השופט ת' אור בפנינו שלושה ערעורים, אשר הדיון בהם אוחד. הערעורים מופנים כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר בין היתר, הצהיר בפסק-דינו על בטלותה החלקית של החלטה מס' 737 של מועצת מקרקעי ישראל, מיום 17.12.1995, אשר עניינה בביצוע הרחבות של יישובים, ובהם מושבים. העובדות וההליכים 1. האגודה השיתופית בארותיים, מושב עובדים, החליטה על הרחבת המושב. המדובר בהקצאת קרקע המשמשת לייעוד חקלאי, לצורך הקמת בתי מגורים והרחבת היישוב. הקרקע שייכת למינהל מקרקעי ישראל, והיא בבחינת מקרקעי ישראל, כמשמעות מושג זה בחקיקה. לצורך זה, נערכה הגרלה בין חברים במושב, כדי לקבוע את חלוקת המגרשים באזור ההרחבה. לבית-משפט קמא הוגשה תובענה על-ידי קבוצה של תובעים, תושבי המושב (להלן - התובעים). איש מן התובעים אינו חבר המושב. מדובר בצאצאים של מי שיש להם משקי עזר במושב (היינו, גם הוריהם אינם חברים). ההגרלה האמורה בוצעה, בלי שהתאפשר לתובעים ליטול בה חלק. בעקבות זאת, פנו התובעים לבית-המשפט. בין השאר תקפו התובעים את החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 17.12.1995, אשר יוצרת את המסגרת הנורמטיבית לביצוע ההרחבה. טענתם הייתה, כי בהחלטה זו האצילה מועצת מקרקעי ישראל, שלא כדין, לאגודות שיתופיות את הסמכות לנהל את מקרקעי ישראל שבתחומן של האגודות. במוקד טענה זו עומדת הוראת סעיף 4(א) להחלטה 737, הקובעת כך: "מגרשי המגורים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים שיומלצו על ידי האגודה, ובלבד שהמגרש מיועד למגורים והמועמד אינו בעל זכות של נחלה, מגרש מגורים או משק עזר בישוב, או בישוב אחר, וכן אינו חבר קיבוץ או חבר מושב שתופי". 2. בית-משפט קמא קיבל את טענת התובעים בנקודה זו. בית-המשפט עמד על כך שהמקרקעין שבהם מדובר הם מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל. על-פי סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף שהופקד על ניהולם של מקרקעי ישראל. על-פי סעיף 3 לחוק זה, תפקידה של מועצת מקרקעי ישראל הוא לקבוע את המדיניות הקרקעית שלפיה יפעל מינהל מקרקעי ישראל, ולפקח על פעולותיו של המינהל. בית- המשפט עמד גם על שורה של החלטות של מועצת מקרקעי ישראל, המבטאות את תפקידה בקביעת המדיניות לניהולם של מקרקעי ישראל. בית-המשפט קבע, כי בסעיף 4 להחלטה 737 האצילה מועצת מקרקעי ישראל לאגודות השיתופיות את שיקול-הדעת המסור לה באשר לזהות החוכרים של המגרשים במסגרת ההרחבה. בית-המשפט ראה בהוראה זו משום התפרקות של המינהל מתפקידו, שנמסר לו על-ידי המחוקק, לנהל את אחד המשאבים הלאומיים החשובים ביותר. בית-המשפט קבע עוד, כי אצילת הסמכות האמורה הייתה שלא כדין. בעל סמכות חייב להפעילה באופן אישי, ואינו רשאי לאצול אותה לאחר אלא אם הורשה לכך באופן מפורש, או אם התכוון החוק להתיר אצילה. בית-המשפט קבע, כי בחוק מינהל מקרקעי ישראל אין כל הוראה המסדירה האצלת סמכויות על-ידי מועצת מקרקעי ישראל. אין גם כל טענה כי החוק התכוון להתיר אצילה. בית-המשפט הוסיף, כי הקריטריונים שקבעה מועצת מקרקעי ישראל לצורך זכאות לקבל מגרשים במסגרת ההרחבות מותירים לאגודה השיתופית מרחב פעולה רב ביותר בקביעת הזכאים. המדובר בהעברת סמכות, שלא כדין, ממועצת מקרקעי ישראל לאגודות השיתופיות. 