1.לפניי בקשה ליתן צו זמני, לפיו התבקש בית המשפט, להורות למשיבות להקים בדחיפות ולאלתר, תחת פיקוח, על חשבונן, מבנה בית כנסת ארעי (להלן: "בית הכנסת הארעי"), במקום או בסמוך למבנה בית הכנסת הארעי שנהרס על ידי המשיבה 1, לפני קרוב לשנה, (ביום 13.11.03), בפרוייקט הבניינים - "מגדלי צמרת", שבנתה ובונה המשיבה 1 ברחוב פינקס בתל אביב (להלן: "הפרוייקט"), אשר ישמש את המבקשת, ואת מתפללי בית הכנסת "קול יעקב", באופן שתשמר רציפות התפילה בבית הכנסת, שנהרס, וזאת עד לבירור התובענה בתיק העיקרי. 2.כמו כן, נתבקש בית המשפט, להורות למשיבות להחזיר בדחיפות ולאלתר את כל המיטלטלין ותשמישי הקדושה, שהועלמו על ידי המשיבה 1 במהלך הריסת מבנה בית הכנסת הארעי של המבקשת, ואשר מאוחסנים במקום בלתי ידוע למבקשת, ולהתקין את אותם אביזרים הדורשים התקנה מעצם טיבם, כגון: מזגנים. רקע עובדתי 3.המבקשת הינה עמותה רשומה חדשה, אשר נוסדה בשנת 1998 (להלן: "העמותה"), שמאגדת את מתפללי בית הכנסת שמבנהו היה ממוקם בגבעת עמל א' (להלן: "בית הכנסת המקורי"), סמוך לפרוייקט. המשיבה 1 הינה חברה קבלנית, המשמשת כיזם של הפרוייקט (להלן: "אלרוב"), הנבנה על מקרקעין (חלק מחלקה 11 בגוש 6108), שהיו שייכים למשיבה 2 ולמנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"). המשיבה 2 הינה עירייה (להלן: "העירייה"), כמשמעה בפקודת העיריות, אשר העבירה את זכויותיה במקרקעין, עליהם נבנה הפרוייקט, לאלרוב. המשיבה 3 הינה הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה (להלן: "הוועדה"), אשר אישרה את תוכנית המיתאר החלה על הפרוייקט, ושבתחומה מבקשת העמותה לבנות את בית הכנסת החדש. 4.בית הכנסת המקורי שימש, חלק מתושבי שכונת גבעת עמל א' בתל אביב (להלן:"השכונה"), שהינה שכונה, בה התגוררו בעבר 106 משפחות שחלקן פלשו בשנת 1948, שלא כדין, למבנים שננטשו על ידי תושביה הערביים של השכונה (כפי שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין זה, ברע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה, פ"ד נז(1) 313, 316 - 317). 5.בתחילת שנת 1992, נוסדה עמותת תושבים גבעת עמל א', שקמה במטרה לדאוג לתושבי השכונה ולהגיע להסכמות עם הגורמים הנוגעים בדבר, בנוגע לפינוי השכונה, ובעיקר עם יזמים, אשר ביקשו באותה עת לרכוש את המקרקעין, עליהם היתה ממוקמת השכונה (להלן: "העמותה המקורית"). ביום 17.02.92, נחתם הסכם בין היזמים לבין העמותה המקורית, אשר אומץ על ידי אלרוב, כתוספת להסכם, שנחתם בין אלרוב לבין העמותה המקורית (ההסכם והתוספת להסכם יקראו להלן: "הסכמי הפינוי"). בהסכמי הפינוי, הסכימה אלרוב לפצות את תושבי השכונה בגין פינויים המקרקעין, ונקבעה דרך החישוב לפיצוי שמגיע לכל אחד מן התושבים בגין פינויו מן המקרקעין, וזאת מבלי להכיר בזכויות כלשהן של התושבים ביחס למקרקעין. 6.ביום 20.01.93 רכשה אלרוב (עוד בשמה הקודם - "חברת גבעת עמל בע"מ"), בהתאם להסכם עם העירייה (להלן: "הסכם העירייה"), את הזכויות במקרקעי השכונה (למעט הזכויות בשטחים הציבוריים אשר בהתאם להסכם אמורים להירשם על שם העירייה). במסגרת הסכם העירייה, התחייבה אלרוב לדאוג לפינויים של תושבי השכונה, וכנגד זאת מסרה לעירייה ערבויות בסך של 5,500,000 $. 7.ביום 25.03.93 בהמשך להסכמי הפינוי, הגיעה אלרוב להסכמה, גם עם העמותה המקורית בדבר פינוי והריסת בית הכנסת המקורי (להלן: "הסכם פינוי והריסת בית הכנסת"), לפיה לאחר פינוי והריסת 80% מהשטחים שהוחזקו על ידי תושבי השכונה, תעביר אלרוב את תשמישי הקדושה המצויים בבית הכנסת המקורי למועצה הדתית של תל אביב ומבנה בית הכנסת ייהרס, וזאת ללא מתן תשלום ו/או פיצוי בגין הפינוי ו/או ההריסה. על ההסכם חתמו המוסמכים לחתום בשם העמותה המקורית - מר אבי דיין ועו"ד בן דרור ימיני (להלן: "מוסמכי החתימה"). 8.על הפרוייקט חלה תוכנית המתאר 2586 א', שאושרה על ידי הוועדה, מכוחה החלה אלרוב להקים מבנים במתחם, במקביל לפינוי התושבים. תוכנית זו חלה גם על חלקה 11, בגוש 6108, עליו היה בנוי מבנה בית הכנסת המקורי. 9.ביום 24.10.00 הגיעו נציגי אלרוב להרוס את מבנה בית הכנסת המקורי, בהתאם להסכם פינוי והריסת בית הכנסת (להלן: "הפינוי הראשון"). לטענת העמותה, אלרוב נקטה בפעולות להריסת מבנה בית הכנסת, מבלי ליתן התראה כלשהי לחברי העמותה, מנגד טוענת אלרוב כי היא פנתה אל מוסמכי החתימה בשם העמותה המקורית, והודיעה להם על כוונתה להרוס את מבנה בית הכנסת המקורי, ולאחר שחלף זמן סביר ממתן ההודעה, נקטה בפעולות הריסה, כאמור. 10.עבודות הריסת מבנה בית הכנסת המקורי הופסקו בהתערבות המשטרה, שביקשה למנוע עימותים פיסיים בין תושבי השכונה לבין מי שביצע את עבודות ההריסה, ובמקביל, ביום 25.10.00 הגישה העמותה לבית משפט, בקשה למתן צו מניעה וצו עשה זמני בבמסגרת המרצת פתיחה בתיק ה"פ 177237/00 (להלן: "הבקשה הראשונה"), להשבה מיידית של המצב לקדמותו. 11.ביום 02.11.00 נערך דיון במעמד הצדדים, בפני כבוד סגן הנשיא השופט ורדי, שבמסגרתו הגיעו העמותה ואלרוב להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה"). 