מונחת בפני בקשתם המבקש ושל חברת Eletrovia Holdings LTD הנמצאת בבעלותו, כי אורה שהליך בוררות שניהל כנגד חברת מיינ.נט תקשורת בע"מ (להלן: "החברה") יכלל בתוך הסדר הנושים של החברה, כך שיוכל להמשיך ולנהל אותו בעתיד, בלא שיחולו עליו סעיפי ההסדר המוחקים את חובות העבר של החברה. לחלופין, עותר המבקש לסעד של הארכת מועד להגשת תביעת חוב, ובעקבות זאת - תיקון ההסדר וכינוס מחדש של אספות הנושים. החברה והמשקיע, וכן כונס הנכסים הרשמי, מתנגדים לבקשה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סברתי כי חלק ניכר מהמחלוקת הינו עובדתי, ומחייב את חקירת המבקש, ובעיקר את חקירתו של אחד מבעלי השליטה בחברה לשעבר, מר רפי עטר, על התצהירים שהגישו. אי לכך, ובעיקר לצורך זה, נקבע התיק לדיון. אלא שהצדדים, מסיבות שלהם, ויתרו למעשה על החקירה; אי לכך, אין לי אלא להכריע לפי כתבי הטענות והאופן בו משתלבים בהם התצהירים הרלוונטיים והעובדות המתוארות בהם. 1. בין החברה למבקש, אשר לפי עדותו הינו איש עסקים ומומחה בתחום הטלקומוניקציה, התגלע סכסוך משפטי רחב-היקף. עיקרו של הסכסוך הינו בהפרת התחייבותה של החברה (כך לשיטת המבקש) לשלם את המגיע לו בשל עבודות שביצע עבור החברה בחו"ל. חלק מרכזי מהמחלוקת ניטש בשאלה, האם נקשר בין הצדדים חוזה מחייב, אם לאו; אמנם, דירקטוריון החברה סירב לאשר את ההתקשרות עם המבקש, אלא שהאחרון טוען כי באותה עת כבר נקשר בין הצדדים חוזה מחייב, ולמצער זכאי היה להסתמך על קיומו של חוזה כזה, בשל דוקטרינת הסמכות הנחזית ומסיבות אחרות. מסיבה זו, הגיש המבקש תביעה בסכום גדול אשר לא נקצב במדויק, אולם המערער מעריך אותו במיליונים רבים של שקלים. התביעה הועברה במהלך שנת 2003 לפסים של בוררות. הסדר דיוני בין הצדדים קבע, כי בשלב הראשון תידון השאלה האם נוצר בין הצדדים חוזה מחייב, ואם תוכרע זו בחיוב, יעברו הצדדים לשלב השני, שעיקרו קביעת הפיצויים בעבור נזקי המבקש. 2. לאחר מספר ישיבות, בהם מעידים הצדדים על ניהול אינטנסיבי יחסית של הליך הבוררות, הופסקו ההליכים - קרי, לא נקבעו ישיבות בוררות חדשות. הצדדים חלוקים אודות המועד המדוייק - כאשר המבקש טוען כי עסקינן בשנה טרם הקפאת ההליכים, ואילו המשיבים טוענים כי מדובר בשנה וחצי. המבקש מודה, כי הפסקתו של ההליך באה מיוזמתו שלו, אולם טוען כי דובר ב"הקפאה" זמנית בלבד של הליך הבוררות, וזאת בגין מצבה הכספי הקשה של החברה. המבקש גורס כי ניהל מספר שיחות בעל-פה עם מנהלי החברה, ובהן הובהר היטב, כי לא נטש את הליך הבוררות, אלא הוא מוכן לחכות להתאוששות החברה בטרם יחדש אותו. בעניין זה ראוי לציין, כי מרבית השיחות נעשו, לגרסת המבקש, טרם "המועד הקובע" של הקפאת ההליכים - קרי, כאשר אותם מנהלים יצגו למעשה את החברה ופעולתם נחשבה כפעולת החברה. מאידך גיסא, שיחה אחת (שאין חולק כי נערכה, להבדיל ממה שנאמר בה ונפקותו), נערכה בין בעל השליטה לשעבר מר עטר לבין המבקש, לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים, קרי, בעת שהחברה נשלטה בידי הנאמן שמינה בית המשפט. המבקש קובל על כך, כי אף בשיחה זו, לא סיפר לו מר עטר ולו מאומה על כך כי החברה מצויה בהקפאת הליכים - עניין שאין חולק כי היתה לו השלכה עצומה על המבקש. 