הנאשמת 1 (להלן: העמותה) הינה עמותה רשומה המפעילה בתי ספר לחינוך תורני. במשך השנים הרלוונטיות לאישום, הפעילה העמותה ברעננה בית ספר על יסודי תורני לבנות בשם בית יעקב (להלן: בית הספר), בניהולה של הנאשמת 2 (להלן: המנהלת). כתב האישום מייחס לנאשמות עבירות של אי קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה (להלן: החוק), ושימוש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, לפי סעיפים 145(א)(3) ו-204(ב) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, בית הספר מופעל ע"י הנאשמות מזה שנים במבנה המצוי ברח' הטללים 57 ברעננה, הידוע כגוש 6579 חלקה 721 (להלן: המבנה). המבנה נמצא באזור בו השימוש המותר הוא למגורים בלבד. המאשימה הגישה כתב אישום כנגד הנאשמות בת.פ. 6261/98, בו הואשמו בניהול בית הספר, בו לומדות 90 תלמידות, ללא היתר לשימוש חורג. הצדדים הגיעו להסדר ללא הרשעה, שניתן לו תוקף של פס"ד, ביום 18.3.99, ולפיו יפנו הנאשמות את בית הספר מכל אדם וחפץ עד 1.8.99, אלא אם ינתן לו היתר לשימוש חורג כחוק (להלן: פסק הדין הראשון). משלא פינו הנאשמות את בית הספר במועד שנקבע, על אף לא ניתן לו היתר לשימוש חורג, הוגש כנגד הנאשמות כתב אישום נוסף בת.פ. 6161/00, בו הואשמו באי קיום צו בית המשפט ובשימוש חורג במקרקעין. ביום 25.5.00 הורשעו הנאשמות בעבירות המיוחסות להן, וביום 19.6.00 נגזרו עליהן קנסות וניתן צו איסור שימוש חורג, דחוי ליום 1.8.00 (להלן: פסק הדין השני). סמוך למועד כניסת הצו לתוקף, ביקשו הנאשמות מבית המשפט לדחות את המועד, בנימוק כי מצאו מקום חלופי לבית הספר ונדרש להן זמן להתארגנות. בית המשפט נעתר לבקשתן ודחה את מועד כניסת הצו לתוקף בשנה נוספת. לאחר בקשה נוספת, בה טענו כי עבודות השיפוץ של המבנה החלופי טרם הסתיימו, ניתנה להן דחיה נוספת, עד ליום 1.8.02. בביקורות שנערכו במבנה ביום 2.9.02 ו-9.9.02 נמצא כי הנאשמות ממשיכות להפעיל את בית הספר במבנה, כשבינתיים מספר התלמידות עלה ל-150. הנאשמות מואשמות באי קיום הצו שניתן בפסק הדין השני, ובשימוש במבנה בניגוד להיתר או תכנית. הנאשמות כפרו בעבירות המיוחסות להן בכתב האישום, הגם שאינן חולקות על כך כי בית הספר פעל וממשיך לפעול ברציפות במבנה משנת 1998 עד מועדי כתב האישום בשנת 2002 ועד עצם ימים אלה. עובדות אלה הוכחו הן בעדות פקח העיריה, יניב לוי (ת/3, ת/5), והן בעדות המנהלת. כן הוכח, כי היתר הבניה של המבנה הוא למגורים בלבד (ת/6, ת/7), וכי המבנה מצוי באזור המיועד מבחינת התב"ע למגורים בלבד (ת/8, ת/9, ת/10). עוד הוכח, כי לנאשמות לא ניתן היתר לשימוש חורג במבנה. ב"כ הנאשמות העלה בפתיחת ההליך טענות מקדמיות שונות, שעל חלקן חזר בטענת "אין להשיב לאשמה". חלק מהטענות הן בעלות אופי מקדמי מובהק וכבר ניתנו בהן החלטות. כך ביחס לטענות לגבי הסמכת התובע להגיש את כתב האישום ולייצג את המאשימה, שנדחו בהחלטות מפורטות (ראו פרוטוקול מיום 26.3.03 עמ' 15, 20; החלטה בטענת "אין להשיב לאשמה" מיום 19.6.03, עמ' 6). כך גם ביחס לטענה, שחזרה ועלתה בסיכומים, לגבי אי קיום שימוע בטרם הגשת כתב האישום (ראו החלטה בטענת "אין להשיב לאשמה" מיום 19.6.03, עמ' 5 ש' 6-20). אינני מוצאת מקום לשוב ולהידרש לסוגיות אלה במסגרת הכרעת הדין. כן העלה הסניגור, בשלבים המוקדמים, טענות לעניין תוקפם של הצווים בפסק הדין הראשון והשני, מהנימוקים שבפסק הדין הראשון לא היה צו שיפוטי אלא הסדר בהסכמה, ובפסק הדין השני - בפועל לא היתה הודאה, ובית המשפט "אנס" את הנאשמות להודות. טענות אלה נדחו על ידי על הסף בהחלטה מיום 25.5.03 (עמ' 37 לפרוטוקול) ובהחלטה בטענת "אין להשיב לאשמה" מיום 19.6.03 (עמ' 4 ש' 27 ואילך). ציינתי, כי הנאשמות היו מיוצגות בהליכים אלה וכי משלא הוגשו ערעור או בקשה לתיקון פרוטוקול, פסקי הדין הינם חלוטים. גם לטענות אלה איני מוצאת מקום לשוב ולהידרש. שלוש טענות מהותיות היו בפי ההגנה לכל אורך הדרך, והן: הטענה לגבי תחולת פסקי הדין הראשון והשני על מבנה "אחר", הטענה לקיום רשיון של משרד החינוך, העונה על הצורך בהיתר כחוק לבית הספר, וטענת הגנה מן הצדק על יסוד מצגי הרשות המוסמכת מצד אחד, ורדיפה והתנכלות פוליטית לנאשמות ולזרם החינוכי-ערכי שהן מייצגות, מצד שני. להלן אדרש לטענות אלה, הגם שהשתיים הראשונות כבר נדונו ונדחו בשלב "אין להשיב לאשמה". כן אדון בטענות לגבי אחריותה הפלילי של המנהלת. א. טענת "טעות במספר" בפסקי הדין הראשון והשני (תיקי בית המשפט סומנו ת/1, ת/2), התייחסו כתבי האישום למבנה שברחוב "הטללים 39, רעננה גוש 6579 חלקה 721". הצווים שניתנו במסגרת פסקי הדין התייחסו, בהתאמה, לאותה כתובת. כתב האישום הנוכחי מתייחס למבנה שברחוב הטללים 57, ומהתמונות שאינן שנויות במחלוקת (ת/4) עולה כי המבנה הוא בית פינתי הגובל ברחוב הראשי של רעננה, והנושא הן את הכתובת הטללים 57 והן את הכתובת אחוזה 274. מעדות מפקח העיריה עולה, כי ייחוס המספר "הטללים 39" למבנה בכתבי האישום הקודמים, נבע מטעות מחשב בהיתר הבניה (ת/7). בעת הוצאת טופס 4 למבנה, הוא מוספר ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה כ-הטללים 57 (ת/11), וזהו אכן המספר המשולט על המבנה. בעקבות הטעות המקורית בהיתר, צויין מס' הבית השגוי (39) בדו"ח הפקח מיום 2.9.02, ולאחר מכן בכתב האישום, והדעת נותנת כי כך היה גם בהגשת כתבי האישום הקודמים. ב"כ הנאשמות טוען, כי מאחר שהצווים בפסקי הדין הראשון והשני התייחסו למבנה שכתובתו הטללים 39, אין להרשיע את הנאשמות באי קיום צו שיפוטי עקב כך שהמשיכו להפעיל את בית הספר במבנה שברח' הטללים 57. כפי שציין התובע בתגובתו לטענה, הנאשמות - שהיו מודעות מלכתחילה לטעות במספר הבית - לא עשו מאומה לתיקון הטעות, אלא להפך: הן הודו - באמצעות בא כוחן - בכתבי האישום הקודמים כמות שהם (ראו עמ' 1 לפרוט' בת/1, עמ' 2 