3. נוכח דברים אלה, קבע בית-המשפט כי החלטה 737 בטלה, ככל שהיא מתייחסת להאצלת סמכויות המינהל לאגודות השיתופיות. בית-המשפט הבהיר, כי אין משמעות הדבר שההחלטה האמורה בטלה על כל חלקיה. לפיכך, דחה בית-המשפט את בקשת התובעים להכיר בהם כזכאים להקצאת מגרשים. אשר לעתירה כי יוצהר על בטלות ההגרלה שהתקיימה ביום 15.11.1995, קבע בית-המשפט כי משנשמרו מגרשים שניתן להקצותם לתובעים, אין כל טעם לפגוע במי שזכו במגרשים באותה הגרלה. כן ציין בית-המשפט, כי לא כל הצדדים הנוגעים בדבר היו בפניו. לפיכך, הועיד בית-המשפט מועד מאוחר יותר, לצורך שמיעת טיעון בעניין זה. מן החומר שבפנינו עולה, כי לאחר ששמע טיעון בנקודה זו, נתן בית-המשפט החלטה ביום 23.6.1997, ובה דחה את בקשת התובעים להצהיר על בטלות ההגרלה שקיים המושב בין חבריו. הערעור שבפנינו אינו סב על החלטה זו. 4. על פסק-דינו האמור של בית-המשפט הוגשו ערעורים אחדים. מינהל מקרקעי ישראל הגיש ערעור (ע"א 4014/97), ובו הוא תוקף את הצהרת בית-המשפט על בטלותה החלקית של החלטה 737. האגודה השיתופית ערערה (ע"א 3962/97), והוסיפה בערעורה טיעונים הבאים לתמוך בהוראות החלטה 737 אשר בית-משפט קמא הצהיר על בטלותן. התובעים ערערו (ע"א 4007/98) על החלטת בית-המשפט בחלק האופרטיבי של פסק-דינו, לדחות העתירה, לכך שיוצהר כי התובעים זכאים כל אחד לקבל מגרש במסגרת תכנית פיתוח היישוב או לחלופין להירשם כמועמדים להקצאת מגרשים במסגרת התכנית הנ"ל. תוקפה של החלטה 737 5. השאלה המרכזית שאותה מעורר פסק-דינו של בית-משפט קמא היא שאלת תוקפה של החלטה 737, ובאופן ספציפי תוקפה של הוראת סעיף 4(א) של החלטה זו. בית-משפט קמא קבע כי הוראה זו בטלה, ועיגן בקביעה זו את התוצאה של קבלתה (החלקית) של התובענה שהגישו התובעים. מסקנתו של בית-משפט קמא בדבר בטלותה של הוראה זו נובעת מן הקביעה, כי יש בהוראה האמורה אצילת סמכות אסורה אל המושבים. אצילת סמכות משמעה העברת הסמכות לגוף אחר, אשר הופך ל"...'רשות מוסמכת', שלה סמכויות שלטוניות כמו לרשות המוסמכת עצמה" (דברי השופט ברק בבג"ץ 2303/90, 3709 פיליפוביץ ואח' נ' רשם החברות ואח' (להלן - פרשת פיליפוביץ [1]), בעמ' 423). השאלה היא, אם אמנם ניתן למצוא בהחלטה 737 העברה של סמכות מאת הרשות המוסמכת אל גוף אחר, תוך הפיכתו של גוף זה לרשות מוסמכת. שאלה זו מתעוררת במקרה שבפנינו ביחס לשתי סמכויות. סמכות אחת שבה מדובר היא זו של מועצת מקרקעי ישראל, אשר הוסמכה לקבוע את המדיניות הקרקעית שלפיה יפעל המינהל, ולפקח על פעולות המינהל (סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל). הסמכות השנייה היא של מינהל מקרקעי ישראל, אשר הופקד על ניהול מקרקעי ישראל (סעיף 2 לחוק). בעקבות הערות שהושמעו במהלך הדיון בפנינו, הסכים בא-כוח התובעים לקבלת ערעורו של מינהל מקרקעי ישראל ולביטול החלק בפסק-דינו של בית-משפט קמא שעל-פיו בטלות חלק מהוראות סעיף 4 להחלטה 737. עם זאת, בשל חשיבותה הכללית של השאלה, אבהיר בקצרה את נימוקיי להכרעה זו, ולגישתי כי אין למצוא בהחלטה 737 אצילה של הסמכויות הנזכרות. 