתון במחלוקת בין הצדדים, או למצער ניתן לגילוי וקביעה בקלות יחסית. אי לכך, דומה כי ככל שתצמצם המבקשת את תביעת חובה לפיצוי סטטוטורי, עניין לנו בתביעה "דו-מהותית", אשר הינה תביעה כספית כשם שהיא תביעה נזיקית ב"מקורה". במקרה זה, לאור הרציונל היחודי להקפאת הליכים כפי שתואר כאן, וההבדל בינו לבין הדין החל בפירוק (על בסיסו ניתנה החלטתי בעניין עיריית חולון נ' המעמיס, אשר צוטט בידי הצדדים), דומה כי במקרה זה, יש להחיל את הגישה המרחיבה לסמכויות הנאמן, כפי שראוי שתהיה בהקפאת הליכים, ולקבוע כי לאור האמור בהחלטה בעניין אריה יצחקי, מוסמך הנאמן וחובתו לדון בתביעה לגופה; לעניין זה, דומה כי בעצם הגשת תביעת חוב כנגד תבל, במקביל להליכים המנוהלים בערכאה האזרחית כנגד חברות הכבלים האחרות, לקחה המבקשת בחשבון את הסיכון שהיא נוטלת על עצמה, לעניין כפל-התדיינות והאפשרות לתוצאות סותרות. אם אכן כך הוא, הרי לא תפקידו של הנאמן הוא, לשקול במקומה שיקולים אלו, ואין הוא יכול להעזר בהם בכדי להמנע מלדון בתביעה. זאת, גם ובעיקר בנסיבותיו המיוחדות מאד של מקרה זה. 14. אי לכך, בהתאם ובכפוף לאמור לעיל, דין תביעתה החלופית של המבקשת להתקבל חלקית, במובן זה כי רשאית היא, אם תחפוץ בכך, לשוב ולהגיש תביעת חוב בגין הפיצוי הסטטוטורי לידי הנאמן, וזאת בתוך 14 יום ממועד החלטתי זו. הנאמן ידון בתביעת חוב זו לגופה, באובייקטיביות ובלא משוא פנים, ויתן בה הכרעה מפורטת ומנומקת, בכפוף ולפי סמכויותיו על-פי דין. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. הקפאת הליכים