3 המבקש קובל על כך, כי מנהלי החברה לא גילו את אוזנו כי החברה נקלעה להקפאת הליכים, וכי מתגבש הסדר נושים; כמו כן, לא טרחו המנהלים להזכיר שמו במצבת הנשיה (ולו מצבת הנשיה הנטענת) במסגרת הבקשה להקפאת הליכים - וכך עשה אף הנאמן, למרות שידע על הבוררות שהתקיימה בעבר. בכך, לטענת המבקש, הופרה מצוות תקנות החברות (בקשה לפשרה או הסדר), ולפי העקרונות שנקבעו בפסק הדין המנחה בפש"ר 1596/04, בש"א 21266/04 יוסף משה מהנדסים ואח' נ' טלמניע (להלן: "עניין טלמניע"), וכן בפסק הדין בפש"ר 2440/99, בש"א 13353/02 קינג נ' בן-עמי בבר, מן הראוי שלא להפטיר את החברה מנשייתו המותנית, דבר אשר יאפשר לו להמשיך את הבוררות מול הרוכשת. לחליפין, טוען המבקש כי לפי האמור בעניין טלמניע, וכן לפי הגיונן של התקנות, מן הראוי ליתן לו הארכת מועד. אין מחלוקת, כי מתן הארכת מועד משמעותה צירוף נשיה נטענת בסך גבוה, אשר לשיטת המבקש תהפוך אותו באורח מובהק לנושה הגדול ביותר של החברה, דבר אשר ישנה את תנאי הסכם הנושים באורח יסודי. אלא, שלטענתו (חרף העובדה כי אין זה הפתרון המועדף עליו), לא גיבשו הנושים הסתמכות סופית על האמור בהסדר, מאחר ולא חולק כל דיבידנד. המשיבים מתנגדים לבקשה בחריפות; המשקיע מבהיר, כי לא היה נכנס כלל ועיקר להסדר, לו היה נדרש ליטול על עצמו במסגרתו את הבוררות דנן. המנהלים והנאמן גורסים, כי המבקש זנח את הבוררות משיקוליו שלו, זמן רב לפני הקפאת ההליכים, ולכן לא היה כל טעם לציינו בבקשה עצמה - חרף העובדה כי דבר ניהול הבוררות צוין בדוחות ישנים של החברה אשר צורפו לבקשה. עד כאן תמצית טענות הצדדים, ולהלן החלטתי 4. עניין לנו במחלוקת, הסובבת במידה רבה סביב היקפה של החובה לעדכן נושים כאלו ואחרים, כולל נושים שמעמדם שנוי במחלוקת, בדבר מתן צו הקפאת הליכים שהוצא כנגד החברה. התקנות עוסקות בחובה לעדכן "נושה מהותי", אולם אין ספק כי בדרך-כלל חלה על מגישי הבקשה חובה לעדכן, או למצער לציין, את קיומם של נושים מותנים, או נושים שנשייתם שנויה במחלוקת, במסגרת הצגת מצבת הנשיה כנגד החברה. דבר זה נדרש לא רק בשל התקנות, אלא גם ובעיקר בשל החובה הגבוהה יחסית של תום-לב הנדרש ממבקש סעד הקפאת הליכים. בפסק-הדין בעניין טלמניע, הזדמן לי להתייחס לסוגיה זו של נושים נטענים, כדלקמן: "השאלה הנשאלת בנקודה זו, הינה מה דינם של מצבים בהם עניין לנו בחוב השנוי במחלוקת כנה (להבדיל ממחלוקת ה"מיוצרת" בדיעבד בחוסר תום-לב, אך ורק כדי להצדיק את אי הכללתו של הנושה במסמכי הקפאת ההליכים). בעניין זה, ראוי להעיר כי היקפה וחשיבותה של חובת תום-הלב, יתכן ויש בה בכדי להצדיק את חיובה של החברה לחשוף את קיומם של נושים כאלו. זאת, כמובן, בלא להודות בצדקת טענותיהם; כך למשל ניתן להכלילם במסגרת סעיף העוסק בנשיה נטענת, או בנשיה נתונה במחלוקת. עם זאת, מן הראוי להעיר כי הדברים נכונים אך ורק למקום בו טענתו של הנושה לחוב היתה מפורשת, גלויה ואינה משתמעת לשתי פנים עוד בטרם הגשת הבקשה להקפאת הליכים" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). שאלה נוספת העולה מן האמור לעיל הינה המשמעות שתנתן להפרת חובה כזו; אין ספק, כי כאשר ההליך מצוי בראשיתו, עשויה התוצאה להיות ביטול הקפאת ההליכים בגין חוסר תום-לב, או מתן הארכת מועד להגשת תביעת החוב (באשר, הדין בהקפאת הליכים הינו גמיש יותר ונוקשה פחות מאשר בהליכים המקבילים של פירוק, שם גם הזמן להגשת תביעות הוא ארוך יותר). אלא, שבנסיבות המקרה עולה במלוא חריפותה השאלה, מה הדין במקרה בו כונסו אספות נושים ואושר הסדר; במצב כזה, קיימת הסתמכותו של המשקיע, אשר נחשב לצד ג' תם-לב (אלא אם כן מצליח המבקש להוכיח אחרת), אשר עשוי להפגע קשות במקרה בו יוטל עליו לשאת בחוב או הליכים מן העבר. כמו כן, רמת הסתמכותם של הנושים על שיעור הדיבידנד הצפוי גדולה בהרבה, ולמעשה עולה במידה רבה על ההסתמכות במקרה המקביל של פירוק או פשיטת רגל, שאינם כוללים הסדר נושים. ההבדל בין שני המצבים הינו פשוט וברור: במקרה הראשון, היתה ההסתמכות על שיעור הדיבידנד אחד הדברים המכריעים מאחורי אישור ההסדר, בעוד שהליך רגיל של