השופט הבכיר זיאד הווארי: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת נאשף- אבו אחמד), מיום 22.1.13 (ת"א 19679-11-09), במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה לשפעול הליכי הוצל"פ כנגד המשיבים בתיק שמספרו 01-28346-49-3 (להל: "תיק ההוצל"פ"), אשר נפתח בתאריך 18.10.09 על סכום קרן של 447,552 ₪. רקע עובדתי בתמצית: בין הצדדים נחתם בתאריך 7.6.01 הסכם לפיו תספק המשיבה למערערים תערובת מאכל לצורך גידול עופות (להלן: "ההסכם"). עם החתימה על ההסכם מסרו המערערים למשיבה שיק פתוח לביטחון מחשבונם המשותף, ללא ציון סכום או תאריך (להלן: "השיק"). עוד אישרו המערערים על גבי ההסכם עצמו, כי הם מסכימים לתנאיו וערבים לקיומו ולביצוע התשלום על פיו. בנוסף חתמו המערערים כל אחד בנפרד על כתב ערבות אישית להבטחת תשלום החובות של העסק שבבעלותם כלפי המשיבה. בתאריך 18.10.09 הגישה המשיבה בקשה לביצוע השיק בלשכת ההוצאה לפועל, לאחר שלטענתה לא עמדו המערערים בתנאי ההסכם ולא שילמו לה עבור הסחורה שסיפקה להם. עיון בשיק נשוא התביעה מלמד כי מדובר בשיק נושא מספר 2231364, תאריך פירעון 21.9.09, שנמשך מחשבונם של המערערים, ה"ה קלי יפתח ושרה, בבנק הפועלים. הסכום הנקוב בשיק במספרים הוא (475,552 ₪) ובמילים נרשם (ארבע מאות ושבעים וחמשה אלף וחמש מאות עשרים ושתיים). השיק לא כובד וחזר במועד הפירעון הנקוב ועליו הכיתוב "חשבון מוגבל וחשבון סגור". המערערים הגישו התנגדות מטעמם, אליה צורפו שני תצהירים ערוכים על ידם. בהתנגדות לביצוע שטר ובתצהירים התומכים בבקשה זו, אשר הפכו לימים כתב ההגנה מטעם המערערים, נטען כי המדובר בשיק מזויף, החתימה אינה חתימתם של המערערים, וכי קיים חוסר התאמה בשיק בשני היבטים: האחד, הסכום הרשום במספרים אינו תואם את הסכום הרשום במילים. השני, מדובר בהמחאה מתאריך 21.9.04, ואילו ההפקדה בוצעה ע"י המשיבה ביום 21.9.09, כאשר חשבון הבנק של המערערים היה כבר סגור מספר שנים קודם לכן. במעמד הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת ג'בארין - כליפה ביום 24.06.10, נחקרו המערערים אודות האמור בתצהיריהם וסיכמו את טענותיהם בעצמם, כאשר במועד זה הם לא היו מיוצגים על ידי עו"ד. בדיון חזרו המערערים על טענותיהם, בעיקר בדבר היותו של השיק מזויף. בהחלטתה לתת למערערים רשות להתגונן, התוותה הרשמת את הדיון שיתקיים במסגרת הרשות להתגונן עת קבעה "טענת הנתבעים כי אינם חתומים על השטר ואינם חבים מכוח פק' השטרות הינה טענה הראויה להתברר במסגרת ההליך העיקרי. לא מצאתי להתייחס לטענות אשר העלה ב"כ התובעת לענין חובם של הנתבעים אצל התובעת שכן אין מדובר בבקשת רשות להתגונן בפני תביעה על פי עיסקת היסוד אלא מדובר בהתנגדות לבקשה לביצוע שטר. התובעת הגישה בקשה לביצוע שטר במסגרת תיק ההוצל"פ והנתבעים מעלים טענה שאינם חתומים על שטר זה ועל כן מדובר בטענה הראויה להישמע והמצדיקה רשות להתגונן". עוד נכתב, כי "הואיל והנתבעים מעלים טענה אחת ויחידה לגבי החתימה על שטר הביטחון, ישקלו הצדדים הצעה לבדיקת גרפולוג" במסגרת