הקדמה: בפני בקשה של נושה, הוא המבקש, להכיר בו כנושה מובטח או כנושה בעל מעמד מיוחד בשל הטענה כי קמה לו זכות עיכבון על מסמכי הנהלת החשבונות של החברה דנא, הנמצאת בהקפאת הליכים (להלן: "החברה"), בגין חוב כספי. המבקש, מנהל החשבונות של החברה מאז שנת 1993 ועד 2006 - התקופה מלפני הקפאת ההליכים, טוען שהחברה נותרה חייבת לו סך של כ-60,000 ₪, בגין שירותו כמנהל חשבונות עצמאי, לכן משדרש הנאמן, כחלק מהליך הקפאת ההליכים, להמציא לו את ספרי החשבונות של החברה, סרב המבקש לעשות כן בטענה לזכות עיכבון על מסמכי החברה. טענות הצדדים: המבקש עותר להכריז עליו כעל נושה "בעל מעמד נפרד", לצורך כינוס אסיפת נושים. לטענתו, בהיותו נושה בעל זכות עיכבון, הינו נושה מובטח בהליכי פשיטת רגל ופירוק. המבקש טוען כי יש לאמץ את הגישה התומכת בזכותו של רואה חשבון לעכב מסמכים בשל אי תשלום שכר טרחה, וללמוד מכך כי אכן קמה לו - כמנהל חשבונות - זכות העיכבון, ומשכך, מבקש הוא לגזור גזירה שווה ממעמדו של עורך דין המעכב מסמכים, כנושה מובטח. באשר לתביעת חובו, אותה הגיש בטופס של נושה רגיל, טוען המבקש, כי זכות העיכבון קמה בשלב בו החברה החייבת דורשת את המסמכים, ואם אינה דורשת אותן, אזי לא נוצרת נשייה מובטחת מבחינתו, לכן, טוען הוא כי אין המדובר בהודאת בעל דין, שכן לא מדובר בעובדות אלא במסקנה משפטית שנוצרה אחרי הגשת תביעת החוב שלו. עוד טוען המבקש כי מאחר והוא מחזיק שטרות לפקודתו, המשוכים על ידי אשת בעל המניות של החברה (ציון ממן), וכן פסק דין נגדם בגין החוב הנ"ל, הרי שבכך יש ללמד כי אינו נושה רגיל, כי אם מובטח. הנאמן מתנגד להכרזתו של המבקש כנושה מובטח. לטענתו, התנהלות המבקש נגועה בחוסר תום לב באשר הוא מנצל לרעה את הנחיצות במידע הקיים ברשותו לצורך קידום מעמדו בסדר הנשייה. לטענתו, התנהלות המבקש פוגעת קשות בניהול ההליכים הננקטים לצורך הבראת החברה, מאחר ובהעדר ספרי החשבונות והמסמכים הנדרשים, לא ניתן לברר את תביעות החוב שהגישו הנושים, ויש בכך כדי לעכב את ההליך כולו. כן טוען הנאמן כי מדובר בפגיעה מהותית וחמורה בשאר הנושים, וקבלת הבקשה תביא למעשה להעדפת נושים בני אותו מעמד. ביום 22/10/07, במסגרת דיון בבקשה, ניתנה לנושים אפשרות תגובה לבקשה זו. המשיב מס' 1, בנק הפועלים בע"מ, התנגד בתגובתו להכיר במבקש כנושה מובטח, וסמך התנגדותו על הטיעונים שהועלו בתגובת הנאמן. המשיבה מס' 3 - טמבור בע"מ, הגישה תגובה, ממנה עולה כי היא מתנגדת לבקשה וטועת כי הבקשה חסרת יסוד עובדתי ומשפטי, מנוגדת לדין ולהלכת בית המשפט העליון, נגועה בחוסר תום לב, ומשבשת את הליך ההבראה של החברה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין הוראת חוק קונקרטית המעניקה למבקש זכות עיכבון. המבקש הינו נושה רגיל, ואין לתת לו כל מעמד מיוחד על פני נושים אחרים, אשר יש בכך כדי ליצור העדפת נושים אסורה. המשיבה מס' 3 מוסיפה כי הודאת המבקש בתצהיר אשר צורף לתביעת החוב שהגיש כנושה רגיל, היא הודאה מחייבת. לטענתה, השטרות בהם אוחז המבקש אינם מקנים לו מעמד מיוחד, הרי אין מדובר בשטרות של החברה, ולכל היותר המבקש זכה לכך שגב' ממן, אשת בעל המניות בחברה, תהיה ערבה כלפיו לחובותיה של החברה. השאלות להכרעה: השאלות המרכזיות העומדות במחלוקת: 1. האם למבקש, קמה זכות לעכב ספרי החשבונות של החברה, בשל החוב הכספי הנטען בגין עבודתו. 2. במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, תעלה השאלה שמא זכות העיכבון הקמה למנהל חשבונות, הינה גם זכות עיכבון במישור הקנייני, ומקנה לו מעמד של נושה מובטח. הפסיקה והדין: הסדר כללי של זכות העיכבון, קבוע בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), המגדיר עיכבון כ" זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החוב". "מיטלטלין" מוגדרים בסעיף 1 לחוק האמור "נכסים מוחשים חוץ ממקרקעין". סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), מבסס את זכות העיכבון הקמה לעורך דין באשר לכספי הלקוח שהגיעו לידיו, וכן "נכסים ומסמכים", לצורך הבטחת תשלום שכר הטרחה המגיע לו, בקובעו כדלקמן: "להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". הוראה זו לגבי עורכי דין הינה הוראת דין מיוחדת, המגבילה ומסייגת את זכות העיכבון של עורך הדין, בתנאים - הגשת תביעה תוך 3 חודשים בגין שכר הטרחה הנטען, לעומת זכות עיכבון כללית. המחוקק "שתק" בחוק רואי החשבון, תשט"ו-1955, באשר לשאלה האם לרואי חשבון מוקנית זכות עיכבון ובאלו תנאים. הוראת חוק רלוונטית לרואה חשבון או מנהל חשבונות היא זו הקבועה בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"), אשר עניינה זכות העיכבון של עושה מלאכה או נותן שירות, קרי, קבלן, על נכס אשר ברשותו השייך למזמין המלאכה או השירות. סעיף 5 לחוק האמור קובע בזאת הלשון: "לקבלן תהא זכות עיכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מהמזמין עקב עסקת הקבלנות". סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות מגדיר חוזה קבלנות כ"חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". האם יש ב"שתיקת" חוק רואי החשבון באשר לזכות העיכבון, כדי ללמד על הסדר שלילי, או שמא ניתן ללמוד שזכות זו ניתנת בידי רואי חשבון ומנהלי חשבונות, מכוח חוק חוזה קבלנות? לשאלה זו אין תשובה אחידה בפסיקת בתי המשפט, וטרם יצאה הלכה תחת ידי בית המשפט העליון בסוגיה דידן. הסוגיה קשה וכל הכרעה בה תהיינה לה השלכות מרחיקות לכת ומשמעותיות, גם על נושים אחרים. אקדים ואומר כי בבחינת זכות העיכבון, איני מוצא הבדל בין רואה חשבון למנהל חשבונות. אופיים ומהותם של המסמכים המעוכבים דומה, מדובר בספרי חשבונות וניהול שירותי הנהלת חשבונות. אף הזכות עצמה, בשני המקרים, נגזרת לכאורה מחוק חוזה קבלנות לאור שתיקת חוק רואי החשבון בנדון. מהותה של זכות העיכבון היא יצירת לחץ על המזמין לתשלום החוב, וכך פרופ' א' ברק כותב בספרו, דיני השליחות (נבו, תשנ"ו) 1160: "מטרת העיכבון אינה החזקה לצרכי מימוש. מטרת העיכבון היא החזקה לצרכי שכנוע השולח לפרוע את חובו". כך גם בספרה של פרופ' נ' זלצמן, עיכבון, ( מהדורת תשנ"ט) בעמ' 220: "זכות העיכבון היא ערובה לחיוב המתקיימת על ידי החזקה של הנושה בנכס. עיכוב הנכס הוא אמצעי בידי הנושה ליצור לחץ על החייב על מנת להניעו לקיים את חיובו לנושה... לערך הכלכלי של הנכס, אובייקט הזכות, אין כל משמעות לעניין זה, אלא רק כאחד הגורמים העשויים להשפיע על כוחו של העיכוב להשיג את ביצוע החיוב. אפשר ששווי הנכס נמוך משווי החיוב או שהנכס חסר כל ערך חומרי, ואף על פי כן יפעל העיכוב את פעולתו על החייב." בעוד שסעיף 11 לחוק המיטלטלין מגדיר את העיכבון, הרי שהסעיפים הספציפים הפזורים בחוקים השונים, כדוגמת חוק חוזה קבלנות, וחוק עורכי הדין, אינם מגדירים את מהותו של המושג עיכבון. לאור הגדרת "מיטלטלין", כ"נכסים מוחשיים חוץ ממקרקעין", עולה כי ספרי חשבונות הינם נכס מוחשי, בעלי ערך ללקוח - ובמקרה שבפנינו, לחברה בהקפאת הליכים, ומשכך, יש להכלילם בגדר מיטלטלין הניתנים לעיכוב, ונראה כי על כך אין מחלוקת. ראה ע"א 328/96 (חיפה) מאיר אשל נ' פרסום הארה בע"מ ואח', תק-מח 97 (1) 1177, (להלן: "פס"ד אשל"), וכן ראה בר"ע (באר שבע) 698/00 מוריס אזולאי רו"ח ואח' נ' ר.א.ם. ד.ר. בע"מ ואח', תק-מח 2001 (2) 10562, בו נאמר על ידי כב' השופט הנדל כי המבחן הוא, לאור סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, האם הנכס מאפשר יצירת לחץ על מנת לגבות את החוב, ומשכך יש לראות במסמך המועבר למנהל חשבונות נכס בעל ערך, הנמסר לו למתן שירות, גם אם ערכו סובייקטיבי וייחודי. הוראת סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, אינה מחייבת קיומה של זיקה בין החיוב המקים את זכות העיכבון, לבין הנכס אובייקט הזכות: "ההוראה היוצרת (את זכות העיכבון - ע.ע.) מסתפקת בדרך כלל בקיומה של זיקה רופפת יותר בין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב, ובלבד ששניהם קשורים באותה עסקה, לאמור, שחיוב התשלום של החייב הוא חיוב שנולד עקב אותה עסקה במסגרתה נוצר גם חיובו של הנושה למסור את הנכס לחייב". (ראה זלצמן, עיכבון, בעמ' 170). בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים, כי החוב הכספי של החברה למבקש קשור בעסקה או בשירות בגינם מבוקש העיכבון, קרי, מתן שירות הנהלת חשבונות. כך גם קיימת הסכמה בין הצדדים, כי רכיב ה"החזקה" של הנכס על ידי המעכב, המהווה חלק מזכות העיכבון, ותנאי למימושה, מתקיים - ברור ואין על כך מחלוקת, כי המבקש מחזיק, והחזיק, בספרי הנהלת החשבונות של החברה, מסמכים אלו, נשוא החוב, מעולם לא יצאו מרשותו, והוחזקו על ידיו באופן רציף. דרישת הפומביות הינה דרישה מרכזית הכרוכה בזכות העיכבון, באשר תוקפה של זכות העיכבון כלפי צדדים שלישיים, מותנה בפומביות הזכות. כב' השופט רובינשטיין הגדיר את דרישת הפומביות בע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ ואח' נ' לוגיסטיקר בע"מ ואח', תק-על 2007 (2) 3957 (להלן: "פס"ד המשביר הישן בע"מ"): "גילוי "חיצוני" של המעכב על ידי החזקה בנכס", אותו גילוי חיצוני, מבטיח את תוקפה של ערובת העיכבון, ולגבי