מונחת בפני בקשתם של נאמני קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ (להלן: הנאמנים וקלאבמרקט,בהתאמה), אשר עניינה יחסי הרשת עם משרד עורכי-דין דגני שפירא ושות' (להלן: "המשיבים"), בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים עוד בשנת 1996. על פי אותו הסכם הוסמכו עורכי הדין המשיבים לטפל בגביית שיקים שהועברו להם בידי קלאברמקט (ובראשית הדרך, בידי קואופ צפון היפרשוק רשתות שיווק בע"מ, אשר היתה אחת החברות אשר התמזגו אל תוך תשלובת קלאבמרקט). החל משנת 2000, החלו להתגלע סכסוכים בין הצדדים, וזאת נוכח חשד נטען של קלאבמרקט כי עורכי הדין המשיבים אינם מעבירים לה את מלוא סכומי הגביה; בעקבות זאת, הוגשה תביעה למתו חשבונות. עורכי הדין המשיבים, מצידם, הגישו תביעה נגדית כנגד קלאבמרקט בשנת 2003. הנאמנים עותרים, במסגרת הבקשה, להורות לעורכי הדין להעביר את היצוג בתיקי ההוצאה לפועל של קלאבמרקט אליהם; להעביר אליהם את כל הכספים המוחזקים על-ידם ואשר שייכים לקלאבמרקט, וכן מידע ומסמכים על פעולותיהם באותם תיקי הוצאה לפועל. בין הצדדים נפתחו, עוד זמן רב בטרם קרסה קלאבמרקט ונקלעה להקפאת הליכים, הליכים משפטיים. במסגרת זו, טענו עורכי הדין המשיבים לחובות עתק בגין שכר-טרחה, וכן לזכויות קיזוז, משכון ועכבון בתיקים המשפטיים עצמם. לאור האמור לעיל, נפתחו הליכים וניתנו צווים בבית משפט השלום. לאחר שהחברה הועברה להקפאת הליכים, הרי שלטענת הנאמנים נמנעו המשיבים מלשתף עימם פעולה ולהעביר להם את החומר, וזאת חרף העובדה כי הגישו תביעות חוב בסך של כ-6.5 מיליון ₪. על רקע זה, הציעו הנאמנים כי כל טענותיהם של המשיבים יתבררו במסגרת תביעת החוב, לרבות זכויות קיזוז ועכבון נטענות - וזאת אגב ובכפוף להתחייבות מצד הנאמנים, כי העברת הכספים והתיקים לא תחשב כוויתור על זכות מהותית כלשהי מטעמם של המשיבים; אלא, שהצעה זו לא נענתה בחיוב (ולטענת הנאמנים, לא נענתה כלל במשך חודשים ארוכים). במסגרת בקשתם, חוזרים הנאמנים על כך כי כל תביעותיהם הכספיות של עורכי הדין להידון במסגרת תביעת חוב. המשיבים, לעומתם, טוענים כי המחלוקת הינה בחלקה הגדול עובדתית, כולל דרישה לחקירה על תצהירים, ולכן יש לנהלה במסגרת ההליך שעודו תלוי ועומד בבית משפט השלום. בעניין זה, מעלים המשיבים טענה של "עניין תלוי ועומד", וכן כי המקרה דנן אינו הולם מסגרת של בקשה למתן הוראות. בנוסף, המשיבים טוענים כי קלאבמרקט (ולמעשה, התאגידים שפעלו טרם המיזוג שיצר אותה), הפרו סיכומים והבנות לגבי טיב השיקים לגביה והפקדת דמי הוצאות וערבויות. לשיטת המשיבים, הרי שבצירוף לתביעת החוב שהגישו, צירפו אף מסמכים שונים, לרבות הסכמים, החלטות שיפוטיות קודמות, ורשימת יתרות וחיובי שכר-טרחה בתיקים שונים. אי לכך, לא ניתן לטעון כנגדם כי הם מסרבים לשתף פעולה או לגלות מידע, נהפוך הוא. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי עומדת לזכותם זכות קיזוז, עכבון וכן משכון מופקד בכספים ובתיקים, בהתאמה; וכי הדבר עוגן אף בהחלטה שניתנה בבית משפט השלום, אשר לא איפשר את העברת היצוג בתיקים, אלא בכפוף להפקדת תשלום מסויים בעבור כל אחד מהם; כמו כן נוכח היות רבים מהחייבים מחללי השיקים מוגבלים באמצעים או אף פושטי רגל, הרי שהתקבולים לא כיסו במקרים רבים את ההוצאות ושכר-הטרחה המינימלי לו זכאים המשיבים לפי ההסכם. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי: חברה התקשרה בהסכם מסגרת רחב-היקף עם משרד עורכי-דין, שעיקרו גביית מספר גדול של שיקים מחוללים, מהם שיקים קשים לגביה; לאחר תקופה, כאשר התעוררו חשדות לכאוריים לפיהם מועברים תקבולים מעטים מדי, נפל סכסוך בין הצדדים במסגרתו הוגשה תביעה להגשת חשבונות והשבה, ואילו עורכי הדין הגישו תביעה כספית נגדית בגין הוצאות ושכר- טרחה שלא שולם להם. ההליכים בין הצדדים נותרו תלויים ועומדים במשך תקופה ארוכה, וביני לביני קרסה החברה ונקלעה להקפאת הליכים. במסגרת זו, הגישו הנאמנים בקשה שעיקרה העברת מידע ומסמכים, העברת היצוג בתיקים תלויים ועומדים מידי עורכי הדין המשיבים לנאמנים ולעורכי-דין מטעמם, וכן העברת הכספים המוחזקים בידי עורכי הדין המשיבים לקופת הקפאת ההליכים. המשיבים, כאמור, מתנגדים לבקשה, טוענים כי לנאמנים אפשרות להבין את התמונה מהחומר הקיים בידם או הועבר להם זה מכבר, ומעלים טענות משכון ועכבון כלפי התיקים שבידיהם, וכן בעניין הכספים. זאת, כאשר בעניין האחרון מועלת אף טענת קיזוז כנגד החובות הנטענים. נוסף לאמור לעיל, מעלים המשיבים אף טענות בדבר "עניין תלוי ועומד" ואי התאמתה של הבקשה להליך של בקשה למתן הוראות. 2.טרם אכריע לגופו של עניין אעיר, כי מן הראוי להבחין הבחן-היטב בין השאלה הכספית-מהותית שעניינה "מצב ההתחשבנות" בין הצדדים (קרי, מי מהם חב למשנהו, וכמה), לבין סוגיות אחרות, שאף שהן קשורות לשאלה המרכזית דנן, הרי שאין הן זהות לה, והן נסבות בעיקר אודות הדרך הראויה לפעול בה בתקופת הביניים, גורלם של מידע ומסמכים המצויים בידי המשיבים, וכיוצא באלו. 3.בנסיבות המקרה, אין חולק כי המשיבים עצמם הגישו תביעת חוב לנאמנים - משמע, הם סבורים כי אותו מאזן כספי-מהותי נוטה לטובתם, כך שבסופו של יום, קלאבמרקט היא החבה להם כספים (בין אם בגין חובות שכר-טרחה, הוצאות וכיוצא באלו). כבר בשלב זה אעיר, כי בדין הגישו המשיבים תביעת חוב, וזאת נוכח ההלכה החד-משמעית החלה על הקפאת הליכים בפרט ועל דיני חדלות הפרעון בכלל, כי הדרך היחידה לגבות כספים מקופתו של גוף חדל-פרעון (בגין חובות עבר) הינה הגשת תביעת חוב במועד הקבוע בדין, אשר אם תתקבל תזכה את הנושה בדיבדינד בהתאם למעמדו ב"סולם דיני הקדימה", ובשיעור היחסי המשולם לנושים במעמד זהה לשלו, הכל לפי הדינים הקוגנטיים של דיני חדלות הפרעון. לאור האמור לעיל, אין לי אלא לתמוה, הכיצד מבקשים עורכי הדין המשיבים (ובפועל דומה כי אכן פעלו בכיוון שכזה) לפעול אף במסלול מקביל של תביעה אזרחית תלויה ועומדת, ואף מעלים לגביה טענת "עניין תלוי ועומד"; נקל לראות, כי התנהלות שכזו אינה הולמת את הדין, וזאת מכוחן של מספר מושכלות, קל וחומר נוכח משקלן המצטבר. א.ראשית: התנהלות מסוג זה נראית, על-פניה, ככפל התדיינות שאין לו כל תכלית לגיטימית. אין כל צורך להכביר מילים, כי במקום בו מוגשת תביעת חוב לנאמנים בכובעם המעין-שיפוטי, הרי שבמסגרת זו תידון כל המסכת של יחסי הצדדים ונפקותה הכספית. שהרי, הכיצד ניתן לדון בחובות שכר-טרחה והוצאות העומדים לכאורה לטובת המשיבים, בלא לברר את זכויותיה הכספיות הנגדיות של קלאבמרקט, המגולמות בין היתר בכספים המוחזקים לכאורה אצל המשיבים? אם אכן התכוונו המשיבים לנסות ולהפריד את ההתדיינות לחלקים במטרה "לברור בין עדשים" - קרי, להגביל את הדיון אצל הנאמנים אך ורק לסוגיות הנוחות להם, הרי שפעולה זו אינה כדין, ואין ליתן לה יד. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי מטענות המשיבים עצמם משתמע כי עסקינן בהסכם מסגרת גדול שנחתם בין הצדדים - ועל מהותו זו דומה כי הם מבססים חלק משמעותי מטענותיהם. ב.שנית: אין לי אלא להצר על כך, כי המשיבים בחרו לכאורה להתעלם באורח חד-משמעי מהדין החל בהקפאת הליכים; סעיף 350 לחוק החברות מחיל עיכוב הליכים כללי וחד-משמעי על כל ההליכים הקשורים בחברה (להוציא אולי חריגים מעטים, שאין להם נפקות בנסיבות המקרה דנן). זאת, כאשר עסקינן במיוחד בתביעות כספיות אשר יש להן השלכה ישירה על מצבת הנכסים העומדים לחלוקה, וכך אף על הליכי גביה וסעדים הקשורים בהם. אין כל צורך להכביר מילים, כי עניין לנו בדין מחייב, אשר אינו נתון ל"רצונם הטוב" של הצדדים או למשא ומתן. הדרך היחידה בה יכול להילך מי שסבור כי התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות המשך של הליך אזרחי, הינה לפנות לבית המשפט של חדלות פרעון בכדי שיאשר את המשך התביעה לפי סעיף 350(ב) לחוק החברות. לא זו בלבד, כי עניין לנו בסעיף המחיל חריג מצומצם יחסית לכלל הרחב המרכז את הדיון בענייני החברה חדלת הפרעון בבית המשפט של חדלות פרעון (והוא מקביל במידה רבה לסעיף 267 לפקודת החברות החל בפירוק, ולהלכות שנקבעו במסגרתו); אלא, שמכח קל וחומר, אין אחד הצדדים רשאי בהליך אזרחי כלשהו להתעלם מהקפאת ההליכים, כאילו הפך החריג שבסעיף 350(ב) ל"סעד עצמי". אלא, שדומה כי המשיבים במקרה שבפני הגדילו לעשות: לא זו בלבד כי לא הגישו בקשה להמשיך בהליך בבית משפט השלום, אלא כעת, משעולה הדבר במאוחר לדיון, מעלים הם טענת "עניין תלוי ועומד". התנהלות זו, אשר דבק בה נסיון "להנות את המעוול מעוולתו הוא", לא אוכל ליתן לה יד. לעניין זה יפים, בשינויים המחוייבים, דברים שהערתי בעבר, בעניין דומה למדי, בפש"ר 1987/00, בש"א 18919/01, פרידמן נ' גולדנברג: "עוד טענה המושמעת בפי המשיבים בעניין זה, הינה כי בית המשפט של פירוק אינו מוסמך לדון בעניין הבקשה דנן, היות ומדובר בעניין התלוי ועומד בפני ערכאה אחרת. על כך יאמר, כי דומה שהמשיבים מבקשים להמצא נשכרים מעוולתם הם: ראשית, הם פותחים הליך אזרחי שלא כדין, בלא לבקש היתר מבית המשפט של פירוק, וזאת על אף הוראות מפורשות בעניין זה בחוק ובפסיקה. לאחר מכן, הם טוענים בפני הערכאה המוסמכת, בית המשפט של פירוק, כי בשל צעד זה שלהם מנוע הוא מלדון בבקשה, וזאת בשל כך כי העניין כבר תלוי ועומד בפני ערכאה אחרת! טענות מעין אלו, טוב היה להן אלמלא באו לעולם כלל ועיקר" דברים אלו יפים, בשינויים המחוייבים אף להליך שנפתח כדין (בטרם נקלעה החברה לחדלות פרעון), אך נמשך אף לאחר המועד הקובע, וזאת תוך התעלמות מהוראת סעיף 350 לחוק החברות. אך ברור הוא, כי אין המשיבים יכולים למצוא כל "רווח והצלה" מהתנהלותם זו. ג. זאת ואף זאת; אמנם די באמור לעיל כדי לדחות את טיעוני המשיבים בשאלת הסמכות על הסף, אולם פטור בלא כלום אי-אפשי, ומן הראוי להתייחס אף לטענתם כי עסקינן בבירור עובדתי סבוך שאינו הולם בקשה למתן הוראות. בעניין זה, דומה כי המשיבים מערבבים מין בשאינו מינו; מעיון בנסיבות המקרה, עולה כי המחלוקת העובדתית והחישובית בין הצדדים, נוגעת כל-כולה להתחשבנות הכספית עצמה, אשר מקומה להידון לא בבקשה למתן הוראות גרידא, אלא במסגרת תביעת חוב המוגשת לנאמנים בכובעם המעין-שיפוטי. בעניין זה אעיר, כי בדונם בתביעת חוב, מוסמכים הנאמנים ואף חייבים לדון בכל הטענות העובדתיות, ולקבוע בהן מסקנות וממצאים. זאת, כאשר בית המשפט של חדלות פרעון משמש כערכאת ערעור, במידה והנושה אינו שבע-רצון מן ההחלטה. אמנם, קיים הבדל מסויים בין הנאמנים בכובעם המעין-שיפוטי לבין ערכאה דיונית רגילה, אשר מתבטא בין היתר בכך שלבית המשפט של חדלות פרעון סמכות ויכולת רחבה יותר לסטות מממצאים עובדתיים שקבעו בעלי התפקיד, וכמו כן, על החלטת בית המשפט דנן קיים אף ערעור בזכות לבית המשפט העליון. אלא מאי? אין דברים אלו מפקיעים את העובדה, כי בעלי התפקיד הם הקובעים את התשתית העובדתית, והם המבררים ומכמתים את הטענות לגופן. בכדי לסבר את האוזן, די אם אעיר כי דווקא ובמיוחד בנסיבות המקרה דנן, עסקו הנאמנים בבירור מאות רבות של תביעות חוב, אשר רבות מהן היו מורכבות ודרשו מעבר על כמויות נכבדות של חומר עובדתי, דיון והצגת ראיות, וכיוצא באלו. במה שונה, אם כן, תביעת עורכי הדין המשיבים (כולל הטענות הנגדיות שיכולות לעלות במסגרת הבירור דנן) ממאות תביעות מורכבות של ספקים ומתקשרים חוזיים, אשר רבים מהם ניהלו יחסים סבוכים ורבי-שנים אל מול חברת קלאבמרקט? מכאן, שבנסיבותיו של הליך זה, לא היה כל מקום לעלות את סוגיית המורכבות העובדתית, באשר בשלב זה, אין אני נדרשת להכריע אלא בקובץ שאלות מסגרת מ ש פ ט י ו ת הנוגעות לדרך הדיון בסכסוך של הצדדים, ולחובות החלות על המשיבים, ככל שחלות כאלו, בתקופת הביניים. אף נוכח האמור לעיל, אין לי אלא לתמוה על הדרך בה מנסים המשיבים, לכאורה, למנוע דיון לגופו של עניין בסוגיות משפטיות גרידא, וזאת בטענה של "מורכבות עובדתית". 4.מכל האמור לעיל עולה, כי דין סוגיית הבעלות בכספים וההתחשבנות ההדדית (לרבות שאלת הקיזוז) ראויה להידון לפרטיה ולהיות מוכרעת בהליך של תביעת החוב, ובמסגרת הליך זה בלבד, ואין כל מקום לאשר כפל-התדיינות בערכאה אזרחית, קל וחומר שלא להשלים עימה בדיעבד, לאחר שנמשכה שלא כדין לאחר תקופת הקפאת ההליכים. בעניין זה, די אם אעיר - בלא לחוות דעה כלשהי אודות קיומו ושיעורו של הקיזוז שנבע מתקבולים וחיובים שנוצרו טרם הקפאת ההליכים - הרי שאין כל ספק כי המשיבים אינם זכאים לקיזוז בכל האמור בסכומים שנוצרו לאחר המועד הקובע של ההקפאה. אף הדין המצמצם את תחולת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל בעניין הקפאת הליכים (ע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי ואח'), קובע באורח חד-משמעי, כי במקום בו הסתיימה הקפאת ההליכים בהסדר נושים, יחול המועד הקובע ביום מתן הצו. יוצא, כי מועד זה מהווה, אף בנסיבות המקרה דנן, את "קו פרשת המים" בכל הנוגע לקיזוז, על כל המשתמע מכך. 5. עתה, מן הראוי לעבור ולדון בשאלות המשפטיות הנוגעות לסעדים הנוספים, אשר אינם כלולים בהתחשבנות הכספית עצמה; בעיקר, אמורים בדבר בשאלת העברת היצוג בתיקים, וכן העברת מסמכים, כפי שמבקשים הנאמנים. בעניין זה, מן הראוי יהיה לדון, האם יכולים המשיבים להתגונן בפני הסעד באמצעות העלאת טענות משכון (אשר מטענותיהם עולה כי הוא משמש הן לעניין הכספים, והן לעניין התיקים עצמם), או לחלופין טענת עיכבון. 6.