1. לפנינו תביעה בגין הפרשים בין הסכומים אותם מקבל התובע בהתאם לפוליסת אובדן כושר שנעשה על ידי הנתבעת, לבין הסכומים אותם הוא צריך לקבל לטענתו לו בוטח בביטוח בו התגמול היה 75% שמכרו. התובע עבד אצל הנתבעת שהינה חברה ליצור מוצרים כימיים משנת 1992 ועד שנת 2000. אין חולק כי עבודת התובע אצל הנתבעת הופסקה בשל מצב בריאותו. במהלך שנת 1999 בוטח התובע באמצעות הנתבעת בביטוח חיים הכולל ביטוח בגין אי כושר עבודה וזאת בחברת מנורה חברה לביטוח חיים בע"מ (להלן:"מנורה"). תחילת הביטוח על פי הפוליסה ת/4 המצורפת לתצהיר התובע הוא 8/99. מחודש 2/00 הוכר התובע על ידי מנורה כמי שמצוי באובדן כושר עבודה והוא מקבל ממנורה, פיצוי חודשי בהתאם לנקוב בפוליסה ודהיינו 2,400 ₪. סכום זה צמוד למדד בהתאם לתנאי הפוליסה. 2. לטענת התובע על פי המוסכם בינו לבין הנתבעת, התחייבה הנתבעת לעשות עבורו ביטוח אובדן כושר עבודה, כאשר המשמעות היא כי במקרה של אובדן כושר עבודה הוא יקבל פיצוי בשיעור 75% משכרו עובר למועד תחילת אובדן הכושר. לעומתו טוענת הנתבעת, כי עד שנת 1999, היא עשתה כמקובל בתעשיה הפרטית, ביטוח מנהלים רק עבור העובדים הבכירים וכי בשנת 1999 החליטה לעשות ביטוח מנהלים לכל עובדי החברה והתובע בכללם. לטענתה מדובר במחווה של רצון טוב מבחינתה ופעולה שהיא בבחינת לפנים משורת הדין. לדברי הנתבעת מאחר והתובע היה בן 55 ולא בריא לא הסכימה חברת הביטוח בה ביטחה את שאר העובדים לבטח את התובע. לפיכך, מנהל הנתבעת, מר שריד, פנה אל סוכן הביטוח, אבי בכר, שהוא בעלה של מנהלת החשבונות אצל הנתבעת וביקש ממנו לשבת עם התובע ולהביא עבורו את הפוליסה הטובה ביותר, וכך אכן נעשה. יתרה מכך, לגבי הנתבעת במקרה זה, הסכימה הנתבעת לשלם פרמיה של 5% ולא 2.5% כפי שעשתה עבור כל יתר העובדים וכפי שמקובל לטענתה. הנתבעת טוענת, כי מעולם לא התחייבה לבטח את התובע בפוליסה שבעת אובדן כושר עבודה יקבל התובע 75% משכרו, והביטוח שנעשה עבורו הוא הביטוח המכסימלי שיכלו להשיג. כמו כן טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה לאור כתב הקבלה והסילוק, נספח ב' לתצהיר הנתבעת. 3. השאלה הראשונה על פי הסדר ועל פי החשיבות היא אכן מה הוסכם בין הצדדים. כאמור, בענין זה חלוקים הצדדים וכנראה שגם לא הוסכם ביניהם דבר במפורש. התובע העיד, כי במשך שנים ביקש מהנתבעת כי תעשה לו ביטוח מנהלים אך היא סירבה ולא היתה לו ברירה ולכן נאלץ להמשיך ללא ביטוח כנ"ל. גם כאשר הסכימה בשנת 1999 לעשות לו ביטוח, הודה התובע כי הוא לא יכול לעשות תנאים לבעל הבית ובעל הבית הוא שקבע את התנאים. כן העיד התובע כי הוא לא מבין בביטוח ולא יודע איזה פוליסה עשו לעובדים אחרים. גם מר שריד, מנהל הנתבעת, לא טרח כנראה לשתף את התובע בשיקוליו לבחור פוליסה כזו ולא אחרת והפגיש בין התובע לבין מר בכר, סוכן הביטוח, על מנת שהאחרון ישב עם התובע וינסה להוציא עבורו את הפוליסה האופטימלית. 