מיטלטלין, אין קושי, דרך כלל, לראות בהחזקת הנושה בנכס, כגילוי פומבי של זכות העיכבון (ראה זלצמן, עיכבון, בעמ' 131), לפיכך, ברור כי החזקתו של המבקש בספרי הנהלת החשבונות, ממלאת אחר דרישת הפומביות, מה גם שנהוג כי ספרי החשבונות יוחזקו בידי מנהל החשבונות או רואה החשבון המטפל בחשבונות החברה. בית המשפט המחוזי בחיפה ובאר שבע קבעו כי העיכבון חל על מסמכי הנהלת חשבונות המצויים בידיו של רואה החשבון, (ראה: פס"ד אזולאי הנ"ל ופס"ד אשל הנ"ל, ראה גם החלטתו של כב' השופט שטראוס מבית המשפט השלום בירושלים, בש"א (י-ם) 8519/02 דירם תאורה בע"מ נ' כץ עמוס רו"ח, תק-של 2003 (1), 1680; ה"פ (שלום-ת"א) 200213/05 שחר חנן נ' בלה יוסף, דינים שלום, כרך נט, 157). מאידך בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי זכות העיכבון חלה רק על נכס ממנו יוכל המעכב להיפרע, מאחר ופירש את המונח "נכס" כחפץ בעל ערך חומרי, ערך כספי ממשי, וקבע כי המסמכים המוחזקים על ידי רואה חשבון, אינם "נכס" עליו חלה זכות העיכבון, באשר אין להם ערך כלכלי מוחשי, מלבד לחברה עצמה ולאלה הבאים בנעליה - מפרק, כונס, נאמן. (ת.א. 1415/86 פ' ג' נשיץ ואח' נ' מרסלו קוסיאק ואח', דינים מחוזי כרך לב (4) 298 (להלן: "פס"ד קוסיאק"); ה"פ (ת"א) 743/81 יעקב כתב נ' שלמה גולדשפט, פ"מ תשמ"ב (2) 480) לאחרונה נקבע, בבית משפט השלום בעכו במסגרת בש"א 1756/06 ג.פ.י. שיווק ושירות רכבים בע"מ ואח' נ' חורי אליאס, (דינים שלום, כרך סט 565), על ידי כב' השופט ויליאם חאמד, כי המסמכים המוחזקים על ידי רואה החשבון, נטולי ערך כספי כלשהו, וערכם הוא רק ללקוח עצמו, הגדרת זכות העיכבון כ"סעד הנותן בידי המעכב להיפרע מהנכס המעוכב על ידו ולמימוש חוב באמצעות הנכס המעוכב", ולא כאמצעי לחץ גרידא, מחייבת את הקביעה כי אין לרו"ח זכות לעכב מסמכים חשבונאיים השייכים ללקוחו, זוהי ההגדרה הראויה לדעתו, לאור זכות היסוד לקניין הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אציין כבר כאן כי כב' השופט חאמד לא התייחס לזכות הקניין הנפגעת של הנושה (הרי הוא זכאי לכסף!!) ולהגדרת זכות העיכבון בחוק המיטלטלין, לפיה הזכות היא לעכב את המיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החוב. בקשת רשות ערעור, והערעור גופו על פסק דין זה (בר"ע 401/06), התקבל במובן זה שנקבע כי לא היה מקום להורות על העברת המסמכים מרואה החשבון לחברות, טרם הדיון בתיק העיקרי, מבלי לחייב את החברות בערבויות מתאימות. קביעת זכות העיכבון של מנהל חשבונות: אפתח ואציין כי הצעת הקודקס האזרחי וחוק דיני ממונות (להלן: "הצעת חוק דיני ממונות") המגדירה את המונח "נכס", כוללת במפורש מסמכים וניירות ערך, לגביהם העיכבון מתממש באמצעות העיכוב הפיזי של הנכס המוחשי, קרי, המסמכים (עמ' 269 לדברי ההסבר, עמ' 119 להצעת החוק). לאור הפסיקה המובאת לעיל, חוק חוזה קבלנות, והצעת חוק דיני ממונות, אני סבור כי יש להעדיף את הפירוש הרואה במסמכי הנהלת חשבונות כנכס בר עיכוב - המקים את זכותו של רואה החשבון או מנהל החשבונות הנושה לעיכבון, בהיותם נכס בעל ערך לחברה החייבת, ולאור העובדה כי המסמכים נמצאים בחזקתו של מנהל החשבונות, יש לקבוע כי למבקש קמה הזכות לעכב המסמכים אשר ברשותו, עד לסילוק החוב. לאור החוקים, הפסיקה והספרות המשפטית לעיל, ניתן לקבוע כי קיימים, לענייננו, שני סוגים של "נכסים" הניתנים לעיכוב בידי נושה: הסוג האחד הוא נכס חומרי ממשי בעל ערך כספי כלפי כולי עלמא, שמקנה בידי הנושה אפשרות להיפרע מהנכס עצמו. זכות העיכבון על נכס כזה יש לה אפקט כפול, גם כאמצעי לחץ על החייב לפרוע חובו, וגם להיפרע מהנכס המעוכב בידיו, מקום שהחייב לא פרע חובו. הסוג השני, הוא הסוג המעלה קושיה במקרה שבפנינו, הינו נכס שיש לו ערך, משמעות וחשיבות, אך כלפי החייב עצמו, אך כלפי צדדי ג' אין לו שווי או ערך כספי, דוגמא לסוג זה של נכסים, היא מסמכי הנהלת חשבונות. לסוג זה של נכסם יש אפקט אחד - אמצעי לחץ על החייב לפרוע את חובו, אך לא מקנה בידי הנושה אפשרות להיפרע מאותו נכס. למעשה, אמצעי הלחץ הזה קיים בין אם משום שלאותו נכס יש ערך "רוחני" אישי לגבי החייב או משום שעיכוב הנכס הזה בידי הנושה יכול ויגרום לחייב וליתר נושיו נזק או הפסד העולה על החוב, כמו במקרה שבפנינו. האם זכות העיכבון מקנה למבקש, מנהל החשבונות, מעמד של נושה מובטח? בע"א 790/85, 806, 143/86, 180 רשות שדות התעופה ואח' נ' גרוס, כונס הנכסים ואח', (פ"ד מד (3) 186), נאמר על ידי כב' השופט גולדברג, כי לזכות העיכבון שני פנים: הפן המיידי, מתן אפשרות לנושה לעכב פיזית