אין צורך להכביר מילים, כי כאשר עניין לנו בנכסים, ובעיקר במידע או אמצעי ניהול וגביה השייכים באורח עקרוני לחברה חדלת פרעון (או לחלופין, הונחה תשתית עובדתית לכאורית מבוססת כי הם נחזים כשייכים לה), הרי שחובתו של בעל התפקיד לפעול לנטילתם לחזקתו בלא דיחוי. כשם שפירוק או הקפאת הליכים מביאים לבטלותם של עיקולים והליכי גביה אחרים המופעלים באורח אינדיבידואלי בידי נושים כאלו ואחרים, כך הם מגבילים את מידת ה"לחץ" שרשאי נושה שכזה להפעיל על החברה בכדי להביא לפרעון חובו. אבהיר דברי; בעוד שמנהלי חברה סולבנטיים רשאים להחליט האם ובאיזו דרך לשלם סכומים הנתבעים מהם (וכחלק מכך אף להתחשב במידת הלחץ שמפעיל עליהם נושה פלוני, והאפקטיביות שלו), הרי שבעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון אינו רשאי ואינו יכול לברור כרצונו את חובות ואופני התשלום; זאת, מאחר והדין מעמיד בפניו דרך קוגנטית אחת, העוברת (מלבד חריגים ספורים) דרך הגשת תביעות חוב, בירורן, וחלוקת דיבידנד. זאת, בין אם מופעל עליו לחץ בידי הנושה, ובין אם לאו; אי לכך, נוטה הדין לצמצם את אותם אמצעי לחץ, תוך הכרזה על בטלותם של כמה מהם כנגד מפרק או נאמן בהקפאת הליכים, ותיעול האחרים למסגרות המוכרות בידי הדין הקוגנטי של סולם דיני הקדימה. ככל שאמורים הדברים הללו בטענות עיכבון, הרי שהזכות מתועלת למעשה לקדימות מהותית של בעל העכבון בדמי הנכס המעוכב; זאת, ככל שעומד לרשותו עכבון מוכר בדין, ובלא כל קשר הכרחי למידת "הלחץ" שהוא מפעיל, או הנזק שהוא גורם לחברה חדלת הפרעון. זאת, כאשר נסיון להפעיל לחץ או לאיים בנזק לעסקי החברה (ובעיקר לסיכויים להבריאה בהסדר נושים) עשוי להתפס כפעולה בחוסר תום-לב המכוונת להשיג יותר מאשר מוקנה לאותו נושה בדין. 7.בעניין זה, נתקלים בתי המשפט לא פעם בעכבונות שנויים במחלוקת, אשר בירורם לגופם עשוי להתמשך על פני פרק זמן ניכר, אולם מאידך גיסא, הותרתם על כנם כפי שהם (קרי, החזקת הנכס בידי הנושה לכל אורך התקופה) עשויה להסב נזק כבד לחברה חדלת הפרעון - ולמעשה לנושיה, אשר איש מהם לא חטא בהפרת חוזה אל מול המעכב. כך למשל, עיכוב משלוח גדול של חומרי גלם עשוי לשתק את פעילות היצור של החברה, אשר היא תלויה בה בכדי לשמור על תזרים מזומנים חיובי בעת הקפאת הליכים (שלא לדבר על חזות אטרקטיבית עבור רוכשים פוטנציאליים). הדבר עשוי להיות חמור במיוחד, כאשר עסקינן לא בנכס מוחשי, אלא ב"נכסי מידע" החיוניים למפרקים או לנאמנים בהקפאת הליכים בכדי ללמוד על עסקי החברה, או על זכויות אפשריות שלה כנגד צדדי ג'. מנגד, מעלה בעל העיכבון את הטענה, כי החזקתו בנכס היא המקנה לו את מעמדו המיוחד, ולו ויתר עליו באורח רצוני, עשוי הוא לאבדו ולהפוך לנושה רגיל. על רקע זה, ננקט לא אחת פתרון ביניים, אשר מטרתו לאזן את האינטרסים הנוגדים, תוך מזעור נזקים עד כמה שניתן. פתרון זה, שננקט לראשונה בפש"ר 1225/01, בעניין Trans World Airlines, הורה למעכב (ובאותן נסיבות, כאשר הנכס בידיו היה מידע חיוני על עסקי החברה) למסור באורח מיידי את הנכס למפרקים, וזאת באשר הוא דרוש להם לשם מילוי תפקידם; מאידך גיסא, נעשתה המסירה אגב תנאי חד-משמעי, כי זכותו של בעל העיכבון לטעון לקדימות הנובעת ממעמדו ככזה, תשמר לו כ א י ל ו הוסיף להחזיק בנכס לאורך התקופה הרלוונטית (קרי, המפרקים מושתקים מלטעון לאובדן הקדימות נוכח הוצאת הנכס מידי המעכב). עניין לנו, למעשה, בתובנה המתייחסת לעיכבון לפי האינטרס הלגיטימי והריאלי שהוא מקים לבעליו בעת שבעל הנכס נקלע לחדלות פרעון, תוך הפרדתו מהאפשרות (שנפסלה) להזיק להליכי הפירוק ולהפעיל לחץ על המפרק, מעבר לחיובו בכיבוד הקדימות דנן. אוסיף ואעיר, כי פתרון זה, לא זו בלבד שהוא בגדר איזון ראוי בין זכויות הצדדים, הנמנע ממצב של "יקוב הדין את ההר", יש בו אף בכדי למנוע ניצול לרעה של זכות העיכבון - ובעיקר העיכבון על נכסי מידע ואמצעים הדרושים למיצוי זכויות החברה כנגד צדדי ג'. זאת, על רקע הקלות היחסית בה יכולים מנהלי חברה העומדת על סף קריסה להעביר חומרים לפרקליטיהם או לגורמים אחרים, תוך "ייצור" של טענת עיכבון, אשר תחבל קשות ביכולת המפרקים או הנאמנים ללמוד כראוי את עסקי החברה ואת קורותיה טרם קריסתה. 8. דומה, כי פתרון זה הינו ראוי ונכון אף בנסיבות המקרה דנן, בכל הנוגע לעיכבון הנטען בידי הפרקליטים המשיבים; ולא מצאתי כל נימוק בטענותיהם שדי בו בכדי להביא להפוך את היוצרות. בעניין זה ראוי לציין כי המשיבים אינם מכחישים כי הודו במסגרת ההליך האזרחי כי כיום הם אינם עושים כל פעולה בתיקים המעוכבים, כולל פעולות גביה. יוצא, כי האינטרס הלגיטימי היחיד הקיים, בנסיבות המקרה, הוא טענתם כי הם זכאים לקדימות בפרעון מן הכספים שהתקבלו במסגרת אותם תיקים, וזאת תחת להתחלק בהם עם הנושים הרגילים. טענה זו (וכך הציעו אף הנאמנים) תשמר להם אף אם יועברו התיקים לאלתר לידי הנאמנים, ואין לי אלא להצר כי המשיבים לא עשו זאת מיוזמתם, מרגע בו הועלתה הצעה זו. זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, אין ספק כי חלוף הזמן גורם נזק הולך ומתמשך לקופת הקפאת ההליכים, ולמעשה לנושיה של קלאבמרקט; זאת, שכן הוא מקשה יותר ויותר על איתור חייבים ונכסיהם; מאפשר לאחרונים להעלות טענות התיישנות, שיהוי ושאר טענות דיוניות, וכך הלאה. נוכח כללי האתיקה המקצועית, ונוכח ההנחה הבסיסית לפיה וודאי שאין הפרקליטים המשיבים מעוניינים בגרימת נזק גרידא לקופת קלאבמרקט, בנסיון לאלצה ליתן בידם יותר מן המגיע להם על-פי דין, הרי שבוודאי שאין המשיבים יכולים להאחז בטענת העיכבון בכדי להמנע מהשבת התיקים דנן. מעבר לדרוש אעיר, כי עכבון יכול ויחול על נכסים, כולל מסמכים משפטיים שהועברו לידי פרקליט (וככאלו, עניינם מוסדר אף בכללים המיוחדים שבסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, על המגבלות המיוחדות שהוא מציב בפני פרקליט המבקש לטעון לעיכבון). אולם ספק גדול בעיני, האם יכול הוא ללכוד את עצם הזכות לייצוג. בעניין זה, חל דין בסיסי אשר שולל את הפיכת היצוג עצמו ל"בן ערובה" בידי פרקליט, תוך כפיית שירותיו על צד שאינו מעוניין בהם (לעניין זה, ראה גם האמור בספרו של כב' השופט קלינג, "אתיקה בעריכת דין", עמ' 158 - כפי שהם מצוטטים בידי הנאמנים). ספק גדול בעיני, האם ניתן לעקוף דין כה בסיסי באמצעות טענת עיכבון, מה גם שיכולתו של פרקליט (אשר מתוקף מעמדו חב בחובות אתיות ובחובת תום-לב וזהירות מיוחדת כלפי לקוחותיו) לעכב מוסדרת בדין מיוחד, אשר לא בכדי קובע לו מגבלות וסייגים. יוצא, כי דין טענות הנאמנים בעניין העיכבון להתקבל, הכל בכפוף לאמור בגוף החלטתי זו. 9. משהגענו לכאן, מן הראוי לעבור ולדון בטענת המשכון המופקד - טענה אשר הן הפרקליטים המשיבים והן בית המשפט השלום התייחסו אליה לא רק בהקשר לקדימות בכספים, אלא אף בנוגע למסמכים (נכסי המידע) ולייצוג עצמו. טענת המשכון מבוססת, למעשה, על פרשנותם של המשיבים לסעיף 5.3 בהסכם שבין הצדדים; סעיף זה מהווה, למעשה, חריג מוסכם לכלל הרחב הקבוע בסעיף 5.4, אשר קובע כי מרגע בו בוטל הסכם הייצוג, חובת הפרקליטים להשיב את כל השיקים והמסמכים שבידיהם. סעיף 5.3 מחריג, כאמור, את השיקים שהפרקליטים החלו לטפל בהם; נוכח חשיבותם של הדברים, אצטט את הסעיף