4. במקרה זה מדובר בהסכמה שבעל פה שבין הצדדים, לפיה הנתבעת תבטח את התובע בביטוח מנהלים, זאת ותו לו. לטענת התובע משבהסכמה זו חסרים פרטים מהותיים, הרי שבית הדין, בשונה מפירוש שבו עליו להתחקות אחר רצון הצדדים בעת כריתת החוזה, יכול להשלימו בלי להתחשב בדעת הצדדים, ולהסתמך על אמות מידה כלליות, בעיקר אמות מידה של תום לב. לפיכך, לטענת ב"כ התובע יש לקבוע, כי הנתבעת התחייבה לבטח את התובע בביטוח אובדן כושר עבודה לפיו יקבל פיצוי בהתאם לשכרו. כמו כן, טוען ב"כ התובע, כי יש ללמוד מביטוחי אובדן כושר עבודה המקובלים במסגרת הסכמי עבודה קיבוציים דוגמת מבטחים או קרן פנסיה אחרת. 5. נקדים ונאמר כי לא נטען על ידי מי מהצדדים כי במקרה דנן חל על הצדדים הסכם קיבוצי או צו הרחבה המחייב את הנתבעת תשלומים לקופת גמל או קרן אחרת כלשהי. כמו כן נוסיף, כי אין ללמוד מקרנות הפנסיה לעניינינו, שכן קיים שוני מהותי בין חברות הביטוח לקרנות הפנסיה. "קרנות פנסיה פועלות על בסיס שיתופי ומאגדות בתוכן עמיתים אשר חברותם באותה קרן, אליה הם משתייכים, יסודה בהסכמים קיבוציים החלים לגביהם, הסכמים המחייבים הן את העובדים והם את המעבידים. לעומת זאת הביטוח בחברות הביטוח מבוסס על הסכמה הדדית, אינדיווידואלית ביחס לכל מבוטח כשם שנדרשת הסכמת כל מבוטח בחברת ביטוח להיכלל בביטוח, גם חברת הביטוח רשאית להחליט על פי שיקולים של כדאיות שלה אם לבטח כל יחיד המבקש זאת. על הכדאיות היא מחליטה לאחר שקיבלה פרטים שונים הנוגעים למבקש להיות מבוטח כמו מינו, גילו, מצבו המשפחתי וסכום הביטוח המבוקש. שוני נוסף קיים בין חברות הביטוח לבין קרנות הפנסיה גם מבחינת הדרך בה נקבעים התשלומים המשולמים לקופת הביטוח. בקרנות הפנסיה מסודר הדבר על ידי הפרשת אחוז מסויים בהתחשב בגובה שכרו של העובד; ואילו בחברות הביטוח המדובר, בדרך כלל, בהפרשות תשלום קבוע צמוד, הנקבע בהתאם להסכמה בין חברת הביטוח והמבוטח. בין העמיתים בקרנות הפנסיה קיימת ערבות הדדית לגבי כלל המבוטחים.... לא כן בביטוח מנהלים. כאן נקבע הסכום שיקבל המבוטח על פי פוליסת הביטוח שבין המבוטח לחברת הביטוח". בג"ץ 2010/90 בשג"צ 5292/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ - נגד - ממשלת ישראל ואח' פד"י מה(1) 405. 6. על פי האמור לעיל עולה, כי בביטוח מנהלים נקבע סכום שיקבל המבוטח על פי פוליסת הביטוח שבין המבוטח לבין חברת הביטוח. בהתאם לכלל זה יש גם לפרש את הסכמת הצדדים במקרה דנן. במקרה זה בית הדין המתחקה אחר רצון הצדדים צריך לשים לנגד עיניו את ההגיון שבהסכמת הצדדים ואת התכלית להסכמה זו. ספרו של כב' השופט ד"ר לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד פרק 8. 7. ואכן מקובלת עלינו עדות התובע אשר ביקש מהנתבעת ביטוח מנהלים, וזאת ללא קשר לקופת גמל בנקאית בשם תעו"ז השייכת לו ועבורה מנוכים משכרו סכומים בהתאם לטופס 106 המצורף לתצהיר התובע. כמו כן, מקובלת עלינו עדות מר שריד, כי חברת הביטוח בה ביטחו את יתר העובדים לא הסכימה לבטח את התובע וזאת לאור מצב בריאותו. מצב בריאותו זה היה ידוע גם לחברת מנורה אשר עמדה על הוצאת אי כושר שנובע ממצב העיניים מתחום כיסוי הביטוחי. כאמור לתובע נעשה ביטוח מנהלים אשר בסיסו הוא סכום מוסכם שיקבל המבוטח בעת