11.1 בהתאם להסכם הפשרה, בית הכנסת המקורי פונה ונהרס וזאת לאחר שאלרוב, העמידה לרשות המתפללים מקום חלופי לתפילה, ששימש את ציבור המתפללים בבית הכנסת במשך שלוש שנים. מאחר ובית הכנסת החלופי יועד להיות מוצב על שטח ציבורי המיועד לעבודות סלילת כביש, דאגה אלרוב, לדחות את פיתוח השטח הציבורי שיועד לעבודות סלילה ופיתוח רחוב פינקס בשלוש שנים (לאחר קבלת אישור זמני מן העירייה לשלוש שנים), כנגד התחייבותה של אלרוב לבצע על חשבונה, את עבודות הסלילה. 11.2 אלרוב התחייבה לעזור "כמיטב יכולתה" למתפללים על מנת, שהעירייה תקצה קרקע לבניית בית כנסת חדש, ומקום בו תוקצה קרקע כאמור, תשא אלרוב בעלות בניית בית כנסת בגודל של מבנה בית הכנסת המקורי. 11.3 כמו כן, אלרוב התחייבה להמציא ערבות בנקאית בגובה עלות הבנייה של בית כנסת חדש כפי שתקבע על ידי שמאי מקרקעין, ובהתאם לכך הפקידה אלרוב ערבות בנקאית, בסך של 235,000 ₪ (צמודת מדד) אצל עו"ד איתן ארז, ב"כ המשיבה דאז. 11.4 הוסכם בין הצדדים, כי מקום בו לא יינתן היתר בנייה לבניית בית כנסת חדש תוך שלוש שנים ממועד הדיון (להלן: "תקופת שלוש השנים"), תשמש הערבות הבנקאית "לצורך הקמת ו/או שכירת מבנה לבית כנסת חילופי שישמש את ציבור המתפללים" לבחירתם של העמותה ומר עזרא והב, המשמש כנשיא כבוד של העמותה. 12.אלרוב טוענת, כי בסמוך לאחר חתימה על הסכם הפשרה (ביום 02.11.00), כמחויבותה לסייע לעמותה, היא פנתה לעירייה, כדי לבדוק כיצד ניתן לסייע לעמותה בהקצאת קרקע לבית כנסת, אולם העמותה עצמה לא עשתה דבר לקידום הקצאת הקרקע במשך כשנתיים וחצי, והיא פעלה למען העניין רק כחצי שנה בטרם חלפה תקופת שלוש השנים, כשפנתה והודיעה לעירייה, כי יש הכרח למצוא לה קרקע חלופית, שכן בתום תקופת שלוש השנים, יצטרך בית הכנסת להתפנות בהתאם להסכם הפשרה. העמותה מנגד, טוענת כי היא פנתה לראש העירייה מר רון חולדאי עוד בשנת 2000, וכי פניות נוספות למציאת פיתרון להקצאת קרקע לבית הכנסת בכתב ובעל פה, נעשו החל מיום 14.07.02, אך העניין לא הוסדר. 13.ביום 13.11.03, בחלוף תקופת שלוש השנים, פונה בית הכנסת הארעי ללא שימוש בכוח, בשעות הלילה, בעת שהיה ריק מאדם והוצא מן השטח, ללא הפרעה (להלן: "הפינוי השני"). המבקשת טוענת כי הפינוי השני נעשה על ידי אלרוב, ללא הודעה מוקדמת, תוך גרימת נזק רב ביותר למיטלטלין, לתשמישי הקדושה ולריהוט, וכי תכולת בית הכנסת הועלמה על ידה מבלי שתוחזר לבעליה האמיתיים. בעניין זה, פנתה העמותה למשטרה והגישה תלונות כנגד אלרוב. מנגד טוענת אלרוב כי כחודש טרם סיום תקופת שלוש השנים, הודיע נציג מטעם אלרוב, מר גלעד אמיר, ליו"ר העמותה מר יצחק שלו, כי בתום התקופה תוציא אלרוב את בית הכנסת הארעי מן השטח. כמו כן, טוענת אלרוב כי ספרי התורה שהיו מצויים בבית הכנסת הארעי נמסרו לידי רב בית הכנסת, ואת יתר הציוד סירבו המתפללים לקבל לידם על אף שהוזמנו ואף נדרשו לכך מספר פעמים, גם במהלך הדיון לפניי. 14.ביום 13.11.03, היום שלמחרת הפינוי, פנתה העמותה לבית המשפט בבקשה דחופה למתן צו במעמד צד אחד כנגד אלרוב, בו נתבקש בית המשפט להורות על הצבה מחדש ולאלתר של מבנה בית הכנסת (בש"א182981/03). לאחר הדיון שהתקיים בבקשה, בפני כבוד השופט יפרח, ניתנה החלטתו לפיה התקבלה הבקשה, ואלרוב חוייבה בהשבת המצב לקדמותו, דהיינו, הקמת בית הכנסת הארעי מחדש, וכן חוייבה בהוצאות (להלן: "ההחלטה"). ביום 18.11.03 הגישה אלרוב בקשת רשות לערער על ההחלטה, לבית המשפט המחוזי (בר"ע 2597/03) (להלן: "הבר"ע"), בקשה לעיכוב הליכים, ובקשה להבאת ראיה נוספת בערעור - מכתבו של מר אלי לוי, מנהל אגף נכסי עיריית תל אביב, מיום 18.11.03(להלן: "מכתב העירייה"), שממנו ניתן ללמוד, כי העירייה אינה מאשרת את המשך הצבת בית הכנסת הארעי, במקום בו הוצב, שכן, במקום זה אמורה אלרוב לבצע את השלמת עבודות הסלילה והפיתוח ברחוב פינקס, אשר נדחו כאמור בשלוש שנים. בדיונים, שהתקיימו בפני כבוד השופטת גרסטל, ניסו הצדדים להגיע לידי פשרה, ומשכשלו בניסיונם להגיע לפשרה, ולאור האמור במכתב העירייה, החזירה כבוד השופטת גרסטל ביום 27.11.03, את הדיון לבית משפט השלום. ביום 30.11.03 הגישה אלרוב בקשה להצהיר על בטלות צו העשה הזמני מאחר והעמותה לא הגישה את תביעתה העיקרית במועד, כבוד השופט יפרח קיבל את טענת ועמדת אלרוב והורה על ביטול הצו הזמני, עוד באותו היום. ביום 08.02.04, רק כעבור כשלושה חודשים מאז הפינוי, הוגשה מחדש הבקשה, נשוא התיק, שבפניי, כשהיא נלוות לתובענה שהגישה העמותה, בה התבקש בית המשפט ליתן צו עשה קבוע, לאכוף הסכם, ולחייב את הנתבעות בתביעה כספית (ת.א 20918/04). בגלל רגישותו של הנושא עשו כל הצדדים, מאמצים לסיים את המחלוקת בדרכי נועם, והם סברו, כי כבר במסגרת ההליכים שבפני בצו הזמני, הם יוכלו לפתור את הסכסוך והמחלוקת, אלא שהדבר לא עלה. לאחר תיקון הבקשה, שמיעת העדים, מתן ארכות הדדיות, ביקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב ונתבקשתי ליתן החלטתי בעניין הצו הזמני. טענות הצדדים 15.