השופט ג' בך: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת "ועדת המוניות" (ועדה אשר מוקמת לפי סעיף 14א' לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן: הפקודה)). המשיב בנינו עובד כנהג מונית החל מיום 15.8.82. הוא הגיש בקשה למשרד התחבורה לקבלת רשיון להפעלת מונית, על גבי טופס שכותרתו היתה: "בקשה לקבלת רשיון להפעלת מונית (לפי סעיף 6(א) לחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 25) התשנ"א-1990)". המשיב עלה בהגרלה שנערכה בהתאם להוראות סעיף 14ד(ה) לפקודה. על כך נשלחה לו הודעה ב-7.11.91, לפיה זכייתו זו כפופה לאישור ועדת המוניות. בישיבת ועדת המוניות מיום 26.3.92 הוחלט שאין להעניק למשיב רשיון כאמור, משום שאין הוא ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 6(א)(2) לחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 25) תשנ"א-1990 הנ"ל (להלן: החוק המתקן). סעיף 6(א) לחוק המתקן הוא במרכז דיוננו, ועל כן אביאו כלשונו כבר עתה: "6. הוראת שעה: (א) על אף האמור בסעיף 14(א) לפקודה, שר התחבורה, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, יקבע לגבי שנת 1990 מכסה של רשיונות להפעלת מונית אשר יוקצו למבקשים לפי סעיף 14(ב) לפקודה, וכן מכסה של רשיונות שיוקצו למבקשים שנתקיימו בכל אחד מהם כל אלה: (1) הוא בעל רשיון בר-תוקף לנהיגה במונית, שניתן לו לפי הפקודה; (2) הוא נהג בישראל במונית, כעיסוק עיקרי; לענין זה, 'עיסוק עיקרי' - עבודה בפועל בנהיגת מונית בישראל, במונית הרשומה בישראל, במשך 6 שנים לפחות מתוך 8 השנים שקדמו ליום ה' בניסן התשמ"ו (14 באפריל 1986) ובמשך 3 השנים לפחות בתקופה שמיום ו' בניסן התשמ"ו (15 באפריל 1986) עד יום תחילתו של חוק זה. (3) הוא לא קיבל מעולם, מהמפקח על התעבורה, רשיון להפעלת מונית, בין לבדו ובין ביחד עם אחר, למעט רשיון שהועבר לו לפי סעיף 14ה לפקודה; (4) הוראות סעיף 14ב לפקודה". הסעיף קובע, אם כן, כתנאי לקבלת רשיון, שהמבקש יהיה נהג מונית בישראל כ"עיסוק עיקרי". החוק אף מגדיר "עיסוק עיקרי" כנהיגה במונית במשך תקופות מסויימות. המשיב לא מילא אחר תנאי זה, שכן כאמור, עבד כנהג מונית רק החל משנת 1982, כלומר במשך 4 שנים בתקופה הרלבנטי, במקום 6 שנים לפחות, כנדרש (אף כי עבד בסך הכל במשך תשע שנים בנהיגה במונית). 2. בערעורו בפני בית המשפט המחוזי טען המשיב (בפנינו), כי אמנם אין הוא ממלא אחר תנאי סעיף 6(א) לחוק המתקן, אך הוא ממלא אחר תנאי סעיף 14(א) לפקודה עצמה. סעיף 14 לפקודה קובע, כי הקצאת הרשיונות לנהגי מוניות תבוצע כך: "14. מכסה שנתית לרשיונות להפעלת מונית: (א) שר התחבורה, לאחר התייעצות עם הארגון המייצג את המספר הגדול ביותר של בעלי רשיון להפעלת מונית ועם ארגון צרכנים כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, יקבע לגבי כל שנה את מכסת הרשיונות להפעלת מונית אשר יוקצו למבקשים שנתקיימו בהם התנאים האמורים בסעיף 14ב (להלן - המכסה השנתית). (ב) במסגרת המכסה השנתית