לפרוט' בת/2). גם במסמכים שהוגשו מטעמן של הנאשמות, צויינה כתובת המבנה לסירוגין, כ"הטללים 39" (לדוגמא, בקשה דחופה למתן ארכה לכניסתו לתוקף של צו איסור שימוש חורג, מיום 25.20.00, והתחייבות מטעם הנאשמות מיום 26.10.00, שלא לעשות במבנה שימוש חורג אחרי 30.6.01, וכ"הטללים 57" (לדוגמא בקשה להארכת מועד מיום 23.8.01 - ראו ת/2). מעדות המנהלת עלה כי לכל אורך הדרך משנת 1998 ואילך, בית הספר פעל במבנה אחד בלבד, ולא היתה כל אי בהירות ביחס למבנה שאליו התייחסו כתבי האישום וניתנו הצווים בהסכמה. בנסיבות אלה, השגגה שבציון מספר הבית בכתבי האישום הקודמים אינה אלא טעות סופר שלא היה בה כדי לבלבל או להטעות מי מהמעורבים בהליך, ואת הנאשמות בפרט, לגבי זיהוי המבנה שלגביו ניתנו הצווים. יובהר, כי בשונה מצו הריסה הניתן לגבי נכס, שהינו צו In Rem הדבק בנכס, והטעון רישום בפנקסי המקרקעין, כדי שיוודע לכולי עלמא, שעל כן לשונו צריכה להיות ברורה ומדוייקת מבחינה אובייקטיבית, צו הפסקת שימוש חורג הינו צו אישי - In Personam - המופנה אך כלפי נאשם מסויים שעליו מוטל למלאו. אמנם, מקום שיש בצו אי בהירות לשונית, והנאשם יכול היה בתום לב לפרש אותו לקולא, הדבר יפעל לטובתו (ראו, על דרך האנלוגיה, רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות נ' מכ"ש, פ"ד מה(1) 617, 619, הדן באכיפת צווים לפי פקודת בזיון בית משפט); ואולם, מקום שנהיר כי הנאשם ידע היטב מהו המבנה שעליו לפנות, ולא היתה כל אי בהירות מבחינתו עקב טעות הקולמוס, ואף ברור כי הנאשם תרם ביודעין להותרת טעות הקולמוס על כנה - אין הוא יכול להיוושע מכך, עת הואשם בהפרת הצו. לכך מצטרפת העובדה, כי המבנה היה מזוהה מלכתחילה, בהיתר הבניה משנת 1996, במס' 39, ומספור זה חזר ונשנה במסמכים שונים לרבות פרוטוקולים של הועדה. אין מדובר, איפוא, בתיאור שאין לו זיקה לנכס אלא במספור המקורי, שהשתנה בעת האיכלוס (טופס 4 משנת 1998). ציון הגוש והחלקה של המבנה בכתבי האישום הקודמים, הינו מדוייק. כשם שמעת לעת משתנים מספרי הגושים והחלקות ע"י מוסדות המיפוי והתכנון הארציים והמחוזיים, והדבר אינו פוגם בתוקפם של צווים ותכניות מתאר שניתנו לפני השינוי אלא אך מצריך הבאת ראיות לגבי תחולת הסימון החדש והישן על אותו נכס, כך גם שינוי של מספרי הבתים ברחוב מסוים, או שינוי שם הרחוב, אינו משליך על תוקף צווים שניתנו לפני השינוי אלא אך מצריך הבאת ראיות לגבי ההחלפה. לפיכך אני דוחה את הטענה כי צו הפסקת השימוש החורג, שניתן בפסק הדין השני ושהוארך עד ליום 1.8.02, אינו חל על המבנה. ב. טענת ההסתמכות על רשיון משרד החינוך הוצג מטעם הנאשמות רשיון זמני לקיים בית ספר (נ/21) שניתן ע"י משרד החינוך ותוקפו מיום 1.9.02 עד סוף שנה"ל תשס"ה. יצויין כי הרשיון הזמני בוטל ביום 15.12.02, לאחר הגשת כתב האישום (נ/22). במכתב הביטול נאמר כי הרשיון מבוטל עקב כך שהועדה המקומית לתכנון ובניה אינה מאשרת