לפני תביעה כספית על סך 40,000 ₪, לתשלום חובות ופיצויים, שחייבת הנתבעת לתובע, בעקבות הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ואשר במסגרתו שכרה הנתבעת את דירת התובע. בתיק דנן יידונו בעיקר טענות הנוגעות להפחתת פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי וכן טענות מסוג עושק, הטעיה וחוסר תם לב. תמצית טענות התביעה התובע טוען כי ביום 30.10.06, נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת ולבינו, להשכרת דירה שבבעלותו ברמת-גן, בתמורה לדמי שכירות של 2,900 ₪ לחודש. ביום 10.10.07, הוארכה תקופת השכירות למשך שנה נוספת, בשל תחנוניה של הנתבעת, אשר לא היה לה לאן ללכת. בדיעבד הסתבר לתובע כי הנתבעת הציגה את עצמה כשוכרת הדירה ובהתאם לכך אף חתמה על הסכם השכירות, רק בשל העובדה שאמה שכבר הייתה מסובכת בחובות באותו מועד. למן חודש דצמבר 2007, החלה הנתבעת לצבור חובות בגין דמי שכירות. הנתבעת נותרה חייבת הפרשי שכר דירה עבור חודשים 12/07 עד 2/08, בסכום כולל של 1,400 ₪ ובסכום של 2,900 ₪ עבור חודש מרץ 2008. הנתבעת חייבת 1,400 ₪ בגין ריבית על איחור בתשלומים, 49 ₪ בגין עמלות עבור שיקים שחזרו, 750 ₪ עבור ועד בית ו- 33,500 ₪ עבור פיצוי מוסכם לפי ההסכם וזאת בגין שישים ושבעה ימי איחור בפינוי הדירה. התובע טוען כי הצטבר חוב של כ-9,082 ₪ בגין ארנונה, לגביו הוא מבקש פיצול סעדים, למקרה והעירייה תפנה אליו בדרישה בעניין זה. תמצית טענות ההגנה הנתבעת טוענת כי התובע ידע כי בכוונתה להתגורר בדירה עם משפחתה. שכר הדירה שולם תמיד בזמן. כל פעם ששיק חזר, הסכום שולם במזומן. הנתבעת פרנסה בזמנו את אמה הנכה ואת אחותה. קיומם של חובות אחרים כלפי גורמים שאינם קשורים לתובע ולעסקה, אינם רלוונטיים לתביעה. הנתבעת רצתה לשלם את חוב ועד הבית ואת הפרשי שכר הדירה, אולם התובע דחה את פניותיה וטען כי סכומים אלה ייגבו במסגרת תביעה שתוגש כנגד הנתבעת. לפיכך, הנתבעת לא איחרה בביצוע תשלום כלשהו. הנתבעת טוענת כי התובע איים עליה ובגין כך הוגשה תלונה למשטרה. הנתבעת מלינה על כך שהתובע הגיש את התביעה במקור, בבית המשפט השלום בטבריה, רק כדי להקשות עליה וזאת בחסר תם לב. הנתבעת טוענת כי חובה עומד על סך של 2,900 ש"ח לכל היותר וזאת עבור חיובים שנוצרו עד יום 16.3.08 והמוזכרים בתביעה, כמפורט להלן - הפרשי שכר דירה לתקופה דצמבר 2007 עד מרץ 2008 בסך כולל של 2,150 ₪, וכן חוב ועד בית בסך של 750 ₪. דיון במסגרת הליכי התביעה, הסתבר שהוגשה תביעת פינוי על ידי התובע כנגד הנתבעת בתיק אחר. ניתן צו פינוי. הדירה פונתה בפועל על ידי הנתבעת ביום 26.9.08, אם כי לטענת התובע, עדיין נותרו במועד הנ"ל חפצים השייכים לה בדירה (עמ' 4, ש' 21 - 22 פר' יום 10.1.10). כמו כן, הסתבר כי התובע הגיש לביצוע את המחאת הביטחון ע"ס 20,000 ₪, שנמשכה על ידי אחותה של הנתבעת. לאחר שההתנגדות נדחתה, גבה התובע בגין ההמחאה, סך של כ-9,000 ₪, נכון ליום 10.1.10 (עמ' 4, ש' 18-19 לפר' יום 10.1.10). ביום 31.12.08, ניתן על ידי פסק דין חלקי בהסכמת הצדדים, על סך של 5,846 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. הסכום שולם בפועל ביום 3.2.09. הנתבעת הסכימה למתן פסק הדין החלקי, משום שהודתה כי נותרה חייבת אך ורק 2,600 ₪ בגין הפרשי שכר דירה עבור חודשים 1/08 עד 4/08, כי נותרה חייבת גם 1,746 ש"ח בגין דמי שכירות לחודש ספטמבר 2008 וכי נותרה חייבת 1,500 ₪ עבור ועד בית. התובע מנגד, הבהיר כי מבחינתו יש לזקוף את פסק הדין החלקי לטובת סכומי החוב שבתביעה ואשר מתייחסים לחובות שנצברו עד יום 16.3.08 בלבד. פסק הדין החלקי, ע"ס 5,846 ₪, מכסה, אפוא, כמעט באופן מלא, את סכומי החוב עבור הפרשי דמי שכירות, חוב ועד בית ואף חוב הריביות הנטען ועמלות החזרת השיקים, שסכומם מגיע לכ-5,999 ₪, כאשר יתרת התביעה, הנה לפיצוי מוסכם בשל איחור בפינוי בסך של 33,500 ₪. יחד עם זאת, מאחר ואין קורלציה מדויקת בין החובות שבגינם הסכימה הנתבעת כי יינתן פסק דין חלקי ולבין סכומי החוב שבתביעה ומאחר והנתבעת הבהירה כי הסכמתה לפסק הדין החלקי, מבוסס על ייחוסו לחובות הנטענים על-ידה, סבורני כי אכן יש לראות את פסק הדין החלקי