השופט י' קינר א. השאלה לדיון 1. מיהו בית-המשפט המוסמך לדון בבקשה לביטול צו הריסת מבנה מסוכן שהוצא על-ידי עירייה מכוח סמכותה על-פי פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות)? האם בית-משפט השלום אשר דן בבקשות לביטול צווי הריסה מינהליים שהוצאו בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 הוא המוסמך לדון בבקשה או שמא בית- המשפט לעניינים מינהליים בהתאם לסמכויותיו על-פי החוק המסמיך אשר נחקק זה לא מכבר? אולי בית-המשפט הגבוה לצדק המוסמך לדון וליתן צווים נגד רשויות, לרבות רשויות מקומיות, הוא המוסמך לדון בבקשה? ואולי דווקא בית-המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בבקשה מעין זו מכוח סמכותו השיורית לדון בכל עניין שאיננו מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר? 2. החלטה זו תעסוק אפוא בסוגית הסמכות העניינית הנזכרת לעיל. ב. ההליך 3. המבקשים הגישו בקשה לבטל צו הריסה מינהלי אשר הוצא על-ידי המשיב 1 לגבי חומת בטון ובלוקים בגובה של מעל 2.5 מטרים ובאורך של כ-45 מטרים, אשר הוכרזה על-ידיו כמסכנת את שלום הציבור. באותה בקשה עתרו הם אף לעיכוב ביצוע צו ההריסה. 4. אף שמעובדות הבקשה והתשובה לה מתברר כי מדובר בחומה שנבנתה ללא היתר, לא בחרו המשיבים לילך בדרך של הוצאת צו הריסה מינהלי מכוח הוראות חוק התכנון והבניה, קרוב לוודאי בשל העובדה כי החומה עומדת על תלה שנים רבות, כפי שטוענים המבקשים. המשיבים לא יזמו אף הגשת כתב-אישום בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה במסגרתו ניתן היה לעתור גם לצו הריסה. 5. תחת זאת, בחרו המשיבים להוציא את צו ההריסה על-פי הסמכות הנתונה לעירייה מכוח הוראות סעיף 249(13) לפקודת העיריות הקובע, בין היתר, כי העירייה מוסמכת להורות על הריסת מבנים מסוכנים, ומכוח הוראות חוק עזר לדוגמה למועצות מקומיות (הריסת מבנים מסוכנים), תשל"ב-1972 (להלן - חוק העזר) הקובע הוראות ספציפיות ביחס להריסת מבנים מסוכנים. מתצהיר התשובה מטעם המשיבים עולה כי המשיבה 2 אימצה את חוק העזר. לפיכך יש לראות את הוראות חוק העזר כהוראות שאומצו על-ידי המשיבה 2. 6. יצוין כי סעיף 4 לחוק העזר מתיר לראש-העירייה, באישורו של הממונה על המחוז, לבצע את העבודות הדרושות לשם הריסת בניין אם אישר מהנדס או רופא, לאחר בדיקה, כי הבניין נתון במצב שיש בו משום סכנה מיידית למחזיקים או לציבור. 7. בפתח הדיון בבקשה העליתי את סוגית הסמכות העניינית ושאלתי את באי-כוח הצדדים מדוע הם סבורים כי לבית-משפט השלום קיימת סמכות עניינית לדון בבקשה, והאם סמכות זו איננה נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. לאחר שהות קצרה שבו הצדדים והודיעו לי כי דעת שניהם הינה כי הסמכות לדון בבקשה נתונה לבית-משפט השלום ולא לבית-משפט לעניינים מינהליים. 8. מאחר ודעתי לא נחה מנימוקיהם של באי-כוח הצדדים וסברתי כי הנושא איננו ברור וטעון בדיקה, הוריתי להם להגיש טיעונים בכתב בעניין הסמכות העניינית. טיעונים אלה אכן הוגשו לי ובהם חזרו הצדדים על עמדתם. ייאמר כבר עתה כי הצדדים לא העמיקו חקר בנושא הסמכות העניינית ואף לא תמכו את טיעוניהם הקצרים באסמכתאות. לפיכך, לא נותר לי אלא לבדוק לעומקה את הסוגיה. ג. האם מוסמך בית-משפט השלום לדון בבקשה 9. השאלה הראשונה אותה יש לשאול היא מהו מקור סמכותו העניינית של בית- משפט השלום לדון בבקשה לביטול צו הריסה של מבנה אשר הוצא מכוח הוראות פקודת העיריות והוראות חוק העזר עקב היותו מבנה מסוכן. 10. למותר לציין כי צד הפותח בהליך כלשהו בבית-המשפט אמור לדעת מהו מקור סמכותו של בית-המשפט לדון בהליך, אולם בא-כוח המבקשים לא ציין דבר בעניין זה בבקשתו, וגם סיכומי הצדדים לא כללו ולו נימוק אחד מדוע הסמכות בעניין זה מוקנית לבית-משפט השלום. 