6. אפתח בסמכותה של מועצת מקרקעי ישראל לקבוע מדיניות קרקעית לפעולת מינהל מקרקעי ישראל. מן החומר שבפנינו עולה, כי מועצת מקרקעי ישראל אמנם התוותה מדיניות לצורך ביצוע ההרחבות, ולא העבירה את סמכותה לקבוע מדיניות בתחום זה לגופים אחרים. בגדרה של מדיניות זו קבעה המועצה עקרונות לביצוע ההרחבות - ההרחבות יבוצעו בתחום השטח הבנוי של כל ישוב או בצמידות אליו; ההחלטה על ביצוע הרחבה היא של כל יישוב ויישוב; כל יישוב חייב לתת את עזרתו הפעילה בביצוע ההרחבה; המינהל יקבע את מספר המגרשים שבהם תיעשה הרחבה ואת דמי החכירה שישולמו במסגרת ההרחבה. . על היבטים אלה אין מחלוקת. השאלה שהתעוררה בהליך זו מתייחסת להיבט של קביעת זהותם של מי שיתיישבו במגרשים שיוקצו במסגרת ההרחבה, ויתקשרו לצורך זה בהסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל. בניגוד לנטען על-ידי התובעים בבית-משפט קמא, ולגישה העולה מפסק-דינו של בית-המשפט, איני סבור כי מועצת מקרקעי ישראל העבירה לאחרים את סמכותה בכל הנוגע להיבט האמור. הסמכות לקבוע מדיניות קרקעית לא הועברה לידי המושבים. מה שנמסר לכל מושב ומושב, ולכך עוד אדרש ביתר פירוט בהמשך, הוא היכולת לקבוע, באופן נקודתי, ובהתאם לצרכיו ולאופיו, רשימת מועמדים מומלצים להתיישבות במסגרתו. להמלצה זו אין כוח מחייב. הסמכות לקבוע מדיניות קרקעית כוללת, הייתה ונשארה בידי מועצת מקרקעי ישראל, ובידה בלבד. 8. זאת ועוד, בניגוד לנטען, מועצת מקרקעי ישראל לא התפרקה מן הסמכות לקבוע מדיניות קרקעית בנושא האמור. אכן, מהחלטה 737 עולה כי מועצת מקרקעי ישראל קבעה מדיניות בנושא זה. במדיניות זו שני רכיבים עיקריים: רכיב אחד הוא קביעתם מראש של תנאי מסגרת כלליים, הקובעים סייגים להתיישבות במסגרת ההרחבות. במסגרת זו, קבעה מועצת מקרקעי ישראל מראש את פסלותם של מועמדים שהם בעל נחלה, מגרש מגורים או משק עזר ביישוב שבו נעשית ההרחבה, או ביישוב אחר, או שהוא חבר קיבוץ או מושב שיתופי (סעיף 4(א)). כן נקבע, כי החכרת המגרשים תיעשה רק לבני-זוג או לאנשים בודדים, וכי חברות, תאגידים ועמותות לא יהיו זכאים להסכם פיתוח או לחכירת מגרשים במסגרת הרחבות (סעיף 4(ה)). בגדרו של הרכיב השני למדיניות הוחלט לאפשר ליישובים המבצעים הרחבה להמליץ על המועמדים להתיישבות במסגרת ההרחבה, תוך שהסמכות לעניין ההתקשרות עם המועמדים נותרת בידי המינהל. גם בכך יש משום קביעת מדיניות כללית, על-ידי מועצת מקרקעי ישראל. ביסודה של מדיניות זו מונחת התפיסה שלפיה, בסוגיה שבפנינו, רצוי להימנע מהצבה מוקדמת של אמות-מידה חובקות כול, וראוי לתת משקל להמלצותיהם של היישובים הנוגעים בדבר. תפיסה זו מעוגנת בשני שיקולים, השלובים זה בזה. השיקול האחד