ואת הסכום ששולם בגינו בפועל, כמתייחס לחובות שפירטה הנתבעת (ראה סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אין מנוס, אפוא, מהכרעה, לבד מנושא הפיצוי המוסכם, גם בסכומי החוב האחרים שבתביעה. אם יתקבל מי מסכומי החוב הנ"ל, אשר אינם נכללים בפסק הדין החלקי, לא ניתן יהיה לראות בפסק הדין החלקי כמי שפרע אותם ובהתאם לכך, תחויב הנתבעת בהן במסגרת פסק הדין הנוכחי והסופי. במסגרת שמיעת הראיות, שמעתי את חקירת התובע על תצהירו ואת חקירתו של מר זאב רוזן, שנתן תצהיר לתמיכה בתביעה, כמי שביצע עבודות בדירה. תצהירו של עד זה בא בעיקר להפריך את טענת הנתבעת שלפיה לא ידעה כביכול שהתובע הנו עו"ד במקצועו. כמו כן, שמעתי את חקירת הנתבעת וכן את חקירתו של מר זלוף רונן, מכר המשפחה, שלפי הטענה נכח בעת חתימת הסכם השכירות המוארך מיום 10.10.07. אמה של הנתבעת, שהגישה תצהיר, התייצבה לדיון, אולם לא נחקרה וזאת לאחר שהתובע לא עמד בלוחות הזמנים שהקצבתי לחקירת העדים ולא נותר לו עוד זמן לחקור את העדה הנ"ל. הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעת לאחר שעיינתי בחומר הראיות והתרשמתי מטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הוכח לפני כי במועד שבו התובע דרש מאת הנתבעת לפנות את הדירה, הסכם השכירות כבר הופר על ידה באופן יסודי. בכתב התביעה נרשם כי "...הנתבעת למן חודש דצמבר 2007 החלה לצבור חובות בגין אי תשלום דמי שכירות מלאים ... ומזה שמונה חודשים אינה משלמת מיסי ועד בית..." (סעיף 10 לכתב התביעה). כמו כן, מוזכר חוב ארנונה שלפי הטענה החל להצטבר, עוד למן כניסתה של הנתבעת לדירה, החל מחודש אוקטובר שנת 2006, בסכום של כ-9,082 ₪, נכון ליום 12.3.08. התובע צירף לחומר הראיות, תצהיר של הגב' עיידה בכור, נציגת ועד הבית, שנחתם ביום 12.3.08, ואשר לפיו מזה חודשים ארוכים חזרה ופנתה אל אמא של הנתבעת לתשלום ועד הבית, ללא הועיל. לפי התצהיר, בעקבות כך, שילם התובע ביום 15.1.08, סכום של 500 ₪ עבור תקופה של חמישה חודשים וביום 10.3.08, סכום נוסף של 250 ₪. תצהיר זה לא רק שלא נסתר, אלא שהנתבעת הודתה בחוב זה בכתב הגנתה וגם במסגרת פסק הדין החלקי, הסכימה לשלמו (ראה סעיף 16 לכתב ההגנה). הנתבעת מודה גם כך שלא שילמה את מלוא דמי שכירות לחודש 12/07 ונותר חוב של 400 ₪ בגין כך (סעיף 16 לכתב ההגנה). גם בתצהיר העדות הראשי, הודתה הנתבעת כי פיגרה בתשלום דמי השכירות, אם כי ציינה כי מדובר היה בפיגור קל (סעיף 21 לתצהיר). בכל הנוגע לחוב הארנונה, הנתבעת הכחישה אותו באופן סתמי (סעיף 18 לכתב ההגנה). פנקסי העירייה שצורפו כנספח ח' לתביעה, מעידים על חוב של כ-9,082 ₪ נכון ליום 12.3.08. מסמך זה מעיד כי נכון ליום 1.1.08, כבר הצטבר חוב בגין שנת 2007, עבור מים בסך של 1,965 ₪ ועבור ארנונה על סך 4,973 ₪. לפי אותו מסמך, החיוב התקופתי עבור ארנונה עמד על כ-899 ₪ לחודשיים. משמעות הדבר, כי יתרת הפתיחה הנ"ל, של חוב הארנונה ליום 1.1.08, מתייחסת לחובות ארנונה שהצטברו במשך כעשרה חודשים לפני כן, היינו למן חודש פברואר 2007. משמעות הדבר, כי הנתבעת החלה להפר את ההסכם באי תשלום חובות הארנונה, זמן רב לפני שקיבלה את מכתב הפינוי מיום 21.1.08. גם חובות המים מתייחסים לחוב משנת 2007. הנתבעת לא הביאה בתצהיר העדות הראשית שלה, הוכחה כלשהי לכך שלא הצטבר חוב כאמור או מסמך או ראיה שיסתרו את פירוט החוב מיום 12.3.08, שהנו כאמור, מסמך מפנקסי העירייה. אני רואה בחוב הנ"ל, של כ-9,082 ₪, שלא שולם בגין ארנונה ומים ואשר מתייחס לתקופה ארוכה שקדמה לדרישת הפינוי, כהפרה יסודית של ההסכם. הנתבעת אמנם התחייבה להירשם בעירייה כמחזיקה (סעיף 16 להסכם). מנספח ח' הנ"ל, נראה כי כך אכן היה. עובדה זו גם נתמכת מן האמור בסעיף 14 לתביעה. יחד עם זאת, החובה לשלם חובות ארנונה ומים, רשומה במפורש בסעיף 10 להסכם השכירות. גם אם הנתבעת נרשמה כמחזיקה ובכך הוקטן הסיכוי לפניית העירייה אל התובע בגין חובות הארנונה, לא ניתן לומר שאי תשלום החובות לעירייה, גם בנסיבות אלה, אינו בבחינת הפרת ההסכם מצד הנתבעת. גם אם העירייה מנועה מלגבות את חוב הארנונה מהתובע, התובע, כבעל הנכס, זכאי לכך שהנתבעת כמשכירה, תשלם את חובות