הנשיא א' ברק 1. העותרים הם בני משפחה של מחבלים - מחבלים אשר גרמו לפיגועים קשים ביותר. המחבלים אחראים למאות הרוגים ופצועים. העותרים חוששים כי הבתים שבהם הם מתגוררים - ושבהם התגוררו אותם מחבלים - ייהרסו על-ידי המשיב. הם פנו לבית- משפט זה. מבקשים הם כי המשיב יחויב לתת להם התראה מוקדמת - אם יחליט להרוס את בתיהם - על-מנת שיוכלו להשיג מראש בפניו ובפנינו על ההחלטה. בית-המשפט הוציא (ביום 4.8.2002) צו לקבלת תגובה מיידית של המדינה. ניתן במקביל צו-ביניים. למחרת היום (5.8.2002) נשמעו טיעוני הצדדים. 2. עם פתיחת הדיון הובהר כי העתירות מוגבלות אך לבעיה של זכות השמיעה. לעניין זה עלינו לצאת אפוא מתוך ההנחה - הנחה שאנו משאירים בצריך עיון - כי המשיב מוסמך להורות על הריסת בתיהם של העותרים. השאלה הינה אם על יסוד הנחה זו חייב המשיב להעניק לעותרים את הזכות להשמיע מראש טענותיהם כנגד הפעלת הסמכות. באי-כוחם של העותרים מדגישים את חשיבותה של זכות הטיעון ואת חובתו של המשיב שלא להפעיל את סמכותו בטרם ישמע את טיעוניהם של העותרים. בא-כוח המשיב מציין כי ככלל, אכן יש ליתן הודעה מראש לעותרים ולאפשר להם להשמיע טענותיהם, עם זאת לכלל זה קיים חריג, ולפיו אין ליתן הודעה מראש על פעולת ההריסה, ואין להעניק זכות שמיעה אם הדבר ייצור סיכון לחיילים וסיכוי לדחיית הפעולה. בעניין זה מציין בא-כוח המשיב, כי: "מתן התראה שכזו, על פעילות מבצעית צפויה בשטח עוין, עלול לסכן באורח ממשי את חיי כוחותינו, ואף לסכל את הצלחת הפעולה, שכן ההתראה תאפשר לאויב למלכד את הבתים בהם מדובר, להטמין מארבים לכוח האמור להגיע אליהם, וכדומה. תופעות שכאלה אירעו בחודשים האחרונים במקומות שונים ברחבי השטחים. מטעמים אלה, ככלל, שום כוח צבאי, המבצע פעילות צבאית- מלחמתית, בשטח עוין, אינו נוהג לתת התראות מקדימות לקראת הפעילות המבצעית שאותה הוא אמור לבצע, ומאותם טעמים לא ניתן לחייב גם את מפקד כוחות צה"ל באיו"ש לתת התראות מקדימות שכאלה, העלולות לסכן באורח ממשי את חיי חייליו ולסכל את הצלחת הפעולה. חשש כפול זה, לסיכון החיילים ולסיכול הפעילות המבצעית האמורה, הוא שהביא את המשיב להחליט על אי מתן התראה מראש". עם זאת כל מקרה ייבדק לגופו על רקע הנסיבות הביטחוניות אשר ישררו אותה עת. אם המשיב ייווכח כי ניתן לקחת סיכון מסוים ולתת התראה מקדימה, הדבר ייעשה. כך נהג המשיב בעבר, וכך ינהג גם בעתיד. נמצא, כי עמדת המשיב הינה כי הוא אינו יכול לתת התחייבות גורפת אשר תחול בכל המקרים. כל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו. האם עמדה זו היא כדין? 3. מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של פעילות לוחמה. הצבא נוקט שורה של פעולות לחימה, אשר מטרתן החזרת הביטחון לאזור ולמדינה. במסגרתן של פעולות אלה - ובשל אופיין ההרתעתי - מבקש הצבא להרוס בתים שבהם התגוררו מחבלים שזרעו הרג ושפכו דם. לא נתבקשנו ולא ננקוט כל עמדה באשר לנחיצותן וליעילותן של פעולות ההריסה. עניין הוא לצבא, והריהו חלק מהפעילות המלחמתית הכוללת. כפי שראינו, הנחתנו הינה כי פעולות הרתעה אלה הן בסמכותו של הצבא. השאלה היא אם בטרם ינקוט הצבא את פעולות ההריסה עליו ליתן לעותרים זכות שמיעה. 4. זכותו של אדם כי יישמע קולו בטרם ייפגע בגופו או ברכושו היא זכות יסוד. על זכות זו עמד בית-משפט זה בשורה ארוכה של פסקי-דין (ראו: בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר- הפנים [1], בעמ' 1508; בג"ץ 290/65 אלתגר נ' ראש העיריה [2], בעמ' 33; בג"ץ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה [3], בעמ' 654; ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 363; בג"ץ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום [5], בעמ' 638-637; בג"ץ 5621/96 הרמן - ראש-עיריית אופקים נ' השר לענייני דתות [6], בעמ' 817. ראו עוד י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [10], בעמ' 793). זכות זו חלה לא רק בשטחה של מדינת ישראל. היא חלה גם באזור (ראו