את הפעלת המוסד. ב"כ הנאשמות טען, כי משניתן לבית הספר רשיון של משרד החינוך, הרי שרשיון זה מהווה היתר לשימוש במבנה למטרת ניהול בית הספר, ועל כן הוא גובר על צו הפסקת השימוש החורג. לחילופין טען, כי מבחינתן הסובייקטיבית, הנאשמות האמינו כי רשיון משרד החינוך מהווה תחליף להיתר שימוש חורג, ועל כן לא התקיימה בהן המחשבה הפלילית הנדרשת, של מודעות להפרת צו שיפוטי או לשימוש במקרקעין ללא היתר. אין ממש בטענה זו. ראשית, מבחינה אובייקטיבית, רשיון לפי חוק הפיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח, איננו היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה. כפי שציינתי בהחלטה בטענת "אין להשיב לאשמה" מיום 19.6.03 (עמ' 5 ש' 21 ואילך), כל אחד מן החוקים הינו מלכות בפני עצמה, ואין כל "מידרג סמכויות" או "מאבק סמכויות" בין משרד החינוך, בהוציאו רשיון לפי חוק הפיקוח, לבין ועדה מקומית המעניקה היתר לפי חוק התכנון והבניה. חוק הפיקוח עניינו בפיקוח על הפעילות החינוכית המתנהלת בבית הספר, על כשירותו של סגל המורים ועל תנאי הרווחה, הבטיחות והתברואה. חוק התכנון והבניה נועד לתכלית שונה לחלוטין, והוא עוסק, בין היתר, בשמירת צביונה של העיר, לרווחת תושביה, ע"י הקצאת שטחים לשימושים מוגדרים בצורה מושכלת ומתוכננת מראש. לפיכך, יתכן בהחלט כי מנקודת המבט של משרד החינוך, בניין מסויים יתאים מבחינת גודלו, מבנהו ותנאי הבטיחות והתברואה שבו לניהול בית ספר, אך מבחינה תכנונית-עירונית - שימוש זה יעמוד בניגוד לתב"ע, ואף לרווחת תושבי האזור, ועל כן לא ינתן לו היתר לשימוש חורג ע"י הועדה המקומית. מבחינה מנהלית-פרוצדורלית, לפי חוק הפיקוח, על משרד החינוך להעביר העתק של הבקשה לרשיון לוועדה המקומית לתכנון ובניה שבתחומה נמצא בית הספר, ולקבל את התייחסותה תוך חודשיים (סעיף 5 לחוק הפיקוח). במקרה דנן, לא הוברר, אם נתבקשה ואם נתקבלה התייחסות זו, לאורך השנים, ואם כן - מה היתה, וכיצד התייחס אליה משרד החינוך. מכל מקום, חוק הפיקוח אינו מתנה את מתן הרשיון בכך שהועדה המקומית הביעה הסכמתה לניהול בית ספר במבנה (בניגוד לתנאי ההכרחי של אישור רשות הבריאות לכך שהמבנה מתאים מבחינה תברואתית - סעיף 6 לחוק הפיקוח). על כן, אין להסיק מקבלת הרשיון של משרד החינוך, על קיומה של הסכמה מצד הועדה לשימוש חורג במבנה כבית ספר. קל וחומר, כאשר הוכח פוזיטיבית ההיפך, קרי: שבמועדים הרלוונטיים לא היתה הסכמה של הועדה לשימוש חורג במבנה. משלא הוכח קיומה של הסכמה כזו, פשיטא שמתן הרשיון מטעם משרד החינוך אינו מחייב את הועדה המקומית, בכל הנוגע להליכים לפי חוק התכנון והבניה. אני דוחה את הטענה, כאילו רשיון של משרד החינוך הינו בעל "מידרג חוקתי" גבוה יותר ועל כן הוא "מכשיר" את העבירות לפי חוק התכנון והבניה, או כי חוק הפיקוח הינו "חוק מיוחד" שרשיון לפיו מייתר את הצורך בהיתר שימוש חורג לפי החוק ה"כללי" של התכנון והבניה. כפי