העמותה טוענת, כי זכותה להקמת בית כנסת קבוע אינה מוגבלת, ומעוגנת בהסכם הפשרה. אלרוב, נקטה בדרך של הפעלת סעד עצמי בכוח, במקום לפנות לבית המשפט ולקבל סעד חוקי, וזאת, כאמור, ללא התראה מוקדמת, וללא פינוי מסודר של תכולת בית הכנסת לידי המתפללים. כן נטען, כי לאור העובדה, שבשטח הפרוייקט ישנו "שטח ציבורי" נרחב, אין מניעה כי העירייה והוועדה יאפשרו העתקת הקרוואן, ששימש כבית כנסת, לאחד מהשטחים הציבוריים, אשר טרם פותחו. באם לא יינתן צו המניעה הזמני, לעמותה עלול להיגרם נזק חמור ביותר שיביא להתפוררות קהילת בית הכנסת. אלרוב טוענת כי היא פעלה על פי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, וכי העמותה ידעה כל העת, כי עליה לפנות את בית הכנסת בתום שלוש השנים, וליתר ביטחון גם קיבלה התראה של כחודש מראש, על כוונתה לפנות ולהוציא את מבנה בית הכנסת הארעי מן השטח, אשר הוצא בדין באופן מסודר ומכובד, וזאת משהסתיימה תקופת שלוש השנים, בה התחייבה להעמיד את המבנה לרשות העמותה בהתאם להסכם הפשרה. הוצאת מבנה התפילה הזמני אינה מהווה עשיית דין עצמי, ואין בה כדי לפגוע בעמותה, היות שלזכותה עומדת ערבות בנקאית לצורך השגת מבנה תפילה חלופי. הבקשה לצו מניעה הוגשה תוך שיהוי ניכר, והסעד המתבקש בה זהה לסעד הסופי אליו עותרת העמותה. מתן צו המניעה הזמני, כמבוקש, כרוך בסיכון בטיחותי, ויגרום נזק כספי ניכר לאלרוב. העירייה והוועדה טוענות כי אין כנגדן כל עילה ו/או יריבות שכן, הן לא היו צד להליכים המשפטיים שהתנהלו בין העמותה ואלרוב בעבר, לרבות הסכם הפשרה שנחתם ביניהן. הקמת בית הכנסת, כמבוקש, אינה ברשימת השימושים המותרים על פי התב"ע ועומדת בניגוד לנוהלי משרד הפנים ופקודת העיריות המתייחסים להקצאת מקרקעין. העמותה מנסה לעשות שימוש בהליכי משפט לשם "דילוג" על ביצוע הליכי רישוי כדין בפני הוועדה. 16.לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים החלטתי שלא להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני, כמבוקש, וזאת מכל אחד מטעמים כדלקמן: א.הענקתו של סעד זמני נועדה לשמור על המצב הקיים בעת הגשת הבקשה לסעד זמני, הסעד אליו עותרת העמותה הינו צו עשה, אשר מבקש לשנות מעשה עשוי, ולפיכך לא ייעתר לו בית המשפט, אלא לעיתים רחוקות ובאופן חריג. ב.הסעד אותו מבקשת העמותה אינו מעשי ו/או אכיף היות שהוא כרוך בהליכי קבלת רישיונות והיתרי בנייה כדין, שטרם נתקבלו ואף לא הוגשה בקשה לקבלתם, וכן בהליכי הקצאת מקרקעין על ידי העירייה, שהוראה או צו להקצותם, אינם בתחום סמכותו של בית משפט זה. ג.התנהלותה של העמותה לאורך כל הדרך, נגועה בשיהוי ניכר, ללא הצדקה, דבר אשר עומד בסתירה לטענתה כי הצו חיוני, ונתינתו אינה סובלת דיחוי. ראיות לכאורה 17.במעמד צו מניעה זמני, אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן פד"י לח(4) 105,ראה גם ספרו של כב' השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמ' 401). בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי: "... רשאי בית המשפט ליתן סעד זמני במסגרת תובענה... אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה". בבדיקת שאלת הראיות לכאורה, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית ודי בכך כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מדובר בשאלה רצינית הראויה לדיון, (ראה רע"א 6994/00 בנק מרכנטיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח' פד"י נו (1) 529). בשלב זה של דיון בסעד זמני, אין צורך להכריע באופן סופי בשאלת זכות הפינוי של המשיבה בתום תקופת שלוש השנים, שכן שאלה זו תידון בתביעה העיקרית ולצדדים יהיה יומם בבית המשפט, אך יש צורך בין היתר בקיומן של ראיות לכאורה, לקיומה של עילת התביעה של המבקשת, כדי להיעתר לבקשה. פרשנות הסכם הפשרה 18.שורש המחלוקת בתיק זה, הינה שאלת פרשנות הסכם הפשרה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. פסק הדין בפשרה יש לו היבט של פס"ד, אך יש בו היבט חוזי הסכמי, לפיו אמורים לבוא לביטוי, מפגש הרצונות של הצדדים, המסוימות ויש ליתן להסכם כזה את הפרשנות הנכונה והמוסכמת אליה התכוונו והגיעו הצדדים. הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270). על פי גישה זו אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם). ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי [ (לא פורסם) 02 (6) 286]. חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. (ראה ע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט' 265) התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם. באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973. עם זאת אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית, או כלכלית או אחרת. השאלה המרכזית שתצטרך להתברר במהלך שמיעת התובענה הינה, האם הסכם הפשרה קובע כי בתום שלוש השנים היה על המבקשת להתפנות, או שמא הפינוי וההעתקה מותנים בכך שתוקצה קרקע על ידי העירייה להקמתו של בית הכנסת. 19.הסכם הפשרה ביום 02.11.00 כאמור, נערך דיון במעמד הצדדים בבקשה הראשונה, שבמסגרתו חתמו העמותה ואלרוב על הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין על ידי כבוד השופט ורדי. המחלוקת בענייננו נסובה למעשה, סביב אופן הפרשנות שיש ליתן להסכם פשרה זה. העמותה סבורה, כי הסכם הפשרה ממסד את זכותה לבית כנסת וכי אין כל הוראה ברורה ומפורשת כי בתום שלוש השנים זכותה של העמותה לבית כנסת פגה ו/או קיימת לאלרוב הזכות לפנות את בית הכנסת הארעי ולפרקו, העמותה נסמכת בין השאר על פרשנותו של כבוד השופט יפרח בבש"א 182981/03, שעליה הוגש עירעור כאמור, לבית המשפט המחוזי. אלרוב, לעומת זאת גורסת כי זכותה של העמותה לבית כנסת חליפי בשטח הפרוייקט הוגבלה לשלוש שנים בלבד, בהתאם להסכם הפשרה, כאשר בתום תקופה זו, באם לא תוקצה קרקע לטובת הקמת בית הכנסת, תעמוד לעמותה הזכות לממש את הערבות הבנקאית, לטובת הקמת ו/או שכירת מבנה לבית כנסת חילופי שישמש את ציבור המתפללים. נוסח הסכם הפשרה: הסכם הפשרה האמור, הכיל מספר הסכמות אליהן הגיעו הצדדים: 19.1 בית הכנסת המקורי פונה ובפועל, הוצב הקרוואן במקום חלופי, ששימש כמבנה בית הכנסת הארעי, במשך כשלוש שנים, בשטח הציבורי שיועד לעבודות סלילה ופיתוח רחוב פינקס (להלן: "שטח הפיתוח"). הצבת הקרוואן בשטח החלופי התאפשרה על ידי העירייה, לאחר קבלת אישור זמני מן העירייה לשלוש שנים, כנגד התחייבותה של אלרוב לבצע על חשבונה, את עבודות הסלילה. 19.2 אלרוב התחייבה בהסכם הפשרה, לעזור "כמיטב יכולתה" למתפללים על מנת, שהעירייה תקצה קרקע לבניית בית כנסת חדש, ומקום בו תוקצה קרקע כאמור, תשא אלרוב בעלות בניית בית כנסת בגודל של מבנה בית הכנסת המקורי. כאמור, אלרוב טוענת, כי בסמוך לאחר חתימה על הסכם הפשרה היא פנתה לעירייה כדי לבדוק כיצד ניתן לסייע לעמותה בהקצאת קרקע לבית כנסת, אולם העמותה עצמה פעלה למען העניין רק כחצי שנה בטרם חלפה תקופת הבניים. מנגד טוענת העמותה, כי היא פנתה לראש העירייה מר רון חולדאי עוד בשנת 2000, (מבלי שיש בידה אסמכתאות בכתב לפניות כאלה), וכי פניות נוספות למציאת פיתרון להקצאת קרקע לבית הכנסת בכתב ובעל פה, נעשו החל מיום 14.07.02, אך העניין לא הוסדר. מהראיות שהוצגו לי, עולה לכאורה, כי העמותה לא פעלה באופן מיידי, נמרץ ומספק להסדרת נושא הקצאת הקרקע, ומכל מקום, לא מצאתי כי יש בהתחייבותה של אלרוב לעזור כפי יכולתה בהקצאת קרקע, כדי לחייבה למצוא קרקע חלופית להקמת בית הכנסת, או כדי לחייב את העירייה והוועדה להקצות קרקע כאמור, עניין אשר ידון ביתר הרחבה בהמשך החלטתי. 19.3 אלרוב התחייבה להמציא ערבות בנקאית בגובה עלות הבנייה של בית כנסת חדש כפי שתקבע על ידי שמאי מקרקעין. בהתאם להתחייבויותיה, הפקידה אלרוב ערבות בנקאית כאמור, בסך של 235,000 ₪ (צמודת מדד) אצל עו"ד איתן ארז, ב"כ המשיבה, דאז. מקום בו לא יינתן היתר בנייה לבניית בית כנסת חדש תוך 3 שנים ממועד הדיון תשמש הערבות הבנקאית "לצורך הקמת ו/או שכירת מבנה לבית כנסת חילופי שישמש את ציבור המתפללים" לבחירתם של העמותה ומר עזרא והב, המשמש כנשיא כבוד של העמותה. 19.4 המחלוקת במקרה דנן, ניטשת בשאלה האם ניתן להסיק מן הסעיף, כי משלא ניתן היתר בנייה לבית כנסת חדש, בתום שלוש שנים, ישאר בית הכנסת על מקומו ולאלרוב אסור לפנותו, או שמא היה על העמותה, לפנות את בית הכנסת משלא הוקצה לה קרקע חלופית אחרת, בתום שלוש השנים ובמקרה כזה, כספי הערבות ישמשו את העמותה לצורך מציאת פתרון קבוע ו/או זמני אחר. שאלת פרשנות הסכם הפשרה אומנם, תידון בהרחבה ולעומק בהליך בירור התביעה העיקרית, ברם לעניין ההליך שבפניי, אדון ככל שנדרש הדבר במעמד צו מניעה זמני, במהות הסעיף ואומד דעת הצדדים כדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה, לקיומה של עילת תביעה. הצדדים הסכימו, כי הקרוואן שישמש כבית הכנסת ארעי, ישמש את ציבור המתפללים עד להכשרת מקום לתפילה, במקום אחר בשטח שיוקצה, בהתאם לאישורה של העירייה, משמע, כי העמותה הסכימה להקמתו של מבנה זמני עד להקמת בית כנסת קבוע, ומשמעות ה"זמניות" הינה, כי לכאורה התכוונו הצדדים להצבת הקרוואן לפרק זמן קבוע ומוגדר, ועובדה זו קיבלה גם ביטויה בהסכמת הצדדים ובהסכם הפשרה עצמו. לצורך הקמת המבנה הקבוע הופקדה הערבות הבנקאית, כאשר, הן העמותה והן אלרוב ידעו כי קיימת האפשרות כי העירייה תבחר שלא להקצות קרקע לבניית בית הכנסת: "במידה ולא יתקבל האישור כאמור ישמשו הקרוואנים את ציבור המתפללים עד שהעירייה תקצה, אם תקצה, למתפללים קרקע לבית כנסת" (עמוד 2 להסכם הפשרה מיום 02.11.00, ההדגשות שלי י.ש). בעמוד 4 להסכם הפשרה צויין כי: " ברם, במידה ולא יינתן היתר בנייה כאמור תוך 3 שנים מהיום..." (ההדגשות שלי י.ש) מדברים אלה עולה כי, הצדדים צפו את האפשרות לפיה לא תסכים העירייה להקצות קרקע כאמור, ולפיכך הסכימו, כי תוך שלוש שנים במידה ולא ינתן היתר בנייה, יעשה שימוש בכספי הערבות הבנקאית על ידי העמותה לצורך מציאת פיתרון קבוע - הקמת מבנה לבית הכנסת ו/או פיתרון זמני - שכירת מבנה לבית כנסת חילופי, וזאת בהסכמת העמותה. לא זאת בלבד, שלשון הסכם הפשרה, מתיישבת יותר עם גירסת המשיבה מאשר עם גירסת העמותה, אלא שגם העמותה עצמה הודתה במסגרת מכתבים שונים שנשלחו מטעמה לעירייה, כי בהתאם להסכם הפשרה מוגבלת התחייבותה של אלרוב להעמדת מבנה בית הכנסת הארעי לתקופה של שלוש שנים, וכי בתום תקופה זו יפונה בית הכנסת, וכך נכתב במכתב שנשלח על ידי העמותה לעירייה, כשישה חודשים לפני הפינוי: "... מטרת הפגישה היתה - מציאת פתרון לבית הכנסת "קול יעקב" העומד להיות מפונה. בית הכנסת הוקם על שטח של חברת אלרוב העומדת לסיים בקרוב הקמת בנייניה ולאחר השלמת הבנייה, יפונה בית הכנסת..." (מכתבו של ב"כ העמותה בשעתו, עו"ד בטיט מיום 24.06.03, למר אלי לוי - מנהל אגף נכסי העירייה, נספח כ"ז לכתב התביעה). עוד נאמר במכתבם של נציגי העמותה למר אלי לוי מיום 