בג"ץ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון [7]). היא חלה בתקופות רגיעה. היא חלה בתקופות לחימה. היא חלה גם לעניין הריסת מבנים שבהם מתגוררים מחבלים, אם בתקופת רגיעה ואם בתקופת לחימה. עם זאת ככל זכות אחרת, אין היא זכות מוחלטת. זוהי זכות בעלת אופי יחסי. היא אינה חלה בנסיבות מיוחדות וחריגות (ראו ע"פ 768/80 הנ"ל [4], בעמ' 365). אחת מאותן נסיבות חריגות ויוצאות-דופן אשר בהן אין מקום להעניק זכות טיעון היא המקרה שבו הפגיעה בגוף או ברכוש מתרחשת במהלך של פעולה צבאית-מבצעית המתקיימת במסגרת פעולות לחימה של הצבא (ראו בג"ץ 2977/02 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [8]). עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "...יש נסיבות צבאיות-מבצעיות, שבהן עניין הביקורת השיפוטית אינו מתיישב עם תנאי המקום והזמן או עם אופיין של הנסיבות; למשל, כאשר יחידה צבאית מבצעת פעולה מבצעית, אשר במסגרתה עליה לסלק מכשול או להתגבר על התנגדות או להגיב על אתר על התקפה על כוחות הצבא או על אזרחים שנתקיימה אותו זמן, או נסיבות כיוצא באלה, שבהן רואה הרשות הצבאית המוסמכת צורך מבצעי בפעולה מיידית. לפי עצם מהותו של העניין אין, בנסיבות כאלה, מקום להשהיה בפעולה הצבאית, אשר ביצועה מתחייב על אתר" (בג"ץ 358/88 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד המרכז [9], בעמ' 541-540). דין זה חל גם לעניין הריסת מבנים כחלק מפעילות צבאית-מבצעית (ראו בג"ץ 4112/90 הנ"ל [5], בעמ' 640). לעניין זה אין נפקא מנה אם הפגיעה ברכוש היא תוצאת לוואי לפעילות צבאית, או אם הפגיעה ברכוש היא המטרה ההרתעתית המונחת ביסוד הפעולה הצבאית. אלה כאלה הן - על-פי הנחותינו - פעולות מבצעיות הדרושות להגנת האזור והמדינה, אשר המשיב מוסמך לעשותן. 5. אי-תחולתה של הזכות לטיעון במקרה של פעולה צבאית-מבצעית נגזרת מהאיזון שבין הזכות של היחיד לטיעון בגין פגיעה בגופו או ברכושו, מזה, לבין הצורך הציבורי החיוני בהגשמת הפעולה הצבאית - צורך שמאחוריו מונחת, בין השאר, הדאגה לביטחון החיילים וחייהם - מזה. על-כן אם קיים חשש רציני כי הענקת זכות טיעון יש בה כדי לסכן את חיי החיילים ולסכל את הפעולה עצמה, נדחית זכות הטיעון מפני צורכי הלחימה החיוניים. אך במקום שהסיכון (לחיילים) והסיכוי (לאי-הגשמת הפעולה) אינם קיימים, חוזרת זכות השמיעה למקומה, ומן הדין להגשימה גם במקרים של פעולות לחימה. על-כן אם בנסיבותיו של מקרה ספציפי אין קיים חשש ממשי לחיי החיילים או להצלחת הפעולה, יש לקיים את זכות השמיעה. זאת ועוד, גם במקום שבו אין לקיים את זכות השמיעה במלואה יש לעשות הכול כדי לקיימה בחלקה, כגון שמיעה בפני המפקד הצבאי המצוי במקום בטרם ייפגע הרכוש. לבסוף, ככל שכוחה של זכות השמיעה הולך ופוחת במצבים של צורך צבאי חיוני, כך גדל הצורך להבטיח כי בידי המפקד הצבאי יהיו נתונים בדוקים ומבוססים כי אכן מתקיימות הנסיבות המצדיקות מבחינתו את השימוש באמצעי המבצעי. 6. על יסוד מסגרת נורמטיבית זו מתבקשת המסקנה כי אין לקבוע מראש שבשל פעולות הלחימה אין מקום ליתן לעולם זכות שמיעה למי שטוען כנגד הריסת מבנה שבו התגורר מחבל שביצע פיגועים קשים שגרמו להרג ושפיכת דם. בדומה, אין לקבוע מראש כי על-אף פעולות הלחימה יש ליתן תמיד זכות שמיעה כאמור. הכול תלוי בנסיבות העניין ובאיזון הראוי בין זכות השמיעה, מזה, לבין הסיכון (לחיילים) והסיכוי (להגשמת הפעולה), מזה. 7. העתירות שלפנינו הן כוללניות. אין הן מבחינות בין מקרה למקרה. אנו מתבקשים ליתן החלטה כוללת שתחול על כל המקרים כולם. זאת לא נוכל לעשות. כפי שראינו, הכול תלוי בנסיבות העניין. יהיו בוודאי מקרים שבהם יהא מוצדק שלא להעניק לבעלים של נכס את זכות הטיעון. יהיו מקרים שבהם הדין יחייב את המשיב להעניק זכות טיעון. האחריות לכך מוטלת על המשיב בלא שנוכל לקבוע - מעבר לניתוח הכללי שעמדנו עליו - מראש את הדין בכל מקרה ומקרה. העתירות נדחות. המשנה לנשיא ש' לוין אני מסכים. השופט א' ריבלין אני מסכים. הריסת מבנהמבנה