העירייה במועדם ובמלואם, גם אם נרשמה כמחזיקה בעירייה, ולו לשם השקט הנפשי שלו ולמניעת כל חשש, שמא העירייה תפנה אליו בדרישה, למרות הכל. בנוסף לחובות העירייה, לא שילמה הנתבעת את חובה לועד הבית במשך כחמישה חודשים שקדמו למכתב הפינוי והתובע נאלץ לשלם חובות אלה במקומה. בנוסף, צברה הנתבעת הפרשי חוב בגין שכירות לחודש דצמבר 2007. משמעות הדבר, כי במועד שבו נשלחה דרישת הפינוי מיום 20.1.08, הנתבעת כבר הפרה באופן יסודי את ההסכם. בשולי הדברים, יצוין כי בניגוד לטענת התובע בתביעה, המכתב מיום 20.1.08, לפי נוסחו, לא איפשר לנתבעת לתקן את דרכיה, אלא הודיעה לה לפנות לאלתר את הדירה, ללא סייג. עם זאת, עובדה זו אינה משנה את התוצאה וזאת נוכח ההפרה היסודית שקדמה למכתב ואשר זיכתה את התובע, במשלוח מכתב דרישה לפינוי כאמור, ללא צורך במתן התראה או הזדמנות לתיקון ההפרה. טענות הנתבעת בדבר הטעיה, עושק וחוסר תם לב מצד התובע הנתבעת העלתה טענות חדשות ונוספות בתצהירה, שלא בא זכרן בכתב ההגנה, כגון טענות בדבר הטעיה, עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וחוסר תם לב, שבגינם, לדידה, דין ההסכם להתבטל. לפי הטענה, הנתבעת הייתה במצוקה, סטודנטית חסרת ניסיון בעסקים, התובע ידע את מצבה הכלכלי וניצל זאת. כמו כן, החוזה הנו גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל. כך למשל, הפיצוי המוסכם הנו דרקוני, כמו גם תנית השיפוט המקומית, המאפשרת הגשת התביעה בכל בית משפט, גם המרוחק ביותר ממקום מגוריה של הנתבעת. בע"א 5806/02 אריאל ארביב נ' יעקב קרני חזר בית המשפט העליון על התנאים הדרושים לצורך הקמת טענת הגנה על בסיס עילת הביטול של עושק: "עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות הקבועים בסעיף 18 הנ"ל (ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון פ"ד לו(1) 762 להלן: עניין סאסי): א. מצבו של המתקשר (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון) ב. התנהגות הצד השני (ניצול מצבו של המתקשר) ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.... ככל שתנאי החוזה בלתי סבירים יותר, ניתן להסתפק בפגם ברצון "מתון" יותר (שם 981), אך לא כל מצוקה או חולשה מצדיקים את המסקנה כי נתקיימו יסודותיה של העילה, וכדברי השופט י' טירקל בעניין סאסי 767: לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה". ומן הכלל אל הפרט: לא שוכנעתי כי התקיימו התנאים לקיומה של עילת ביטול מסוג עושק. ראשית, יש לדחות את הטענה ולו מטעמים של הרחבת חזית. שנית כל, יש לדחותה משום שלא שוכנעתי כי התובע ניצל את מצוקת הנתבעת, גם אם הייתה. הגם ששוכנעתי כי מצבן הכלכלי של הנתבעת ושל אמה, לא היה טוב באותה תקופה וגם אם אניח על סמך גרסת התובע עצמו, כי הוא ידע על כך (ראה סעיף 5 לתביעה, בו טוען התובע כי האריך את החוזה עקב תחנוניה של הנתבעת), לא שוכנעתי שהתובע ניצל את מצוקת הנתבעת. להפך, אם בכלל, סבורני כי התובע עשה חסד עם הנתבעת, כאשר אפשר לה להמשיך ולשכור את הדירה, חרף מצבה הכלכלי, שהיה ידוע לו גם לפי גרסת הנתבעת. יש לזכור כי מדובר בדירת מגורים המספקת קורת גג לנתבעת ולמשפחתה ולא עסקה שעניינה מותרות. הארכת החוזה, איפשר לנתבעת ולמשפחתה, המשך מגורים בדירה וחסך להן את ההוצאות הכרוכות במעבר ובחיפוש אחר דירה אחרת כן את הסיכון, כי משכיר אחר ידרוש ערבויות ממשיות יותר מאשר התובע, בפרט משוכר שמצבו הכלכלי אינו טוב. זאת ועוד: לא התרשמתי כי הנתבעת הייתה חסרת ניסיון במובן המקובל של סעיף 18 לחוק. הנתבעת, סטודנטית, עשתה עלי רושם בעדותה כבחורה בוגרת שידעה היטב על איזה הסכם היא חותמת ולאיזה עסקה היא נכנסת. העובדה שהיא איננה עו"ד או בעלת השכלה משפטית, אינה הופכת אותה לחסרת ניסיון במובנו של סעיף 18. שלישית, לא מצאתי את תנאי הסכם השכירות הרלוונטיים לעניינינו, כגרועים מן המקובל. סעיף פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי, הוא תנאי מקובל ביותר בחוזים מסוג זה ואף הכרחי, כדי להבטיח את זכויות המשכיר, שמפקיד את קניינו, יקר הערך, בידי זר וכדי ליצור אלמנט של הרתעה. גם אם שיעור הפיצוי במקרה דנן טעון הפחתה, אין בכך כדי להפוך את החוזה