11. כפי שציינה באת-כוח המשיבים בטיעוניה, מדובר באקט מינהלי. ודאי הוא גם כי עסקינן בהחלטה של רשות ציבורית הפועלת מכוח סמכויות אשר ניתנו לה כדין. 12. באופן רגיל, אין בית-משפט השלום מוסמך לדון בבקשות המופנות כלפי רשות ציבורית, לרבות רשות מקומית הממלאת תפקידה על-פי דין, לצוות עליה להימנע מעשות מעשה או לבטל צווים אשר ניתנו על-ידיה במסגרת מילוי תפקידה, אלא אם כן הוסמך הוא במפורש לדון בבקשות מעין אלה. סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), הקובע את סמכותו הכללית של בית-משפט השלום, איננו מסמיך את בית-משפט השלום לדון בעניינים כגון דא. 13. אמנם, ברבות השנים חל שינוי בגישה המסורתית לפיה ענייני המשפט הציבורי נדונים רק בבית-המשפט הגבוה לצדק ובשורה ארוכה של פסקי-דין אשר קדמו לחקיקתו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 קבע בית-המשפט הגבוה לצדק כי לגבי עניינים מינהליים שונים קיימת סמכות מקבילה הן לבית-המשפט הגבוה לצדק והן לבתי-המשפט האזרחיים (ראה בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה מחוז ירושלים (להלן - עניין סוקר [1]) הסוקר את פסקי-הדין הרבים אשר ניתנו בעניין זה). 14. לא כאן המקום להיכנס לגישות השונות הקיימות בפסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק בדבר המקור העיוני לקיומה של אותה סמכות מקבילה לבתי-המשפט האזרחיים, כפי שנסקרו בהרחבה בפסק-הדין בעניין סוקר [1]. נציין רק כי אחת מאבני היסוד החשובות לצורך הקביעה אם לבית-המשפט האזרחי קיימת סמכות מקבילה בעתירה העוסקת בעניינים מינהליים הינה האם העתירה המינהלית כורכת בחובה גם עניינים מתחום המשפט הפרטי. כך למשל בבג"ץ 4306/93 חלפון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, תל-אביב (להלן - עניין חלפון [2]), הכולל התייחסות לסמכות בתי-המשפט האזרחיים לדון בעתירות מתחום התכנון והבנייה (טרם הוספת פרק י'1 לחוק התכנון והבניה במסגרת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995 (להלן - תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה)), הוסיפה כבוד השופטת דורנר לדברי כבוד הנשיא שמגר את התוספת הזו: "אכן, בדרך כלל מהותן האמיתית של התדיינויות בתחום התכנון והבנייה היא 'אזרחית'. הדבר נובע מכך שהסכסוך במקרים אלה איננו אך בין רשויות התכנון לבין הפרט (ולעתים רשות התכנון איננה צד כלל), אלא עיקר המחלוקת היא בין מספר פרטים בעלי אינטרסים מנוגדים" (עניין חלפון [2], בעמ' 44. כן ראה לעניין זה את דברי כבוד הנשיא שמגר בעמ' 40). עוד ראה לעניין זה את דברי כבוד הנשיא ברק בפסק-הדין בעניין סוקר [1], בעמ' 248 וכן את דברי כבוד השופט מ' חשין באותו פסק-דין הסבור כי זהו המבחן המהותי והיחידי בשאלה האם קיימת סמכות מקבילה לבתי-המשפט האזרחיים לדון בעניינים מינהליים ומודל זה המקובל עליו מכונה על-ידיו "המודל הדיפרנציאלי" (שם [1], בעמ' 259-260, 262). 15. ואולם, מכאן ועד המסקנה כי לבית-משפט השלום נתונה הסמכות לדון בעתירה לביטול צו הריסת מבנה מסוכן ארוכה הדרך. 16. ראשית, הפן האזרחי בבקשה שבפניי איננו קיים, ואם קיים הוא הרי הוא סמוי מן העין וקשה עד מאוד לגלותו. הסכסוך הוא בין המבקשים לבין הרשות ולא נראה כי מעורבים בו צדדים פרטיים אחרים או כי הוא מקים עילות מתחום המשפט הפרטי. הרשות טוענת כי המבנה מסוכן וכי יש להרסו, ואילו המבקשים טוענים כי לא כך הוא, ובפיהם אף טענות נוספות מתחום המשפט המינהלי, למשל טענה בדבר אי-קבלת אישורו של הממונה על המחוז לביצוע הצו (אישור זה ניתן בדיעבד לאחר הוצאת הצו ולאחר הגשת הבקשה על-ידי המבקשים). 