דנן, במלואו: "הלקוח מצהיר בזאת כי במקרה של ביטול החוזה על-ידי אחד הצדדים, יהיה על עוה"ד להמשיך בטיפול בתיקים שנמסרו לו לפני ביטול החוזה, והוראות החוזה ימשיכו לחול על תיקים אלה תוך התחייבות מצד עורך הדין לסיים הטיפול בכל התיקים האמורים בתוך תקופה שלא תעלה על 72 חודשים מיום הודעת ביטול ההתקשרות. אולם בתום תקופה זו ובעבור החזרת השיקים שעדיין לא נגבתה עבורם התמורה, ישלם הלקוח לעוה"ד את הוצאותיו בגין הטיפול בהליכי הגביה בשיקים האמורים" מכאן, מסיקים עורכי הדין המשיבים את קיומו של המשכון המופקד; בית משפט השלום סירב לפסול פרשנות זאת, ואי לכך עיכב את סיום היצוג. זאת, תוך אמירה כדלקמן: "ההסכם שבין הצדדים איננו הסכם רגיל של העברת נושא לטיפול עו"ד. לכן אין לכאורה מניעה במקרה דנן מלקבוע כי השיקים מהווים אכן משכון לכיסוי ההוצאות שהשקיע עוה"ד, כטענת המבקש. לפיכך אף הוסכם בהסכם בכתב שבין הצדדים כי "במקרה של ביטול החוזה על-ידי אחד הצדדים יהיה על עוה"ד להמשיך בטיפול בתיקים שנמסרו לו". אין כאן רק חובה, אלא גם זכות!" 10. לאחר שעיינתי בדברים, ואף בהחלטתה דנן של כב' השופטת הורוביץ, הגעתי למסקנה כי איני רואה עין בעין עם חברתי המלומדת בעניין זה, לא כל שכן שלא אוכל ליתן ידי לפרשנות עורכי הדין המשיבים לסעיף 5.3 הנזכר לעיל. משכון אינו אלא שעבוד נכס כערובה לחיוב; אמנם, אין חובה כי החוזה בין הצדדים (ובמקרה זה הסעיף דנן, שכן המשיבים אינם טוענים למקור אחר לקיום המשכון) להקרא בשם המפורש "הסכם משכון", שכן קיומו של משכון נקבע לפי תוכן ההסכמה ולא בהכרח לפי שמה. אלא מאי? לא זאת בלבד, כי במיוחד במקום בו אין החוזה או הסעיף נוקבים במפורש בתואר "משכון", הרי שיש להסיק את קיומו - קרי, שעבוד נכס בערובה לחיוב - באורח ברור מתוך לשון החוזה או הגיונו, אלא שנטל ההוכחה לקיום המשכון מוטל במלואו על הטוען לו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בנסיבות המקרה ספק גדול בעיני, אם עמדו המשיבים, ולו לכאורה, בנטל הוכחה זה, נהפוך הוא; דומה כי הן לשון הסעיף והן תכליתו מלמדים על מסקנה אחרת לחלוטין. זאת, מכוחם של כל הטעמים הבאים: א. הסעיף מנוסח, ולא בכדי, כחובה המוטלת על הפרקליטים - קרי, חרף סיום ההתקשרות, רשאי הלקוח לחייבם להמשיך בטיפול בתיקים שכבר החלו לעסוק בהם. זאת, עד לגבול זמן מסויים, ובכפוף לכך כי הלקוח נוטל על עצמו את החובה לשפות את הפרקליטים על הוצאות שיוציאו. בעניין זה, יגעתי ולא מצאתי, הכיצד גזרה שופטת השלום המלומדת זכות חריגה שניתנה לפרקליטים המשיבים בנקודה זו; אכן, מטיבם של דברים אין המשיבים נדרשים להוסיף ולטפל בתיקים חינם אין-כסף, ולכן הסעיף מזכה אותם בזכאות לתשלום בגין הוצאותיהם, וזאת חרף סיומו של החוזה. אלא שלא מצאתי, מהיכן הסיקה כב' השופטת הורוביץ על היות החובה הזו בעלת גוון קנייני דווקא, להבדיל מחיוב כספי גרידא, או למצער - כפי שיתכן ומשתמע מן הסיפא, זכות להכריז על עיכבון (התניית השבתו של הנכס בתשלום ההוצאות). ב. בעוד כאשר במשכון מופקד עסקינן, מסירת הנכס לידי הנושה הינה בעלת הקשר מובהק של מסירתו כדי שישמש ערובה לחיוב, הרי שמן הסעיף דנן לא ניתן להסיק כל אומד-דעת שכזה. התיקים והשיקים נשוא הסעיף נמסרו למשיבים - כמוהם ככל יתר השיקים והתיקים - במסגרת הסכם מסגרת של שירותי גביה, וכאשר ההבדל היחיד בינם לבין יתרת השיקים והתיקים, הינו כי הנכסים נשוא הסעיף היו כאלו שהטיפול בהם