קרות הארוע המזכה וסכום זה הינו פונקציה של גובה הפרמיה. גובה הפרמיה נגזר ממספר פרמטרים ובין היתר גיל המבוטח. במקרה דנן, העיד מר שריד, כי ביטח את התובע כנגד פרמיה בסך 218.45₪ שהיותה 5% משכר היסוד של העובד. התובע נדרש לחתום על הצעת ביטוח בטרם הוצאת הפוליסה והוא אף העיד כי עשה כן. בהצעת הביטוח מפורטים תנאי ביטוח לרבות הסכום אשר ישולם עם קרות הארוע. לטענת התובע חתם על ההצעה בלי יכולת לקרוא אותה בגלל הליקוי בראייתו ולא ביקש שיקראו לו כי הוא סמך על הנתבעת. לטענת הנתבעת במועד חתימה על הצעת הביטוח עדיין היה התובע מסוגל לקרוא והראיה היא שהוא קרא והתווכח על תוכן הסכם הקבלה והויתור, עליו חתם מספר חודשים מאוחר יותר. אלא שלטעמינו בין אם ראה התובע את הסכום הרשום בהצעת הביטוח ובין אם לאו, אין ספק כי הדבר לא הוסתר ממנו ומשבחר התובע להתעלם מהרשום בהצעת הביטוח, אין לו להלין אלא על עצמו. אלא שיתרה מכך, גם לא הוכחה הסכמת הנתבעת לביטוח בפוליסה שהסכום בה גבוה יותר או נגזר ממשכורתו של התובע. התובע גם הבין כי הסכמת הנתבעת לעשות לו ביטוח מנהלים תלויה ברצון הטוב שלה, ואין עליה כל חובה, לרבות לגבי הסכום שיגיע לו עם קרות הארוע המזכה. 8. הצדדים הקדישו חשיבות יתרה לשריפה שפגעה במחסן הנתבעת בשנת 1999 ושבעקבותיה התגלה, כי במחסני הנתבעת היו כמויות של רעלים מעל המותר. ב"כ התובע ביקש להגיש לאחר תום העדויות צילום ממקומון שהתפרסם ב-25.6.99 לפיו בשבוע שסמוך לו פגעה השריפה במחסן הנתבעת. הנתבעת מתנגדת להגשת העיתון. אנו מתירים את הגשת הראיה לגבי עצם כתיבת הכתבה ולא לגבי אמיתות הדברים, אך בכל מקרה אין לענין זה משקל לדעתנו. אין רלבנטיות לסיבה שבגללה החליטה הנתבעת לבטח את התובע בביטוח במנורה. בין אם קדמה לכך השריפה, בין אם מדובר ב"שנה טובה" לפי עדותו של מר שריד, אין חולק כי על הנתבעת לא היתה קיימת כל חובה לבטח את התובע. גם התובע העיד כי הגם שהיתה שריפה אין הוא יכול לקשור בינה לבין הביטוח. לפיכך, למועד עריכת הביטוח אין כל משמעות לגבי הסכמת הצדדים. 9. ב"כ הנתבעת העיד כי לכל עובדיו עשה ביטוח מנהלים כך שהפריש 2.5%משכרם שהוא מותר בניכוי לפי הוראות מס הכנסה. מכיוון שלתובע לא היה יכול להשיג ביטוח ראוי בסכום זה, הסכים לתשלום של 5% הגם שלא כולו מותר בניכוי. ב"כ התובע טען כי משנמנעה הנתבעת לזמן מטעמה את סוכן הביטוח, הרי שענין זה פועל לרעתו. אלא שמכל מקום משמקובל עלינו, כי ביטוח מנהלים הינו מעצם טבעו ביטוח לפיו המבוטח מקבל סכום שנקבע בהסכמה בפוליסה וכי התובע חתם על הצעת ביטוח בה הופיע סכום זה, אין בעדות סוכן הביטוח כדי לשנות בענין זה. לא הוכח כי הנתבעת הסכימה לבטח את התובע בסכום גבוה יותר וכי היה הגיון כלשהו בהסכמה כזו מצדה, כאשר מדובר בתשלום פרמיה מצד המעביד בגובה שמעל 5% וזאת בנוסף להפרשות מצד המעביד לקופת הגמל. 10. משכך פני הדברים אין רלבנטיות לגובה המשכורת ולא לפירוש הסכם הקבלה והסילוק. על כן התביעה נדחית. בנסיבות הענין לאור מצוקתו של התובע החלטנו לא להטיל הוצאות משפט. אובדן כושר עבודהפנסיהקרן פנסיהביטוח מנהלים