נכס בגין אי תשלום המגיע לו, וזאת מבלי שיסתכן באחריות נזיקית, ומבלי שיצטרך לפנות לבית המשפט, והפן הבטוחתי: בעל עיכבון הינו נושה מובטח בפירוק או בפשיטת רגל. לדעתי, החוק והפסיקה, בכפוף לסקירה שלהלן, מלמדים כי זכות עיכבון מעניקה לבעל הזכות מעמד של "נושה מובטח" בפירוק או בפשיטת רגל. סעיף 1 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת רגל"), קובע: " "נושה מובטח" - מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב". סעיף זה, יחד עם סעיף 20 (ב) לפקודת פשיטת רגל, וסעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, הקובע כלהלן: "בחברה חדלת פרעון ינהגו על פי דיני פשיטת רגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל, בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים ושאינם מובטחים, לחובות הניתנים לתביעה, לשומת שוויין של אנונות ושל התחייבויות עתידות או מותנות, ולקבלת דיבידנד", הביאו להחלת דיני פשיטת הרגל גם על הליכי פירוק חברות בחדלות פירעון, בכל הנוגע לזכויות נושים מובטחים, ומשכך, ככלל, זכות עיכבון מעניקה לנושה מעמד של נושה מובטח במקרה של חדלות פירעון מצד החייב, וזאת במסגרת התנאים המהותיים המקימים את הזכות. (ראה ע"א 5079/02 דיור לעולה בע"מ ואח' נ' איזוטופ בע"מ, פ"ד נז (2) 769, 774 (להלן: "פס"ד דיור לעולה בע"מ"); ע"א 430/89 מתתיהו ליפשיץ בע"מ נ' כוכב השומרון בע"מ, פ"ד מג (4) 539; ראה זלצמן, עיכבון, בעמ' 220-221). תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), תשס"ב-2002, מסדירות את הטיפול בהליכי הקפאה, פשרה או הסדר, אלא שכידוע, ככל שקיים חסר בתקנות ובסעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, מושלם הוא, כחלק מהפרקטיקה הנוהגת, ובשל הדמיון בין ההליכים, מדיני הפירוק אשר בפקודת החברות. (ראה ע"א 3911/01 זהר כספי ואח' נ' שלמה נס, רואה-חשבון ואח', פ"ד נו (6) 752 ; רע"א 292/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (בניהול מיוחד) ואח', פ"ד נה (2) 56; פס"ד דיור לעולה בע"מ; פס"ד המשביר הישן בע"מ). בע"א 5821/92 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' פישלר, (פ"ד מט (5) 833) (להלן: "פס"ד ח'ורי"), נדחתה הגישה לפיה נכס בעל זכות עיכבון חייב להיות נכס בעל ערך כספי ממשי. בפסק דין זה, דובר על חברות אשר נמצאו בפירוק. עורך הדין סרב למסור לכונס הנכסים תיקים אשר היו בטיפולו בשל זכות העיכבון מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, בית המשפט (כב' השופט לוין) קבע כי העובדה שמדובר בעיכבון לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, אין בה כדי לגרוע מזכויותיו של עורך הדין, ועל כן: "ולנוכח ההגדרה הרחבה של "נכסים" בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], יכולים גם מסמכי פושט הרגל להיחשב כנושא לזכות עיכבון", עוד נקבע על ידי כב' השופט לוין, כי לא מקובלת עליו הגישה כי הליכי פירוק ופשיטת רגל דוחים את זכות העיכבון, שכן, לדידו: "מה טעם לשלול מעורך הדין את הפן השני, החשוב, של זכות העיכבון ?... העובדה שמדובר בעיכבון לפי סעיף 88 לחוק, אין בה כדי לגרוע מזכויותיו של עורך הדין... מקובלת עלי גם גישתו של המערער, כי אין צורך שהחוב עצמו שבגינו נוצרה זכות העיכבון יהיה מלכתחילה חוב מובטח, שהרי זכות העיכבון עצמה היא שמקנה לבעליה את זכותו כנושה מובטח". יוצא איפוא שבפסק דין ח'ורי האמור נקבע בבית המשפט העליון כי זכות העיכבון שבסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מקנה לעו"ד נושה מעמד של נושה מובטח בשל עצם קיום זכות העיכבון, ללא קשר לשוויים של המסמכים המעוכבים בידו. בפס"ד דיור לעולה בע"מ הנ"ל, קבע בית המשפט העליון, כי נכס מעוכב אשר אין לו ערך כספי ממשי, אינו יכול להיות מקפצה לנושה ולהעלותו מנושה רגיל לנושה מובטח לעניין הליכי פשיטת רגל. בפסק הדין, מונה למערערת נאמן, כחלק מהליכי הקפאת הליכים, המשיבה הגישה תביעת חוב ובה דרשה להכיר בה כנושה מובטחת, בשל זכות עיכבון לכאורית על נכס - תעודות בהן תוצאות של בדיקות שונות בתחום הבניה שהכינה למערערת עובר להקפאת ההליכים, הנאמן לא הכיר בהיות המשיבה נושה מובטחת, בנימוק כי התעודות אינן נדרשות על ידי המערערת, ומשכך לא קמה לה זכות עיכבון. כב' השופט אנגלרד קבע כי מאחר ולחייבת לא היה כל עניין בנכס המעוכב, כלומר, לנכס לא היה ערך כלכלי עבור החייבת, הרי שזכות העיכבון הינה למעשה חסרת תועלת, ומשכך, מאבד העיכבון את הפן הבטוחתי: "... ייתכן כי לחייב, חדל הפירעון, עניין מיוחד בנכס