שצויין לעיל, מדובר בשני חוקים במידרג נורמטיבי זהה, שכל אחד מהם עוסק בתחום אחר, ואין האחד מייתר או דוחה את תחולת משנהו. שנית, מבחינת אמונתן הסובייקטיבית של הנאשמות, הוכח כי לנאשמות היה גם בשנים הקודמות רשיון זמני של משרד החינוך, והיה ברור להן כי קיומו אינה מהווה הגנה מפני ההליכים הפליליים שנוהלו נגדן ע"י המאשימה, על עבירות לפי חוק התכנון והבניה. כך לדוגמא, נ/12 הינו רשיון זמני של משרד החינוך המתייחס לניהול בית הספר במבנה ותוקפו מיום 1.9.98 למשך שנה אחת. נ/13 הינו רשיון זמני לניהול בית הספר במבנה למשך שנה מיום 1.9.99, נ/14 הינו רשיון זמני כנ"ל מיום 1.9.00, ונ/15 - רשיון זמני למשך שנה מיום 1.9.01. והנה, למרות קיומם של רשיונות זמניים המכסים את כל תקופת הפעלת בית הספר במבנה משנת 1998 עד סוף שנת 2002 ברציפות, הודו הנאשמות בשימוש במבנה בניגוד להיתר ובהפרת צו שיפוטי והורשעו על פי הודאתן, בפסק הדין השני. זאת, בהיותן מיוצגות ע"י עו"ד. בהעדר כל הבדל בין הרשיונות הזמניים הקודמים לבין הרשיון הזמני האחרון (נ/21), פרט לכך שתקופתו היתה ארוכה יותר, אינני מאמינה כי הנאשמות - העמותה (ע"י מנהליה, שבחרו שלא להעיד) והמנהלת - סברו כי דווקא הרשיון הזמני נ/21, בניגוד לקודמיו, מכשיר את השימוש במבנה מבחינת חוק התכנון והבניה. ג. טענת ההגנה מן הצדק: "הסכמת נציגי הרשות" ו"ההתנכלות הפוליטית" ב"כ הנאשמות העלה טענת הגנה מן הצדק, שלה שני פנים: הפן האחד, הסכמת נציגי הרשות המוסמכת - העיריה והועדה המקומית - לניהול בית הספר במבנה, והפן השני - קיומה של "התנכלות פוליטית" לבית הספר ע"י גורמים במועצת העיר, שהכשילה את מתן פתרון הדיור שהוצע, והובילה להגשת כתב האישום משיקולים זרים. לגבי ההסכמה הנטענת, העידה המנהלת כי לאחר שנדחתה בקשתה לשימוש חורג במבנה קודם בו פעל בית הספר, ברח' קלאוזנר (ת/17), ולנוכח התנגדות שכנים להמשך פעילות בית הספר במקום, חיפשה מקום אחר "שיהיה מקובל על כולם". הוצע לה המבנה ברח' הטללים, שהיה אז בשלבי סיום הבניה. לדבריה, יו"ר הועדה לתכנון ובניה ברעננה, עו"ד נתי לם, וכן רב העיר רעננה, הרב פרץ, והעסקן הציבורי יואל עזרזר, המליצו לה להפעיל את בית הספר במבנה: "הם ניסו להביא להסכמתי למקום הזה ואקבל אישור לשימוש חורג". בהתאם להמלצה, היא הגישה בקשה לשימוש חורג (נ/8). בעת עדותו של עו"ד לם, תיקנה המנהלת את דבריה והבהירה כי נתי לם לא המליץ לה על המבנה אלא היא הציגה לו את הרעיון והוא אמר לה להגיש בקשה. מעדות בעל המבנה, מר ארנברג, עלה כי אותם אנשי ציבור, הרב פרץ ומר עזרזר, עודדו אותו להסכים להשכיר את המבנה לעמותה למטרת ניהול בית הספר. מהפרוטוקולים שהוגשו ע"י ב"כ המאשימה עולה, כי בישיבת ועדת המשנה של הועדה המקומית מיום 25.5.98 הוחלט להתיר שימוש חורג במבנה עד סוף שנה"ל תשנ"ט (30.6.99), בכפוף להגבלת מספר התלמידות ל-60 תושבות רעננה, ומציאת מקום חלופי לא