לגרוע מן המקובל במובנו של סעיף 18 לחוק. אם הפיצוי שנקבע גבוה מדי, התרופה הנכונה היא הפחתת הפיצוי לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ולא ביטול החוזה בטענה של עושק. הוא הדין לגבי תנית השיפוט המקומית. תניה כזו המאפשרת לתובע לבחור את איזור השיפוט היא מקובלת. גם אם השימוש שנעשה בתניה אינו ראוי, אי בכך כדי להפוך את התניה לגרועה מן המקובל או כדי להביא לביטול ההסכם. במאמר מוסגר ולמעלה מן הדרוש, אציין כי קיימים אמנם סעיפים נוספים בהסכם, שיש לראות בהם כתנאים גרועים מן המקובל, כגון 10,000 ₪ פיצוי מוסכם בגין החלפת מנעול (סעיף 14ב') וכגון סעד עצמי של פינוי (סעיף 14א' לחוזה). דא עקא, הנתבעת לא הפנתה לסעיפים אלה ועל כן קיומם אינו יכול להביא לביטול החוזה ולו בשל כך, מבחינה דיונית. כמו כן ולגופו של עניין, משלא מצאתי כי התובע ניצל את הנתבעת, לא התקיימו ממילא כל התנאים הדרושים להוכחת עילת העושק, כך שגם מסיבה זו קיומם של הסעיפים האמורים אינו משנה את התוצאה. לבסוף, התובע ממילא לא הפעיל את הסעיפים האמורים ובכל מקרה, גם בעילת ביטול בשל עושק, אין מניעה מלעשות שימוש בכלל "העיפרון הכחול" (סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) (ראה בעניין זה (ת.א. 621/08 רון נ' מרסל קבסה ואח' עמ' 5 למטה). משמעות הדבר כי לכל היותר יש לבטל את הסעיפים הנזכרים לעיל, אולם תוך הותרת ההסכם בכללותו על כנו, לרבות תנית הפיצוי המוסכם, בכפוף לדיני ההפחתה. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לת.א. 621/08 הנ"ל, שבו התקבלה טענה של עושק. דא עקא, מדובר בנסיבות אחרות לחלוטין וחריגות ביותר. שם מדובר היה בשוכר שהכניס סעיף לחוזה השכירות המקנה לו אופציה לרכוש את הדירה מהמשכירים במחיר נקוב שנרשם בחוזה השכירות, סעיף חריג לכל הדעות. בית המשפט קבע כי השוכר, עו"ד במקצועו, ניצל את המשכירים, זוג מבוגרים, שבקושי ידעו קרוא וכתוב, גם אם קיבלו סיוע מחתנם, שגם אותו מצא בית המשפט כאדם פשוט החף מכל תחכום והבנה בדקדוקי עניות משפטיים, וקבע לא הייתה גמירות דעת מצד המשכירים ביחס לסעיף האופציה ועל כן פסל אותו. במקרה שלפניי, וכאמור, לא מצאתי כי התובע ניצל את הנתבעת. לפיכך, גם אם הייתה הנתבעת במצוקה מסוימת עקב מצבה הכלכלי של אמה ושלה עצמה, לא קמה עילת הביטול של עושק במקרה שלפניי. גם טענות הנתבעת בדבר הטעיה וחוסר תם לב, נדחות על ידי. לא שוכנעתי כי התובע הטעה את הנתבעת או נהג כלפיה בחוסר תם לב, לא בקשר לתנאי החוזה ולא בקשר לכל עניין אחר. איני מוצא פגם ממשי בכך שהתובע לא גילה לנתבעת כי הנו עורך-דין, ככל שכך היה. לגופו של עניין, בעניין זה מהימנה עלי דווקא גרסת התובע, אשר נתמכה בעדותו של מר רוזן. הגשת התביעה בטבריה לא הייתה אמנם במקומה, אולם התובע הסכים להעברת התיק לתל-אביב, עוד בטרם התקיים דיון פרונטאלי ובכך מנע את מרבית הנזק שהיה נגרם לנתבעת עקב כך. לסיכום עד כאן, מצאתי כי הנתבעת הפרה את ההסכם בצורה יסודית וכי טענותיה כנגד התנהלות התובע, הנן חסרת יסוד בעיקרן. החובות שנותרו לפי התביעה הנתבעת הודתה ואף שילמה במסגרת פסק הדין החלקי את החובות הבאים שנתבעו בתביעה - הפרשי שכר דירה לתקופה ינואר 2008 עד מרץ 2008, בסך כולל של 1,700 ₪, וכן חוב ועד בית בסך של 750 ₪. נותר, אם כן, לדון בחוב בגין הפרשי דמי שכירות לחודש דצמבר 2007 בסך 400 ₪ וחוב דמי שכירות לחודש מרץ 2008 ע"ס 2,900 ש"ח, אשר לפי טענת התובע לא שולם בגינו דבר ואילו הנתבעת טוענת לחוב של 750 ₪ בלבד. כמו כן, יש לדון בחוב נטען בגין ריבית, בסך של 1,400 ₪ וכן חוב בגין עמלת החזרת המחאות בסך 49 ₪. חוב חודש דצמבר 2007 - בעניין זה מודה הנתבעת בתצהירה כי קיים חוב של 400 ₪ (ראה סעיף 33 לתצהיר העדות הראשית שלה). חרף זאת, לא כללה הנתבעת את החוב האמור בסכומים שהסכימה לשלם ולקבל בגינם פסק דין חלקי. לפיכך, יש לחייבה בסכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.12.07 ועד לתשלום בפועל. חוב חודש מרץ 2008 - הנתבעת צירפה אישור הפקדה מיום 20.3.08 בסכום של 2,150 ₪. על בסיס מסמך זה, טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי החוב הנו בסך של 750 ₪ בלבד. התובע