לפניי בקשה לביטול צו הריסה שניתן לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ביום 27.5.10. מבוא והשתלשלות עניינים ביום 10.12.09 הוגש כנגד ז'אן קלוד טוויל המייחס לו עבירות של אי קיום צו לפי סעיף 205 לחוק, ובניה ללא היתר. באישום הראשון בכתב האישום נטען כי בתאריך 30.10.06 ניתן על ידי בית המשפט צו הריסה המצווה על הנאשם להרוס מבנים אשר הקים על גוש 6191 חלקה 13 מגרש 138א' בגבעת שמואל (להלן : "המבנים"), וזאת עד ליום 30.2.07. עוד נטען כי ביום 6.9.09 נמצא כי הנאשם לא קיים את הצו הנ"ל. באישום השני יוחס לנאשם כי בתאריך 6.9.09 נמצא כי באותו גוש אשר פורט באישום הראשון, נבנו מבנים נוספים ללא היתר (להלן : "המבנים הנוספים"). ביום 25.3.10 הגישה המשיבה הודעה כי הנאשם נפטר (להלן: "המנוח"). לפיכך עתרה להפסקת ההליכים נגדו, וכן בקשה להטיל עליה לבצע את צו ההריסה שניתן כנגד המנוח ביום 30.10.06 ולהמיר את האישום השני בכתב האישום לבקשה לפי סעיף 212 (5) לחוק, לגבי המבנים הנוספים. ביום 18.4.10 התקיים דיון בבקשת המשיבה. המשיבה ציינה כי תנאי סעיף 212 (5) חלים בנסיבות העניין וכי מדובר בשטח ציבורי, אשר העירייה זקוקה לו וכי יש לפנות את השטח. ביום 27.5.10 נעתרתי לבקשת המשיבה, הוריתי על הריסת המבנים המפורטים בבקשתה, וקבעתי כי היא תבוצע על ידי הוועדה לתכנון ולבנייה "מצפה אפק" ועל חשבונה. ביום 14.7.10 הוגשה מטעם המבקשת, אשת המנוח, בקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדרה (להלן:"הבקשה"). המשיבה הגישה תגובתה לבקשה, ובתאריך 20.9.10 התקיים דיון בבקשה. טענות הצדדים בבקשה נטען כי המבקשת הינה אלמנתו של המנוח וכי לפני כ-17 שנה, קיבל המנוח במסגרת שיקומו כאסיר משוחרר אישור מעיריית גבעת שמואל לבנות על הקרקע קיוסק. עוד טענה כי הקיוסק נבנה וחובר לחברת החשמל ומאז משלמת המבקשת גם את חשבון המים לעיריית גבעת שמואל. כן הוסיפה כי איש לא הודיע לה על דיון שאמור להתקיים בבית המשפט וכי היא לא זומנה כדי לומר את דברה. לבסוף צויין בבקשה כי המבקשת מתגוררת יחד עם בנה במבנה אותו הקים המנוח לפני כ-17 שנה, אולם על אף העובדה כי המשיבה היתה מודעת לכך בחרה לא לזמנה לדיון. בדיון שהתקיים בבקשה הוסיף ב"כ המבקשת וטען כי במתן צו לפי ס' 212 לחוק לא די בהוכחה שהתנאים למתן הצו התקיימו, אלא יש להוכיח כי בנסיבות העניין קיים אינטרס ציבורי חשוב המצריך מתן הצו. לדבריו, מדובר באשה קשת יום שאחד הילדים שלה נמצא בכלא ובן אחד היה קורבן לנסיון רצח. עוד צויין כי מדובר בדירת עמידר קטנה כאשר עתה מתגורר בדירה בנה הנכה ועתיד להתגורר בדירה עם משפחתו הבן שישתחרר מהכלא. עוד ציינה כי אין לה מקום מגורים חלופי. לבסוף צוין כי אין מניעה להרוס את כל יתר המבנים בשטח, אולם מבוקש להותיר רק את הדירה הקטנה בה שוהה המבקשת. לחילופין עתר ב"כ המבקשת למתן זמן על מנת לאפשר למבקשת למצות מגעים שמתנהלים עם ראש העיר, אם כי ציין כי עד עתה ראש העיר הבהיר כי אינו יכול להתערב בהליך השיפוטי. לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה מטעמים