המעוכב, עניין אישי שבשל קיומו נכון הוא לפדות את הנכס מעבר למחיר השוק שלו... בהיעדר עניין אישי מצדו של החייב בנכס המעוכב זכות העיכבון הינה חסרת אפקטיביות... בנסיבות אלה אין זכות העיכבון עולה על ערכו הכלכלי של הנכס, דהיינו בהיעדר ערך כלכלי (אובייקטיבי) לנכס זכות העיכבון חסרת תועלת, והיקף החוב המובטח יהיה אפס".. לציין, כי בפס"ד הנ"ל לא נידונה זכות העיכבון עצמה - שווי התעודות, סוגיית החזקת הנכס על ידי המעכב, האם התעודות הינן נכס, והאם במידה וקמה זכות העיכבון הנושה יהיה נושה מובטח, שאלות אלו לא עמדו במחלוקת, וזאת מאחר והנימוק המרכזי לאי קיומה של זכות העיכבון היה העדרו של ערך לנכס, קרי, לתעודות, עבור החייבת. כך אף נקבע בבש"א 8404/05 מר יעקב רוסו, רו"ח נאמן ומנהל מיוחד לחברה א.ד. מבנים - הנדסה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' מכון התקנים הישראלי, (דינים מחוזי, כרך לה (7) 682), גם במקרה זה לא נזקקה החברה החייבת לתעודות המעוכבות, ומשכך, קבע בית המשפט כי המשיב מהווה נושה רגיל ולא נושה מובטח. יודגש, המקרה שבפנינו המצב שונה. ל"נכס" (כרטסת הנהלת החשבונות) יש ערך כספי בלתי מוגדר כלפי החברה החייבת, אך אין לו ערך כלפי אחרים. בפש"ר (ת"א) 1001/00 רו"ח אפריים שמשי, כונס הנכסים של חברת סדיטק נ' אורה לאגודה שיתופית בארות יצחק, (דינים מחוזי כרך לג (4) 924) (להלן: "פס"ד סדיטק"), טענה המשיבה - משכירה של הנכסים מתוכם פעלה החברה שבכינוס, לעיכבון על הציוד של החברה שבכינוס, בו היא החזיקה, כאשר דובר בעיכבון הסכמי ועל פי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), ולא מכח הוראת חוק ספציפית. כב' השופטת אלשיך קבעה כי אכן קיימת למשיבה זכות עיכבון כללית מכח סעיף 11 לחוק המטלטלין, כמו גם סעיף 19 הנ"ל לחוק החוזים תרופות. לאחר מכן, נידונה השאלה האם עומדת למשיבה זכות העיכבון במובנה הקנייני, נגד צדדים שלישיים שאף הם נושים, ובפרט כאשר החברה הפכה לחדלת פירעון, ובית המשפט ערך הבחנה בין "עיכבון כללי" לבין "עיכבון מיוחד", בעוד ש"עיכבון כללי" אינו טומן בחובו קשר הדוק בין הנושה לנכס, הרי שב"עיכבון מיוחד", כדוגמת עיכבון לטובת קבלן, קיים קשר כזה - "שם נוצר קשר זה על ידי השבחת הנכס והעלאת ערכו על - ידי הקבלן... ובמקרה זה... שלילת יתרונו של המעכב על פני הנושים האחרים מקים בעיה של עשיית עושר ולא במשפט, זאת משום שהנושים "התעשרו" מערכו המשופר של הנכס, אשר בא לו עקב עבודת הקבלן, בלא שישולם לו שכר עבודתו". לדעתה של כב' השופטת אלשיך, המוצאת ביטוי גם בספרה, אשר נכתב יחד עם גדעון אורבך, הקפאת הליכים, (מהדורת תשס"ו) 2005, אין עדיפות גורפת של כל בעל עיכבון - בעל עיכבון כללי ובעל עיכבון מיוחד, כנושה מובטח, והגדרה גורפת שכזו יוצרת תוצאה בלתי רצויה, וחותרת תחת עקרונות דיני פשיטת רגל ופירוק. כדבריה בפס"ד סדיטק: "ככל שעסקינן בשאלת מעמדו של "עיכבון כללי" שאינו כולל קשר מיוחד בין החייב לנכס, הרי דומה כי יש לאבחן את המושג "עיכבון" לפי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל מהמושג במשמעותו בדין הכללי. מושג זה, ככל שבהקניית מעמד של נושה מובטח עסקינן, יחול אך ורק לגבי "עיכבון מיוחד", כגון עיכבון לטובת קבלן. ומאחר שאין העיכבון לטובת המשיבה "עיכבון מיוחד", אלא "כללי" בלבד, לא היה עיכבון זה מקנה לה מעמד של נושה מובטח אל מול מפרק או נאמן בפשיטת רגל." לשיטתה של כב' השופטת אלשיך, הפן הבטוחתי של העיכבון, דהיינו מעמדו של בעל עיכבון כנושה מובטח, מוקנה רק במצב בו המדובר בעיכבון מיוחד, עיכבון של קבלן אשר השביח את הנכס, ומכאן יש לו עדיפות על פני הנושים האחרים, אשר, למעשה, נהנים בשל השבחתו. מאידך, עיכבון כללי אינו מעניק לבעליו מעמד של נושה מובטח - כך לדעתה. ראה גם דבריה של כב' השופטת אלשיך בפש"ר 11448/02 רונדופלס בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' קרגו אמרפורד אינטרנשיונל (1980) בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג (3) 741: " בניגוד לכינוס, אשר הינו הליך שפותח נושה אחד, הוא הנושה המובטח, הרי הקפאת הליכים הינה הליך קולקטיבי במובהק, המערב את כל נושי החברה ודורש את השתתפותם הפעילה, ובסופו של דבר את הסכמת רובם המכריע להסדר נושים שיחל את הליך הבראת החברה. הנאמן בהקפאת הליכים, בדומה למפרק פועל בשם החברה ותופס את ישותה. הוא אינו משמש כבעל תפקיד מטעם נושה פלוני, אלא פועל למען כלל ציבור הנושים, ובעיקר למען הנושים הבלתי מובטחים, אשר עשויים להיפגע במיוחד מהליך של פירוק. לא זאת, אלא אף זאת; בהקפאת