יאוחר מ-1.1.99 (ת/18). ברם, ארבעה חודשים לאחר מכן, בישיבה של ועדת המשנה מיום 14.9.98, הוחלט, לאחר שמיעת התנגדויות בעלי נכסים גובלים, ולאור העובדה כי הופרו התנאים לגבי מספר התלמידות ומגוריהן בעיר, לבטל את היתר השימוש החורג (ת/19). ממועד זה ואילך לא ניתן ע"י הועדה היתר לשימוש חורג במבנה, ובקשה שהוגשה בשנת 2002 נדחתה (ת/16, ת/21). המנהלת טענה בעדותה, כי "כל השנים שהיו לי רשיונות זמניים היה לי אישור שימוש חורג", אך טענה זו הופרכה ע"י מסמכי הועדה המקומית וועדת הערר שהוגשו (ת/19, ת/21, ת/22), והיא עומדת בניגוד להודאת הנאשמות בכתב האישום נשוא פסק הדין השני. זאת ועוד, המנהלת העידה כי כבר אחרי שנה אחת במבנה, הגיעה עם העיריה להסכמה על חיפוש מבנה חלופי, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה לקבלת היתר שימוש חורג במשך כל השנים. אכן, המנהלת הודתה בחקירתה הנגדית, כי משנת 2000 ואילך כבר ידעה שאין לנאשמות היתר לשימוש חורג במבנה (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 9.6.04, ש' 1-19). המנהלת העידה כי בשנת 2000 נעשו מאמצים לשכירת מבנה ברח' שבזי, ששימש כבית אבות. נחתם חוזה ושולמו שיקים ע"ח השכירות, אך למרות כל המאמצים, בעל הנכס ביטל את ההסכם מסיבות כספיות. יצויין, כי האפשרות למעבר למבנה זה היא שעמדה בבסיס הבקשות לארכה שהוגשו לבית המשפט לאחר פסק הדין השני, ואף נענו בחיוב. עו"ד נתי לם הובא כעד הזמה ע"י המאשימה, והעיד כי לאחר שבית הספר היה צריך לפנות את המבנה ברח' קלאוזנר עקב צו שיפוטי, פנתה אליו המנהלת בשאלה היכן ניתן להקים את בית הספר, והועדה בראשותו קיימה דיון עקרוני בעניין ביולי 1997 והחליטה כי בית הספר יוכל להתנהל "או במבנה שמיועד לבית ספר או כשימוש חורג במבנה מסחרי שיותאם לצורך בית ספר ובשום מקרה לא יותר להם לעשות שימוש חורג בבית מגורים" (ת/17). תשובה זו ניתנה לנאשמות. משמע, כניסת הנאשמות למבנה לא נעשתה על דעת הועדה, אלא בניגוד להחלטה העקרונית. לדברי עו"ד לם, "אחרי שביה"ס עשה לעצמו דין והתיישב שם, הם הגישו בקשה לשנתיים, אנו עומדים בפני עובדה כשהתלמידות בביה"ס, אנו הסכמנו לאשר להם שימוש חורג לשנה אחת בתנאי שמס' התלמידות לא יעלה על 60, שהתלמידות תהיינה תושבות רעננה, ושלא יאוחר מיום 1.1.99 יודיעו לנו על מקום אלטרנטיבי כדי שלא יהיה ספק שזה רק בגלל שהעמידו אותנו במצב מוגמר" (ת/18). חודשים ספורים לאחר מכן, משנמצא כי בית הספר הפר את תנאי ההיתר לשימוש חורג, החליטה הועדה לבטלו (ת/19). ממועד זה ואילך, הודיעה הועדה למנהלת כי כל בניין מסחרי בגודל מתאים יוכל לקבל אישור שימוש חורג ואכן ביחס למבנה ברח' שבזי נתנה הועדה אישור לתקופה ארוכה (ת/20) והדבר לא יצא לפועל בגלל בעל הנכס. תמיכה לעדות עו"ד לם עולה ממכתב שהציגה ההגנה (נ/11), בו צויין ע"י אדריכלית ממשרד הבינוי והשיכון כי בשנת 1997 הציע יו"ר הועדה לבית הספר מבנה באזור