17. שנית, אף השאלה בדבר סיווג נושא הריסת מבנה מסוכן כנושא השייך לדיני התכנון והבנייה הינה שאלה המוקשה בעיניי, שכן בענייננו בחרה הרשות במודע שלא לנקוט (באמצעות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה) בדרך המלך של הוצאת צו הריסה מינהלי מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה או הגשת בקשה ליתן צו הריסה בשל היות החומה מבנה שנבנה ללא היתר. השאלה העיקרית הנבחנת בבקשה שבפניי, פרט לשאלות מתחום המשפט המינהלי הטהור, איננה קשורה כלל לשאלות בנושאים תכנוניים או בנושא של היתרים, אלא האם ערכו המשיבים את הבדיקות הנדרשות טרם הוצאת הצו והאם קיימת סכנה מיידית במבנה למחזיקים בו או לציבור. 18. שלישית, גם אם נתונה לבית-משפט אזרחי הסמכות לדון במחלוקת זו שבפניי, הרי יש ליתן טעם וסיבה מדוע בית-משפט השלום מוסמך לדון בה מכוח סמכויותיו הרגילות אשר ניתנו לו בדין, ולא מצאתי כי הוקנתה לו סמכות לדון בסכסוך מעין זה. אם לא הוקנתה לו סמכות כאמור, הרי ממילא בית-המשפט המוסמך לדון בכך הוא בית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. 19. רביעית, גם אם משלב הסכסוך שבפניי פן אזרחי, ואפילו בענייני תכנון ובנייה עסקינן, הרי כבר נקבע לא אחת כי המקום הראוי לבירורם של עניינים אלה הינו בבית- המשפט המחוזי. ראה לעניין זה את דברי כבוד השופט אור בעניין חלפון [2], בעמ' 44: "אין ספק בעיניי, שאם אכן קיימת סמכות מקבילה כזו, הפורום הנוח והמתאים יותר לדיון ברוב רובם של המקרים בעניינים אלה הוא בית המשפט המחוזי...". 20. בה"פ (ת"א) 2221/94 "מעוז אביב" אגודה שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל-אביב [5] נדונה לגופה השאלה מיהו בית-המשפט האזרחי המוסמך לדון בעתירה בה התבקש בית-המשפט המחוזי לקבוע את בטלותה של החלטת רשות התכנון לאשר בניית מעון לנשים ומרכז למניעת אלימות במשפחה, לקבוע את בטלותו של היתר הבנייה שניתן וליתן צו-מניעה האוסר פעולה על-פי היתר הבנייה. עתירה זו הוגשה לבית-המשפט המחוזי לאחר שבית-המשפט הגבוה לצדק קבע כי עתירת המבקשים תידון בפני "בית המשפט האזרחי המוסמך". 21. בא-כוח המשיבה טען שם כי הואיל ועניינה של התביעה הוא במניעת ההקמה של המעון, נופל עניין זה בגדר "שימוש במקרקעין" והוא מסור לסמכותו העניינית של בית-משפט השלום. 22. בית-משפט המחוזי דחה את הטענה ונימוקיו החשובים לענייננו הם אלה: (א) בעתירות אחרות בהן נדונה סוגיה דומה לזו שבעתירה זו, כמו בעניין חלפון [2] ובעניין סוקר [1], נזכר בית-המשפט המחוזי כפורום הנכון לדון בה. (ב) מהשקפת כבוד הנשיא ברק בעניין סוקר [1] כמו גם מהשקפת כבוד הנשיא שמגר בעניין חלפון [2] עולה כי מאחר ומהות העניין המתברר בפני בית-המשפט היא תקפותה של החלטה של רשות מינהלית, הרי גם אם נשזרים בה נושאים מתחום המשפט הפרטי וגם אם לאו, רק בית-המשפט המחוזי הוא הפורום המוסמך לדון בדבר, שכן רק לפתחו ניתן להניח סוגיה מינהלית וליתן כל סעד שבית-הדין הגבוה לצדק היה רשאי ליתן, וזאת מכוח סמכותו השיורית לדון בכל עניין שאיננו בתחום סמכותה של ערכאה אחרת. (ג) גם לפי גישת כבוד השופט מ' חשין בעניין סוקר [1] לפיה חלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים תיגזר לפי טיבו של הסכסוך, הרי יש לקבוע את בית-המשפט המוסמך לדון לפי הסעד המתבקש ולא לפי טיבו העקרוני. מאחר והסעד באותו מקרה היה פסק-דין הצהרתי המכריז על בטלות ההחלטה שאישרה את הקמת המעון, ואין זו תביעה למניעת בנייה היכולה להיחשב כתביעה בעניין שימוש במקרקעין, הרי המוסמך לדון בה הוא בית-המשפט המחוזי. 