ישיבת קדם המשפט שהתנהלה בבית המשפט קמא ביום 15/12/11 (להלן: "הדיון"), העלו המערערים לראשונה טענות נוספות, מעבר לטענת הזיוף, אשר זכרן לא עלה בבקשת הרשות להתגונן. כך העלו בין היתר טענות לפיהן השיק הופקד תוך זמן לא סביר; טענות בדבר ביטול עסקת היסוד וכריתת הסדר חלופי; טענות לעניין אי עמידה בהתחייבויות לפי ההסדר מצד המשיבה; אי המצאת חשבונית זיכוי; סוגיית לעניין הכרטסת אצל המשיבה ועוד. במסגרת הדיון התנגד ב"כ המשיבה לכל הרחבת חזית מטעם המערערים והטעם, כי הטענה היחידה שבגינה ניתנה להם רשות להתגונן הינה טענת זיוף החתימה על השיק. בהתאם לכך, קבע בית המשפט קמא כי: "טענות הצדדים לעניין הרחבת חזית ישקלו במסגרת פסה"ד הסופי שיינתן על ידי בהליך דנן לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות נוספת להעלות את טענותיהם בהקשר זה במסגרת הסיכומים. יובהר כבר עתה כי אין בניהול חקירה נגדית בהקשר לטענות אשר מהוות לשיטת ב"כ התובעת בבחינת הרחבת חזית כדי להוות מעין מתן הכשר או חזרה בו מהטענה להרחבת חזית". יצוין כי בעת כתיבת פסק הדין, מצא לראשונה בית המשפט קמא בקשה אשר הוגשה ע"י המערערים לצירופה של ראיה, אשר הוגשה בד בבד עם הגשת סיכומיהם. פסק דינו של בית משפט קמא: בית המשפט קמא הפנה בהרחבה לכל טענות הצדדים, לרבות לטענות לגביהן נטען כי הינן מהוות הרחבת חזית אסורה כגון טענות המערערים אודות עסקת היסוד. בית המשפט קמא הוסיף והפנה לבקשת המערערים לצירוף ראיה, אשר התגלתה רק בעת כתיבת פסק הדין, אולם קבע כי דינה להידחות מקום ששוכנע כי אינה מגלה טעם ענייני המצדיק צירוף ראיה נוספת מטעם המערערים לאחר תום שמיעת הראיות בתיק. לשיטת בית המשפט קמא לא הבהירו המערערים מהי הסיבה בשלה מסמכים אלה מצורפים רק עתה ומה מנע בעדם הגשת הראיות הללו במועד שמיעת ההוכחות. עוד קבע כי ראיות אלו נוגעות להוכחתן של טענות לגביהן נקבע בהמשך פסק הדין, כי הינן מהוות הרחבת חזית אסורה. אשר לשאלת הרחבת החזית הפנה בית המשפט לפסיקה ולספרות הרלוונטיים לדיני השטרות וקבע כי מקום בו הודו המערערים כי נתנו את השיק כבטחון לעסקת היסוד שנכרתה בינם לבין המשיבה, הרי שנטל ההוכחה עומד כעת על כתפי המערערים, להוכיח כי אכן עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם. בהתאם קבע כי מאחר והעילה מכוחה הוגשה התביעה הינה עילה שטרית, הרי שהנטל אינו רובץ על כתפי המשיבה להוכיח את קיומו של החוב, אלא על כתפי המערערים להוכיח את אחת מטענות ההגנה נגד השטרות. לשיטת בית המשפט קמא מעניקים דיני השטרות עדיפות מהותית, ראייתית ודיונית לאוחז השטר. לפיכך, בעסקה שטרית קיימת הנחה בדבר אומד-דעת הצדדים ליתן לאוחז יתרונות, לרבות הקטנת החשיפה לטענות השאובות מעסקת היסוד, והיפוך נטל הראיה במקרה של סכסוך משפטי. בית המשפט קמא הוסיף והפנה להלכה הנהוגה בדבר הרחבת חזית אסורה וקבע כי עיון בתצהירי המערערים שהוגשו בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר, בעדויותיהם במהלך הדיון בפני כבוד הרשמת ובהחלטת הרשמת מיום 24/06/10 