14.07.03(נספח כ"ה לכתב התביעה) כי: "בית הכנסת "קול יעקב" (עמותה רשומה מס' 580319499) קיים מזה חמישים שנה בשכונת גבעת עמל א', עד לפני כשנתיים במרומי הגבעה ברחוב א' מספר 11, ובשנתיים האחרונות הועבר על ידי חברת אלרוב באופן זמני לרחוב פינקס 72 עקב בניית החברה הנ"ל בשטח בית הכנסת". ובמכתב שנשלח על ידי ב"כ העמותה עו"ד בטיט, חודשיים לפני הפינוי ביום 09.10.03 (נספח לא'/3 לכתב התביעה) הוא אומר: "בימים אלה שמע יו"ר הועד של בית הכנסת, ממנהל העבודה באתר הבנייה, כי צריף בית הכנסת יסולק בקרוב" מדברים אלה ניתן להסיק, כי העמותה, בניגוד לטענתה בבקשה אשר בפניי, פרשה אף היא לכאורה, את זכותה למבנה בית כנסת ארעי במתחם הפרוייקט, כזמנית ומוגבלת לשלוש שנים בלבד, ולמעלה מכך מודה העמותה כי היא ידעה על כוונת פינוי בית הכנסת לכשתסתיים תקופת שלוש השנים, הודאה, שסותרת גם את טענתה בדבר אי ידיעתה על הפינוי הקרב. לאור האמור לעיל, הן בהסכם הפשרה והן בפרשנות שניתנה לו בפועל על ידי הצדדים, נראה לכאורה, כי בית הכנסת היה אמור להתפנות בתום שלוש שנים ממועד החתימה על הסכם הפשרה, בין אם הוקצה לו קרקע על ידי העירייה ובין אם לאו. הקצאת מקרקעין 20.העמותה טוענת כי לאור העובדה, שבשטח הפרוייקט ישנו "שטח ציבורי" שמשתרע על פני כ- 35 דונם, אין מניעה כי העירייה והוועדה יעמידו את הקרוואן ששימש כבית כנסת ארעי, באחד מהשטחים הציבוריים, אשר טרם פותחו, עד להכרעה בתובענה העיקרית. בבג"צ 3638/99 אמנון בלומנטל ואח' נ' עיריית רחובות, פד"י נד' (4) 220, 225 נאמר כי: "הקצאת משאבי ציבור לצורכי ציבור, נועדה לקדם פעילות לטובת הציבור ועל הרשות לבדוק את צורכי הציבור בטרם מוקצים על ידה משאבים לגופים אלה או אחרים (בג"צ 175/71 פסטיבל למוסיקה אבו - גוש קרית יערים נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד כה(2) 821, 829 ז - 830 א). כך בדרך כלל, וכך - מקל וחומר - לעניין הקצאת קרקע לצורכי ציבור על ידי העירייה, לגוף פרטי, ללא מכרז וללא תמורה. ברי, כי על הרשות לברר מה הם צרכי הציבור באיזור בו מצויה הקרקע להקצאה ולבחור בגוף המתאים ביותר למילוי הצרכים הציבוריים על הצד הטוב ביותר." אין חולק כי העירייה והוועדה לא היו צד להסכם הפשרה שנחתם בין העמותה לאלרוב, והוא גם לא נעשה על דעתה ו/או בידיעתה, באופן היכול לחייב אותה להקצות קרקע לבית כנסת בשטח הפרוייקט או בכלל. עסקינן בהליכי הקצאת קרקע, שהינם הליכים מיוחדים על פי הדין, אשר אינם בתחום הסמכות העניינית של בית משפט זה על פי חוק בתי המשפט (נוסח משולב),התשמ"ד - 1984, אלא בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לקבוע בהוראות סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, וסעיף 10 לתוספת הראשונה לו. העמותה לא נקטה בצעד אופרטיבי, מעשי כלשהו כדי שתוקצה לה קרקע. אם חפצה העמותה לקדם באמת ובתמים את עניין הקצאת הקרקע, היה עליה להגיש בקשה מתאימה בדרך המקובלת ולא לנסות לעקוף את פעולת הוועדה על ידי פנייה לבית המשפט במסגרת צו מניעה. העמותה, שהתחייבה בהסכם הפשרה, לפעול כמיטב יכולתה להוצאת הייתר בנייה, לא ביצעה כל פנייה לוועדה בעניין הקמת בית הכנסת הארעי, לא בדרך המותוות על פי הדין ולא בדרך אחרת. בטרם פונה העמותה לקבלת סעד מבית המשפט כנגד רשות מנהלית, יהיה עליה לנסות ולמצות את ההליכים הקבועים בדין לצורך קבלת הסעד מאותה רשות. (ראה בג"צ 394/72 פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית פ"ד כז (2) 325, בעמ' 332-333). בנסיבות אלו, בהן ההליכים הנדרשים על פי הדין לשם קבלת אישור מהוועדה לא החלו כלל ובוודאי שלא מוצו, אין מקום להושטת סעד כלשהוא לעמותה, שהוא בבחינת סעד זמני, מוקדם ותיאורטי, כל שכן, לא על ידי בית משפט זה, שהעניין כאמור, כלל אינו מצוי בתחום סמכותו. למעלה מן הצורך, אוסיף לגופו של עניין, ואומר כי כעולה מתגובת העירייה, הקמת בית הכנסת, כמבוקש, אינה ברשימת השימושים המותרים על פי התב"ע ועומדת בניגוד לנוהלי משרד הפנים ופקודת העיריות המתייחסים להקצאת מקרקעין, זאת באשר, על פי הוראות התב"ע החלה במקום(2586 ו- 2586 א), השימושים המותרים במגרש לבנייני ציבור אינם כוללים מבני דת. העירייה אף הגישה תעודת עובד ציבור של מר דניאל לס (להלן: "תעודת עובד הציבור"), המשמש כמנהל מחלקת שירותי בנין ערים באגף תכנון ובנין ערים, ממנה עלה כי שימוש של בית כנסת בשטחים השונים של הפרוייקט, אינו נכלל בשימושים המותרים על פי הוראות התב"ע. תעודת עובד הציבור, לא נסתרה על ידי העמותה שבחרה שלא לחקור את מר לס. העירייה אינה מקצה קרקע לבניית בית כנסת חדש, כאשר אין צורך ציבורי בכך, ובמקרה דנן, היות שיש מספיק בתי כנסת המצויים בסביבה הקרובה ומחמת מיעוט המתפללים בסביבה, לא מתקיים הצורך הציבורי, האמור. מכאן, שאף אם הקצאת המקרקעין היתה בתחום סמכותי, הרי שהסעד אליו עותרת העמותה אינו ניתן לביצוע ואכיפה בפועל. טענתן של העירייה והוועדה, כי לא היו צד להליכים המשפטיים שהתנהלו בין העמותה ואלרוב בעבר, בדין היא, ולפיכך, אין עילה ויריבות כנגדן. לא ניתן לאכוף הקצאת קרקע לעמותה פרטית, לטובת בית הכנסת על ידי בית משפט זה בכלל, ובפרט, לא במסגרת סעד זמני. סעד עצמי 21.בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), סעיף 19 - החזרת גזלה, נאמר כי: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18 (ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון כזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק וכתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה כזכויותיהם." העמותה טוענת, כאמור, כי אלרוב, נקטה בדרך של הפעלת סעד עצמי בכוח, במקום לפנות לבית המשפט ולקבל סעד חוקי, אולם היא אינה טוענת להחזרת החזקה במקרקעין לידיה, בהתאם לסעיף 19 לחוק המקרקעין, אלא מבקשת כי יוקם מבנה בית כנסת זמני נוסף עד שתתברר ותוכרע שאלת זכאותה למבנה קבוע בתובענה העיקרית. העמותה בחרה להרחיב את היריעה, ולעתור לסעד עיקרי שאינו קשור לחזקה במבנה בית הכנסת הארעי שפונה או במקרקעין עליהם היה קיים. העמותה מבקשת, כי בית הכנסת יוקם במקום שיוקצה לה על ידי העירייה. ברור, כי היום, לאחר שנה כשבמקום בו היה מוצב בית הכנסת, החלו בעבודת פיתוח (כביש ומדרכה כחלק מרחוב פינקס), לא ניתן להורות על הצבת בית בית הכנסת. איני מביע דעתי כאן, כיצד הייתי נוהג לו היתה באה לפניי, בקשת עמותה למתן צו מניעה, בטרם עשתה אלרוב סעד עצמי, אך משפנתה העמותה לבית המשפט רק לאחר הפינוי, כשידעה על כוונתה זו של אלרוב, (היות שהתריעה על כך בכתב זמן רב יחסית לפני הפינוי), אך לא נקטה בכל צעד אופרטיבי בטרם נעשה הסעד העצמי, כגון פנייה מוקדמת לבית המשפט, הרי שיש לראותה כמי שהשתהתה שיהוי בלתי סביר בפנייתה. כאמור, אף אם רצתה העמותה לקבל את החזקה לידיה בקרוואן שפונה, הדבר בלתי אפשרי בהיבט המעשי, היות שבשטח הציבורי, בו הוא הוצב, כבר החלו בעבודות פיתוח וסלילת הכביש וכיום הוא משמש כמדרכה, לפיכך, לא ניתן בשום פנים ואופן להציב שם חזרה את הקרוואן, ולהחזיר לה את החזקה במבנה בית הכנסת הארעי, ואם עותרת העמותה לקבלת קרקע חלופית, הרי שבודאי אין זה סעד המיועד לשמור על המצב הקיים, אלא לשנות את המצב הקיים (ראה הרחבה בנושא זה בסעיף 20 לפסק הדין בפרק הקצאת קרקע). עוד נטען על ידי העמותה, כי בית הכנסת הארעי פונה, ללא התראה מוקדמת, וללא העברה מסודרת של תכולת בית הכנסת לידי המתפללים, אשר לא הוחזרה לידיהם עד היום. כאמור, לצורך החלטתי זו, קבעתי, כי העמותה ידעה על הפינוי המתעתד לבוא בתום תקופת שלוש השנים, לרבות האפשרות שאלרוב תעשה סעד עצמי, וידיעתה זו באה לידי ביטוי במכתבים ששלחה לעירייה, שם היא כותבת זאת מפורשות. אלרוב טוענת כי כחודש טרם סיום תקופת שלוש השנים, הודיע נציג מטעמה - מר גלעד אמיר, ליו"ר העמותה - מר יצחק שלו, כי בתום התקופה היא תוציא את מבנה בית הכנסת הארעי מן השטח. בסיכומיה טוענת העמותה כי " מר שלו מכחיש בתוקף קבלת הודעה מעין זו" ברם, בניגוד למתבקש, לא זימנה העמותה את מר שלו כדי שיאשש גירסה זו, או יזים טענת אלרוב. אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בעניין הימנעות בעל דין מלהעיד נקבע בע"א 795/99 פרנסואה נ. פוזיס פ"ד נד (3) 107, עמוד 118 נקבע: "הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהמנעות בעל דין להעיד. במצב דברים זה רשאי בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד בעוד שבעל דין מוחזק ככלל כעד מרכזי". בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה (1) 736, בעמוד 760 נאמר : "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, בעמוד 658 נקבע: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד". לאור הדברים האמורים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בניגוד לטענתה, העמותה יודעה, וידעה על הפינוי השני בתום תקופת שלוש השנים, ולכן שאלת הסעד העצמי אינה רלוונטית לעניין מתן או אי מתן הסעד הזמני. החזרת המטלטלין 22.העמותה מבקשת "להחזיר בדחיפות ולאלתר את כל המטלטלין ותשמישי הקדושה שהועלמו על ידי אלרוב במהלך הריסת מבנה בית הכנסת", אולם על פי תצהירו של מר רון גלר מנהל באלרוב, שלא נסתר, ספרי התורה שהיו מצויים בבית הכנסת הארעי, נמסרו לידי רב בית הכנסת, כבר ביום 13.11.03, ויתר הציוד אוחסן במחסניה של אלרוב, אולם נציגי העמותה שהוזמנו לקחת את הציוד מספר פעמים. אף אנוכי ביקשתי אותם לעשות כן, בישיבה מיום 04.03.04, והם לא עשו זאת, ועתה במסגרת סיכומיה, מבקשת העמותה כי הציוד יוחזר רק לאחר הקמת מבנה בית כנסת חדש (סעיף 2.7 לסיכומי העמותה). אלרוב מוכנה, מזומנה ואף מבקשת, כי הציוד ילקח, והעמותה היא שלא נענית, ולפיכך עתירתה בעניין זה, אינה ברורה. אם הציוד עומד לרשותה, והעמותה בוחרת שלא לקחת את הציוד עד היום, גם בעניין זה, אין לה להלין אלא על עצמה. חובת תום לב של המבקשת 23.בבוא ביהמ"ש לשקול מתן צו זמני, אחד השיקולים המנחים אותו הינו השיקול האם הבקשה הוגשה בתום לב בניקיון כפיים תוך בחינת התנהגות הצדדים ועמידתם בחובת גילוי מלוא המידע ובחובתם לנהוג בהגינות ובסבירות כאשר המבחן לתום הלב אינו סובייקטיבי אלא דווקא אובייקטיבי (ראה רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם פד"י נה (2) 433 ורע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות נ' מסגרית האחרים אבו פד"י נה (2) 307 ורע"א 3779/00 בירס נ' וולסון תקדין עליון 2000 (3) 1229). שיקולי היושר, שנקבעו בעבר בפסיקה, נקבעו בשנים האחרונות במפורש, בדרך של חקיקה, כשנקבעה תקנה 362 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, לפיה בוחן ביהמ"ש האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. 