23. וכך אף בענייננו. על-פי ההשקפות שהובאו לעיל, אין נתונה הסמכות לדון בבקשה לבית-המשפט השלום אלא לבית-המשפט המחוזי, הן מהטעמים שהובאו לעיל והן מאחר ואפילו תתקבל גישת כבוד השופט מ' חשין, הרי הסעד המבוקש היה סעד לבטל את צו ההריסה, דהיינו תקיפת החלטת הרשות, ובכך מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון מכוח סמכותו השיורית. 24. מכאן עולה כי סמכותו של בית-משפט השלום לדון בעתירות מתחום המשפט המינהלי התוקפות תקיפה ישירה את החלטות הרשות, לרבות החלטה דוגמת זו שבענייננו למתן צו הריסת מבנה מסוכן, יכולה לקום רק מכוח חקיקה מפורשת וספציפית המסמיכה אותו לדון בהן. 25. דוגמה לחקיקה מיוחדת המסמיכה את בית-משפט השלום לדון בבקשות לביטול צווים שניתנו על-ידי רשות ציבורית במסגרת מילוי תפקידיה מצויה בחוק התכנון והבניה. בהתאם לסעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה מוסמך, למשל, בית- משפט השלום (או בית-המשפט לעניינים מקומיים) לדון בבקשה לבטל צו הריסה מינהלי שהוצא לפי הוראות סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה (ואגב, מדובר שם בתקיפת החלטות מוסדות התכנון ולא בהחלטות הרשות המקומית). 26. דווקא דוגמה זו אשר הובאה לעיל ממחישה מדוע אין לבית-משפט השלום סמכות לדון בצו הריסה שהוצא מכוח פקודת העיריות ומכוח חוק העזר, שכן להבדיל מחוק התכנון והבניה בו קיימת הוראה מיוחדת המסמיכה את בית-משפט השלום לדון בבקשות לביטול צווי הריסה מינהליים שהוצאו על-פי צווי חוק התכנון והבניה, אין בפקודת העיריות ואף לא בחוק העזר או בכל חוק אחר הוראה המסמיכה את בית-משפט השלום לדון בבקשה לביטול צו הריסה שהוצא לגבי מבנה מסוכן בהתאם להוראות פקודת העיריות וחוק העזר. 27. ישועה בעניין זה לא תגיע גם מהוראות סעיף 8 לחוק העזר הקובע כי העובר על הוראה מהוראות חוק העזר דינו קנס, ואף לא מהוראות סעיף 55 לחוק בתי המשפט, המסמיך את בית-המשפט לעניינים מקומיים לדון, בין היתר, בעבירות לפי פקודת העיריות ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על-פיהם. 28. כאשר נקבעת סמכות בית-משפט לדון בעבירות, הרי מוסמך הוא לדון בכתבי- אישום המוגשים בעקבות ביצוען של אותן עבירות. אילו אכן הייתה מגישה המשיבה 2 כתב-אישום בהתאם להוראות חוק העזר, היה בית-המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בו. ואולם, הבקשה אשר הובאה בפניי איננה עוסקת בעבירה אלא במישור המשפט המינהלי ובבקשה לבטל צו מינהלי שהוצא על-ידי המשיב 1, ובעניין כגון דא אין הוראות הסעיפים דלעיל מסמיכות את בית-משפט השלום לדון. 29. המסקנה הסופית אליה יש להגיע בעקבות כל האמור לעיל היא כי בית-משפט השלום איננו מוסמך לדון בבקשה לבטל צו הריסה מינהלי שהוצא לגבי מבנה מסוכן על-פי הוראות פקודת העיריות וחוק העזר. ד. סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בבקשה 30. לכאורה, ומשקבעתי כי בית-משפט השלום איננו מוסמך לדון בבקשה אשר הוגשה על-ידי המבקשים, די בכך על-מנת להביא לדחייתה. עם זאת, ובהתאם להוראות סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט, הרי אם מצא בית-המשפט כי העניין שבפניו הינו בסמכותו של בית-משפט אחר, רשאי הוא להעבירו לבית-המשפט האחר. אין ספק גם כי דרך ההעברה הינה דרך רצויה מקום בו הגיע בית-המשפט למסקנה ברורה כי בית-המשפט המוסמך לדון בתובענה הינו בית-משפט פלוני, שכן יימנע מהצדדים הצורך להחליט בעצמם מי היא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה ואולי להגיע לערכאה אשר אף היא איננה מוסמכת לדון בה. בנוסף לכך, בית-המשפט אליו הועברה התובענה לא יוכל להעבירנו עוד (ראה סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט), אפילו סבור הוא כי החלטת ההעברה איננה נכונה, ובכך תימנע טלטלה נוספת של הצדדים. 