משרדים, אך המנהלת סירבה להצעה בנימוק כי בקרבת מקום נמצאים פועלים ועובדים רבים והדבר עלול לגרום אי נעימות לתלמידות. לפיכך אני דוחה את הטענה, כי יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ברעננה הפנה את הנאשמות למבנה או הבטיח להן אישור שימוש חורג בו, בטרם נכנסו אליו. יתר על כן, הוכח באופן חד משמעי, כי מסוף שנת 1998 ואילך, לאחר שבוטל ההיתר הזמני לשימוש חורג, היתה התנגדותה של הועדה להמשך ניהול בית הספר במבנה ידועה היטב לנאשמות. במישור המשפטי, גם אם היו במהלך התקופה המלצות או הבטחות של עסקני ציבור כלשהם, בין אם חברי הועדה ובין אם בעלי תפקידים אחרים בעיריה או בציבוריות העירונית, לפעול להסדרת השימוש החוקי במבנה, אין בהן להעלות או להוריד לגבי הטענה של "הסתמכות על מצגי הרשות", שכן הנאשמות ידעו היטב כי רק הועדה לתכנון ובניה, במליאתה, היא המוסמכת על פי החוק לאשר שימוש חורג במבנה, והבעות רצון טוב או מאמצים של חבר זה או אחר, אינם יכולים להוות ערובה לכך שרוב חברי הועדה יתמכו בבקשה. לסיכום, אני קובעת כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, בספטמבר 2002, ידעו הנאשמות כי הארכה האחרונה שנתן בית המשפט לפינוי המבנה פקעה ב-1.8.02, וכי אין בידיהן אישור שימוש חורג מהוועדה המקומית ואף לא "הסכמה בעל פה" להמשך הפעילות במבנה. אשר לטענה החילופית, של "רדיפה פוליטית", הוכח בבירור כי הועדה המקומית היתה מוכנה בחפץ לב לאשר לבית הספר פתרון דיור שיעלה בקנה אחד עם המדיניות התכנונית העקרונית, קרי: מתן היתר שימוש חורג במבנה שאינו בניין מגורים אלא מבנה מסחרי, משרדי, ציבורי וכו'. המנהלת עצמה אישרה כי המעבר של בית הספר לרח' שבזי נכשל בשל דרישותיו הכספיות של בעל הנכס, וזאת לאחר שהועדה המקומית כבר נתנה את הסכמתה לשימוש חורג לתקופה ממושכת. מטבע הדברים, נציגי הועדה לתכנון ובניה, כמו גם חברי מועצת העיר, מייצגים תנועות פוליטיות וזרמים אידאולוגיים שונים, ויתכן בהחלט כי בין שיקולי מי מחברי הועדה היה גם השיקול של חשש האוכלוסיה החילונית ברעננה מ"השתלטות חרדית" על העיר (ראו לדוגמא התבטאויות חברי מועצה שצוטטו בכתבות נ/9). ואולם, ההתנגדות מנימוקים אידאולוגיים היתה לכל היותר נחלת מיעוט בוועדה, בעוד שחברי ועדה אחרים, נציגי מפלגות דתיות, תמכו במתן ההיתר לשימוש חורג, מאותם נימוקים אידאולוגיים עצמם. עוד עולה מעדויות ההגנה ומהראיות שהוגשו, כי במקביל ללחציהם הנטענים של זרמים פוליטיים המתנגדים ל"התחרדות" העיר, התקיימה שתדלנות נמרצת של אישים מהזרם החרדי בכנסת, כגון סגן השר (דאז) מאיר פרוש, ח"כ הרב גפני וח"כ יעקב ליצמן, לטובת הסדרת פעילות בית הספר בעיר. בסופו של דבר, שוכנעתי כי החלטות הועדה התבססו על נימוקים ענייניים המעוגנים בנתונים שעמדו בפניהם, ובמדיניות תכנונית ראויה וסבירה. מעיון בפרוטוקולי הדיונים בוועדה, עולה בבירור כי הבקשות נדחו עקב התנגדויות נמרצות