ייקבע מספר רשיונות להפעלת מונית אשר יוקצו למבקשים ששר הבטחון הודיע עליהם למפקח על התעבורה, והם נכים כמשמעותם בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"י-1950, ובלבד שנתקימו בהם התנאים האמורים בסעיף 14ב. (ג) הודעה על המכסה השנתית, ועל אותו חלק ממנה שיוקצה לנכים או בני משפחה כאמור בסעיף קטן (ב), תפורסם ברשומות". התנאים הקבועים בסעיף 14ב לפקודה הינם: "14ב. כשירות לקבלת רשיון להפעלת מונית: מי שנתקיימו בו כל אלה כשיר לקבל רשיון להפעלת מונית: (1) הוא תושב ישראל שמלאו לו שמונה עשרה שנים במועד שנקבע להגשת הבקשה לקבלת רשיון להפעלת מונית; (2) אין לגביו רישום במרשם הפלילי על הרשעה שלדעת ועדת המוניות יש בה כדי למנוע מתן רשיון להפעלת מונית, ואם הוא תאגיד הרשום בישראל - אין לגבי בעלי התאגיד או מנהליו רישום במרשם הפלילי על הרשעה שלדעת ועדת המוניות יש בה כדי למנוע מתן רשיון להפעלת מונית; (3) לדעת ועדת המוניות אין בהפעלת מונית על-ידו כדי לפגוע בבטחון המדינה; החלטה שלא לאשר אדם לקבל רשיון בשל האמור בפסקה זו לא תתקבל אלא על פי פניה של משטרת ישראל". לטענת המשיב, היחס בין סעיף 6(א) לחוק המתקן לסעיף 14(א) לפקודה הוא, שסעיף 6(א) לא נועד לגרוע מן המכסה השנתית לרשיונות להפעלת מונית המוסדרת על פי סעיף 14(א) הנ"ל, אלא להוסיף עליה. מכיוון שהוא עצמו כשיר לקבל רשיון למונית על פי סעיף 14 לפקודה, ומיוון שעלה בהגרלה, היה על ועדת המוניות להעניק לו רשיון כזה. השופט קמא קיבל את ערעורו של המשיב. הוא קבע, כי יש לפרש את סעיף 6(א) לחוק המתקן כמוסיף רשיונות נוספים על המכסה על פי סעיף 14(א) לפקודה. לצורך קביעתו זו בחן את הקשר בין שני הסעיפים הללו, ואת הרקע לחקיקתם. על מנת לדון בטענות הצדדים בערעור, אפרוש אף אני סקירה של הרקע החקיקתי בנסיון לגלות את היחס הראוי בין שני סעיפי החוק האמורים. 3. תחילה נבחן את המצב המשפטי הנוגע להקצאת הרשיונות למוניות באופן כללי, ואחר כך נעמוד על הרקע החקיקתי הספציפי לחוקים שבפנינו. עד לשנת 1986 התבססה השיטה להענקת רשיונות למונית על קריטריונים אישיים של מבקשי הרשיון, כאשר הקריטריון העיקרי התמקד בותק של המבקש בעיסוק בנהיגה במונית. לפי שיטה זו רשאי היה מי שהתקיימו בו תנאים שנקבע, להגיש בקשה לקבלת רשיון למונית במועדים שנקבעו לכך מעת לעת. שיטה זו לא התחשבה כלל במצב הענף ובשקולים כלכליים. לאור הצורך בויסות הקצאת הרשיונות, חוקק בשנת 1986 החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 19), התשמ"ו-1986. חוק זה שינה את סעיף 14 לפקודה, כך שהקצאת הרשיונות למוניות תהיה במכסה שנתית המורכבת משניים: מכסה כללית לכל המבקשים העומדים בתנאי כשירות בסיסייים (על פי הוראות סעיף 14ב' הנ"ל), אשר אינם עוסקים בכישורי המבקש, ומכסה מיוחדת לנכים או בני משפחה של חייל שנספה במערכה, העומדים אף הם בתנאי הכשירות של סעיף 14ב. שיטה זו מכונה "השיטה הכלכלית", ותכליתה להתאים את התרחבות הענף לביקוש ולצרכי הענף, ולהפסיק את הענקת הזכות להפעלת מונית על בסיס ותק (ראה הצ"ח 1757, התשמ"ו, עמ' 33). 