חדלות פרעון, הרי שהצטרפותה של תביעת חוב מאוחרת לא היתה משנה דבר מבחינת התנהלות הנושים, באשר בכל מקרה אין בפניהם חלופות משמעותיות אחרות. לכל היותר, עשוי הדבר להשפיע על יכולתו של חייב פושט רגל לזכות בהפטר (עניין קינג). עוד יוער, כי במידה ויוכח כי חלו "נסיבות מיוחדות" לפיהן לא יכול היה המבקש לדעת על הקפאת ההליכים בטרם המועד שצוין על-ידו, הרי שלא תהיה כל תחולה לנסיבות שהכריעו את פסק-הדין בעניין טלמניע לרעת הנושים מבקשי ההארכה - באשר אין ספק כי המבקש פעל במהירות החל מאותו מועד, להבדיל מהשיהוי שנפל בהתנהגות המשיבים באותו עניין. 5. האמור לעיל מביא אותנו, למעשה, לשאלה כפולת-פנים בכל הנוגע ליחסי המבקש, החברה ובעלי-המניות והשליטה בה (ובעיקר מר עטר). א. האם זכאית היתה החברה לראות את המבקש, נכון למועד הגשת הבקשה להקפאת הליכים, כמי שזנח את הליך הבוררות? ובמילים אחרות: האם די היה בהתנהגותו ומחדליו הנטענים של המבקש בכדי שמצוות התקנות וישומה לגבי נושה מותנה לא תחול עליו? ב. אלו מסקנות ניתן להסיק מהפגישה בין המבקש למר עטר, שנערכה לאחר מועד צו הקפאת ההליכים? האם עלה בידי המבקש להוכיח, כי באותה פגישה הטעה אותו מר עטר במזיד, באופן שעשוי להזכיר את האמור בעניין קינג ובפסקי הדין האחרים בעניין הארכות מועד, העוסקים בחריג "ההטעיה האקטיבית" בידי החייב? מהן ההשלכות של הטעיה כזו (במידה והיתה) על הסדר הנושים של החברה, הנאמן והמשקיע? 6. הנקודה המרכזית הינה, כאמור, השאלה האם זנח המבקש את הבוררות; לעניין זה, נקל לראות כי נושה אשר נשייתו מוכחשת על-ידי החברה, ואשר החל הליך אולם זנח אותו, ספק אם ניתן להחשיבו כ"נושה" (קל וחומר נושה מהותי) כלל ועיקר. עוד אציין, כי כאשר אנו עוסקים בשאלה של הארכות מועד, והשפעות מאוחרות של "גילוי" נושה חדש על הקפאת הליכים והסדר נושים, הרי שהשאלה אינה האם ראה המבקש את עצמו, באורח סובייקטיבי, כמי שזנח את ההליך אם לאו, אלא יש לבחון את התמונה האובייקטיבית; במילים אחרות, ראוי לבחון האם מותר היה לחברה (קרי, למנהל סביר הנוהג בדרך מקובלת) להניח, כי הנושה זנח את ההליכים. אם כך הוא הדבר, הרי שאי הכללתו של אותו נושה בבקשה להקפאת הליכים אינה הפרה של התקנות, על כל המשתמע מכך (ואין נפקא מינא, לעניין זה, אם הנושה "מאמין בליבו" כי לא זנח את ההליכים). אוסיף ואעיר, כי המקרה דנן הינו בעייתי יותר ומובהק פחות ממקרים אחרים של נושים מותנים שנדונו (למשל, עניין Agioca, כפי שאוזכר בידי הצדדים), באשר עניין לנו בתביעה לא ברורה, שמעולם לא כומתה (ולא לכאורה), מלבד הטענה העמומה, כי החברה חייבת "מליונים רבים". להבדיל מענייניהם של נושים מותנים אחרים שנדונו (כמו עניין Agicoa הנ"ל ועניין Warner), הרי שעצם ההפרה יוצרת הנשיה, הוכחשה בתוקף בידי החברה; מעיון במחלוקת בין הצדדים, ובלא לקבוע דבר בעניין זה אעיר, כי על-פניו נראה שמדובר בסכסוך משפטי חריף, שיש לו פנים לכאן ולכאן, ובשום פנים ואופן אין עסקינן במחלוקת למראית-עין, אשר "יוצרה" על-ידי החברה באופן שניכר על פניו כי טענותיה הינן טענות סרק. 7. בנקודה זו ממש, נכנסת לתמונה המחלוקת העובדתית בין הצדדים, כאשר נטל ההוכחה (או למצער, נטל הבאת הראיות) מוטל על המבקש, באשר הוא זה "המבקש להוציא מחברו", מה גם שהעובדות שאינן שנויות במחלוקת יוצרות חזקה עובדתית (ניתנת לסתירה) העומדת לרעת המבקש, כפי שיובהר להלן. 8. מהתמונה העובדתית, אף זו אותה מציג המבקש, עולות המסקנות הבאות: א. הליך הבוררות, שהיה בתחילתו הליך אינטנסיבי, הופסק דה-פקטו בידי המבקש, בלא שניתנה כל הודעה מסודרת בכתב, בין אם לבורר או לצד שכנגד. אף אם בתחילה היו הדברים קשורים למצבו הרפואי