רבים. לדבריה, מדובר בניסיון להכשלת ביצוע הריסת מבנים בלתי חוקיים אשר הקמתם החלה כבר משנת 2001 בפלישה שבוצעה על ידי המנוח על שטחי ציבור שנועדו לשרת את כלל הציבור. תחילת הפלישה התבטאה בהקמת אורוות סוסים בשטח של כ-50 מ"ר, ובמשך הזמן התווספו לה מבנים שונים לרבות מבנה טרומי, גדרות וסוללת עפר. ביום 25.7.04 הוגשה בקשה לצו הריסה ללא הרשעה כנגד המנוח ובנו לכלל הבניה במתחם הפלישה למקרקעין. עוד הוגשה בקשה דומה נגד "גזלן" שהוקם על ידי המנוח בסמוך למתחם. המשיב ובנו ניהלו הליך הוכחות ממושך ובסופו נתנה כב' השופטת בוסתן צו הריסה נגד הבניה נשוא הבקשות. עוד טענה המשיבה, כי המנוח ובנו, לא זאת בלבד שלא ביצעו את צו ההריסה שהיו צריכים לבצעו עד פברואר 2007, אלא שהבניה במקום התרחבה והתווספו לה מבנים נוספים. בנוסף ציינה המשיבה, כי בביקורת מחלקת הפיקוח בוועדה ובשיחה עם המבקשת, אשתו של המנוח, נמצא כי מי שהיה מחזיק במתחם וחי בו היה המנוח, בנו ועוזר נוסף המטפלים בו בהיותו נכה וכי המבקשת מתגוררת במקום אחר. דו"ח המפקח ובו דברי המבקשת צורף לתגובת המשיבה. נוכח האמור לעיל, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים הבאים: המבקשת לא הציגה ראיות, לא כל שכן הוכיחה כל זכות במקרקעין נשוא הבקשה מלבד אמירתה כי היא מתגוררת במבנה שבמקום; היא לא הייתה צד להליכים הרבים שהתקיימו כמפורט לעיל לגבי המבנים נשוא הבקשה; אין בתפיסת המקרקעין לאחר פטירתו של המנוח על ידי המבקשת, כדי להקנות לה מעמד כלשהו בהליך זה והיא בגדר פולשת חדשה או נוספת במקרקעין; המבקשת אינה "נפגעת" כהגדרתה בחוק, שלה מוקנה זכות לבקש את ביטולו של הצו על פי החוק; יש לדחות את בקשת המבקשת מחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב בשל כך שהיא מבקשת להמשיך את דרכו של המנוח בביצוע עבירות; בבקשה מתייחסת המבקשת לקיוסק שאינו נשוא התיק דנן; טענת המבקשת כי עיריית גבעת שמואל אישרה הקמת המבנה נשמעה בפני בית המשפט בהליך הקודם נשוא הצו ונדחתה; דבריה של המבקשת כי היא מתגוררת במבנים סותרת את הודעתה למפקח הוועדה בביקורו במקום, בה אמרה כי מי שמתגורר במקום הוא המנוח, הבן והמטפל שלו; לבסוף טענה המשיבה, כי בית המשפט בהחלטתו באשר למבנים נשוא הצו איזן בין האינטרס הציבורי לעומת מצוקת הדיור והנכות של המנוח וקבע כי האינטרס הציבורי גובר. דיון והכרעה בענייננו אין למעשה מחלוקת כי התקיימו התנאים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 (5) לחוק. טענתה של המבקשת מתמקדת בכך שלא די בהתקיימות תנאי הסעיף כדי להורות על הריסת המבנים, אלא יש לעשות איזון בין אינטרס הציבור לעומת אינטרס המבקשת, כאשר בעניין זה קיים אינטרס רב יותר שלא להרוס את המבנים אשר משמשים מגורים למבקשת ומשפחתה, אשר נסיבותיה קשות ביותר, והיא לא ביצעה כל עבירה. אכן על פי הפסיקה, לא די בהוכחה כי התקיימו התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה, על מנת ליתן צו זה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת נאור ברע"פ 124/01 ניקר מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151, אשר הפנתה בין היתר לאשר נקבע בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית כפר סבא, פ"ד נב(1) 136: "בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק אמר בית-משפט זה את דברו בפרשת יצחק [1]: "כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית-משפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן - 'אכן, בדרך כלל בנין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס' - כוחו יפה בעניין זה. ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד" ... דברים אלה מקובלים עליי. לעניין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק - לא די למדינה להראות כי הבנייה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה. למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס את המבנה, ובית-המשפט - מכריע." כפי שסיכמה זאת כב' השופטת רחל ברקאי מבית משפט מחוזי באר שבע בע"פ 7059/06 רות לביא נ' מדינת ישראל, (2007), "בתי המשפט השונים אשר נדרשו לשקול ולבחון מהם אותם מקרים בהם יאמר כי הותרת המבנה תהווה "תקלה ציבורית" מנו בין השאר את השיקולים הבאים: כוונתו הרעה של המתנגד, ידיעתו על מעשה העבירה בעת שבוצעה, מידת מעורבותו בה; תוצאות הבנייה הבלתי חוקית ונזקיה לזולת ולציבור; מידת החריגה - היקפה וממדיה; בעיות הכרוכות בהחזרת המצב לקדמותו; היות המבנה מנוגד לתכנית בנין ערים או מפריע למימושה; האם המבנה הוקם על שטח ציבורי או על שטח צד שלישי; משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנה; השקעות של בעל המבנה ברכישת המבנה או שיפוצו- במיוחד כאשר מדובר בבעלים שאינו אחראי לבנייה הבלתי חוקית; האפשרות שהריסת המבנה תקפח את פרנסת בעליו או תשלול ממנו זכות מגורים; היותו של המבנה רעוע או מסוכן לציבור; ידיעתו של בעל מבנה שנבנה בשטח ציבורי שישיבתו בשטח היא זמנית ומותנית ברצונה של הרשות ולבסוף - האם הבקשה למתן הצו אינה נובעת ממניעים זרים. (ראה ב"ש 8727/03מדינת ישראלנ'פרץ יהודה דינים שלום, כרך כז, 70)". בענייננו, כב' השופטת בוסתן, לאחר ששקלה שיקולים אלה, מצאה כי האינטרס הציבורי בהריסת חלק מן המבנים נשוא הבקשה הוא רב, וגובר על האינטרס של המשיב ובני משפחתו. בפני השופטת בוסתן נטען כי למשיב אינטרס רב כי המבנים לא ייהרסו. כך ציינה השופטת בוסתן את האינטרס של המשיב, אותו שקלה למול האינטרס הציבורי: "לטענת המשיבים האיזון בין האינטרס האישי והציבורי בשיקומו של המשיב 2 גובר על האינטרס הציבורי שבפינוי המבנים והריסתם. לטענת המשיב 2, הוא נרקומן לשעבר אשר ריצה מספר מאסרים. לפני מספר שנים עבר תהליך גמילה מוצלח ומאז אינו משתמש יותר בסם. מצבו הבריאותי של המשיב 2 אינו טוב, הוא לקה בשבץ מוחי ומרותק לכיסא גלגלים. המשיב 1 מרצה עונש מאסר מזה כשנתיים ולטענתו הוא אמור לרצות עוד מספר שנות מאסר. לטענת הסנגור שיקומו של המשיב 2 הוא אינטרס אישי וציבורי כאחד למען לא ייפול כנטל על שכם הציבור". כב' השופטת בוסתן שקלה שיקולים כבדי משקל אלה ומצאה כי בנסיבות העניין האינטרס הציבורי גובר, כדלקמן: "בענייננו המבקשת מונה שלושה נימוקים המקימים את האינטרס הציבורי וכולם מקובלים עלי. ראשית טוענת המבקשת שהבניה ממוקמת על שטח ציבורי פתוח שנועד לרווחת כלל הציבור, שגם בשטח עירוני זכאי ליהנות מן המרחב הפתוח....