4. בשנת 1990 שבה הכנסת לעסוק בנושא הקצאת רשיונות למוניות וחוקקה את החוק המתקן (ס"ח 1336, תשנ"א עמ' 34), אשר סעיף 6 שלו הוא כאמור במוקד ערעור זה. סעיף זה קובע "הוראת שעה", לפיה יוקצו רשיונות למוניות על בסיס השיטה הישנה, היא שיטת הותק (מי שנהיגה במונית היא "עיסוקו העיקרי"). השאלה העיקרית הניצבת בפנינו היא, אם סעיף 6 הנ"ל מוסיף על סעיף 14(א) לפקודה, וקובע כי בנוסף למכסה השנתית תוקצה "מכסה מיוחדת" על בסיס שיטת הותק, או שמא הוא מחליף את סעיף 14(א) למשך שנה אחת, באופן שבשנת תשנ"א יוקצו רשיונות על פי שיטת הותק בלבד, ולא על פי השיטה הכלכלית. השופט קמא קבע, כי הביטוי "על אף" הפותח את סעיף 6(א) לחוק המתקן, יכול להתפרש בשני אופנים הפוכים: "ניגוד 'הפוסל את הראשונים' וניגוד 'המוסיף על הראשונים'". הפירוש הראוי, לדעתו, הוא הפירוש השני, כך שסעיף 6 מוסיף על האמור בסעיף 14 לפקודה. פרשנותו זו נתמכת בשלושה: הצעת החוק המתקן; דברי ההסבר שהתלוו אליה; ותיקון נוסף לחוק הנדון שחוקק בשנת 1992, הוא החוק לתיקון פקודת התעבורה (רשיונות להפעלת מונית - הוראת שעה) התשנ"ב-1992 (להלן: תיקון תשנ"ב). נבחן מקורות אלו בהמשך הדברים. עיון בבקשה הספציפית שהגיש המבקש, מלמד שזו מולאה בטופס מיוחד - אשר כותרתו הראתה שהמדובר בבקשה לפי סעיף 6(א) לחוק המתקן. מסתבר, כי טפסים מסוג אחר לא היו בנמצא כלל בעת הגשת הבקשה. מהפרסום בילקוט הפרסומים (תשנ"א עמ' 2283) עולה, כי שר התחבורה הקצה בשנת 1990 רשיונות להפעלת מונית במכסות לשני סוגים של מבקשים: למבקשים על פי סעיף 14(ב) לפקודה (היינו לנכים) הוקצו 50 רשיונות, ולמבקשים לפי סעיף 6(א) לחוק המתקן הוקצו 600 רשיונות. רשיונות לפי סעיף 14(א) לפקודה לא הוקצו כלל. בשל עמדתו של השופט קמא לעניין פירוש הסעיף 6(א) לחוק המתקן, החליט הוא החזיר את הדיון בבקשת המשיב לועדת המוניות, כדי שתבדוק את כשירות המבקש על פי הקריטריונים הקבועים בסעיף 14ב לפקודה. כמו כן ביקש השופט להסב את תשומת לב שר התחבורה לטעות שנפלה לדעתו בפרשנות החוק המתקן על ידי הרשויות. המערערת בפנינו משיגה על הפירוש שקבע השופט קמא. לטענתה ראוי לפרש את הסעיף כך שהוא מחליף את הסעיף 14(א) לפקודה לשנה אחת. בסיכומיה היא מפנה אל לשון החוק עצמו - השונה מלשון הצעת החוק, אל דברי הכנסת בדיונים על חקיקת החוק המתקן, אשר יש בהם כדי להסביר הבדל זה, ואף אל תיקון תשנ"ב אשר שונה לטענתה, באופן מהותי, מן התיקון שבפנינו. פרשנות זו מתבקשת מהמקורות הנ"ל וזוהי אף הפרשנות שהעניק שר התחבורה לחוק המתקן, ועל בית המשפט להתחשב בפרשנות שהעניק המינהל לחוק. המשיב לעומתה מאמץ את עמדת בית המשפט קמא וטוען, כי סעיף 6(א) לחוק המתקן נתכוון להוסיף על סעיף 14(א) לפקודה, וכי הפירוש שנתן המינהל לחוק המתקן, הוא שגוי. לחלופין, מצביע הוא על כך, כי בשנים 1991, 1992, 1993 לא הקצתה הרשות רשיונות כלל, ואילו על פי הפירוש שמיוחס לשר התחבורה, היה עליו להקצות בשנים אלו מכסה לפי השיטה הכלכלית. מכאן טענת המשיב, שאין ללמוד מאופן הקצאת הרשיונות בשנת 1990 על הפירוש שנתן שר התחבורה כביכול לחוק המתקן. עוד טוען המשיב, כי המדובר בהוראות חוק סוציאליות המיטיבות עם נהגי מוניות בעלי ותק, הזקוקים לעזרה לפרנסתם. חוקים מסוג זה יש לפרש פירוש המיטיב עם הנזקקים. 