הליכים, להבדיל מפירוק, קיים גם השיקול הנכבד של ניסיון להבריא את החברה, וזאת על-ידי הסדרי נושים. דומה, כי במקרים מסויימים עשויה הכרה גורפת במעמדו הקנייני של עיכבון "כללי", להיות קשה ובלתי ראויה אף יותר מאשר בהליך פירוק, באשר היא עשויה לחבל לא רק בעקרון השוויון בין הנושים, אלא אף בסיכויים להבריא את החברה, על כל המשתמע מכך. נסיבותיו של מקרה זה, בו משתמשת המשיבה בטענת עיכבון כדי לעצור חומרי גלם החיוניים לפעילות החברה, מדגימות ומוכיחות היטב את הנזק המיוחד והחריף אשר צופנת הכרת-יתר בקנייניות עיכבון בתחום הקפאת ההליכים." כמו כן, ראה בפש"ר 1268/01 חברת רדגארד בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד דן פרידמן, מנהל מיוחד של החברה, דינים מחוזי, כרך לג (2) 894. יוצא איפוא שכב' השופטת אלשיך אינה מסכימה עם "הגישה הקניינית" שלפיה בעל זכות עיכבון הוא נושה מובטח בהליך של הקפאת הליכים. דעה שונה הובעה בפס"ד המשביר הישן בע"מ, על ידי כב' השופט רובינשטיין. לשיטתו, כב' השופטת אלשייך בפס"ד סדיטק הנ"ל, "חידשה ואימצה על דרך פרשנות מעבר ללשון החוק", את העמדה (עמדתו של פרופ' דויטש), לפיה יש להבחין בין "עיכבון כללי" - אשר אינו מלמד על קשר מיוחד בין הנכס לבין החייב, לבין "עיכבון מיוחד", אשר קיים במקרה של עיכבון על ידי קבלן, המביא להשבחת הנכס על ידי הקבלן, ואיבחנה בין שני המצבים לצורך הכרה במאפיינים קניינים, כך שרק לבעל עיכבון מיוחד יוקנה מעמד של נושה מובטח. עמדה זו, לשיטתו של השופט רובינשטיין, אין לה עיגון במישור המשפטי, באשר סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל המקנה מעמד של נושה מובטח לבעל זכות עיכבון, אינו עושה אבחנה בין עיכבון כללי לעיכבון מיוחד, המחוקק הוא בעל הסמכות לצמצם את זכות העיכבון, כנגזרת של זכות הקניין. גם במישור הערכי - ישנם טעמים בכיוון הנוגד את דעתה של כב' השופטת אלשיך - יצירת ודאות, המהווה תמריץ לחיי המסחר. עוד מוסיף כב' השופט רובינשטיין כי מכיני הקודקס האזרחי והצעת חוק דיני ממונות, תשס"ו- 1996, לא קיבלו עמדה זו של כב' השופטת אלשיך ושל פרופ' דויטש (אשר הביע עמדה זהה), ולא הוצעה כל הבחנה בין עיכבון כללי לעיכבון מיוחד, המבוססת על השבחת הנכס, הבחנה כזו עלולה לעורר שאלות משפטיות סבוכות, והתארכות דיונים באשר למהות השבחת הנכס, ואין לכך מקום בדיני הקפאת הליכים, שהרי ישנה חשיבות להתקדמותם בקצב מהיר, ומשכך התקבלה הטענה לזכות העיכבון, ונדחתה בקשת המפרקים הזמניים והמנהלים המיוחדים של המערערות לשחרור הטובין בהיותן בהקפאת הליכים. דברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, בכל הקשור לעיכבון, מלמדים כי מוצע להתייחס לזכות העיכבון כאל זכות קניינית, כאשר החידוש המרכזי הוא ביטול האפשרות ליצור זכות עיכבון קניינית מכוח חוזה. כך גם הצעת החוק המגדירה את המונח "נכס", כוללת במפורש מסמכים וניירות ערך, לגביהם העיכבון מתממש באמצעות העיכוב הפיזי של הנכס המוחשי (עמ' 269 לדברי ההסבר, עמ' 119 להצעת החוק). נ' זלצמן, עיכבון, 221-224 (1998), סבורה כי כוחו של העיכבון כערובה לחיוב בפשיטת רגל או בפירוק יפה גם כאשר הנכס הינו חסר ערך כלכלי, אך נחוץ לנאמן או למפרק לצורך ניהול ההליכים של פשיטת הרגל או הפירוק, כבמקרה שבפנינו, וכך כדבריה: "נושה מובטח רשאי, כאמור, "לממש את ערבותו או לעשות בה בדרך אחרת". כש"הערובה" היא מסוג עיכבון, "המימוש" שלה נעשה על ידי המשך ההחזקה של הנושה בנכס. "הערובה" שבידי הנושה אינה הנכס "המוחזק", אלא "ההחזקה בנכס". האם צריכה להיות רלוונטיות לשוויו האובייקטיבי של הנכס "המוחזק" לגבי "מימושה" של ערובה מסוג עיכבון, להבדיל מהשפעתו כגורם על מידת האפקטיביות של העיכוב כאמצעי לחץ? התשובה שלילית. לעניין "מימושה" של ערובת העיכבון, אין מקום להבחין בין מצב בו החייב הוא בר-יכולת פירעון, ו"המימוש" על ידי עיכוב של הנכס מכוון כלפיו, לבין מצב בו החייב הינו חדל פירעון, וה"מימוש" על ידי עיכוב פיסי מכוון כלפי הנאמן בפשיטת הרגל או המפרק בפירוק. מבחינתו של הנושה, שאינו יכול להיפרע במישרין מן הנכס המעוכב, אין משמעות לשווי השוק של הנכס, אלא לשוויו של הנכס לגבי מי שהיה זכאי לקבל את הנכס מידיו אילולא זכות העיכבון, לאמור, החייב; ובמקרה שזה נקלע לחדלות פירעון - הנאמן או המפרק. כדרך שהנושה עשוי לעכב נכס ששוויו הריאלי עולה על שווי החיוב המגיע לו מן החייב ערב העסקה, כך הוא עשוי גם לעכב נכס ששוויו נמוך מערך החיוב, או נכס שהינו חסר כל ערך שוק. כך או כך, הערובה לקיום החיוב היא ההחזקה בנכס, ולא הנכס עצמו... ערובת העיכבון אינה מזכה את הנושה בזכות להיפרע מן הנכס, אלא רק בזכות להחזיק בנכס עד שיסולק החיוב. לכן, פדיון של נכס מן העיכבון נעשה על ידי תשלום הסכום שיביא לידי פקיעתה של הזכות לעכב ולשחרור הנכס מהחזקת הנושה, קרי: תשלום החוב הנתבע". (הדגשות אינן במקור- ע.