שהתירה מתן רשות להגן למערערים, מעלה באופן מפורש כי התיק הועבר לבית המשפט קמא על מנת לברר טענת הגנה אחת ויחידה והיא טענת זיוף החתימה על גבי השיק. לשיטתו, הגרסה היחידה שהעלו המערערים בתחילת ההליך הינה גרסה השונה בתכלית משלל הטענות המאוחרות שטענו המערערים בהמשך ההליך ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להיפסל. נוכח האמור קבוע בית המשפט כי במסגרת פסק דינו תיבחן השאלה היחידה העומדת במחלוקת בין הצדדים אשר טעונה הכרעה והיא, האם הוכיחה המשיבה כי החתימה על גבי השיק, הנחזית להיות חתימתה של המערערת 2, הינה אכן שלה. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא להלכה הפסוקה לפיה נטל ההוכחה בטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה- קרי המשיבה- אשר חייבת בהוכחת אמיתותה. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא לחוות דעת של מומחה לכתב יד (להלן: "המומחית") שהגישה המשיבה, ממנה עלו ממצאים חד- משמעיים המצביעים על התאמה מלאה בין החתימה שבמחלוקת שעל גבי השיק לבין החתימות להשוואה. בהתאם קבעה המומחית כי: "הגעתי למסקנה בדרגת סבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1), ללא ספק, שגב' שרה קלי חתמה בעצמה על גבי מסמך א-1". בית המשפט קמא הוסיף והפנה לעובדה שהמערערים וויתרו על זכותם לחקור את המומחית במהלך ישיבת ההוכחות. בית המשפט קמא הוסיף ובחן את העדויות שנשמעו לפניו בהליך ההוכחות בתיק וקבע כי העדויות שהציגה המשיבה לא נסתרו ע"י המערערים, כאשר למעשה חזרו בהם מהכפירה באמיתות החתימה על השיק והטענה לזיוף, עת הודו במהלך הדיון כי המערערת 2 אכן חתומה על השיק, אולם אז הרחיבו חזית והעלו טענות נוספות שאין עניינן בטענת הזיוף. הוסיף, כי עדויות המערערים היו בלתי עקביות, מגמתיות, בלתי מהימנות ונתגלו בהן סתירות מהותיות למכביר. לשיטת בית המשפט קמא התנהלו המערערים בחוסר תום לב משווע ומסרו אין ספור גרסאות שונות וסותרות. על יסוד כל המקובץ, קבע בית המשפט קמא כי צלחה דרכה של המשיבה בהרמת נטל השכנוע המוטל עליה, להוכיח כי החתימה המופיעה על השיק והיא אכן חתימתה של המערערת 2. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקה הנהוגה, יש לחייב את המערערים ביחד ולחוד. זאת נוכח העובדה כי השיק נמשך מחשבונם המשותף של המערערים ונמסר כבטחון להסכם עליו חתומים המערערים אשר ניהלו למשך שנים עסק במשותף ושניהם נהנו מפירותיו וחובותיו של העסק. בהינתן האמור, קיבל בית המשפט קמא את התביעה והורה על שפעול הליכי תיק ההוצל"פ, תוך חיוב המערערים בהוצאות משפט ושכ"ט בסך של 25,000 ₪. תמצית טענות הצדדים: טענות המערערים: לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא עת לא הפעיל את שיקול הדעת המסור לו ובכך מנע מהמערערים את יומם בבית המשפט. לטענתם שגה בית המשפט עת נהג בדווקנות פורמאלית, אשר לא היה לה מקום בנסיבות העניין. עוד טענו כי שגה בית המשפט כאשר סירב לצרף ראייה מכרעת ו"שוברת שוויון" מטעמים טכניים ובכך הביא לתוצאה המפרה את עיקרון הצדק. המערערים