5. מהי איפוא הפרשנות הראויה של סעיף 6(א) לחוק המתקן? כאשר מילות החוק אינן ברורות ואינן חד-משמעיות, אזי יש להעזר בפרשנות בתכליתו של החוק. על עקרון זה עמדו שופטי בית המשפט בשורה ארוכה של פסקי-דין. כאשר לשון החוק מאפשרת כמה פרשנויות, הבחירה ביניהן היא על פי מטרת החוק. בבחינת תכליתו של החוק, עשוי השופט, בין השאר, לבדוק גם את ההיסטוריה החקיקתית של החוק, לרבות הויכוחים בכנסת לעניין החוק הנדון, כפי שהם משתקפים מ"דברי הכנסת". עמד על כך השופט ברק בבג"צ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת ישי ואח' פ"ד מ(1) 113 עמ' 144, באמרו בין היתר "לעתים ההיסטוריה החקיקתית היא דלה. אכן, ההיסטוריה החקיקתית אינה חזית הכול. היא אך כלי עזר משני לגילוי תכלית החקיקה. לעתים אין היא אמינה דייה. אין היא כלי העזר היחיד. אך במקום שניתן לדלות מתוכה בצורה אמינה את תכלית החקיקה, אין לוותר על מכשיר משני חשוב זה". במקרה שלפנינו נראה, כי בדיקת הרקע החקיקתי חיונית על מנת ללמוד על מטרת החוק המתקן ולהגיע בדרך זו אל הפירוש הנכון של הכתוב. החוק שאת פירושו אנו תרים הוא חוק המתקן את המצב הקיים, לעניין הקצאת רשיונות להפעלת מוניות, באופן חד פעמי. משום כך גם רשום בכותרת של סעיף 6 הנ"ל שהמדובר ב"הוראת שעה". בדיקת הרקע החקיקתי עשוייה להאיר את המטרה לשמה תוקן המצב הקיים. למעשה הלך אף השופט המחוזי בדרך זו, אך נשאלת השאלה אם התחשב בצורה נכונה בכל הגורמים הרלבנטיים של ההיסטוריה החקיקתית של החוק המתקן. נעמוד תחילה על הרקע לחקיקת התיקונים השונים לפקודת התעבורה על מנת לנסות ולהתחקות אחר כוונת המחוקק בחקיקת הסעיף 6(א), אם נתכוון להוסיף על המכסה השנתית או להחליפה זמנית בשיטת הקצאת רשיונות שונה. 6. השופט קמא בחן את הצעת החוק המתקן (הצ"ח 2012 תש"ן עמ' 281) ומצא, כי היא נוקבת בלשון חד משמעית בשאלה שלפנינו. וזו לשון הצעת החוק המתקן: "(א) שר התחבורה יקבע לגבי שנת 1990, בנוסף למכסה שיקבע לפי סעיף 14, מכסה מיוחדת של רשיונות להפעלת מונית אשר יוקצו למבקשים שנתקיימו בהם התנאים האמורים בסעיף קטן (ב)". (ההדגשה לא במקור, ג' ב'). מהצעת החוק למד השופט קמא על כוונת המחוקק להוסיף למכסה לפי סעיף 14(א) לפקודה ולא להחליפה. אך מקובלת עלי טענת המערערת, כי אין ללמוד מנוסח הצעת החוק על כוונה כזו, שכן השמטות ושינויים שהוכנסו בנוסח החוק הסופי מלמדים דווקא על כוונה הפוכה. אשוב ואצטט לשם הנוחות את מילות החוק הרלבנטיות: "(א) על אף האמור בסעיף 14(א) לפקודה, שר התחבורה, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, יקבע לגבי שנת 1990 מסה של רשיונות להפעלת מונית אשר יוקצו למבקשים לפי סעיף 