עצמו אישר כי מספר ימים לאחר הגשת התביעה, ביום 20.3.08, אכן שולמו 2,150 ₪ עבור חודש מרץ 2008 (עמ' 3, ש' 21 פר' יום 10.1.10). הנתבעת הסכימה במסגרת פסק הדין החלקי לשלם 700 ₪ נוספים עבור הפרשי דמי שכירות לחודש מרץ 2008 (ראה סעיף 51 לתצהירה). לפיכך, נותר חוב של 50 ₪ בגין חודש מרץ 2008. בכל הנוגע לעמלת החזרת ההמחאות, הנתבעת טענה כי השיקים נמסרו כביטחון בלבד (שם, ש' 18 - 19). טענה זו עולה בקנה אחד עם ההסכם שלפיו נקבע כי התשלום יעשה בהפקדה לחשבון וכי עם מתן אישור על ביצוע ההפקדה, יוחזר כל שיק ושיק (סעיפים 4 א' ו-ב להסכם). עם זאת, מאחר והוכח כי הנתבעת הפרה את ההסכם ולא הפקידה את מלוא הסכום מדי חודש, היה רשאי התובע לעשות שימוש בהמחאות וזאת גם אם אלך לפי גרסת הנתבעת. לפיכך, התובע זכאי לתשלום סכום העמלה שחויב על ידי הבנק, בסך 49 ₪. די לי בנספח ז' לתביעה, שמוכיח עמלה של 14 ₪ לשיק אחד וחומר הראיות שמוכיח שמספר המחאות חזרו, כדי לחייב את הנתבעת במלוא העמלה שנתבעה. בכל הנוגע לריבית, טוען התובע כי מדובר ב-30 ₪ ליום לפי ההסכם כפול 67 ימים (שם, עמ' 5, ש' 29). סעיף 4 א' להסכם, אכן קובע כי בגין כל יום של איחור בתשלום דמי השכירות ישולמו 30 ₪ פיצוי. מדובר למעשה בפיצוי מוסכם שחל עליו סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971. לפי סעיף זה, בית המשפט רשאי להפחית את הפיצוי, אם מצא כי אין יחס סביר בין הפיצוי שנקבע ולבין הנזק שניתן היה לצפותו בעת כריתת חוזה. סבורני כי זהו המקרה של העדר כל יחס סביר (ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד ל"ב (3) 682, 686). הסעיף אינו מבדיל בין איחור בתשלום של 1 ₪ בדמי שכירות ולבין איחור בתשלום של מאות או אלפי ₪ ועל כן אינו סביר. לפיכך, סבורני כי יש להפחית את הפיצוי, כדי הנזק הצפוי מתשלום באיחור, ובמקרה דנן, להפרשי הצמדה וריבית כדין וזאת בהעדר טענה או הוכחה להפסדי ריבית גבוהים יותר. לפיכך, התובע זכאי עבור תשלום באיחור של הפרשי דמי השכירות לחודשים ינואר 2008, פברואר 2008 ומרץ 2008, להפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום שנועד לתשלום (העשירי לחודש הרלוונטי) ועד למועד התשלום בפועל, שהוא יום 20.3.08, לגבי שכירות חודש מרץ 2008 ולגבי שאר החודשים, יום 3.2.09, מועד תשלום פסק הדין החלקי. הפיצוי המוסכם בגין האיחור בפינוי התובע עותר לחייב את הנתבעת ב-33,500 ₪ בגין איחור של 67 ימים בפינוי הדירה וזאת בהסתמך על סעיף 13 להסכם, שקובע פיצוי של 500 ₪ בגין כל יום איחור. הנתבעת טוענת כי נאמר לה על ידי התובע כי סעיף זה יופעל רק אם היא מפנה את המושכר באיחור לאחר תם תקופת השכירות, שנקבעה ליום 29.10.08. הנתבעת טוענת כי משפינתה את המושכר קודם לכן (26.9.08), הסעיף אינו חל. מר זלוף, מכר המשפחה, טען גם הוא כי כך הבטיח התובע (ס' 4 לתצהירו, וכן ראה סעיף 8 לתצהיר של אמה של הנתבעת, ציפורה יוסף וכן סעיף 27 לתצהיר הנתבעת). טענה זו של הנתבעת לא הועלתה בכתב ההגנה, אלא לראשונה במסגרת תצהירי העדות הראשית. לפיכך, מדובר בהרחבת חזית מובהקת. התובע הגיש את תצהירו במקביל לתצהירי הנתבעת (ביום 15.3.09) ומשכך לא ניתן למצוא בתצהירו התייחסות לטענה זו. התובע לא נחקר בנקודה זו. גם הנתבעת לא נחקרה על כך. מר זלוף נשאל לעניין סעיף הפיצוי של 500 ₪, אם היה נוכח בהסכם הראשון וציין שלא היה מעורב בו וחזר על מה שאמר בתצהירו לגבי הפעלת סעיף הפיצוי המוסכם, רק לאחר תם תקופת השכירות (עמ' 11, ש' 26 ו-27). התובע טוען כי מר זלוף כלל לא נכח באותו מעמד (שם, ש' 28-29). לאחר שבחנתי את טענת הנתבעת על רקע החומר שלפני, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. ראשית, מדובר בהרחבת חזית; שנית כל, עצם העלאת הטענה רק בתצהירים ובשיהוי מעידה על גרסה כבושה שיש ליתן לה משקל ראייתי נמוך; שלילית, ההסכם אינו מסייג את תחולת הסעיף אך ורק למקרה של איחור בפינוי מעבר לתם תקופת השכירות (יום 26.9.08); רביעית, אין זה הגיוני בעיני כי כוונת הצדדים להסכם הייתה שהפיצוי המוסכם יחול רק בתם תקופת ההסכם ולא במקרה של דרישת פינוי כדין שניתנת לנתבעת עקב הפרה יסודית במהלך תקופת ההסכם. אין כל הגיון לאי תחולת