23.1 שיהוי שאלת תום הלב הקבועה בתקנה 362(ב)(2) כוללת בחובה גם את השאלה האם השתהה המבקש בבקשתו יתר על המידה. בפסק דין חלמיש נ' אשרז (שהוזכר קודם לכן), נקבע ע"י ביהמ"ש בעמוד 50 כי: ”נמצא שעל המבקש צו ביניים, מוטלת חובה לשכנע את בית המשפט בדוחק הנסיבות שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו המוקדמת. מבקש שהשהה את בקשתו אינו יוצא ידי חובה זו, שהלוא בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו, שהצו חיוני ושנתינתו אינה סובלת דיחוי. ודוק: אינני אומר ששיהוי שלעצמו יביא בכל הנסיבות להשבת פני המבקש ריקם; אך למצער ניתן לומר שהעדר נימוקים כבדי משקל להיפוכו של דבר כך בדרך כלל יש לנהוג ”. שיהוי כאמור יוצר חזקה כי המבקש לא ראה את בקשת הצו כדחוף (ראה גם השופט גורן בסיפרו, סדר הדין האזרחי, עמוד 404, ער"א 341/87 זלמן הרשקוביץ נ' עין ורד פד"י מ"ד(2) 286). כאמור, השיהוי עצמו אינו מהווה מחסום להגשת הבקשה, ויש לבחון את השיהוי בהתייחס גם לנשוא הצו. כאמור לעיל, העמותה קיבלה הודעה מוקדמת של כחודש ימים על כוונתה של אלרוב לפנות את בית הכנסת הארעי ולהוציאו משטח הפרוייקט, יתרה מזאת כבר ב 24.06.03 במכתבו הנזכר לעיל של עו"ד בטיט ב"כ העמותה דאז למר אלי לוי, נאמר כי בית הכנסת יפונה לאחר השלמת הבנייה, דהיינו, חלפו כחמישה חודשים לפחות, בטרם החליטה העמותה לפנות לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני שנדונה בפני כבוד השופט יפרח. לא זאת בלבד אלא שגם בקשה זו שבפני, הוגשה ביום 08.02.04, למעלה מחודשיים לאחר שבקשתה הקודמת של העמותה נמחקה, מאחר שלא הגישה את התביעה העיקרית במועד, וכשלושה חודשים לאחר ביצוע הפינוי עצמו. אני סבור כי באופן התנהלותה של העמותה קיים שיהוי ניכר אשר לא מצאתי לו כל הצדקה, ואשר סותר את טענתה של העמותה כי הצו חיוני ונתינתו אינה סובלת דיחוי. למותר לציין כי כל קביעותיי האמורות, הינן אך ורק לצורך ההליך שבפני ולמבקשת תהא הזדמנות ויהיה לה את יומה בבית המשפט להביא ראיות ולהוכיח טענותיה. הסעדים המבוקשים בבקשה ביחס לסעדים המבוקשים בתובענה 24.הסעד המבוקש מבקש לשנות מצב קיים מטרתם העיקרית של סעדים זמניים היא לשמור על המצב הקיים. רוב הסעדים הזמניים, לסוגיהם השונים, מיועדים בעיקר, לשמירת המצב הקיים העלול להשתנות במידה ולא ינתן הצו. הענקתו של סעד זמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה (ראה ספרו של גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית 399). "קיימים שיקולים מיוחדים לעניין מתן צו עשה זמני דווקא. ייחודו של צו העשה הזמני הנו, שברגיל יש בו דווקא כדי לגרום לשינוי מהמצב הקיים. שינוי שכזה בהליך זמני הוא נדיר (בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים (טרם פורסם, ניתן ביום 18.6.03). אין אפוא תמה, כי קשה יותר לקבל צו עשה זמני (גורן, שם, 419). ואכן, צו עשה זמני יינתן כאשר יהא בו כדי לסכל שינוי חד צדדי מהמצב הקיים, שבוצע זמן קצר ביותר קודם לכן ופגיעתו חמורה. במילים אחרות: אם אדם שינה בין לילה את המצב, יורו לו להשיבו כמקודם, בבחינת החזרת המצב לקדמותו לשם שמירה עליו, אולם, זאת רק בסמיכות ממש למעשה. נושא זה כרוך וקשור אפוא לסוגיית השיהוי המיוחדת לצו העשה, שאם השתהה המבקש מעבר לסמיכות הזמנים האמורה, יחשב הצו הזמני המבוקש על-ידו כשינוי של המצב הקיים. מן העבר השני נקשר הנושא למיצוי הסעד הסופי בזה הזמני, שהרי עשייה להבדיל מהימנעות יש בה כדי להוות תרופה אופרטיבית. מכאן שבעתיים היא נדירותו של צו העשה הזמני." בש"א (מחוזי - ירושלים) 2058/03 - מזרחי אסתר נ' כהן יוסף ואח'. תק-מח 2003(2), 8746, עמ' 8748). בבקשה דנן, שמירת המצב הקיים פרושו, אי נקיטת כל הליך ובכלל זה הקמת בית הכנסת הארעי מחדש, ואילו העמותה מבקשת את בית המשפט להורות על הקמת בית הכנסת מחדש בזמן שהשטח בו עמד, כאמור, משמש כיום מדרכה, והקמתו בשטחים אחרים ברחבי הפרוייקט מנוגדת לשימושים המותרים על פי התב"ע, כפי שפורט לעיל. יתר על כן, אם מבקשת העמותה (והיא אכן מבקשת), כי בית המשפט יורה לחילופין על הקצאת קרקע חלופית במקום אחר, הרי שבמקרה זה, על אחת כמה וכמה, שאין מדובר בשמירת המצב הקיים אלא ביצירת מצב ומיקום חדש לבית הכנסת, והכל במסגרת סעד של צו מניעה זמני. הסעד המבוקש אין בו כדי לשרת את הסעד העיקרי סעד זמני אינו צריך להיות דווקא מאותו מין כמו הסעד הנדרש בתביעה גופה, היינו גם בתביעה אשר אין עניינה מתן צו מניעה, יכול בית המשפט ליתן צו מניעה זמני. אך תנאי בל יעבור הוא, כי הצו הזמני יהא טפל לתביעה עצמה, ומטרתו תהא, להבטיח את יעילותו של הסעד העיקרי, אשר ינתן לאחר מכן (י זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) 614) (ראה לעניין זה ע"א 213/64 ברא"ז נ' נציב המים, משרד החקלאות, פ"ד יח(3) 647, רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצות סיגריות (1992) בע"מ נ' ש. שמיע בע"מ (לא פורסם) תקדין עליון 97(2) 746, רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ פ"ד מז (5) 165, 168). מטרתו של צו המניעה הינו הבטחת מימוש זכותו של התובע בתביעה העיקרית, בקשה לצו מניעה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, עליה להיות חלק מהתובענה עצמה, ו"לשרת" את הסעד העיקרי. לא יתכן מצב בו יתקבל סעד זמני שאינו מבוקש ואינו קשור לסעד העיקרי. בענייננו הסעד המבוקש על ידי העמותה, מבקש לשנות מצב קיים, ואינו משרת את הסעד העיקרי כיוון שמן הטעמים שפורטו לעיל, הסעד לו עותרת העמותה הן בבקשה לצו מניעה זמני והן בתובענה העיקרית,(שם מתבקש צו עשה קבוע ואכיפת הסכם הפשרה), הוא אינו מעשי ובלתי אפשרי לאוכפו. מאזן הנוחות 25.