14(ב) לפקודה, וכן מכסה של רשיונות שיוקצו למבקשים שנתקיימו בכל אחד מהם כל אלה: ..." ההשמטה מנוסח החוק של המלים "בנוסף למכסה שיקבע לפי סעיף 14" שנכללו בהצעת החוק, מעידה על כי המחוקק שינה את דעתו במהלך הליך החקיקה. לחיזוק טענתה האמורה מפנה באת-כוח המערערת אל דברי הכנסת, שיש בהם כדי להסביר ולבאר את השמטת המלים הללו. בשתי ישיבות דנה הכנסת בהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 25). בישיבה הראשונה, מיום 6.11.1990, הועלתה ההצעה להצבעה בקריאה ראשונה (ד"כ תשנ"א עמ' 419), ובישיבה השניה, מיום 18.12.1990, הועלתה ההצעה להצבעה בקריאות השניה והשלישית (ד"כ תשנ"א עמ' 1225). בכדי לנסות ולהבין את פשר ההבדל בין הצעת החוק לנוסח החוק עצמו, אדון ביתר פירוט במה שהתרחש בישיבות אלו. בישיבה הראשונה הציג שר התחבורה דאז (מ' קצב) את הצעת החוק. השר דיווח לכנסת על כי מינה ועדה ציבורית בראשות פרופסורים לכלכלה, אשר נתבקשה לבחון את שיטת הקצאת הרשיונות למוניות. ועדה זו המליצה להמשיך בשיטה הקיימת, כלומר, להקצות רשיונות למוניות על בסיס כלכלי כמוסדר בחוק משנת 1986. השר מציין לכן, כי הצעת החוק המונחת בפני הכנסת אינה משנה שיטה זו ונועדה לקבוע "הוראת שעה חד פעמית המאפשרת להקצות רשיונות להפעלת מוניות לנהגים שכירים שלהם ותק בנהיגת מונית, מתוך מכסה מיוחדת שתקבע לצורך זה בתקנות" (שם עמ' 419). מכסה מיוחדת זו נדרשת על מנת לתקן עיוות אשר נוצר בחקיקת החוק בשנת 1986. מסביר שר התחבורה (שם, שם): "עם תיקון הפקודה בשנת 1986 והמעבר לשיטה החדשה, היה מספר לא מבוטל של נהגי מוניות שכירים אשר חסרו להם תקופות קצרות של ותק בנהיגת מונית, ובשל כך לא קיבלו רשיון להפעלת מונית בחלוקה האחרונה לפי שיטה זו בשנת 1986. כדי לתקן מעוות זה אנחנו מציעים לקבוע הוראה חד פעמית בחוק, אשר תאפשר לתת רשיונות להפעלת מונית מתוך מכסה שיקבע שר התחבורה בתקנות לאותם נהגים שכירים אשר עבדו בפועל בנהיגת מונית כעיסוק עיקרי במשך שש שנים שקדמו ל-14 באפריל 1986, הוא המועד להקצאה האחרונה של רשיונות לפי השיטה הקודמת". באותה ישיבה, הצביעו מספר חברי כנסת (חברי הכנסת אלי דיין, שושנה ארבלי אלמוזלינו ואברהם בורג) על קשיים ובעיות שנוצרו עקב השיטה הכלכלית להקצאת רשיונות. זאת מכיוון ששיטה זו מאפשרת לכל המעוניין לרכוש רשיון למונית, ומתברר שעקב כך התפתח מסחר ענף במחירים גבוהים מאוד ברשיונות אלו. בשל הסרת מחסום הותק יכולים מבקשים לרכוש מספר רשיונות, לסחור בהם או להשכירם למי שעוסק בנהיגה במונית. משום כך הועלתה הצעה לחזור לשיטה הישנה שלא כפתרון חד פעמי בלבד אלא כתוספת למכסה השנתית לפי השיטה החדשה, או באופן מוחלט. שר התחבורה הגיב להצעות אלו באותו דיון ועמד על דעתו שאין לחזור לשיטה הישנה כלל (לא כפתרון חד פעמי ולא כפתרון קבוע), באשר אין היא מווסתת את הקצאת הרשיונות בענף המוניות, אלא יש להסתפק בתיקון חד פעמי, לפיו תהא הקצאה על פי שתי השיטות, בכדי לתקן את העיוות האמור. הצעת החוק עברה את הקריאה הראשונה והועברה לדיונים בועדת הכלכלה. 