הסעיף במקרה כזה. לפיכך, סביר יותר בעיני כי גם אם התובע אמר לנתבעת את שאמר, הייתה הנחה מובלעת ומובנת מאליה בדבריו, שלפיה הנתבעת לא תפר את ההסכם במהלך תקופת השכירות. לעניות דעתי, לא יעלה על הדעת כי התכוון התובע לכך שלא יחול כל פיצוי בגין איחור בפינוי עקב הפרה במהלך תקופת השכירות. הנתבעת טענה להפחתת הפיצוי המוסכם. התובע טען כי אין לכך מקום, שכן הפיצוי הנו סביר. כמו כן, התובע טען בתצהיר העדות שלו, כי דחיית ההתנגדות של אחותה של הנתבעת בגין שיק הביטחון, כמוה כמעשה בית דין ביחס לסכום הפיצוי. אין בידי לקבל טענה זו. פסק הדין של כב' השופטת לוי, שדחה את ההתנגדות, עסק בשיק ביטחון שנמשך על ידי אחותה של הנתבעת. ההתנגדות שהוגשה הייתה כללית ובלתי מפורטת. לא הייתה מחלוקת כי נצבר חוב כלשהו. בתיק הנ"ל, בשל השלב הדיוני (התנגדות לביצוע שטר), טרם הספיק התובע להביא ראיות ממשיות לגבי סכום החוב שבגינו הוגשה המחאה הביטחון לביצוע. לפיכך, ההתנגדות נדחתה למעשה בעיקר בשל חוסר פירוט מצד אחותה של הנתבעת. הסוגיה של הפחתת הפיצוי המוסכם לא נדונה, אפוא, לגופה. זאת ועוד: הנתבעת לא הייתה בעלת דין באותה תביעה, אלא רק אחותה, שמשכה את שיק הביטחון. מכל הטעמים שלעיל, איני מוצא כי קיים מעשה בית דין בשאלה האם יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם אם לאו. ההלכה בנושא הפחתת פיצוי מוסכם, סוכמה בת.א. (קריות) 05-1759 מנחם רוזנבלום נ' גולן: "המסגרת הנורמטיבית להפחתת פיצוי מוסכם שנקבע על ידי הצדדים מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), הקובע כדלקמן: "(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים ( להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה." לפרשנות הוראה זו ראו שלו, 597-593; ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661 ,670 (המשנה לנשיא בן פורת); ע"א 5806/02 ארביב ואח' נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 200 (השופטת חיות). ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת, "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד ל"ב(3) 682, 686 (השופטת - כתארה אז - בן פורת)). המבחן אינו בחינה לנזק שנגרם בפועל אלא בחינה במועד שבו נכרת החוזה; שאלת הסבירות ,של הפיצוי המוסכם ביום הכריתה, נבחנת לאור ההפרה דהיום. דברים אלה מעוגנים כמובן בהיגיון הכלכלי ובשכל הישר. הסמכות להתערבות היא שעה שהפיצוי עומד "ללא כל יחס סביר"; (ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566; ראו גם ג' שלו וי' אדר, "תרופות בשל הפרת חיוב", קרית המשפט, ו' (תשס"ו), 185, 222), ובית המשפט מפחית את הפיצויים המוסכם עד לנקודה שבה הסכום הנדרש הוא סביר ולא מה שבית המשפט הוא היה פוסק". ועוד נאמר שם: "בע"א 4630/04 קניונים נכסים ובניין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ ואח' טרם פורסם), סוקר כב' השופט א.רובינשטיין את ההלכה בעניין הפחתת הפיצוי המוסכם, שם מונה כבוד השופט רובינשטיין את הכללים העולים מספרה של פרופ' שלו, דיני החוזים, לבחינת הסוגיה: "פרופ' שלו מונה בספרה (עמ' 597-594) שיקולים אחדים שיש להביאם בחשבון בבחינת השאלה היש מקום להפחתת הפיצויים: א. הפחתה ולא ביטול - הסמכות אינה לבטל את תניית הפיצויים המוסכמים, אלא רק להפחית את הסכום הקבוע בה. ב. גבול ההפחתה - ההפחתה תיעשה תוך שמירה על יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק שהיה ניתן לצפות כתוצאה מהפרת החוזה בשעת כריתתו. ג. חומרת ההפרה - שיעור הנזק הצפוי, ושיעור הפיצוי המוסכם, בגין הפרה יסודית, גדול מאשר בגין הפרה קלה. ד. התמורה החוזית - היחס הרלבנטי הנבחן על ידי בית המשפט הוא בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי. ה. שיעור ההפחתה - בין היתר, יש לבחון את סוג העסקה הנדונה, את תנאי החוזה המבטא אותה, ואת ההפרה. ו. תנייה גורפת הקובעת פיצוי אחיד ושווה בגין כל הפרה של החוזה או בגין כל הפרה של אחת מן ההתחייבויות הכלולות בה, היא לכאורה בלתי סבירה. ז. טיעון והוכחה - על המבקש להסתמך על תניית פיצויים מוסכמים, לטעון את שיעור דמי הנזק המוסכמים ולהסתמך על ההסכמה