כבר החל בפועל בעת בו בוטלה ההתקשרות שבין הצדדים. ג. אף הגבלת הזמן החלה על הפרקליטים - סיום הטיפול בתיקים בתוך 72 חודשים לכל היותר, אינה מתיישבת אם כוונה מראש להפקידם כ"ערובה לחיוב". מה גם, כי (כאמור בתת-הסעיף הקודם של החלטתי), ההפקדה עצמה בוצעה טרם כניסתו של סעיף 5.3 לתוקף, והכללתו או אי-הכללתו של תיק פלוני בסעיף אינה תלויה אלא בשאלה מקרית, האם החלו המשיבים לטפל בו, אם לאו. ד. מעבר לאמור לעיל; פרשנותם של המשיבים את הסעיף אינה מתיישבת, או לפחות יוצרת קושי או דיסהרמוניה פרשנית עם כללי האתיקה, אשר אינם רואים בעין יפה את הפיכתם של תיקים ל"בני ערובה" בידי פרקליט שהלקוח אינו חפץ עוד בשירותיו. יוצא, כי אף אם לכאורה ניתן היה להשתמש בשיקים כמשכון מופקד, הרי שיגעתי ולא מצאתי, הכיצד אפשר להתייחס כך לעצם הייצוג בתיקים, תוך יצירת תוצאה לפיה היצוג עצמו מוקפא במשך שנים, וזאת תוך פגיעה בסיכויי הגביה מן החייבים. מכאן, שיש להחיל את הכלל הפרשני, לפיו אף אם קיימות שתי פרשנויות אפשריות מן הבחינה המילולית, מן הראוי לבחור בזו ההולמת יותר את רוח הדין, והמצויה בהרמוניה עם כללים אחרים ועם עקרונות היסוד של השיטה. 11. לסיכומה של נקודה זו; ספק גדול בעיני, האם יכול סעיף 5.3 לחוזה להקים משכון מופקד לטובת המשיבים; על אחת כמה וכמה, שאין בו כדי למנוע את העברתו לאלתר של היצוג בתיקים לידי הנאמנים או מי מטעמם. אוסיף ואעיר, כי בית משפט זה אינו משמש, אמנם, ערכאת ערעור על החלטות בית משפט השלום; אלא שמרגע בו ניתן צו הקפאת הליכים, מושהים מניה וביה אותם הליכים אזרחיים, לרבות ובעיקר היכולת ליתן החלטות שהינן מטיבן החלטות ביניים המסדירות את מצב הדברים במהלך בירור הסכסוך הכספי הבסיסי שבין הצדדים. 12. סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את הבקשה באורח חלקי, כדלקמן: ראשית: המחלוקת הכספית שבין הצדדים, לרבות שאלת הקיזוז, תתברר במסגרת תביעת החוב שהוגשה לנאמנים, ולא בבית משפט השלום. אם ובמידה ותביעת החוב נדחתה בחלקה או במלואה, רשאים המשיבים, כמובן, להגיש ערעור לבית משפט זה, באורח ובמועדים הקבועים בדין. שנית: על המשיבים להעביר לנאמנים, לאלתר ובמועד שלא יאוחר מ-7 ימים מהיום (ימי פגרת הפסח אינם במניין) את כל המידע והמסמכים המפורטים בבקשה, וזאת באורח מלא, לשביעות רצונם של הנאמנים. לעניין זה יוער, כי לא שוכנעתי כי כל המידע (להבדיל ממידע חלקי או ישן) הועבר עד-כה, וספק גדול אם רשאים המשיבים להחליט כי הם פטורים ממסירת פרטים כאלו ואחרים, מאחר ו"סביר להניח כי הם מצויים בידי הנאמנים" או כי "הנאמנים יכולים להגיע אליהם בדרכים אחרות". כל זאת, מתוך הבהרה כי אין במסירת פריט כלשהו בכדי לפגוע בזכותם של המשיבים לטעון לקדימות הנובעת מעיכבון. בנוסף, הנני מורה על העברה לאלתר של הייצוג בתיקי ההוצאה לפועל אל הנאמנים, אשר יהיו רשאים להפקידו בידי עורכי-דין המועסקים על-ידם, לפי ראות עיניהם וההסכמים שאושרו בינם לבין אותם פרקליטים. אין לי אלא להצר, בעניין זה, על האורח בו פעלו המשיבים, אשר ספק גדול בעיני האם הוא מתיישב עם כללי האתיקה, אשר אינם מתירים את הפיכת היצוג עצמו ל"בן ערובה" או לכלי לחץ בסכסוך כספי. 13. בנסיבות המקרה, ישאו משיבים 2 ו-3, ביחד ולחוד, בהוצאות הנאמנים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך50,000 ₪ + מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הקפאת הליכים