שנית, היקף הבניה הנרחב שכל פעם נוסף לו חלק נוסף, העומדת בניגוד לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר...שלישית, המבנים הוקמו רק לעת האחרונה ולא לפני שש או שבע שנים... אכן, הצורך בשיקומו של המשיב 2 ובמתן קורת גג הוא צורך חשוב שיש להביאו במסגרת השיקולים עת בא בית המשפט להחליט אם לתת צו הריסה אם לאו. בענייננו הוברר כי למשיב 2 דירת מגורים ברח' הנשיא 3/11 בגבעת שמואל בה מתגוררת אשתו שלטענתו אינה חפצה בו עוד. אין המדובר במי שלא תהיה לו קורת גג אם ינתן צו הריסה למבנה המגורים הבלתי חוקי בו הוא מתגורר. באשר לשיקומו הכלכלי יש לקוות כי הרשויות ידאגו לשקמו בהתאם למצבו הרפואי וליכולתם של הרשויות... מכל האמור אני קובעת כי המבקשת הוכיחה כי המבנים נשוא הבקשות נבנו ללא היתר על שטח ציבורי פתוח, וכי קיים אינטרס ציבורי במתן צו הריסה למבנים אלה. המשיבים לא הוכיחו כי האינטרס האישי שלהם גובר על האינטרס הציבורי." כך קבעה כב' השופטת בוסתן בשנת 2006. היום, בנסיבות העניין, סבורני כי האינטרס הציבורי אף גבר במידה רבה. צו ההריסה שניתן לפני ארבע שנים, לאחר הליך הוכחות ארוך, לא בוצע. בנוסף, נבנו מבנים נוספים במקום ללא היתר. יוצא, אפוא, כי מבנים בשטח רב, אשר נבנו בשטח ציבורי ללא היתר, ואשר ניתנו לגבי חלקם צווי הריסה לאחר הליכים שונים, אשר לא בוצעו, עומדים על כנם שנים רבות. המשיבה הציגה בפני ראיות כי המבקשת אמרה לפקח לפני כשנה, לגבי המבנים במקרקעין נשוא הבקשה, כי "הבית הוא של זאן קלוד. מי שגר זה עמית וז'אן קלוד טוויל והמטפל שלו. רותי גרה בימי שישי שבת. כל השטחים של האורווה והשטחים הנוספים קשורים אליהם". בנוסף, עולה מהחלטת השופטת בוסתן לעיל, כי המבקשת מתגוררת ברח' הנשיא בגבעת שמואל. אף אם נכונה טענתה של המבקשת כי היא מתגוררת במבנה, הרי שעברה לשם רק לאחרונה ביודעה שמדובר במבנים בלתי חוקיים שניתן לגביהם צו הריסה. בנסיבות אלה, למרות נסיבותיה הקשות של המבקשת והעובדה כי לא ביצעה את העבירה בעצמה, אף אני סבורה, כמו כב' השופטת בוסתן, כי בנסיבות העניין האינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי של המבקשת ובני משפחתה, ויש להורות על הריסת המבנים נשוא הבקשה. למעלה מן הנדרש אציין כי סבורני שיש ממש גם בטענותיה הנוספות של המשיבה. כפי שעולה מדבריה לפקח ומההליכים הקודמים, המבקשת הרחיקה עצמה מהשטחים ומהעבירות נשוא הבקשה ולפיכך לא נראה כי ניתן לראותה כבעלת זכויות במקרקעין אשר יש לה מעמד בהליך זה. בנוסף, צודקת המשיבה כי בבקשתה התייחסה המבקשת לקיוסק שאיננו אחד המבנים בבקשה דנן וכי טענתה כי עיריית גבעת שמואל אישרה הקמת המבנה נשמעה בפני כב' השופטת בוסתן ונדחתה. אשר על כן, הבקשה לביטול ההחלטה נדחית, והחלטתי מיום 27.5.10 נותרת על כנה. הריסת מבנהצו הריסהצוויםמבנה