הוסיפו כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי טענותיהם בדבר עסקת היסוד מהוות הרחבת חזית אסורה. זאת כאשר המשיבה עצמה הרחיבה את החזית במהלך הדיון שנערך לפני כב' הרשמת ובכך נתנה הסכמתה מכללא להרחבת החזית. לטענתם, בהחלטתו שלא לאפשר לטעון באשר לעסקת היסוד, מנע מהם בית המשפט קמא את היכולת להוכיח כי שילמו את החלק הארי של חובם. עוד טענו המערערים כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי התנגדותם של המערערים בהליך לפני הרשמת נגעה אך לעניין זיוף החתימה על השיק, וזאת כאשר הוסיפו והעלו טענות נוספות באשר לפגמים החלים בו, לרבות לעניין אי התאמת הסכום וזיוף התאריך. לעניין זה טענו כי שגה בית המשפט קמא עת לא המתין לתוצאות בדיקת משטרת ישראל באשר לתלונה שהגישו המערערים בנושא. עוד הוסיפו כי מקום בו עולים פגמים ברורים מהשיק, חובה היה על בית המשפט לבחון לעומק את הנסיבות הנוספות, לרבות עסקת היסוד. לבסוף טענו המערערים כי יש לקבל את הערעור אף משיקולי יעילות. שכן מקום בו יידחה יאלצו המערערים להגיש תביעה כספית חוזית כנגד המשיבה. במסגרתה יידונו השאלות השנויות במחלוקת הנוגעות לעסקת היסוד. לטענת המערערים, אין טעם בבזבוז משאבים ופתיחת הליך נוסף כאשר ניתן לדון במחלוקות שבין הצדדים במסגרת ההליך הקיים. טענות המשיבה: מנגד, ביקשה המשיבה לדחות את הערעור תוך חיוב המערערים בהוצאות משפט. המשיבה הפנתה להשתלשלות העניינים בין הצדדים, עת חתמו על ההסכם במסגרתו העבירו אליה המערערים את השיק. לעניין זה טענה כי פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן לאחר שזה בחן את מלוא טענות הצדדים וקבע קביעות חד משמעיות לגבי אי האמון שמצא בגרסת המערערים. המשיבה הוסיפה וטענה, כי הוכח על ידה באופן חד משמעי שהמערערים היו חייבים לה כספים רבים ואף הוכח כי השיק נחתם ע"י המערערת 2, חרף טענותיהם המקדמיות של המערערים בעניין. המשיבה טענה כי צדק בית המשפט עת לא אפשר למערערים להעלות טענות שיש בהן משום הרחבת חזית אסורה, מקום שבבקשת הרשות להתגונן העלו טענה אחת ויחידה שעניינה זיוף החתימה על השיק. הוסיפה כי היא עצמה התנגדה בכל הזדמנות לניסיונם של המערערים להרחיב חזית. המשיבה הפנתה לפסיקה הנהוגה מקום בו נמסר לידה "שיק על החלק" ולעובדה כי במצב זה מוטל הנטל על חותם השטר להוכיח כי האוחז בו אינו רשאי לתבוע על פיו. לטענתה המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, כאשר לעניין זה קבע בית המשפט קמא קביעות עובדתיות ברורות באשר לתום ליבם ולאמינותם. דיון והכרעה: לאחר בחינה של מכלול טענות הצדדים, לרבות הודעת הערעור, עיקרי הטיעון ופסק דינו של בית המשפט קמא והטיעון בפנינו, נחה דעתי כי יש לדחות את הערעור. יצוין כי במסגרת הודעת הערעור מטעמם בחרו המערערים להשיג על רבות מקביעותיו של בית משפט קמא, לרוב ללא כל פירוט כלשהו למעט הטענה כי בית המשפט שגה בפסק דינו. למעשה, דומה כי המערערים מבקשים לקיים דיון מחדש בפני ערכאת הערעור. לכך אין בידי להסכים, במיוחד לאור ההלכה הקובעת