כלל הוא כי על המבקש סעד זמני להראות כי מאזן הנוחות, דהיינו, הנזק העלול להיגרם למבקשת לעומת נזק שיגרם למשיב, נוטה לזכותה. שאלה זו כרוכה באופן הדוק בשאלה האם ניתן לפצות את התובעת בכסף, במידה ולא יינתן הצו, זאת לעומת הנזק שעלול להיגרם לנתבעים אם תתקבל התביעה. (ראה רע"א 2739/98 HABBOUB BROS.CO נ' NIKE INTERNATIONAL פ"ד נד (1) 614). "כידוע צו מניעה זמני נועד להקפיא את מצב הדברים הקיים, וזאת על מנת לאפשר לתובע למצות את זכויותיו כלפי הנתבע במלואן. ואולם, מכיוון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני מתקבלת בתנאים של חוסר ודאות באשר לצדקת כל אחד מן הצדדים לסכסוך, על בית-המשפט להציב הסדר זמני שישקף איזון אינטרסים הולם בין התובע לבין הנתבע. כאשר צו המניעה הזמני ניתן על רקע טענות הדדיות של הצדדים להפרת חוזה העומד ברקע היחסים המשפטיים ביניהם, איזון זה ייעשה בראש ובראשונה בהתבסס על החוזה עצמו". (ראה דבריה של כב' הש' דורנר ברע"א 2592/02 חוצות היוצר חיפה בע"מ נ' י.ד.ס. סקיי פאב בע"מ, דינים עליון כרך סב 220). העמותה טוענת, כי באם לא יינתן צו המניעה הזמני, ולא יוקם מבנה ארעי שישמש כבית כנסת עד להכרעה בתובענה העיקרית, עלול להיגרם לה נזק חמור ביותר שיביא להתפוררות קהילת בית הכנסת. אלרוב טוענת, כי לא זאת בלבד שהעירייה אינה מאשרת את החזרת מבנה בית הכנסת הארעי לשטח, אלא שמתן צו המניעה הזמני, כמבוקש, מהווה סיכון בטיחותי, היות שכיום במקום בו עמד בית הכנסת הארעי ישנה מדרכה, והעמדת בית הכנסת במקום זה, תחייב אנשים לעוקפו ולפסוע על הכביש עצמו. כן, טוענת אלרוב, כי לאחר הפינוי השני, השלימה את עבודות הסלילה והפיתוח במקום בו הוצב בית הכנסת הארעי, בהתאם להתחייבויותיה כלפי העירייה, המעוגנות הן בתוכנית החלה על שטח הפרוייקט, והן בהתחייבויות המגובות בערבויות בנקאיות בסכומים גבוהים ביותר. מתן הצו כמבוקש, יעמיד את אלרוב במצב בו היא מפרה את התחייבויותיה, ויגרם לה נזק כספי. בית הכנסת יכול להיות ממוקם באופן זמני, גם במבנה שכור. אפשרות זו צויינה על ידי הצדדים מפורשות בהסכם הפשרה, וגם במהלך הדיונים בפני, עת ניסו הצדדים להגיע להסדר פשרה, הועלתה אפשרות זו, אך לא השתכנעתי, כי נציגי העמותה היו מעוניינים באפשרות כזו, ולא התרשמתי, כי עשו מאמצים עליונים לאתר מקום כזה בשכירות. אם אפשרות זו, עלתה בהסכם הפשרה במפורש כפתרון קבע בעתיד, לא ברור מדוע פתרון כזה לא היה יכול להיות פתרון נכון כסעד זמני. אני סבור, כי כיום משנותרו בשכונה כשלוש משפחות בלבד, גם אם מתקיים צורך אמיתי בקיומו של בית כנסת עצמאי, הרי שבאיזור השכונה מצויים ארבעה בתי כנסת אשר יכולים לשמש את העמותה, וכנראה, שאף משמשים אותה כיום (כפי שהובא בסעיף 22 לתצהירו של מר רון גלר), ואני סבור, כי עם פתיחות ונכונות, להגיע להסדר זמני, לא יהיה זה בלתי נמנע, שנציגי העמותה יצטרפו או יעשו שימוש מקביל באותם בתי כנסת, עד מתן הכרעה בתובענה, שהגישו. יש לציין, כי גדול הפוסקים הרמב"ם (רבינו משה בן מימון 1135-204), כשהגדיר "בית כנסת" קבע כי: "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית, שיכנסו בו לתפילה, בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית כנסת" (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק יא', הלכה א'). כאמור, נכונות ופתיחות, יאפשרו לפרנסי ולחברי העמותה למצוא את אותו "בית", שיכנסו בו לתפילה את באי בית הכנסת. שאלת מאזן הנוחות כרוכה באופן הדוק, גם בשאלה האם ניתן לפצות את התובעת בכסף. בענייננו, עניין הפיצויים הוסדר מבעוד מועד באמצעות הערבות הבנקאית, שיועדה למימון הקמת בית הכנסת החדש ו/או לשכירת מקום חלופי שישמש כבית כנסת, ולכן התפוררות קהילת המתפללים אינה הכרח המציאות, וניתן למונעה, על ידי עשיית שימוש בכספים אלה. בבדיקת מאזן הנוחות, יש לבחון גם את האינטרס הציבורי, בקיומם של כביש ומדרכה, והאינטרס, כי קרקע לא תוקצה בניגוד לחוק, ולא יבנו מבנים ללא היתרים, תוך סיכון המשתמשים בהם. לאור האמור לעיל, השתכנעתי כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת אלרוב. סוף דבר 26.מכל הטעמים האמורים לעיל, החלטתי שלא להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה שבפניי, וכל עוד לא הוכרעו טענות העמותה לגופן, לרבות טענותיה, כי לא היה מקום לפנות את בית הכנסת, בטרם הוקצה לו מקום חלופי אחר, לא מצאתי בשלב זה, להשית הוצאות על מי מהצדדים, ואני קובע הוצאות ההליך שבפניי, בסך של 7,500 ₪ + מע"מ, (כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק), לטובת הצד, שיזכה בתובענה בהתאם לתוצאות פסק הדין. הקצאת קרקעות