עניינו בהכרה כי המושבים הינם "צורת התיישבות מיוחדת" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3298/92 כץ נ' מינהל מקרקעי ישראל [2], בפיסקה 9 לפסק-הדין). בהתאם לכך, נקבעה מדיניות אשר תכליתה לאפשר לכל יישוב ויישוב לשמור על אופיו ועל צביונו המיוחדים גם בעקבות ביצוע ההרחבות. לכך מיתוסף עוד שיקול אחד. קיים קושי יסודי בכל ניסיון לקבוע מראש אמות-מידה פרטניות, אשר יהיו יפות במידה שווה לקבוצה גדולה של יישובים, אשר מטבע הדברים עשוי להיות שוני ניכר ביניהם. על רקע זה, ההנחה המתבקשת היא כי לכל יישוב ויישוב הכלים הטובים ביותר לבצע את המיון והסינון הראשוניים של המועמדים להתיישבות במסגרתו. המדיניות שנבחרה מבטאת הנחה זו. 9. מן הדברים עולה, כי בניגוד לנטען, מועצת מקרקעי ישראל הפעילה את סמכותה לקבוע מדיניות קרקעית, ולא התפרקה מסמכות זו. אכן, הקונספציה שנבחרה אינה היחידה שניתן להעלות על הדעת. ניתן לתאר תפיסה אחרת, המבקשת להתוות מדיניות שבה נקבעות מראש אמות-מידה פרטניות, בעלות תחולה כללית, במכלול היישובים הנוגעים בדבר. אכן, תפיסה מעין זו אומצה בהחלטה 612, היא קודמתה של החלטה 737. לטענת מינהל מקרקעי ישראל, הניסיון בהפעלתה של החלטה 612 לימד כי תפיסה זו מעוררת, בעניין שבפנינו, קשיים ניכרים. על רקע זה, בין היתר, שונתה התפיסה, ונקבעה בהחלטה 737 מדיניות אחרת. יכולה להיות ביקורת על מדיניות זו. אך אין לראות בה - וזה החשוב לענייננו - התפרקות של מועצת מקרקעי ישראל מסמכותה לקבוע מדיניות קרקעית למקרקעי ישראל. יש בכך משום קביעת מדיניות קרקעית, אשר לדעת המועצה מותאמת להקשר שבו מדובר. מסקנתי היא, כי יש יסוד איתן לקביעה כי המועצה הפעילה את סמכותה החוקית לקבוע מדיניות בנושא האמור (השוו ע"א 4275/94, 6230 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ ואח' וערעור שכנגד [3], בעמ' 538). בהחלטה 737 אין משום האצלה של סמכות המועצה לפי סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל. 10. מכאן לשאלה, אם יש בהחלטה 737 משום האצלה שלא כדין של סמכות המינהל לנהל את מקרקעי ישראל. דומה, כי בשאלה זו התמקדה עיקר המחלוקת בין הצדדים. אין חולק, כי בביצוע ההרחבות נתונה למינהל שורה ארוכה של סמכויות בעלות חשיבות רבה, ובהן הסמכות לקבוע כי יוקצו מגרשים למגורים במושבים; הסמכות לאשר תכניות בניין ערים שיוכנו לשם כך על-ידי כל מושב ומושב; הסמכות להחליט כמה מגרשים יאושרו להקצאה לכל מושב והסמכות לקבוע את תנאי התשלום לכל מגרש. עם זאת, נטען כי ההוראה בסעיף 4(א) של החלטה 737 מעבירה לאגודות השיתופיות את הסמכות לקבוע מי יתיישבו על מקרקעי ישראל, ובכך יש משום האצלה אסורה של סמכות המינהל. לדעתי, יש לדחות טענה זו. החלטה 737 אינה מעבירה את כוח ההכרעה בבחירת המתיישבים אל האגודה השיתופית. אין בהחלטה זו כדי להפוך את המושבים לרשות מוסמכת לצורך קביעת המתיישבים. התפקיד הנמסר לאגודה הוא תפקיד של גוף ממליץ בלבד. הדברים עולים בבירור מהחלטה 737, הקובעת כי מי שיופנו