31. לפיכך עליי לבחון ולבדוק מי היא הערכאה המוסמכת לדון בתובענה שהובאה בפניי. 32. בכל דבריי בפרק הקודם אשר התייחסו לסמכויותיהם של בתי-המשפט האזרחיים לדון בתובענות השייכות לתחום המשפט המינהלי והתוקפות תקיפה ישירה את החלטות ומעשי הרשות סקרתי למעשה את המצב אשר היה נהוג עד חקיקתו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, ועוד קודם לכן, תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה, אשר הסמיך את בית-המשפט המחוזי לדון בעתירות בענייני תכנון ובנייה הנקובים שם. 33. ההלכות אשר נקבעו אז בדבר סמכויותיהם של בתי-המשפט האזרחיים לדון בתובענות מתחום המשפט המינהלי שרירות וקיימות אמנם אף היום, אלא שבינתיים נחקק כאמור חוק בתי משפט לענינים מינהליים ובחינת סמכויותיהם של בתי-המשפט האזרחיים לדון בתובענות כנ"ל תיעשה רק אם אין נושא העתירה המינהלית חוסה תחת כנפיו של החוק החדש, אשר קבע רשימת נושאים ארוכה למדי שבה ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים. במאמר מוסגר יצוין כי לא לפני חקיקת חוק בתי משפט לענינים מינהליים ואף לא לאחר מכן, לא נגרעה סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק לדון בעניינים מינהליים, שכן סמכותו נקבעה בסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה ואין בכוחו של חוק "רגיל", לרבות חוק בתי משפט לענינים מינהליים, לצמצם סמכות זו (ראה בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה [3]). 34. חוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע בסעיף 1 כי מטרתו להסמיך בהדרגה את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. 35. סעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע כדלקמן: "...'ענינים מינהליים' - ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות; 'רשות' - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין; 'החלטה של רשות' - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין...". 36. סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון, בין היתר, ב"...עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה...". 37. כותרתו של סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים הינה "רשויות מקומיות" וסעיף 8(א) לתוספת זו מגדיר בין העניינים בהם ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים גם עתירה נגד "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים...". 38. מציטוט סעיפיו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים נראה בעליל כי הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי שניתן על-ידי המשיב 1 בשל היות המבנה מבנה מסוכן באה בגדרם של העניינים בהם ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים. מדובר בעתירה נגד החלטת ראש הרשות המקומית ליתן צו הריסה לגבי מבנה שהוכרז על-ידיו כמבנה מסוכן, ופשיטא כי עתירה התוקפת החלטה זו נמנית עם העניינים בהם הוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בהתאם לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. 39. עם זאת, הצדדים לא סברו כך ובאת-כוח המשיבים העלתה מספר טעמים לאי- תחולתו של חוק בתי משפט לענינים מינהליים על הבקשה. 40. הטעם הראשון הוא היותו של צו ההריסה בגדר אקט מינהלי ולא בגדר החלטת הרשות. לא מצאתי בטעם זה כל ממש. המשיב 1 הכריז על החומה נושא הבקשה כמסכנת את שלום הציבור וניתן על-ידיו צו הריסה לגביה. אלו הן החלטות של המשיב 1 הניתנות לתקיפה כדרך שתוקפים החלטות של רשויות ציבוריות, ואין בהכנסתן תחת הכותרת "אקט מנהלי" כדי לסייע למשיבים בטענתם. 