של בעלי נכסים גובלים שטענו לפגיעה באיכות חייהם וערך קניינם, בצד אי ההתאמה של המבנה לשמש כבית ספר ל-90 תלמידות. זאת ועוד, במהלך כל המשפט ובהמלצת בית המשפט נעשו מאמצים, בשיתוף נציגי העיריה, למצוא מבנה באזור מסחרי או משרדי ברעננה שיתאים לבית הספר, והדבר לא הסתייע מסיבות אחרות (ראו פרוטוקולים מיום 30.11.03, 25.3.04). עוד יצויין, כי הוכח שמדיניות האכיפה של המאשימה לא היתה "סלקטיבית", והיא פעלה להפסקת שימוש חורג בנכס והגישה כתב אישום נגד בית ספר דמוקרטי, המייצג זרם אידאולוגי שונה לחלוטין (ת/23). על כן, אני קובעת כי הסירוב למתן היתר שימוש חורג לבית הספר במבנה נשוא האישום, כמו גם הגשת כתב האישום על הפרת הצו השיפוטי, לא נעשו ממניעים זרים כלשהם. על כן, אני דוחה את הטענה להגנה מן הצדק. אינני מוצאת מקום להתייחס לבקשות מטעם הנאשמות ותומכיהן להקצאת קרקע לבית הספר ע"י ועדת הקצאת קרקעות של עיריית רעננה, שכן אלו הוגשו במועדים מאוחרים לכתב האישום (שנת 2003 ואילך). עם זאת, אני מביעה בזאת את תקוותי כי הבקשה תענה בחיוב ויימצא פתרון חוקי וראוי לבית הספר. ד. מילוי יסודות העבירה ע"י המנהלת ב"כ הנאשמות טען, כי המנהלת עוסקת בצד החינוכי בלבד של ניהול בית הספר ואילו העמותה היא העוסקת ברישוי. לטענתו, המנהלת הסתמכה על הסדרת נושא הרישוי ע"י העמותה. על כן, אין להרשיע את המנהלת בעבירות המיוחסות לה. טענה זו אינה יכולה להתקבל במישור העובדתי, שכן הוכח כי המנהלת היתה פעילה ומעורבת באופן אישי בכל הליכי הרישוי מול הועדה והעיריה, והיתה מודעת למצב העובדתי והמשפטי לאשורו בכל אחד מהשלבים והמועדים הרלוונטיים. המנהלת המשיכה להפעיל את בית הספר במבנה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, בידיעה כי אין לו היתר לשימוש חורג. הטענה, כי המנהלת האמינה שרשיון משרד החינוך עונה גם על דרישות חוק התכנון והבניה ומכשיר את השימוש במבנה, נדחתה על ידי, במישור העובדתי והמשפטי גם יחד. לפי סעיף 208(7) לחוק, האחריות לביצוע עבירה של שימוש בניגוד להיתר ו/או תכנית, מוטלת גם על "המשתמש בפועל במקרקעין", ואין ספק כי המנהלת עונה להגדרה זו. ה. סיכום מסירותן של הנאשמות לשליחות החינוכית שנטלו על עצמן מעוררת אהדה והערכה, אך אין בה כדי להצדיק או להכשיר את העבירות שעברו, ביודעין, על חוק התכנון והבניה. החלטות ועדת התכנון הבניה לגבי ניהול בית הספר במבנה, ועמדתה העקרונית לגבי ניהול בית ספר במבנה המיועד למגורים, לא לקו באי סבירות או שיקולים זרים. הפעלת סמכויות האכיפה של המאשימה היתה מוצדקת ומתבקשת לאור ההפרה החוזרת של צווי בית המשפט, לאחר שהן המאשימה והן בית המשפט הלכו כברת דרך ארוכה לקראת הנאשמות והאריכו את מועד כניסת הצו לתוקף כדי שבינתיים יימצא פתרון חלופי לבית הספר. סוף דבר, אני מרשיעה את הנאשמות בעבירות המיוחסות להן בכתב האישום. דיני חינוךרישיון / היתר להפעלת בית ספרשימוש חורגבית ספר