החוזית. ח. יש מקום לשיערוך." כאן המקום לציין כי שוכר שממשיך להתגורר בדירה, למרות שקיימת עילת פינוי כנגדו והוא אף נדרש לפנות את הדירה ואינו עושה כן, חייב, בכל מקרה, לשלם דמי שכירות, כל עוד הוא ממשיך להחזיק בדירה בפועל, בין מכוח תניה בחוזה שקובעת כך, בין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין אם מכוח סעיף של פיצוי מוסכם בחוזה, כמו במקרה שלפנינו. אין זה משנה באופן מהותי איזה מבין העילות הנ"ל חלות במקרה נתון. התוצאה תהא פחות או יותר זהה, מבחינת שיעור דמי השכירות שעל השוכר לשלם, אשר ינועו בין דמי השכירות המוסכמים לתקופה שקדמה למכתב הפינוי ועד לדמי שכירות ראויים, שיכולים להיות גבוהים במעט ממה ששולם קודם לכן, עקב העלאת דמי השכירות בשיעור מסוים מדי שנה, מכוח נוהג שחל באותה תקופה בשוק ההשכרות ובמקרים חריגים עלולים לעמוד על סכום מופחת מדמי השכירות, אשר חלו בתקופת השכירות, ככל שדמי השכירות הראויים השתנו עקב ההיצע והביקוש באותה תקופה. ככל שעסקינן בנוהג ובשכר ראוי, יש להוכיחם כמובן בראיות ולעיתים בחוות דעת. במקרה דנן, התובע עתר בנפרד לחיוב הנתבעת להשלים את הפרשי דמי השכירות לתקופה עד למועד הגשת התביעה ובנוסף תבע את מלוא הפיצוי המוסכם. מעיון בהסכם, עולה כי לא קיימת תניה חוזית בהסכם שקובעת במפורש כי התובע זכאי לדמי שכירות בתקופה שלאחר דרישת הפינוי. החיוב לשלם את דמי השכירות בתקופת השכירות של 30.10.07 עד 29.10.08, מתייחס למצב של קיום החוזה ולא למצב של הפרתו. לפיכך, זכאותו של התובע דמי השכירות נובעת, אפוא, מסעיף הפיצוי המוסכם, אשר חל על כל נזק שעלול להיגרם כתוצאה מאי פינוי הדירה במועד, ואשר מטבע הדברים כולל גם דמי שכירות. יש לבחון, אפוא, מה היה הנזק הצפוי, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מההפרה הקונקרטית בנסיבות שלפנינו, מעבר לתשלום סכום חודשי השווה לדמי השכירות המוסכמים בגין המשך ההחזקה בדירה. סבורני כי הנזק מתבטא בראש ובראשונה, בעגמת הנפש הרבה אשר נגרמת לבעל דירה בנסיבות כאלה. כאשר מדובר בדירת מגורים שהושכרה, יש לתת את הדעת לכך שמדובר, בדרך כלל, בנכס יקר ביותר וחשוב מאין כמוהו למשכיר. מטבע הדברים, במסגרת עסקת שכירות, מועברת החזקה הבלעדית בנכס לאדם זר בדרך כלל. הפרת ההסכם באי תשלום דמי שכירות ושאר חובות והמשך החזקת הדירה ואי תשלום מלוא שכר הדירה, בעוד השוכר ממשיך לגור בדירה בניגוד לדין, יוצרת תחושה קשה אצל המשכיר, דבר שמצדיק פיצוי כשלעצמו. מעבר לכך, נזק צפוי נוסף הנו כל ההוצאות, הטרחה והזמן הכרוכים בפינוי השוכר מהדירה. מדובר בהוצאות משפטיות וכן בהפסד זמן וטרחה אשר נגרמים בנסיבות כאלה, עוד לפני הגשת התביעה. עבור הוצאות המשפט ושכר הטרחה בגין ניהול תביעת הפינוי עצמה, אמור המשכיר לקבל החזרה במסגרת תביעת הפינוי על דרך של פסיקת הוצאותיו ושכר טרחה. אלמנט נוסף שיש להתחשב בו, הנו נושא ההרתעה. אחת התכליות הלגיטימיות של הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי דירה, הנו הרתעת השוכר מהמשך החזקת הדירה בניגוד להסכם ולדין וזאת כדי לייתר הליכי פינוי יקרים ומתמשכים. אלמנט ההתרעה, מחייב שלא להפחית את הפיצוי המוסכם לכדי סכום שאינו מרתיע. לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי למסקנה כי הפיצוי המוסכם שנקבע במקרה דנן, בסך של 500 ₪ ליום, הנו ללא יחס סביר לנזקים הצפויים שפירטתי לעיל. מדובר בפיצוי של כ-15,000 ₪ לחודש (למעלה מפי חמישה מדמי השכירות החודשיים). פיצוי מסוג זה הנו מעל ומעבר לנזק הסביר שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה כתוצאה מההפרה במקרה דנן. סבורני כי די בפיצוי של 4,000 ₪ לחודש (133.33 ₪ ליום), כדי לפצות את התובע בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו בנסיבות העניין, כמו גם הפסד הזמן, הטרחה וההוצאות שהיו כרוכים בטיפול בפינוי הנתבעת מן הדירה בטרם הגשת תביעת הפינוי וכן כדי שהסכום ייחשב כממלא את אלמנט ההרתעה. ויודגש: סכום זה בא בנוסף ובנפרד להפרשי דמי השכירות שנתבעו בתביעה, ואשר אף הם מהווים למעשה נזק צפוי בעת כריתת החוזה כתוצאה מן ההפרה. התובע עותר ל-67 ימי איחור. הנתבעת טוענת כי התובע לא פירט באיזה תקופה מדובר. הנתבעת צודקת אמנם בטענתה זו, אולם אין בכך כדי למנוע את פסיקת הפיצוי, שכן ניתן לדלות מחומר הראיות את התקופה שבגינה זכאי התובע לפיצוי המוסכם. כזכור, התובע דרש מהנתבעת, במכתבו מיום 20.1.08, לפנות את הדירה לאלתר. סבורני כי גם במקרה של הפרה יסודית, אין לצפות מהשוכר לפנות את הדירה מיד וזאת כאשר מדובר בדירת מגורים. גם בנסיבות שכאלה, יש לאפשר לשוכר מספר ימים מינימאליים, לצורך התארגנות. סבורני כי בנסיבות העניין, די בשבעה ימי התראה. ויודגש: חוסר יכולתו של השוכר למצוא דירה חלופית תוך 7 ימים, אינה רלוונטית, שכן מדובר בהפרה יסודית של ההסכם והמשכיר זכאי לפינוי מידי של הדירה. לפיכך, יש למנות את ימי הזכאות למן יום 28.1.08 ועד ליום הגשת התביעה, יום 16.3.08 ובסה"כ 48 ימים. משמעות הדבר, כי התובע זכאי לפיצוי מוסכם של 6,400 ₪ (133.33 ₪ ליום כפול 48 ימים). הסכומים שגבה התובע בהליכי הוצל"פ בגין שיק הביטחון שניתן על ידי אחותה של הנתבעת השיק שניתן על ידי אחותה של הנתבעת, היה שיק ביטחון. לפיכך, הסכומים שגבה התובע בפועל, בגין השיק האמור, אמורים לבוא, בסופו של דבר, על חשבון כל סכום שייפסק לתובע בתיק דנן וכן בתביעה הנוספת שהגיש (ראה סיכומי הנתבעת שאזכרו תביעה זו), ככל שייפסק. הנתבעת לא הביאה אסמכתאות לתשלומים שנגבו בפועל, אולם בחקירה הנגדית של התובע, הודה הלה כי גבה עד לאותו מועד, כ-9,000 ₪ בגין שיק הביטחון. הנתבעת לא ביקשה לתקן את כתבי הטענות שלה כדי לטעון לקיזוז סכום זה מסכום התביעה ולא העלתה את טענת הקיזוז בסיכומיה, אם כי ציינה את הליכי הגבייה בגין שיק הביטחון, אולם תוך הצגת החוב שנגבה, כעומד על סכום של כ-22,000 ₪, סכום גבוה בהרבה מהסכום שלגביו הודה התובע. מכל הטעמים לעיל, אין מקום לקיזוז הסכום שנגבה על ידי התובע בגין שיק הביטחון מפסק הדין ואני נמנע מלדון בסוגיה זו. אין בכך כדי לגרוע מזכותה של הנתבעת לטעון לקיזוז כאמור בכל הליך מתאים ובשעה היעודה. הוצאות המשפט מאחר ומצאתי כי עצם הגשת התביעה היה מוצדק, סבורני כי התובע זכאי הן להוצאות המשפט והן לשכר טרחת עו"ד, גם אם הסכום שנפסק לתובע, נמוך משמעותית מסכום התביעה. יחד עם זאת, יש מקום בגין כך, להפחית את שיעור שכר הטרחה שייפסק. כמו כן, הסכמת הנתבעת למתן פסק הדין החלקי, שכיסה את מרבית הסעדים הכספיים, למעט הפיצוי על האיחור בתשלום והפיצוי המוסכם בגין האיחור בפינוי, הנה סיבה נוספת להפחתת שיעור שכר הטרחה. לפיכך, החלטתי להעמיד את שכר הטרחה על סך של 4,000 ₪ + מע"מ. סוף דבר אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים (וזאת בנוסף לסכומים שנפסקו כנגד הנתבעת בפסק הדין החלקי): (1) 400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.12.07, ועד לתשלום בפועל, בגין הפרשי דמי שכירות לחודש דצמבר 2007. (2) 50₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.3.08 ועד לתשלום בפועל, בגין הפרשי דמי שכירות לחודש מרץ 2008. (3) 49 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל בגין עמלות החזרת שיקים. (4) התובע זכאי להפרשי הצמדה וריבית כדין עבור תשלום באיחור של הפרשי דמי השכירות לחודשים ינואר 2008 (הפרשי הצמדה וריבית כדין שחלים על סכום של 400 ₪ מיום 10.1.08 ועד ליום 3.2.09) וכן עבור חודש פברואר 2008 (הפרשי הצמדה וריבית כדין שחלים על סכום של 600 ₪ מיום 10.2.08 ועד ליום 3.2.09) וכן עבור חודש מרץ 2008 (הפרשי הצמדה וריבית כדין שחלים על סכום של 2,150 ₪ מיום 10.3.08 ועד ליום 20.3.08 וכן הפרשי הצמדה וריבית כדין שחלים על סכום של 700 מיום 10.3.08 עד יום 3.2.09). (5) 6,400 ₪ כפיצוי מוסכם עבור איחור בפינוי הדירה לתקופה 28.1.08 עד 16.3.08. (6) התובע זכאי להוצאות המשפט ובנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת. לבסוף, בהמשך להחלטתי בבקשה לפיצול סעדים, מובהר כי ניתן אישור לפיצול סעדים לגבי כל סעד שלא התגבש עד יום 16.3.08, ולרבות כל נזק שנגרם לדירה על ידי הנתבעת, אם נגרם וכן בגין דמי שכירות של 2,900 ₪ לחודש וכל תשלום אחר שחבה הנתבעת לתובע לפי ההסכם וכן בגין הפיצוי המוסכם שלגביו קבעתי סכום חודשי של 4,000 ₪. מקרקעיןפינויפינוי דירה