41. טעם שני הוא כי בהתאם לסעיף 4 לחוק העזר טעון צו ההריסה אישור של הממונה על המחוז. לדברי באת-כוח המשיבים, הממונה על המחוז שייך למשרד הפנים, כך שחל בעניין זה החריג הקבוע בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, המוציא מתחולת העניינים הנדונים על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים את ההחלטות הטעונות אישור שר הפנים. אף בטענה זו לא מצאתי כל ממש. סעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים הוציא מתחולת ההחלטות הנקובות בו רק את ההחלטות הטעונות אישור שר הפנים. הממונה על המחוז איננו השר, וכל החלטה הטעונה אישור פקיד מפקידי משרד הפנים, לרבות הממונה על המחוז, איננה מוצאת מתחולת ההחלטות אשר בעתירות נגדן ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים. 42. טעם שלישי אשר מצאה באת-כוח המשיבים לאי-תחולת חוק בתי משפט לענינים מינהליים על הבקשה נעוץ בהוראות סעיף 8 לחוק הנ"ל, לפיהן ידון בית-משפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק ובשינויים המחויבים. באת-כוח המשיבים סבורה כי בשל הוראה זו סמכותו העניינית של בית-משפט לעניינים מינהליים מוגבלת לעילות ההתערבות של המשפט המינהלי כגון חוסר סבירות, חריגה מסמכות, מטרות זרות, הפליה וכיו"ב. לטענתה, הבקשה איננה מעלה טענות מהסוג המינהלי אלא טענות עובדתיות בעיקר, ולפיכך איננה בסמכותו של בית-משפט לעניינים מינהליים ואינה צריכה להידון בבית-המשפט המחוזי, במיוחד כשמובאות ראיות ונדרשת חקירת עדים. 43. אף עם טעם שלישי זה אינני יכול להסכים. לבד מכך כי בית-המשפט הגבוה לצדק דן כבר בעבר בעניין נושא הבקשה שבפניי ואף נדרש שם לעובדות ולראיות לא מעטות (ראה בג"ץ 153/77 פרג' נ' עירית פתח-תקוה [4]), הרי העובדה כי בית-משפט לעניינים מינהליים דן בנושאים אשר נדונו קודם בבית-המשפט הגבוה לצדק איננה מונעת ממנו לדון בעילות שאינן דווקא בגצ"יות ולשמוע ראיות מקום שבו הדבר נדרש, ודווקא משום כך צוין במפורש בסעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים כי הסעיף יחול בשינוים המחויבים. יתרה מזו, תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 קובעות מנגנונים לחקירת מצהירים על תצהיריהם מקום בו הדבר נדרש. כן צוין עוד קודם לכן כי העילות עליהן מבוססת הבקשה כוללות, בין היתר, אף עילות מתחום המשפט המינהלי. 44. יש לזכור גם כי בין הנימוקים שנזכרו בפסיקה בבג"ץ בעניין חלפון [2] ובעניין סוקר [1] כנימוקים המצדיקים קביעה כי לבית-המשפט המחוזי סמכות מקבילה לדון בעניינים מינהליים היה יתרונו של בית-המשפט האזרחי על פני בית-המשפט הגבוה לצדק בבירור העובדתי. לפיכך, אין היגיון לומר כי הסמכת בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים בהם דן בית-המשפט הגבוה לצדק קודם לכן רוקנה באותה הזדמנות את סמכויותיו כבית-משפט אזרחי (ראה מאמרם של א' גורן, מ' ד' בירנהק "בית-המשפט לעניינים מינהליים" [9], בעמ' 270). 45. זאת ועוד, בעניין חלפון [2], בעמ' 41 נאמרו הדברים הבאים על-ידי כבוד הנשיא שמגר: "הבחירה בהפניה של דיונים בנושאי התכנון הנ"ל לבית המשפט האזרחי הרגיל דווקא, כפי השקפתי, נובעת מאופיו ומתוכנו של דיון כאמור: ענייני התכנון והבנייה כוללים, בדרך כלל, מערך רחב ומסועף של נתונים עובדתיים, ביניהם החלטות של ועדות ודיונים בין רשויות התכנון לבין יוזמי תכנית, היינו מחלוקות שהן עובדתיות בעיקרן ומחייבות ברוב המקרים חקירת עדים כפשוטה... לא אחת קשה לקיים בירור כאמור בבית-משפט זה. אין לעומת זאת קושי בקיום חקירה על תצהיר או בהבאת עד בערכאה האזרחית הרגילה". ואכן, לבתי-המשפט לעניינים מינהליים ניתנו כאמור סמכויות וניתן לקיים בפניהם חקירה של עדים על תצהיריהם, נקבעו מנגנונים למתן פרטים נוספים ולהגשת מסמכים ואין כל מניעה לקיום בירור עובדתי מקום בו יש צורך בכך. 46. בחנתי שאלה אחת נוספת אותה לא העלו הצדדים במסגרת טיעוניהם ואשר עלולה לטעת ספק בסמכותו של בתי-המשפט לעניינים מינהליים לדון בבקשה נושא החלטה זו. ספק זה נובע מכך כי בסעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים נקבעו ענייני התכנון והבנייה אשר יידונו בפני בית-משפט לעניינים מינהליים, ועניין ביטול צו הריסה שניתן לגבי מבנה מסוכן אינו נמנה עם העניינים הכלולים בסעיף זה. לפיכך, אם נסבור כי צו הריסה מינהלי לגבי מבנה מסוכן הינו עניין של תכנון ובנייה, ובנוסף נקבע כי ההסדר בסעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים הינו הסדר שלילי, דהיינו עניין של תכנון ובנייה שאיננו כלול בו לא יוכל להידון במסגרת סעיפים אחרים באותה תוספת, אזי יהא עלינו להגיע למסקנה כי בית-המשפט לעניינים מינהליים איננו מוסמך לדון בבקשה לביטול צו הריסה זה. 47. דא עקא, כי אינני סבור שזוהי המסקנה אשר יש להגיע אליה. ראשית, וכפי שהוסבר עוד קודם לכן בסעיף 17 לעיל, אין צו הריסה מינהלי של מבנה מסוכן נכלל בענייני התכנון והבנייה. אין הוא קשור בנושא של היתר בנייה ואף לא בהליך תכנוני כלשהו. נקבע כבר כי בקשה לאכוף על רשות ביצוע צו הריסה שניתן לפי חוק התכנון והבניה לגבי מבנה שנבנה ללא היתר הינה בסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים שכן הינה שייכת לתחום התכנון והבנייה, וזאת מהטעם כי מדובר במבנה שנבנה ללא היתר וצו ההריסה הינו הנדבך הביצועי של ענייני התכנון והבנייה אשר נועד, מעצם מהותו, לשרת צרכים תכנוניים צרופים (ראה עת"מ (ת"א) 1009/98 אפרתי נ' עיריית תל-אביב-יפו [6]). לא זה המצב לגבי בקשה לבטל צו הריסה שניתן לגבי מבנה מסוכן כאשר אין עולה שאלה של היתר או שאלה תכנונית כלשהי. 48. בנוסף, אינני סבור גם כי סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע הסדר שלילי ומוציא מעניינו נושאי תכנון ובנייה היכולים להיכלל בסעיפים אחרים. כך, למשל, בהתאם לסעיף 15 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד החלטה של רשות לפי חוק שיפוץ בתים ואחזקתם, תש"ם-1980. רשות כזו יכולה להורות על אזור שייקבע כאזור שיפוץ ואף לתת הודעת שיפוץ לבעלי בתים באזור שיפוץ בה יידרשו לבצע עבודות שיפוץ היכולות לכלול גם, בין היתר, תיקוני בנייה וכן ביצוע הריסה, החלפה וסילוק כל דבר הפוגע במראה החיצוני של הבית. לא יכולה להיות מחלוקת כי אם הריסת מבנה מסוכן נכללת בעניינים המוגדרים כענייני "תכנון ובניה", אזי גם תיקוני בנייה וביצוע הריסה של חלקי מבנה נכללים בגדר העניינים האמורים. עם זאת, ברור לחלוטין כי קביעה כי סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים מהווה הסדר שלילי, דהיינו כי הוא מוציא מתחולת החוק את כלל ענייני התכנון והבנייה האחרים, תרוקן מתוכנו כליל את סעיף 15 לתוספת. לפיכך, אפילו נמנה צו הריסת מבנה מסוכן עם ענייני התכנון והבנייה (ואינני סבור כך), אין בכך כדי למנוע תקיפתו בבית-המשפט לעניינים מינהליים מכוח הוראות סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. 