כי: "בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער או באי כוחו באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה" (ראו ע"פ 347/07 פלוני נ. מדינת ישראל (פורסם באתר נבו). עיון בעיקרי הטיעון מטעמם של המערערים, מלמד כי מרבית טענות המערערים מתמצות בסוגיה אחת עיקרית- החלטתו של בית המשפט קמא שלא לדון בטענות שונות שהעלו, נוכח היותן של אלו הרחבת חזית אסורה. על פי הכלל בדבר איסור הרחבת חזית, אסור לבעל דין להעלות טענות החורגות מגדר המחלוקת, כפי שזו נקבעה בכתבי הטענות של הצדדים, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם נתן בעל הדין שכנגד הסכמתו לכך, במפורש או מכללא. על התכלית העומדות בבסיסו של כלל זה פסק בית המשפט העליון: "בל נשכח, כי שני צדדים להליך האזרחי. הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו. עוד עולה החשש ממצב בו בהיעדר הכלל בדבר שינוי חזית, יתגוננו צדדים מפני טענה שכלל לא הועלתה כנגדם, וכך עלול שיוענק לתובע יתרון בלתי הוגן, שייהנה מיצירתיות חברו." (ראו ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו) עוד קבע בית המשפט העליון בעניין: "כידוע, הכלל היסודי הוא "כי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות ... ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו" (ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג' פ"ד כג(1) 402, 407 (1969)). כלל זה מבטא את האיסור על "הרחבת חזית" (או "שינוי חזית"). אכן, לא תמיד יידרש שינוי פורמאלי של כתב טענות כדי שייאמר כי בעל דין רשאי לטעון טענה כלשהי, והוא - כאשר אותו בעל דין הציג ראיה להוכחת אותה טענה ויריבו לא התנגד לכך, ובכך הוא נחשב כמי שנתן מכללא את הסכמתו להרחבת החזית. אין מדובר בכלל טכני גרידא: "הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון" (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.8.2009), פסקה 18 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור)." (ראו רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' שמחה משטה ואח', פורסם באתר נבו). בענייננו, עיון בהתנגדות שהגישו המערערים לביצוע השטר, כמו גם בטענות שהעלו במסגרת הדיון בהתנגדות מלמד כי בפי המערערים הייתה בשלב זה טענה ממשית אחת, לפיה הם אינם חתומים כלל על השיק. בהתאם, מצאה הרשמת כי המערערים העלו "טענה הראויה להישמע ומצדיקה רשות להתגונן". יצוין כי הרשמת אף קבעה במפורש כי "הנתבעים מעלים טענה אחת ויחידה לגבי החתימה על שטר הביטחון". בהתאם להחלטת הרשמת ניתנה למערערים האפשרות להתגונן כנגד ביצוע השיק, תוך שנקבע כי התצהיר שהגישו ישמש ככתב הגנה בהליך. כאמור, עיון בתצהיר מלמד באופן שאינו משתמע לשני פנים כי המערערים לא העלו כל טענה מלבד טענת זיוף השיק (בין אם המדובר בזיוף החתימה או התאריך), בוודאי שלא הועלתה על ידם כל טענה הנוגעת לעסקת היסוד. נוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי צדק בית המשפט קמא עת קבע כי טענותיהם של המערערים אודות עסקת