על-ידי המושב אל המינהל הם בבחינת "מועמדים שיומלצו" (סעיף 4(א) להחלטה). החלטה 737 מבחינה הבחן היטב בין תפקידו של המושב, להמליץ על "מועמדים" (ראו גם סעיף 4(ג)), לבין כוחו של המינהל, אשר רק הוא יכול להקנות לפלוני את הזכות להיות "חוכר" (סעיף 5(א) להחלטה). כוח ההחלטה על ההתקשרות עם מועמד פלוני בהסכם חכירה נשמר למינהל מקרקעי ישראל, ונשאר בידיו בלבד. בשל כך, אין בהחלטה 737 משום התפרקות מזכותו (וחובתו) של המינהל שלא להתקשר בהסכם חכירה עם מומלץ פלוני, אם ההתקשרות עמו אינה תואמת את מדיניותו בניהול מקרקעי ישראל. באופן דומה, גם בעקבות החלטה 737, שמורה למינהל הסמכות שלא להתקשר בהסכם חכירה, מקום שבו ההמלצה של האגודה השיתופית על מועמד כזה או אחר נגועה בפגמים כמו שרירות, הפליה וחוסר תום-לב. המינהל, ולא האגודה, נשאר לכל אורך הדרך הגוף היחיד, אשר יש בידיו סמכות ההחלטה על ההתקשרות. "חלוקת עבודה" זו מצויה במיתחם הסבירות. במסגרתה, ניתנת לכל יישוב ויישוב היכולת להשפיע על דמותו ועל אופיו של היישוב, בדרך של סינון המועמדים המומלצים להתיישב במסגרת ההרחבה של היישוב. עמדת המינהל היא, כי לכך יש חשיבות, נוכח העובדה שמדובר ביישובים קטנים יחסית, שיש בהם חשיבות רבה לחיי הקהילה. זאת ועוד, התהליך של מיון המועמדים בכל אחד ואחד מן המושבים - ומדובר במאות יישובים הפזורים ברחבי הארץ - הוא תהליך סבוך ומורכב. בביצועו של תהליך זה יש תועלת רבה בהסתייעות ביישובים עצמם, הן בשל היכרותם הטובה יותר את צורכיהם הייחודיים, והן נוכח האינטרס הברור והישיר של כל יישוב ויישוב בכך שהמועמדים שייבחרו יתאימו למסגרת הקהילתית של מושב בכלל, ולמושב המסוים בפרט. בכך אין לראות אצילת סמכות, כי אם לכל היותר, הסתייעות במושבים במסגרת הפעלת הסמכות. בעניין זה, יפים דבריו של השופט ברק בפרשת פיליפוביץ הנ"ל [1], שבה קבע (בעמ' 422), כי: "...חזקה על החוק שהעניק את הסמכות, כי תכליתו הינה לאפשר לבעל הסמכות להיעזר באחרים לביצוע סמכותו. חזקה זו נובעת ממציאות החיים והשלטון. ריבוי הפעילות השלטונית, הסיבוך שבה, התשתית העובדתית המקיפה המשמשת לה בסיס, כל אלה מחייבים, למען יעילות פעולת השלטון, כי הרשות השלטונית תוכל להיעזר באחרים בביצוע תפקידיה...". כאמור, בהחלטה 737 אין כדי להעביר את כוח ההכרעה ליישוב. כוח זה היה ונשאר בידי המינהל בלבד. החלטה 737 אינה פוטרת את המינהל מחובותיו בכל הנוגע לניהול מקרקעי ישראל, ובכלל זה מהפעלת כוחותיו על-מנת להבטיח, כי מדיניות המועצה תבוצע ביחס למקרקעין שבתחום ההרחבות, ולמנוע עשייה שלא כדין במקרקעין אלה. אכן, בעניין זה מסור למינהל תפקיד אשר לא ניתן להפריז בחשיבותו. המינהל הוא האחראי לניהולו התקין של אחד המשאבים החשובים ביותר של המדינה. מכך נובע, כי על המינהל לצקת תוכן ממשי ביישומה של אחריות כבדה זו, ואין הוא רשאי להתנער ממנה. בדיון שבפנינו, אין צורך שנכריע בדבר מידת המעורבות וההתערבות הראויה הנדרשת מהמינהל בעת שהוא בא לשקול את המלצותיו של כל מושב ומושב בדבר זהות האנשים אשר יזכו בהקצאת מגרשים. ייתכן שיש מקום לגישה, שלאור ההנחיות הכלליות ביותר שבהחלטה 737 בדבר זהות הזוכים במגרשים, תתקיים בחינה יסודית יותר מטעם המינהל בעת שהוא בוחן את המלצותיו של כל אחד מהמושבים לגבי מי שיזכו בהקצאת מגרשים. 11. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הכרעתו של בית-משפט קמא, שלפיה יש בהוראה האמורה בסעיף 4(א) להחלטה 737 משום האצלה שלא כדין של סמכות מועצת מקרקעי ישראל או מינהל מקרקעי ישראל, אינה יכולה לעמוד. 12. בשולי הדברים אתייחס בקצרה לעניין נוסף. הכרעתו של בית-משפט קמא לא הוגבלה להוראת סעיף 4(א) בלבד, וחלה על-פי לשונה על כל הוראה בהחלטה 737 אשר יש בה, לשיטת בית-משפט קמא, אצילה שלא כדין של סמכות. מהחלטת בית-משפט קמא עולה, כי מדובר בעיקר בהוראת סעיף 4(ו). סעיף זה אינו עוסק בשלב של הקצאת המגרשים במסגרת ההרחבה, כי אם בהסדרים שיחולו בשלב שבו מי שחוכר מגרש במסגרת הרחבה, מבקש להעבירו לצד שלישי. על-פי הוראה זו: "בחוזה החכירה של המועמדים יכלל סעיף לפיו במקרה של בקשה להעברת זכויות תדרש, בין היתר, הסכמת האגודה. במקרה של סרוב האגודה יוכלו החוכר או רוכש הזכויות לפנות לרשם האגודות השיתופיות, והחלטתו לענין מתן ההסכמה תהיה סופית". אינני רואה בהוראה זו, ולו לכאורה, התפרקות של המינהל מסמכות כלשהי או העברתה לידי אחר. ככל שעל-פי תנאיו של הסכם החכירה נדרשת הסכמת המינהל להעברת זכות החכירה, וזה המצב בחוזי החכירה של המינהל, אין בהוראה זו ולו רמז להעברת הכוח האמור לידיו של אחר או להתפרקות ממנו. אכן, על פני הדברים, אין מדובר כלל באצילה של סמכות, כי אם בהוראה אשר מטרתה ליצור מנגנון נוסף, אשר יבטיח כי בידי המושב שנעשתה בו הרחבה, יהיו כלים אפקטיביים אשר יאפשרו לו לשמור על צביונו ועל אופיו המיוחדים, גם לגבי תושבים אשר אינם חברי המושב. כעולה מדבריי לעיל, תכלית זו סבירה היא. מכל מקום, אין בהוראה אצילה של סמכות, ועל-כן יש לקבוע, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא מתבטל גם בנקודה זו. התוצאה 13. בא-כוח התובעים ביקש לחזור בו מהערעור שהוגש על-ידיהם, ומוסכם על כל בעלי-הדין בשלושה הערעורים, שבכפוף לקבלת הערעור כאמור (על-ידי ביטול חלק פסק-הדין המבטל את הוראות סעיף 4 להחלטה מספר 737), יידחו הערעורים. אין בהסכמה זו כדי למנוע מהתובעים לטעון לזכות שיוקצו להם מגרשים בתחום המושב בארותיים אם יתברר שקיימים כיום מגרשים אשר ניתן להקצותם, או אם יוקצו מגרשים כאלה בעתיד, בין שתתקיים לגביהם הגרלה ובין שלאו. כל אחד מבעלי-הדין שומר על מלוא טענותיו וזכויותיו, אם תבוא טענה כזו מצד התובעים. 14. התוצאה היא, שערעורי המינהל והמושב מתקבלים, במובן זה שחלק פסק- דינו של בית-המשפט המחוזי, שעל-פיו הוצהר על בטלות חלק מהחלטה 737 מבוטל בזה. יתר חלקי הערעורים נדחים בזה. כמוסכם על בעלי-הדין, כל צד יישא בהוצאותיו. השופטת ד' דורנר אני מסכימה. השופט מ' אילן אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. הקצאת קרקעות