7. הקריאות השניה והשלישית של הצעת חוק זו התקיימו כחודש לאחר הישיבה הקודמת. בישיבה זו, כזכור, חוקק החוק בנוסח השונה מזה שהוצע מלכתחילה. מציגה את הצעת החוק, יו"ר ועדת הכלכלה, חה"כ ארבלי אלמוזלינו, והיא מסבירה את השינוי בנוסח: "התיקון שהוכנס בוועדה, בא לקבוע, כי מכסה זו תבוא במקום ההקצאה השנתית הרגילה של רשיונות להפעלת מוניות, ולא נוסף עליה. עם זאת תשאר בעינה בשנת 1990 המכסה המיוחדת של רשיונות לנכי צה"ל ולבני משפחות של חיילים שנספו במערכה". (ההדגשות לא במקור, ג' ב'). (דה"כ, תשנ"א, עמ' 1225 וראה גם דבריה בעמ' 1228). נראה לי, שאין מנוס מן המסקנה, כי ההסבר להבדל בין נוסח הצעת החוק ולשון החוק, נעוץ בשינוי שהתרחש בעמדת המחוקק במהלך דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת. כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בחוק עצמו, וכן בדיון שהתקיים לגביו, היא על כן, שהחוק המתקן יחליף את סעיף 14(א) לפקודה למשך שנה אחת. 8. כאמור, תמך בית המשפט המחוזי את הכרעתו גם בתיקון תשנ"ב. חוק זה מאריך את הוראת השעה של שנת 90' בעוד שנה, ונאמר בו, כי "בנוסף לאמור בסעיף 14(א) ו-(ב) לפקודת התעבורה (להלן הפקודה) יוקצה רשיון להפעלת מונית לכל מבקש שהגיש למפקח על התעבורה בקשה לקבלת רשיון לפי סעיף 6 לחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 25) התשנ"א-1990". בלשון התוספת שבחוק אחרון זה מצא השופט קמא חיזוק לעמדתו. המערערת משיגה על קביעה זו, וטוענת כי הלשון המוסיפה ("בנוסף") אך ממחישה את ההבדל בין ההסדר שנקבע בחוק זה לבין ההסדר הקבוע בחוק המתקן משנת 1990. נראה לי, כי לאור כוונת המחוקק כפי שהיא עולה מדברי הכנסת ומן השוני בין שני החוקים המתקנים האמורים, הרי מתבקשת המסקנה, כי יש לקבל את טענת המערערת גם בנקודה זו. רק פירוש לפיו הוראת השעה משנת 1992 אכן נועדה ליצור הקצאה מעורבת (מכסה לפי סעיף 14(א) לפקודה ומכסה לפי סעיף 6 לחוק המתקן), בניגוד להקצאה לפי סעיף 6(א) לחוק המתקן, מתיישב עם נוסח אותם חיקוקים ועם כוונת המחוקק בחוק המתקן, כפי שהיא משתקפת מהנתונים עליהם עמדתי לעיל. 9. המסקנה היא, אם כן, כי יש לפרש את סעיף 6(א) לחוק המתקן כך שהביטוי "על אף" הוא במשמעות של ניגוד, ולא של תוספת. המכסות הקבועות בחוק המתקן מחליפות לשנה אחת את המכסות על פי סעיף 14(א) לפקודה. המשיב שבפנינו לא מילא אחר דרישות סעיף 6(א) לחוק המתקן, ובדין דחתה ועדת המוניות את בקשתו. אך יצויין כי בכל עת אחרת היה ועודנו זכאי המשיב להשתתף בהגרלה ולקבל רשיון להפעלת מונית בהתבסס על השיטה הכלכלית הקבועה בסעיף 14 לפקודה. אשר על כן יש לדעתי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטת ועדת המוניות. בהתחשב בכל הנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט א' מצא: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך. משפט תעבורהמוניתרישיון מוניתמשרד הרישוי / משרד התחבורהזכות ציבורית למוניתתחבורה