של עו"ד פולק, הרי שהמבקש עצמו מודה באורח חד-משמעי כי המניע מאחורי הפסקת (או הקפאת) ההליך נעוץ, חד וחלק, במצבה הכלכלי הקשה של החברה. מטענות המבקש עולה כי הוא "כאיש עסקים נבון" (כלשונו), הגיע למסקנה כי המשך ניהול ההליך במצבה דאז של החברה אינו כדאי בעבורו, באשר יתכן מאד כי החברה תתמוטט, והוא לא יזכה בדבר - וזאת לאחר שיאלץ לשאת בהוצאות ניכרות בגין ניהול הבוררות. ב. במהלך התקופה, נוהלו מספר שיחות בעל-פה בין המבקש לעטר או מנהלים אחרים (כאשר משמעותן תנותח בהמשך), אולם אף אלו לא גובו בכל מסמך או זכרון-דברים כתוב. כך או כך, לא ניתנה כל החלטת בורר או הודעה מסודרת שעסקה הפסקה זמנית של הבוררות (ואם כן, תנאיה וכמה זמן תארך). 9. כאן, אנו עוברים אל המחלוקת העובדתית עצמה, ככל שזו כרוכה בתקופה שטרם מתן צו הקפאת ההליכים, ובטרם עברו השליטה והישות המשפטית של החברה מן המנהלים לנאמן שמינה בית המשפט (קרי, שלב בו יצגו עטר ואפרתי את החברה, ופעולתם תחשב בדרך-כלל לפעולת החברה עצמה). כזכור, מן הראוי להכריע מה המסקנה הסבירה שיכול היה אדם סביר בנעלי המשיבים להסיק מהתנהגות המבקש, ככל שעסקינן בזניחת ההליך (ואי לכך, בחובה לכלול אותו בין הנושים המוזכרים בבקשה ו/או לידע אותו אישית על הגשת הבקשה להקפאת הליכים). כאמור, הצדדים נמנעו מעריכת חקירות, חרף העובדה כי הדיון נערך במיוחד לשם כך; אי לכך, אין מנוס אלא לשפוט ולהכריע לאור המסקנות העולות מבחינת התצהירים המנוגדים לאור המסכת העובדתית שאינה שנויה במחלוקת, ולאור שורת ההגיון. בנקודה זו, ולאור העובדות העומדות בפני, אין מנוס מלהכריע כי בכל האמור בפרק הזמן שטרם הקפאת ההליכים, איני נותנת אמון בגרסת המבקש, באשר לא זו בלבד שאין היא מגובה במסמכים בכתב או בראיות משמעותיות אחרות, אלא שבמידה רבה היא נראית כגרסה בלתי-הגיונית ובלתי סבירה לאור היחסים בין הצדדים. קל וחומר, לאור העובדה כי עסקינן בתובע מתוחכם, המעיד על עצמו כי הוא איש עסקים מנוסה ומומחה בתחומו. אבהיר דברי; אם אניח, לצורך העניין בלבד, כי המבקש צודק בטענותיו הבסיסיות לגבי התנהלות החברה והפרת ההסכם, הרי שעולה מכך התמונה הבאה: עסקינן בחברה ומנהלים, אשר למעשה רימו בזדון את המבקש, הניחו לו במכוון להסתמך על הסכמה, להוציא הוצאות ולהסתמך על חוזה שלא היתה כל כוונה לקיימו, ולאחר מכן התנערו ממנו. כיצד, אם כן, היה איש עסקים סביר שנפגע מהתנהגות כזו נוהג באותם מפרים? אף אם לא רצה בהתמוטטות החברה והסכים עקב כך (לשיטתו) לדחות את המשך הבוררות בכדי להניח לחברה להתאושש - הרי שנקל לראות כי כל אדם סביר בנעליו של המשיב לא היה נותן כל אמון באותם מנהלים אשר הוא מאמין כי רימו אותו ולמצער פעלו בחוסר תום-לב משווע. במילים אחרות: כיצד יכול אדם אשר נפגע מהתנהגות כזו, ליתן במנהלים לפתע אמון כה רב, עד כי הוא מסתמך "בעיניים עצומות" על הבנות לא-רשמיות איתם? הכיצד יכול איש-עסקים סביר להניח כי צד אשר הפר במצח-נחושה הסכמות בכתב, יכבד לפתע-פתאום הסכמות בעל-פה? זאת, כאשר הוא יודע היטב כי החברה נתונה במשבר כלכלי, ואי לכך, היא נמצאת בסכנת קריסה (סוגיה אשר המבקש, לפי כתבי טענותיו, נתן עליה את הדעת) - כולל האפשרות המסתברת כי מנהלים שכאלו עשויים לנסות להשתמט מחובותיו כלפיו, או אף לרוקן את נכסי החברה? למבקש פתרונים. זאת ועוד; בנסיבות העניין, אינני נותנת אמון בטענות בעלמא שעלו, בדבר אותם סיכומים בעל-פה. בנקודה זו, אני מעדיפה את גרסת המשיבים דווקא, לפיהם השיחות ביניהם היו קצרות (ואף אגביות), ולא נאמר בהם דבר (קל וחומר, לא היתה כל הסכמה מחייבת) בדבר הקפאה זמנית כביכול של הסכם הבוררות. אף אם התעניין המבקש, באופן כללי, במצבה של החברה - הרי שכל עוד לא הוכח כי טרח להודיע באורח שאינו משתמע לשתי פנים (ובנסיבות המקרה, סביר להניח כי הודעה כזו היתה נעשית בכתב) כי הוא עומד על כל זכויותיו ועל המשכו של ההליך, הרי שספק אם יש בכך בכדי להועיל לו. 10. המסקנה מכל האמור לעיל, היא כי אם לשפוט לפי מאזן ההסתברות, הרי שהגרסה העובדתית המסתברת יותר היא כי המבקש אכן זנח את הליך הבוררות, וזאת מתוך מחשבה כי אף אם יזכה בו, לא יהיו לחברה כספים לשלם את המגיע לו. כל זאת, תוך שהוא נמנע (או למצער, אינו טורח) להודיע באופן רשמי על סיום הבוררות - כאשר יתכן כי הוא, מבחינה סובייקטיבית, לא ראה לנכון "לשרוף את הגשרים" במידה וישתנה מצבה של החברה. אלא מאי? אני מאמינה לגרסת המשיבים, כי אמונה כזו (אף אם היתה קיימת בליבו של המבקש) לא באה לביטוי מן הבחינה האובייקטיבית, ואי לכך רשאים היו לראות את המבקש כמי שזנח את הבוררות - קרי, אי אזכרתו כנושה מהותי של החברה לא היתה הפרה מהותית של מצוות התקנות או חובת תום-הלב. לעניין זה, מן הראוי להעיר שתי הערות קצרות נוספות: א. בנסיבות המקרה, אין כל צורך להכריע במחלוקת המשנית, האם הפקידו הצדדים "את כל העניין" בידי הפרקליטים, אם לאו; אמנם, אין ספק כי צד לסכסוך (להבדיל מפרקליטו) רשאי תמיד לפנות אל הצד שכנגד בהצעות או הבהרות. אלא שבנסיבות המקרה, אני מאמינה לעו"ד פולק, כי לא קיבל כל הבהרה בעניין המשך הבוררות. אמנם, לטובת המבקש אניח כי עניין זה לכשעצמו אינו ראיה מכריעה - אולם העובדה כי הפרקליט אינו יודע מצטרפת למאזן הכללי, הנוטה בלאו-הכי לרעתו בנקודה זו. ב. יתכן, והמבקש יכול היה לשנות את התמונה ולהפוך את החזקות העובדתיות דנן, לו הצליח להוכיח ולשנות את התמונה במהלך חקירת שתי-וערב של עטר או עדים אחרים - אלא שבא-כוחו המלומד נמנע מכך, מסיבותיו שלו - ואין למבקש להלין בעניין זה אלא על עצמו בלבד. ג. מן הראוי לתת את הדעת, כי עובדת קיום הבוררות, הוזכרה במפורש בדו"חות שצורפו לבקשה להקפאת ההליכים; אמנם, לכשעצמה אין לראיה זו משמעות מכריעה, שכן בנסיבות אחרות יכולה היתה להתפס כ"התחכמות" גרידא של בעלי המניות, המבקשים לצאת ידי חובתם להלכה בלבד. אלא, שמכלול הראייתי הנוכחי, הדבר מצטרף ומחזק את המסקנה, כי המבקשים אכן הניחו כי המבקש זנח את הבוררות - ואי לכך, מקומה בדוחות ומסמכים המציינים ארועי עבר בחברה, ולא במצבת הנשיה העכשווית. 11. מכל האמור לעיל עולה, כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה, ככל שעסקינן בארועים שהתרחשו עד למועד הקובע של צו הקפאת ההליכים; הבקשה שהוגשה באותה עת, הוגשה כדין; אמנם, יתכן כי מגישי הבקשה יכלו לנהוג באורח "אלטרואיסטי" יותר, אלא שמכאן ועד לקביעה כי נהגו בחוסר תום-לב והפרו את התקנות באופן המצדיק את הפיכת הסדר הנושים או פגיעה במשקיע, רב הדרך. זאת ועוד; לצד חובות הגילוי הרחבות, אין ספק כי על הדין להיות מחובר למציאות החיים, ולהכיר באינטרס של מגישי הבקשה לנסח את הבקשה להקפאת הליכים באופן שיסייע לקבלתה בידי בית המשפט, ולא לחייב אותם בכל מצב ועניין להכשיל את עצמם במו-פיהם, ולתת הצגה לא אטרקטיבית של החברה; אכן, הכרה זו עוברת איזון אינטרסים עם החובות כבדות המשקל של של גילוי ותום-לב, וברוב המקרים גוברות האחרונות. אלא, שלא בכל מצב, ראוי וניתן לחייב מגישי בקשה להקפאת הליכים "להקים את המתים מקברם" (כך כלשון המבקש), קרי - להקים לתחיה מיוזמתם הליך שהם רשאים להניח באורח סביר ככזה שנזנח. זאת, להבדיל מהליכים שתלויים ועומדים בתקופה הסמוכה להגשת הבקשה, או סכסוכים ש"הבשילו" סמוך להגשת הבקשה, ואין ספק (או למצער, קיים סיכוי גדול) כי יגיעו במהרה לכלל תביעה משפטית. בנסיבות המקרה, מותר היה למנהלים להניח (ולקוות) כי ההליך אכן נזנח, בעיקר לאור העובדה כי איזכורו שלא לצורך יכול היה אכן להקשות על מהלך ההקפאה; כל זאת כאשר מדובר בנושה שלא טרח לכמת את תביעתו (המוכחשת), אלא טוען באופן עמום לנשיה בת "מליונים רבים", ואשר לא עשה דבר במשך למעלה משנה. נקל אף לראות, כי "חטאה" של החברה בשלב זה, אינו מתקרב כלל ועיקר למעשיו ומחדליו של החייב בפרשת קינג, שם לא טרח פושט הרגל אף לעמוד בעצם החובה הבסיסית להגיש דו"ח עסקים וחובות לידי כונס הנכסים הרשמי. 12. עתה, ראוי לעבור ולדון בהתרחשויות שארעו לאחר מתן הצו; קרי, בשלב בו פסקו המנהלים הקודמים לייצג את ישותה המשפטית של החברה (תפקיד שעבר לידי הנאמן). אף כאן, יש לדון בשתי סוגיות כלליות: האחת; שאלת ידיעתו של המבקש בדבר הקפאת ההליכים, והיחס בינה לבין סוגיית "הידיעה הקונסטרוקטיבית" שיוצרים הפרסומים עליהם ציווה בית המשפט (אשר אין בנסיבות המקרה מחלוקת כי נעשו). האחרת; המסקנות העובדתיות שראוי להסיק בכל הנוגע לשיחתם "האחרונה" של מר עטר והמבקש, שנערכה לאחר מתן צו הקפאת ההליכים, והשפעתה על מצבו של המבקש. בין היתר, מן הראוי לדון האם עלה בידי המבקש להוכיח, כי מר עטר הטעה אותו במתכוון - ומהן השלכותיה של הטעיה כזו (אם היתה) על הצדדים, לרבות המשקיע ונושי החברה (זאת, גם לאור האמור בפסק-הדין בעניין קינג, עליו מנסה המבקש להסתמך). 13. אין ספק, כי אף בנקודה זו, מעוררות טענותיו של המבקש תמיהות לא מעטות. ראשית, אף אם נניח לרגע הצידה את כללי הידיעה הקונסטרוקטיבית, אין לי אלא לתמוה, הכיצד יכול איש עסקים מתוחכם ובעל נסיון, המגדיר עצמו כמומחה בעל-שם בתחום הטלקומונקציה, "להחמיץ" הקפאת הליכים כשל החברה דנן - הקפאה אשר מחומר הראיות עולה תמונה חד-משמעית, כי לוותה בהד תקשורתי גדול למדי, ואין ספק כי לא "נעשתה במסתרין", תוך שהחברה יוצאת ידי חובתה בפרסום מוצנע ומינימלי של המהלך. זאת ועוד; הספק מתחזק עוד יותר, נוכח העובדה כי המבקש היה מודע היטב לעובדת היותה של החברה במצב כלכלי קשה - דבר אשר די בו בכדי להעצים ולהדגיש את החובה המוטלת על כל נושה (קל וחומר כזה הרואה עצמו נושה במיליונים רבים) להתעדכן בדבר מצבו של החייב. זאת ועוד: הסמיכות בין הקריסה וההד לה זכתה, והעובדה כי המבקש חרג ממנהגו הרגיל, וקבע פגישה רשמית ומיוחדת עם מר עטר, אף היא אינה מחזקת את טענת המבקש כי "לא ידע ולא שמע דבר". 14. מאידך גיסא, דווקא בכל האמור בפגישה, הרי שגם תצהירו של מר עטר נראה תמוה מאד, וזאת בלשון המעטה. בתצהיר, כותב מר עטר את גרסתו, כדלקמן: "לאחר שהחברה נכנסה להקפאת הליכים, פנה אלי צור (המבקש - ו.א) וביקש להפגש עימי. הפגישה התקיימה בהשתתפותו של של שותף עסקי (ישראלי המתגורר בברזיל) של צור בבית קפה ברמת השרון. בפגישה זו התעניין צור במצבה של החברה וקיבל ממני עדכון כללי". (ההדגשות שלי - ו.א). כל זאת, כאשר בנשימה אחת טוען מר עטר כי לא עדכן את המבקש אודות הקפאת ההליכים, באשר "לא היה ספק בליבו" כי מר צור ידע עליה נוכח הפרסומים, וכי "לא היה עולה בדעתו" להעלים עובדה כזו. בעניין זה, אין לי אלא לתמוה, הכיצד ניתן ליתן "עדכון כללי" על החברה המצויה בהקפאת הליכים, בלא להזכיר כלל ועיקר את הקפאת ההליכים עצמה? בטענה כזו, איני יכולה ליתן כל אמון. לאור האמור לעיל, ובמידה והקפאת ההליכים אכן עלתה בשיחה, הרי שדי היה בכך לסתור את טענתו של המבקש אודות המועד בו התגלתה לו ההקפאה - ודי היה בכך כדי להוות עילה עצמאית לדחיית הבקשה (באורח דומה לתוצאה בעניין טלמניע). אלא שאם כך הוא הדבר, מדוע לא מצהיר מר עטר דברים לאשורם, אלא יוצא ידי חובתו בניסוח עמום ומתחמק? מאידך גיסא, מדוע לא עמד פרקליטו של המבקש על חקירה נגדית, אשר יכולה היתה לאלץ את מר עטר לשפוך אור על שהתרחש בפגישה, ובדרך זו לשלול כל משקל מתצהירו? מדוע לא ביקש לזמן לעדות את השותף העסקי, אשר נכח בפגישה ויכול היה לתמוך בטענותיו של המבקש? לאור כל האמור לעיל, דומה שרב הנסתר על הנגלה בכל האמור בפגישה זו, ודבר זה מרע עם שני הצדדים אשר השתתפו בה; שמא עלו בה דברים שלא היו נוחים לאיש מהם? דע עקא, שנטל ההוכחה בכל האמור לקיומה של הטעיה אקטיבית, מוטל על המבקש ולא על מר עטר. 15. בנסיבות המקרה, אין לשלול אפשרות, לפיה אכן ידע המבקש על הקפאת ההליכים, אולם מר עטר הציג לו במתכוון תמונה, לפיה הסיכויים להגיע להסדר נמוכים. אי לכך, לפי חלופה זו, המשיך המבקש "לשבת על הגדר" חרף ידיעה זו, והחמיץ את המועד להגשת תביעת חוב. לעניין זה אעיר, כי הקפאת ההליכים וההסדר של החברה דנן שונים ממרבית הסדרי הנושים, בכך כי הנושים הרגילים קיבלו דיבידנד של מאה אחוזים מחובם, ונותרו כספים (או למצער, תגמולים אחרים) לחלוקה בין הנושים הנדחים, הם בעלי המניות. במצב כזה, יתכן מאד (בלא להכריע בדבר) כי למר עטר היה אינטרס ברור שלא להציג בפני המבקש דברים לאשורם, בכדי למנוע את הצטרפותו למצבת הנשיה, דבר אשר היה מונע או דוחה לזמן ארוך את התשלום לבעלי המניות (ושמא אף מסכן את עצם ההסדר). מאידך גיסא, לו חשף המבקש עצמו את הדברים לאשורם, הרי שהוא מסתכן בכך שיחיל על עצמו דין דומה למבקשים בעניין טלמניע - ואי לכך, נמנע מ"ללחוץ" את מר עטר בנקודה זו. חלופה אחרת, שאף היא לא הוכחה כדבעי, עשויה להיות כי מר עטר הטעה את המבקש, פשוטו כמשמעו, ונתן "תמונה כללית" על החברה, שאין הרבה מן המשותף בינה לבין המציאות. מצב זה דומה לכאורה לאחד מסוגי ההתנהגות הפסולה שנדונו בעניין קינג ובפסקי הדין האחרים בעניין הארכות מועד - מצב בו החייב מטעה את הנושה באורח אקטיבי, ואי לכך מעוות את שיקוליו, ומקשה עליו לברר את המצב לאמיתו ולהגיש תביעת חוב במועד. 16. אלא מאי? חרף הדמיון הלכאורי, קיים הבדל רב-משמעות בין מצבים כאלו הלקוחים מתחום הליכי פשיטת הרגל, לבין המצבים ה"מקבילים" במסגרת הקפאת הליכים. בפשיטת רגל, הגוף המטעה (החייב) הינו גם הגוף חדל הפרעון, אשר שואף לקבל הפטר בסופו של ההליך; אין גוף אחר, הנמצא מאחורי הקלעים, ופעולת החייב הינה פעולת הגוף חדל הפרעון, שאין עוד זולתו (העובדה כי ניהול נכסיו נתון בידי הנאמן אינה משנה בהרבה נקודה זו). נקל לראות, כי בהקפאת הליכים של חברה, המצב שונה; הגוף חדל הפרעון המבקש "הפטר" (הפטר חלקי, בדמות תיעול הנשיה לתוך הסדר נושים) הוא ישות משפטית מלאכותית, שלאחר הצו נתונה בידי הנאמן. המנהלים לשעבר, אף אם הם עדיין מעורבים בחברה, הינם ישויות משפטיות נפרדות, שבדרך-כלל (וכך גם במקרה דנן) עודן סולבנטיות. מסיבה זו, נקבעה אף ההלכה כי הפטרה של החברה אין פירושו בדרך-כלל הפטר של בעלי המניות והמנהלים, במידה וחתמו על ערבויות אישיות. יוצא, כי מחד גיסא, מצגים שהציגו מנהלים לשעבר אינם מחייבים בהכרח את החברה לאחר מתן הצו, אולם מאידך גיסא - "אליה וקוץ בה": במקרה בו אחראי המנהל לשעבר להטעיה ולקיפוח זכויותיו של נושה מול החברה, הרי שבידי הנושה עשויה להמצא "כתובת" סולבנטית לנסות ולחזור אליה, אשר אינה מופטרת בהכרח במסגרת ההסדר. לא זאת אלא אף זאת; אף אם, באורח חריג, הפטיר ההסדר גם את בעלי המניות, הרי שבמידה ומתגלה כי היתה הטעיה מצידו של אחד מהם, הרי שהפטר זה עשוי להיות מוסר - בין אם באורח כללי, ובין אם באורח נקודתי, כלפי הנושה אשר נפגע מההטעיה (באורח המקביל במידת מה לאמור אגב-אורחא בעניין קינג, ובדין האמריקאי המאוזכר שם). 