מונח בפניי ערעורו של אבי תמם (להלן: "המערער") על החלטתו של הנאמן עו"ד שחר הררי (להלן: "הנאמן") לדחות את רכיב פדיון חופשה בתביעת החוב אשר הוגשה על ידי המערער. תמצית העובדות הרלוונטיות: המערער הינו עובד לשעבר של חברת יקי רחמני (להלן: "החברה") המצויה בהליכי הקפאת הליכים והסדר נושים. תביעת החוב אשר הוגשה לנאמן על ידי המערער אושרה במלואה למעט רכיב פדיון ימי החופשה אשר נותר במחלוקת ולטענת הנאמן, לאחר שפנה אל החברה לקבלת תגובתה ומסמכים נוספים ולאחר שערך בדיקה קפדנית ומדוקדקת נתן הכרעתו בהתבסס על הנתונים אשר הוצגו בפני מטעם המערער ומטעם החברה. על הכרעה זו כאמור, הוגש הערעור דנן. עיינתי בטענות הצדדים וכמו כן בעמדת הכנ"ר ולהלן החלטתי; מעיון בכתבי הטענות עולה כי מחלוקת זו על רכיב פדיון ימי החופשה של המערער לא הסתיימה בהסכמה וטענות המערער בעניינה נותרו כשהיו אף טרם הכרעתו של הנאמן. לטענתו של המערער הוא ניצל "מספר מועט" של ימי חופשה ועל כן זכאי לפדיון יתרת הימים ומאידך תלושי שכרו של המערער מעידים על יתרה של אפס ימי חופשה לניצול למעט תלוש אחד אשר בו נמצא כי המערער זכאי לשני ימי חופשה ואת שני הימים הללו אישר הנאמן. מצאתי בעייתיות מסוימת בטענותיו של המערער לפיהן נראה כי אף הוא אינו בטוח במספר ימי החופשה שניצל ומאידך, מספר ימי החופשה המגיעים לו לפדיון. על פי דבריו של המערער ניצל הוא כאמור "מספר מועט" של ימי חופשה ועל כן תבע פדיון חופשה עבור 30 ימים בלבד להבדיל מ33 יום להם היה זכאי לאור תקופת העסקתו בחברה קרי, המערער ביצע שערוך מסוים של ימי החופשה אותם ניצל ולפי שערוך זה הגיש תביעתו ל-30 ימים אולם אין בידו לפרט על ימי החופשה אותם לקח, התאריכים בהם יצא לחופשה וככלל, את המספר המדויק של ימי חופשה שניצל ואשר על פניו נראה כי יכול היה המערער באותה המידה להגיש תביעה לפדיון 28 ימי חופשה או לפדיון 31 ימי חופשה קרי, לא מצאתי כל בסיס לתביעה לפדיון של דווקא 30 ימי חופשה. המערער מבקש בענייננו לא להסתמך על תלושי השכר שאינם יכולים להוות ראשית ראיה עקב הצגתם של שני תלושי שכר סותרים אולם אף אם לא אסתמך על תלושי השכר אזי על מה אסתמך? שכן לא הניח המערער בידי הנאמן כל הוכחה אחרת לקיומם של ימי חופשה בלתי מנוצלים למעט אותו תלוש שכר המעיד על שני ימי חופשה אותם אישר הנאמן. לטענתו של המערער נטל ההוכחה בעניין ניצול ימי החופשה של העובד מוטל על המעביד ולטעמו לא עלה בידי המעביד (החברה) להרים את הנטל המוטל עליה ולהראות כי המערער ניצל את כל או למצער מרבית ימי החופשה להם היה זכאי ולעניין זה ברצוני להדגיש; עסקינן בהליך של חדלות פירעון ומשכך, נטל ההוכחה על הוכחת תביעת החוב מוטל על הנושה ובכך שונים הדברים בענייננו מההליך המתנהל בבית הדין לעבודה אשר הצדדים לו הינם עובד ומעביד. בענייננו "שחקן" נוסף והוא הנאמן האמון על האינטרס של כלל הנושים, ועל הנאמן בכדי למלא תפקידו כראוי ולחלק מן המעט שישנו לכלל הנושים, יש לבצע את תפקידו המעין שיפוטי כמכריע בתביעות חוב בדקדקנות רבה ובמשנה זהירות. הנאמן אינו יכול ואין זה ייתכן, במלוא הכבוד הראוי, לצפות מן הנאמן להכריע כי המערער זכאי לפדיון 30 ימי חופשה ללא כל ראיה התומכת בטענה זו, הגם אם ישנן ראיות לפיהן אין זה ודאי כי ניצל המערער את כל ימי החופשה שלו או גם כל סתירה אחרת שכן רוצה לומר כי קיומן של סתירות בתלושי השכר וגם התרשומת הלוקה (כנטען) של מנהל החשבונות הגם אם יש באלו טעם לפגם (ואיני מחליטה בעניינים אלו כעת) אין בהם כדי להוות הוכחה לכך ש-30 ימי חופשה לא נוצלו. אשר לטענת המערער כי לא זומן לחקירה אני מצטרפת לעמדת הכנ"ר, שכן כל ראיה המצויה בידיו של המערער ויש בה כדי לתמוך בגרסתו הרי שהיה עליו לצרפה לתביעת החוב או למצער לבקש רשות להצגתה בערעור. ככל שאין בידיו של המערער ראיות נוספות הרי שאין בחקירה שכזו כדי להוריד או להעלות מהכרעתו של הנאמן. 10. סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל דין הערעור להידחות והכרעתו של הנאמן נותרת בעינה. בנסיבות העניין יישא המערער בהוצאות הנאמן בסך 2,500 ₪ אשר יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הקפאת הליכיםדמי חופשה שנתית