49. לכל האמור לעיל יש להוסיף אף את תכליתו הכוללת של חוק בתי משפט לענינים מינהליים והיא לרכז את הדיון בעניינים מינהליים בפני ערכאה שיפוטית אחת, בעלת סדרי דין ושיפוט יחודיים למשפט המינהלי, כאשר בית-המשפט לעניינים מינהליים אמור להפוך לערכאה המרכזית בה נדונים ומוכרעים עניינים מינהליים (ראה בג"ץ 8071/01 הנ"ל [3]). אף מטעם זה יש ליתן להוראות חוק בתי משפט לענינים מינהליים והתוספת הראשונה פרשנות לפיה מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה נושא הבקשה הנדונה בפניי. 50. מסקנתי היא אפוא כי בית-המשפט לעניינים מינהליים הינו בית-המשפט המוסמך לדון בתקיפת צו הריסת מבנה מסוכן אשר הוצא על-ידי ראש רשות מקומית מכוח סמכויותיו לפי פקודת העיריות וחוק העזר. ה. פסיקה קודמת לגבי הריסת מבנים מסוכנים 51. לצורך שלמות התמונה ביקשתי לבדוק בפסיקת בתי-המשפט באיזו ערכאה נדונו עתירות נגד צווי הריסה של מבנים מסוכנים, גם אם בעתירות אלה לא נדונה לגופה שאלת הסמכות. 52. מתברר כי הפסיקה, לפחות זו שנתפרסמה, איננה עשירה בהחלטות בעניינים אלה, אולם תוצאות הבדיקה מתיישבות עם קביעתי כי לא בית-משפט השלום הוא המוסמך לדון בעניין עתירה זו. 53. כך, בבג"ץ 153/77 הנ"ל [4] דן בית-המשפט הגבוה לצדק בעתירה להורות למשיבה להימנע מהריסת מבנה אשר נקבע על-ידיה כי הוא מהווה סכנה לציבור ולקבוע כי חוק העזר לפתח-תקוה (הריסת מבנים מסוכנים), תשכ"ד-1963 בטל. בג"ץ דן בעתירה ולא הועלתה כל שאלה באשר לסמכותו לדון בה. 54. בבש"א (ת"א) 33237/99 ארליך נ' עיריית תל-אביב-יפו [7] נדון מקרה דומה עד מאוד לענייננו. שם נתבקש בית-המשפט המחוזי ליתן צו-מניעה זמני אשר ימנע את ביצוע הריסתו של בניין אשר הוכרז על-ידי המשיבה כמבנה מסוכן וניתן צו הריסה לגביו לפי סעיף 4ג לחוק עזר לתל אביב-יפו (הריסת מבנים מסוכנים), תשל"ב-1971. בתיק העיקרי באותו עניין נתבקש בית-המשפט המחוזי, בהמרצת פתיחה, ליתן פסק-דין הצהרתי בדבר בטלות צו ההריסה. בין יתר הטענות שנטענו שם נגד הצו היו גם טענות דומות לטענות שנטענו בענייננו, כי להוצאת הצו לא קדמה בדיקה ראויה וכי המבנה איננו מצוי במצב של סכנה מיידית למחזיקים או לציבור ולכן לא קמה הסמכות ליתן צו הריסה. בית-המשפט המחוזי הורה על עיכוב צו ההריסה בתנאים אשר קבע, ואף כאן לא הועלתה שאלה כלשהי בדבר סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בבקשה. 55. ואחרון, בעת"מ (ת"א) 1264/01 צבעון נ' גרמן, ראש עיריית הרצליה [8] נתבקש בית-המשפט המחוזי להורות למשיבות להרוס מגדל מים מט ליפול המהווה לדברי העותרים סיכון סביבתי חמור והוא עלול לקרוס בכל רגע. כאן מדובר אפוא בפעולה הפוכה, דהיינו ציווי לבצע פעולה פוזיטיבית של הריסת מבנה מסוכן, תחת אשר לבקש ביטול צו הריסה שהוצא לגביו. אף כאן דן בית-המשפט המחוזי בעתירה המינהלית בלא שיועלה הרהור כלשהו לעניין סמכותו לדון בה. 56. פסקי-הדין אשר הובאו לעיל משקפים אכן את השינויים אשר חלו בתחום סמכויות בתי-המשפט לדון בעניינים מינהליים כגון זה הנדון במסגרת בקשה זו. בתחילה דן בית-המשפט הגבוה לצדק בעתירות מהסוג הנ"ל, לאחר מכן דנו בהן בתי-המשפט המחוזיים מכוח סמכותם המקבילה לדון בעניינים כגון דא ולאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מינהליים עברה הסמכות העניינית לדון בנושאים אלה לבתי-המשפט לעניינים מינהליים. ו. סיכום 57. הסמכות לדון בבקשה לביטול צו ההריסה שהוצא על-ידי המשיב 1 בשל הכרזת המבנה כמבנה מסוכן איננה נתונה אפוא לבית-משפט השלום אלא לבית-המשפט לעניינים מינהליים. 58. המסקנה דלעיל מחייבת העברת הדיון לבית-המשפט לעניינים מינהליים, ומכוח סמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הנני מורה על העברת התובענה לבית- המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו. הריסת מבנהמבנה מסוכןמבנה