17. סוף דבר; בנסיבות המקרה, לא עלה בידי המבקש להוכיח עילה אשר תהפוך את הסדר הנושים או תבטל אותו; קל וחומר שלא עלה בידו, מעבר למספר טענות בעלמא, להוכיח כי המשקיע היה שותף בתרמית או הטעיה כלפיו, דבר אשר יצדיק את הטלת הסיכון שבהמשך הבוררות על המשקיע, חרף הסתמכותו על סעיפי הסדר הנושים הפוטרים אותו מחובות, מעבר לאמור בהסדר. עד להגשת בקשת הקפאת ההליכים, הרי שלפי מאזן ההסתברות עולה כי החברה היתה זכאית לראות במבקש כאילו זנח את הליכי הבוררות, ואי לכך, לא להכלילו במצבת הנשיה. בכל האמור במה שקרה לאחר מכן - הרי שכאמור, רב הנסתר על הנגלה בכל האמור לפגישה בין המבקש למר עטר, אלא שבאותה עת, לא ניהל מר עטר את החברה ולא היה מוסמך לדבר בשמה, ואי לכך מחייבות פעולותיו, לכל היותר, אותו עצמו. מכאן עולה, שאף אם הטעה מר עטר את המבקש, הרי שאין בכך כדי להפוך במאוחר את הסדר הנושים, ולפגוע בהסתמכותם של המשקיע או של כל הצדדים השלישיים אשר השתתפו באספות; הסתמכות זו הינה חזקה לאין-ערוך יותר מאשר הסתמכותם של נושים בהליך חדלות פרעון "קלאסי", שאינו מלווה בהליכי הסדר, ובנסיבות העניין אין זה ראוי לפגוע בה - קל וחומר לאור המסקנה המסתברת, כי המבקש בחר לאורך מרבית הזמן "לשבת על הגדר", באופן שאינו מתיישב לא עם ההלכה החלה על הסדרי נושים, ולא עם התנהגות סבירה הנדרשת מאיש עסקים זהיר ואחראי בנעליו. אי לכך, דין הבקשה ככל שהיא אמורה בחברה, בנאמן ובמשקיע להדחות. 18. שונה המצב, בכל האמור במר עטר עצמו, ובמנהלים או בעלי מניות אחרים (במידה שהמבקש סבור, כי תרמו להטעייתו). אלו אינם נכללים בהסדר הנושים, אלא עסקינן בישויות סולבנטיות נפרדות, שהמבקש יכול לחזור אליהם ולפרוש מולם את מלוא טענותיו - וזאת במסגרת תביעה אזרחית רגילה (לעניין זה, והיכולת לחזור אל מנהל חברה לשעבר שפעל והטעה ב"כובעו האישי", ראה גם ההלכה שקבע בית המשפט העליון בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו). במסגרת זו, יתכן מאד ויוכל להפרע כדי הנזק שגרמה לו ההטעיה (להבדיל מהעוולה הנטענת שביצעה החברה, ואשר היתה יסוד הסכסוך) - קרי, אותו סכום לו היה זוכה כדיבידנד במסגרת הסדר נושים, לו היה מגיש את תביעתו במועד, וזו היתה מתקבלת בשיעור שתתקבל בבית המשפט האזרחי (או בכל הליך מעין-שיפוטי). מאחר ועסקינן בתביעה ששני הצדדים לה סולבנטיים, ומאחר והחקירה והתמונה העובדתית בעניין זה לא מוצו, הרי שאין כל סיבה כי בית המשפט של חדלות פרעון ידרש לבירור נפרד בסוגיה זו (אשר כרוכה, כאמור, בחקירות שתי-וערב) במסגרת בקשה חדשה למתן הוראות. במסגרת זו, די אם אחזור ואבהיר את המושכלות הבאות: א.הפטרה של החברה מחובות העבר, אינו חל על בעלי מניותיה ומנהליה, קל וחומר כאשר מדובר בעוולה נטענת שביצעו לכאורה בכובעם האישי. ב. אין באמור בהחלטה זו, בכל האמור ליחסים בין הצדדים, בכדי להוות השתק פלוגתא ביניהם במסגרת הליך עתידי. 19. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי לצד דחיית הבקשה כנגד החברה והמשקיע, ניתן בזאת צו לפיו במשך 45 יום, לא יחולק כל דיבידנד, בין אם בכסף ובין אם בדרך אחרת, למנהלים ולבעלי המניות לשעבר של החברה. זאת, בכדי ליתן למבקש פרק זמן הולם לשקול את צעדיו, ולפתוח בהליכים מתאימים אם יסבור כי הדבר כדאי בעבורו. 20.לאור כל האמור לעיל, ישא המבקש בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין, וכן בהוצאות המשקיע ובשכר-טרחת עורך-דין בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ לטובת כל אחד מהם. בכל האמור בסכסוך הנטוש בין מר המבקש לבעלי המניות של החברה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. יישוב סכסוכיםפירוק חברהבוררות