היסוד, אשר הוצגו לראשונה במעמד ישיבת קדם המשפט בבית המשפט קמא ביום 8.2.11, מרחיבות את חזית המחלוקת שהתוותה הרשמת ולפיכך מהוות הרחבת חזית אסורה. עוד יש לציין כי החלטתו של בית המשפט קמא שלא לאפשר למערערים להציג את טענותיהם החדשות אשר מהוות הרחבת חזית, לא ניתנה באופן שרירותי ומיידי. בית המשפט קמא אפשר למערערים להשמיע את טענותיהם ובהמשך אף נתן לצדדים הזדמנות נוספת להעלות את טענותיהם והשגותיהם בהקשר זה במסגרת הסיכומים. משמע, החלטתו במסגרת פסק הדין ניתנה לאחר שקילה ראויה ואיני רואה מקום להתערב בה. בהתאם, יש לדחות אף את טענת המערערים באשר לסירובו של בית המשפט קמא לבחון ראיה חדשה שהגישו עם הסיכומים, מקום שזו עוסקת בטענות אשר מהוות הרחבת חזית אסורה לפי פסק הדין. יתירה מכך, כלל ידוע הוא כי רק במקרים נדירים ניתן לאפשר הגשת ראיות חדשות בשלבים מאוחרים (ראו ספרו של ד"ר י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (בעריכת ד"ר ש' לוין) 510-509). בענייננו, לא הסבירו המערערים במסגרת הערעור מטעמם ולו במילה, מהן הנסיבות בגינן לא הציגו את הראיה המבוקשת במועד, הגם שזאת הייתה צריכה ללא ספק להיות ברשותם. לפיכך, דין טענת המערערים בעניין להידחות, אף מטעם זה בלבד. המערערים הוסיפו וטענו כאמור, כי לא היה מקום לקבוע שטענותיהם החדשות מהוות הרחבת חזית מקום שהמשיבה עצמה ביקשה להרחיב את החזית במהלך הדיון שנערך לפני הרשמת ביום 24.6.10. אלא שטענה זו אין בה ממש ולמעשה יש בה לחזק את הקביעה בדבר הרחבת חזית אסורה. אכן, בהחלטתה של כב' הרשמת (המצוטטת בסע' 37 לפסק דינו של בית המשפט קמא) נקבע כי ב"כ המשיבה העלה טענות לעניין חובם של המערערים, אולם הוסיפה וקבעה כי לא מצאה כל מקום להתייחס לטענות אלה "שכן אין מדובר בבקשת רשות להתגונן בפני תביעה על פי עסקת היסוד אלא מדובר בהתנגדות לביצוע שטר". משמע, הרשמת עצמה סירבה לאפשר למשיבה "להרחיב חזית" באמצעות העלאת טענות הקשורות בעסקת היסוד עת קבעה כי ראוי לאפשר למערערים להתגונן. לפיכך, מתן זכות להרחבת חזית דומה כעת למערערים, יהיה בה ללא ספק להעניק להם יתרון בלתי הוגן על פני המשיבה. טענה נוספת שהעלו המערערים בעיקרי הטיעון מטעמם הינה כי שגה בית המשפט קמא עת התעלם מפגמים נוספים שהיו בשיק, לרבות לעניין זיוף התאריך, אשר נטען על ידם כבר במועד ההתנגדות לפני הרשמת. הוסיפו כי שגה בית המשפט קמא עת לא המתין לתוצאות בדיקת משטרת ישראל באשר לתלונה שהגישה המערערת 2 בדבר זיוף התאריך על השיק. טענה זו אין בה ממש שכן במסגרת פסק דינו של בית המשפט קמא הוא הפנה להליך ההוכחות שהתנהל לפניו, במהלכו הודתה לבסוף המערערת 2 כי אכן חתמה על השיק (ראו סע' 66 לפסק הדין). בית המשפט קמא הוסיף, כי עדויות המערערים היו "בלתי עקביות, בלתי מהימנות ונתגלו בהן סתירות מהותיות למכביר" (ראו סע' 62 לפסק הדין). בית המשפט קמא אף התייחס לטענה בדבר הגשת התלונה במשטרה, אולם קבע כי מקום שהמערערת 2 מסרה במהלך חקירתה כי לא ביררה אודותיה חרף שעברו שנתיים מיום שהוגשה, יש בכך בכדי ללמד על