ע.) בדבריה, תומכת למעשה פרופ' זלצמן, בעמדתו של בית המשפט העליון, כב' השופט לוין, בפס"ד חורי הנ"ל, ולפיה, דיני הפירוק ופשיטת הרגל אינם דוחים את זכות העיכבון, ומתנגדת לדעה שהובעה בת"א 1415/86 נשיץ נ' קוסיאק הנ"ל, על ידי כב' ס. הנשיא וינוגרד, ולפיה דוחות הנה"חש שהינם חסרי ערך כלכלי, מלבד לחברה עצמה ולאלה הבאים בנעליה, אינם ניתנים למימוש, ועל כן אינם יכולים לשמש ערובה לתשלום חוב, מאחר והם לכל היותר משמשים "אמצעי לחץ". ראה גם צ' כהן, פירוק חברות (תש"ס) 596-597, אשר לטעמה הכרה בזכותו של קבלן לעיכבון אינה מותנית בהשבחת הנכס. הכרעה: כידוע, במצב של חדלות פירעון, קיים ניגוד אינטרסים מובהק בין קבוצות שונות של נושים; הטיבה לתאר זאת כב' השופטת נאור בע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(6) 126, 136-137 (2004)), והדברים יפים גם לענייננו: "...בכל סיטואציה של פשיטת רגל או פירוק חברות נוצר מצב של אי צדק לצדדים תמימים. הצדק מחייב שמי שחייב - ישלם את חובותיו. במצב של חדלות פרעון זוכים לעיתים נושים תמימים, אם בכלל, בדבידנד, ואין הקומץ משביע את הארי. כשהשמיכה קצרה - כל משיכה לכוון אחד תחשוף לקור את מי שהשמיכה נמשכה ממנו. רבים מושכים את השמיכה לכאן או לכאן: נושים בזכות קדימה, בעלי שעבודים, בעלי זכות קיזוז, נושים רגילים וכדומה. כל פתרון המעדיף את האחד בא, בהכרח, על חשבון האחר. איני סבורה גם שבהכרעה אם 'למשוך לאחור' את סעיף 74 למקרה כמו זה שלפנינו עלינו להעדיף דווקא את הפתרון המגדיל את המאסה העומדת לחלוקה לנושים... עלינו לקבוע כלל אחיד, שאינו מביא בחשבון את השאלה את מי 'יעשיר' הפתרון המשפטי. בנסיבות אלה, וכשלא משתמעת מהחוק כוונה לשלול את זכות הקיזוז כשהיה צו הקפאת הליכים שבוטל בלא הסדר, מעדיפה אני, בסופו של יום, שלא לעשות כן על דרך של חקיקה שיפוטית." ספרי החברה והנהלת החשבונות המוחזקים על ידי המבקש, נחוצים לנאמן - ובכך ערכם - על מנת לבחון את תביעות החוב אשר הוגשו על ידי נושי החברה, וכן כדי שיוכל לפעול להבראת החברה ביעילות ובמהירות האפשרית, ובכלל זה לפעול לגביית חובותיה, איתור נכסיה - במידה ויש כאלה, ולערוך הסדר נושים בהקדם האפשרי. החזקת המסמכים כ"בני ערובה" על ידי המבקש לתשלום חובו, מביאים לפגיעה קשה בהליך הקפאת ההליכים ובעבודתו של הנאמן, ואף פוגעת באיזון הנורמטיבי והעדין בין כלל נושי החברה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי ורדה אלשיך וגדעון אורבך בספרם "הקפאת הליכים", 2005, 255: "עיכבון "אסטרטגי", המוציא נכס שהוא חיוני לפעילות החברה מהישג ידו של הנאמן, עלול להביא לא פעם לשלילת היכולת לייצב את החברה, או למצער להערמת קשיים ניכרת בעניין זה - גם כאשר, לאמיתו של דבר, לא ראוי היה ליתן כל עדיפות לאותו נושה." ובהמשך בעמוד 261: "דוגמא מעניינת לקשיים שמעוררת ההכרה במעמדה הקנייני של זכות העיכבון היא עיכבון על נכסי מידע. מדובר במצבים בהם הנכס מושא העיכבון אינו נכס בעל שווי כספי או תפעולי, אלא הוא בגדר מידע חיוני לניהול החברה בחדלות פירעון. כזה הוא המצב, בו מחזיק רואה חשבון בידיו את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, בלעדיהם לא ניתן יהיה להגיש דו"חות שימנעו הטלת שומה גבוהה על החברה מצד רשויות המס". אכן, קשיים רבים מעוררת ההכרה במעמדה הקנייני של זכות העיכבון, וגישות שונות קיימות בנושא זה, כמפורט לעיל. לטעמי, בכל הנוגע לפן הפרוצדורלי, הרי שקמה למבקש זכות העיכבון, באשר מתקיימים התנאים לכך; קרי: מנהל החשבונות זכאי לעכב את הנכס - מסמכי הנהלת החשבונות וספרי החברה המצויים בחזקתו, בגין אי תשלום חוב המגיע לו. באשר לפן הבטוחתי, אני סבור כי בנסיבות המקרה שבפני, קם למבקש מעמד של נושה מובטח. מצאתי כי עלינו ללכת במסלול שהותווה על ידי כב' בית המשפט העליון בפס"ד ח'ורי וכפי שנקבע בחוות הדעת המפורטת והמאלפת של כב' השופט רובינשטיין בפס"ד המשביר הישן בע"מ, גישה התואמת לגישתה של פרופ' זלצמן, עמדה זו עולה בקנה אחד עם החקיקה הקיימת, ועם הצעת חוק דיני ממונות. הקניית מעמד של נושה מובטח לכל בעל זכות עיכבון, עלולה ליצור לא אחת קשיים וחוסר איזון בין הנושים השונים, ואין בהחלטה זו כדי ללמד על מעמד קנייני מובטח לכל בעל זכות עיכבון באופן גורף, אלא שבמקרה דנא, התקיימו כל רכיביה של זכות העיכבון - המבקש עמל באופן רציף, הכין המסמכים והספרים, ונתן שירותי הנהלת חשבונות לחברה, וזאת בלא ששולם לו שכרו בסך של כ- 60,000 ₪, המבקש מחזיק במסמכי הנהלת החשבונות, באופן רציף ועקבי, כאשר מסמכים אלו הינם נכס לכל דבר ועניין, וזאת על אף שאינם בעלי ערך כלכלי אובייקטיבי, כלפי חוץ, הרי שיש להם ערך כספי כלפי החייבת, היא החברה בהקפאת הליכים, וכלפי הנאמן שנכנס בנעליה. הואיל והחברה והנאמן זקוקים לאותו "נכס", משתכללת זכות העיכבון ומקנה לבעליה מקום בנשיה המובטחת. קביעה זו יכולה להביא ליציבות משפטית, ולהצגת מצב משפטי ברור וקל ליישום, דבר שיכול להביא ליעילות בהליכים המשפטיים, דבר שכשלעצמו ראוי להגנה מרבית, משום שהתמשכות ההליכים המשפטיים עלולה להסב נזקים לחברה ולנושיה. איני מקבל את טענת המשיבים באשר לחוסר תום לב של המבקש בהחזקתו המסמכים. כפי שנאמר, ברור כי זכות זו עלולה לעורר קשיים מספר, בפרט כאשר הנכס המעוכב נחוץ כל כך לחייב בחדלות פירעון, אלא שאין בעובדה כי המבקש מחזיק במסמכים וטוען לזכות עיכבון, כדי ללמד, כשלעצמה, על העדר תום לב. זכות העיכבון הינה יצירת אמצעי לחץ על החייב, להסדיר חובו למעכב הנכס, מהותה של הזכות היא הפעלת לחץ, ועיכובם של המסמכים, הנכס, הינו הסעד העצמאי המוקנה לבעל הזכות מכח הגדרתה של הזכות, ולא ניתן לראות בכך ביטוי לחוסר תום לב (ראה זלצמן, עיכבון, 220). כך גם לא מצאתי כי בתביעת החוב אותה הגיש המבקש, עובר להתנגדותו להעביר את המסמכים לידי הנאמן, משום "הודאת בעל דין" - לכאורה, בסטטוס של נושה לא מובטח. אמנם המבקש הגיש את תביעת החוב, על גבי מסמך סטנדרטי המיועד לנושים רגילים, ולא לנושים מובטחים, וזו אף כותרתו, אלא שאין בכך כדי ללמד על זכויותיו המהותיות של המבקש, באשר הגדרתו של המבקש כבעל זכות עיכבון, זכות קניינית, הינה במישור המשפטי, ולא במישור העובדתי. המבקש "הודה" בקיומו של חוב החברה כלפיו, ופירט לגבי גובה החוב - מכך ניתן לגזור את הודאתו בפרטים עובדתיים אלו, אלא שלא ניתן לעשות כן בקשר למעמדו המשפטי. כלומר, הודאתו של המבקש, נלמדת בקשר לפרטים העובדתיים בתביעת החוב, עליהם הצהיר, אולם אין לומר, כי משום שכותרת המסמך עוסקת בתביעת חוב של נושה רגיל, כי בכך, כשלעצמה, נפגמת זכותו המהותית של המבקש כבעל עיכבון. מקובל עלי ההסבר כי מדובר בטעות אנוש ובוודאי שאין בטעות כזו כדי לשמוט הקרקע תחת זכויותיו המהותיות - קנייניות של המבקש. משקמה למבקש זכות העיכבון במישור הפרוצדורלי, איני מוצא מקום בנסיבות אלו, ולאור התקיימות כל רכיביה של זכות העיכבון, למנוע מהמבקש, את הפן החשוב והמשמעותי, הפן הקנייני של זכות העיכבון (ראה פס"ד ח'ורי הנ"ל). עצם קיומה של זכות זו במישור הקנייני, הופכת את המבקש לנושה מובטח, הרי שהוא מובטח עד גובה החוב, פדיונה של זכות העיכבון. אינני סבור כי דיני הפירוק ופשיטת הרגל דוחים את זכות העיכבון הקמה למבקש, זוהי אינה הפרשנות הראויה והיא אינה עולה בקנה אחד עם החקיקה הקיימת ועם הצעת חוק דיני ממונות. סעיף 1 לפקודת פשיטת רגל מקנה, ככלל, מעמד של נושה מובטח לבעל זכות עיכבון, וסעיף 353 לפקודת החברות, מפנה אותנו אליו, ככל שמדובר בחברה חדלת פירעון, ומשכך - כשמדובר בחברה בהקפאת הליכים, כמפורט לעיל. אמנם, אין במעמדו של המבקש כנושה מובטח, כדי למנוע זימונו לחקירה, על פי סעיף 288 לפקודת החברות, או למנוע כל זכות אחרת העומדת לנאמן על פי חוק, אלא שאין בהליך זה ובדומיו, כדי למנוע מהמבקש את זכותו המהותית כנושה מובטח. פועל יוצא מהחלטה זו הוא כי המבקש יוכרז כנושה מובטח, ועליו להעביר לאלתר את המסמכים, ספרי החברה וספרי הנהלת החשבונות המצויים בחזקתו, לידי הנאמן, וזאת בתוך 7 ימים מהיום שתומצא לו החלטה זו. המבקש ישתף פעולה עם הנאמן וימסור לו כל מידע או מסמך שברשותו. בסוף דבריי, אציין כי יש לדחות טענות המבקש לפיהן אחיזתו בשטרות של הגב' ממן, אשת בעל המניות בחברה, מקנה לו נשייה מובטחת. שטרות אלו אינם של החברה בהקפאת הליכים, משוכים על חשבון הבנק הפרטי של האישה, והוא אחד מיני רבים אשר קיבלו שטרות מחשבון הבנק של האישה, ומכל מקום, הטענות יתבררו במסגרת תביעת החוב אשר הגיש המבקש, כשאר תביעות החוב, בפני הנאמן, באופן מסודר במסגרת הקפאת ההליכים. סיום: אשר על כן, המבקש, בעל זכות עיכבון ונושה מובטח. המבקש יעביר את מסמכי הנהלת החשבונות לנאמן ללא דיחוי וכמפורט לעיל, וישתף פעולה עם הנאמן וימסור לו כל מיד או מסמך נחוצים. הואיל והמחלוקת בין הצדדים היתה מחלוקת כנה, אינני עושה צו להוצאות. הקפאת הליכיםזכות עיכבון