מונחת בפני תביעה לאכיפת חוזה, ובמסגרתה, תביעה כספית, ותביעה למתן פסק דין הצהרתי. התובעת הינה שותפות זרה המנהלת עסק של מכונות כביסה ומכונות ייבוש. בבסיסה של התביעה, מונח הסכם שכירות מיום 25/10/92 [ת/א] ותוספת להסכם מיום 8/1/95 [ת/ב], שלפיו, בין היתר, הועמדו לרשות חברת בית ראובן - האחים ק.י. רוזנבלט חברה לשירותים בע"מ [להלן: "החברה"], מכונות כביסה וייבוש השייכות לתובעת וזאת עד ליום 9/1/2005. בתמורה לשימוש במכונות, התחייבה החברה, לשלם לתובעת דמי שכירות כמוסכם. בדצמבר 98, חדלה החברה לשלם לתובעת דמי השכירות המוסכמים. החברה נכנסה להליכי פירוק. התובעת הגישה הוכחת חוב לכנ"ר בגין חוב דמי השכירות לתקופה שמ- 12/98 ועד 5/99. הנתבעת הודיעה לתובעת, במכתבה, מיום 19/10/99, על כך שהחל מיום 1/9/99, הועברו הבעלות הניהול וההפעלה, של בית ראובן, לידיה. וביקשה להפנות אליה את החשבוניות. הנתבעת שילמה לתובעת את המגיע לה, בגין דמי השכירות עבור התקופה שהחל מ- 9/99 ועד 4/2000, מאז חודש 5/00 חדלה הנתבעת לשלם. מכאן התביעה ליתרת חוב דמי השכירות. הנתבעת מכחישה כל חוב שהוא כלפי התובעת. לטענתה, אין בין הצדדים הסכם מחייב. הנתבעת טענה להגנתה שהיא לא רכשה את בית ראובן, אלא את הפעילות בו, וזאת על פי הסכם רכישת פעילות מיום 28/7/94 [נ/ב]. הנתבעת הכחישה מכל וכל קיומו של חוב כלשהו כלפי התובעת. לטענתה, היא לא נכנסה לנעלי החברה בפירוק, ולכן, לא היתה ואינה קשורה עם התובעת בהסכם ההתקשרות. לטענתה, במהלך כל התקופה נשוא התביעה, לא רק שהיא לא השתמשה במכונות, אלא היא הודיעה לתובעת במכתב על הפסקת השירות, ושבה דרשה מהתובעת לקחתן, אך זו האחרונה סירבה. לטענתה, מכונות הכביסה אינן חלק מפעילות החברה בפירוק שהיא רכשה. יתרה מכך, על פי חוזה השכירות נשוא התביעה, הוא נעשה עם החברה בפירוק בלבד, והוא אינו ניתן להעברה או להמחאה לכל גוף אחר, ללא הסכמה מראש ובכתב של התובעת. ביולי 2002, בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט לנתבעת להעביר את המכונות לידי התובעת ולתובעת לקבלן לרשותה. באוקטובר 2002 התקיים הליך הוכחות והסתיים. בהחלטתי מיום 7/10/02 הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב, באופן שב"כ הנתבע התבקש להגיש סיכומיו, לאחר סיכומי ב"כ התביעה, עד ליום 7/12/02. ביום 29/10/02 הגיש ב"כ התובעת סיכומים. לימים, כפי הנראה, בדצמבר 2002, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, צו הקפאת הליכים נגד הנתבעת. תוקפו של הצו הוארך מפעם לפעם. המועד להגשת סיכומי הנתבעת הוארך. ביום 21/11/03 נתקבלה לתיק הודעה מטעמו של עו"ד חריף ב"כ הנאמן לנתבעת. בהודעתו, הוא מודיע, שביום 13/5/03 מונה עו"ד מסר ככונס נכסים קבוע לנתבעת, מכוח אגרת חוב, מטעם בנק לפיתוח התעשייה. לדבריו: "הכונס לא יגיש איפוא סיכומים בתיק זה". והוא מוסיף, שביום 4/9/03 הוגשה בקשה לפירוק החברה, בבית המשפט המחוזי בירושלים [פש"ר ]827/03, ומסתמן מינוי קרוב של מפרק לחברה. בנסיבות אלה הוא מציע שהתובעת תגיש תביעת חוב למפרק. לפי הודעת ב"כ התובעת, שנתקבלה בימים אלה, תוקפו של הצו להקפאת הליכים פג ביום 29/1/03, וככל הידוע לו, הוא לא הוארך. בשיחה טלפונית שהתקיימה בינו לבין עו"ד חריף, ממשרדו של הנאמן, על ביצוע הסדר נושים, אין עיכוב או הקפאת הליכים, על כן, הוא עתר למתן פס"ד בהעדר סיכומים מטעם הנתבעת. בהשתלשלות העניינים כאמור, ומאחר וחלף זה מכבר המועד להגשת סיכומים מטעם הנתבעת, והם לא הוגשו, ומאחר ולא הובא בפני מידע מטעמה של הנתבעת על קיומו של צו הקפאת הליכים נגדה, זכאית התובעת לפסק דין בהעדר סיכומי הנתבעת. בהתאם לתקנה 160[ד], לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 [להלן: "התקנות"], נתבע שלא הגיש סיכומיו, במועד שנקבע לו, על ידי בית המשפט, רואים אותו, כמי שלא התייצב לדיון בתובענה, ובית משפט ינהג בו לפי תקנה 157 [2]. לא רק זו, אף זו, טענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה והשופט אינו חייב לדון בה. [ע"א 401/66 פ"ד כא (1) 673, עמ' 677-678, ע"א 526/75 פ"ד לא (2) 746 755, רע"א 442/89 פ"ד מג (3) 824, ע"א 463/84 פ"ד לט (2) 449]. יתר על כן, מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יוסי אריאלי. בדיון, כמעט שלא נחקר מר אריאלי על תצהירו, באופן שכל העובדות שאומתו בו, על כנן נותרו . גם עדותה של עדת ההגנה לא היה בה כדי למוטט או להוות משקל נגד לטענות עד התביעה, שכן, בחקירתה הנגדית של עדת ההגנה, גב' רותי בר חמא, התברר שהיא כלל לא היתה מעורבת בשלבים הקריטיים במערכת היחסים שבין הצדדים ואין לה כל ידיעה אישית באשר לעובדות האמיתיות השוניות במחלוקת. בחקירתה, מודה העדה: "אני לא הייתי מעורבת בניהול המו"מ לרכישת בית ראובן. לדבריה, היא נכנסה לפעולות רק לאחר חתימת חוזה הרכישה. [עמ' 6 לפרוטוקול]. לדבריה, את המו"מ לרכישת בית ראובן, ניהל אחד, אודי וינגוט, בעל החברה. [עמ' 4 לפרוטוקול]. עדותו מהותית להוכחת ההגנה. העדרו מעדות של מר וינגוט היא בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. בהעדר הסבר סביר, אי השמעת העד פועלת לחובת הנתבעת באשר, על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו העיד, והתקיימה חקירה נגדית שלו, היה בעדותו כדי לתמוך בגירסת התובעת. אי העדתו של מר וינגרט - מקימה למעשה לחובת הנתבע, חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים לפיה, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו העיד, היתה עדותו פעולת לחובת הנתבעת. [ראה ספרו של י. קדמי על הראיות, ספר שלישי עמ' 1391 ואילך]. יתרה מכך, עדותה של עדת ההגנה, על פניה, אינה סותרת עדות המצהיר מטעם התובעת. שכן, על פי תצהירה, ידיעתה היא "מתוקף תפקידה", ולא מידיעתה האישית, את העובדות הצריכות לענין השנוי במחלוקת. הנתבעת, לא הזמינה אף לא עד אחד שנטל חלק בעריכת הסכם הרכישה של בית ראובן עם הנתבעת, ועל כך, אין לה, אלא להלין על עצמה. בהעדר ראיה לסתור, ובהעדר חקירת עד התובעת, עדותו נותרה על כנה. לנוכח כל המקובץ לעיל, זכאית התובעת לפסק דין לטובתה, המזכה אותה ביתרת חוב דמי השכירות. אשר לפיצויים הנתבעים, על פי סעיף 6.3 להסכם - הפיצוי המוסכם נקבע בהסכם לפי גובה 50 חודשי שכירות, ללא קשר למועד הפרה בתקופת השכירות. בנסיבות הענין, נראה שהפיצוי המוסכם הוא מופרז ביותר ואינו סביר. עפ"י שיקול דעתי, אני מעמידה את גובה הפיצויים המגיעים לתובעת על כדי הסכום של 15,000 ₪. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע, לשלם לתובעת, את יתרת חוב דמי השכירות המוסכמים, לתקופת השכירות המוסכמת, בהסכם, בסך של 14,659 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 7/11/00 ועד התשלום המלא בפועל. וכן, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 15,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת, הוצאות כגובה אגרת בית משפט ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7/11/00 ועד התשלום המלא בפועל. וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.דיני חברותהקפאת הליכיםשותפות