חוסר אמינותה של טענת הזיוף עליה היא נסמכת. כאמור, בית המשפט התרשם לשלילה מאמינות המערערים ואף הוסיף כי התנהלו "בחוסר תום לב משווע" במסגרת ההליך. בנסיבות אלה ומקום שדחה את טענות המערערים כי השיק זויף, ברור כי התרשמות בית המשפט קמא נוגעת לא רק לשאלת זיוף החתימה על השיק, אלא אף לטענת זיוף התאריך. קביעות אלה, אשר נוגעות לממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט על פי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניו, מקובלות עלי. מכל מקום, כלל הוא שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים שבהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין. עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מראה שאין זה המקרה שלפנינו. טענה אחרונה שהעלו המערערים בעיקרי הטיעון הינה, כי מקום בו הערעור לא יתקבל, לא תיוותר בידם ברירה אלא להגיש תביעה כספית חוזית נגד המשיבה. נוכח האמור תהו המערערים מדוע יש לבזבז משאבים הכרוכים בפתיחת הליך נוסף כאשר ניתן לדון בטענות אלו במסגרת ההליך הקיים. אלא שאף טענות אלו של המערערים אין לקבלן. דומה כי נשכח מעיניהם של המערערים כי הדיון בבית המשפט קמא נסב על עילה שטרית, לאחר שהמשיבה הציגה שיק הנחזה להיות חתום על ידם. כידוע, לעובדה שעסקינן בתביעה שעילתה התחייבות שטרית, יש משמעות ממשית לעניין נטל ההוכחה החל על הצדדים. לעניין זה נקבע: "נטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו" (ראו ע"א 363/12 עו"ד עופר שפירא נ' דוד שחר ובניו ( - 03/06/13)). אכן, למערערים זכות להגיש תביעה כספית חוזית כנגד המשיבה ולהעלות בה כל טענה שימצאו לנכון, ואולם תביעה זו תיבחן בהתאם לכללים הרגילים של נטלי ההוכחה, כאשר בנסיבות העניין, אין לאפשר להם "לאחד" בין התביעות, בוודאי שלא משיקולי יעילות. בסופו של יום עלינו לזכור כי הוכח בפני בית המשפט קמא כי המערערים מסרו למשיבה "שיק על החלק" לשם הבטחת התחייבותם על פי ההסכם. כאשר עשו זאת, נתנו המערערים למשיבה את ההרשאה להשלימו על פי יתרת החוב שלא נפרעה, בנסיבות אלה עומדות למשיבה האוחזת בשיק, החזקות הקבועות בפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ובכללן חזקת המסירה (סעיף 20 (ג) לפקודה), חזקת התקינות (סעיף 19 (א) לפקודה) וחזקת התמורה (סעיף 29 (א) לפקודה). במצב זה, הנטל הינו כמובן על המערערים להוכיח כי לא הייתה למשיבה הרשות להשלים את השיק כפי שהושלם. הכרעתו של בית המשפט קמא לפיה המערערים לא עמדו בנטל זה במסגרת ההליך בו קיבלו רשות להתגונן, עומדת על אדנים מוצקים ואין מקום להתערב בה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ (כולל) נכון ליום מתן פסק הדין כאן . זיאד הווארי, שופט בכיר כב' הנשיא יצחק כהן - אב"ד: אני מסכים. יצחק כהן, נשיא - אב"ד כב' סגן הנשיא, השופט בנימין ארבל: אני מסכים. בנימין ארבל, שופטסגן נשיא הוחלט איפה פה אחד כאמור בחוות דעת כב' השופט הבכיר, זיאד הווארי. הרחבת חזית אסורהטענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונה