בפניי תובענה בסדר דין מהיר אשר התבררה תחילה בסדר דין מקוצר, ולאחר מתן רשות להתגונן, ובהגיע התיק אליי הוסכם כי יינתן פסק דין על דרך של סיכומי טענות הצדדים. מפאת העובדה כי הצדדים העלו טענות רבות שלרובן אתייחס, אינני עושה שימוש תקנה 214 טז לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984. עיקרי העובדות: התובע רצף במקצועו. הנתבעת הינה חברה פרטית אשר עסקה בעבודות ריצוף ואבן, וככל הנראה אינה פעילה עוד . הנתבע מס' 2 היה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בעל מניות ומנהלה של הנתבעת ובעל זכות החתימה. בין הצדדים נחתם הסכם אשר אינו נושא תאריך אך סביר כי נחתם בדצמבר 2007, ונושא את הכותרת :"חוזה עבודה עם קבלן משנה" כאשר צד א' מוגדר רונן פ. עבודות אבן ושיש בע"מ וצד ב' מוגדר כריים טייב סאלח, הוא התובע בתיק זה. העבודה עצמה הייתה אמורה להתבצע באתר מלון דן כרמל. המחיר והכמויות אינם במחלוקת, והחוזה עצמו מצוי בכתב התביעה המתוקן ובסיכומי הצדדים. אין חולק כי שיקים המשוכים על בנק דיסקונט ונושאים את שם החברה, רונן פ. עבודות אבן ושיש בע"מ, ניתנו לתובע כנגד חשבוניות מס, כאשר השיק הראשון הוגדר כמבוטל, וכן, סומן כאכ"מ ואילו שני שיקים אחרים, הנושאים את התאריך 25.4.08 ו-25.5.08 לא הוצגו לפירעון מפאת העובדה שהתובע סבר כי היות והשיק הראשון לא כובד לא יכובדו שאר השקים. עתה באה ועולה השאלה המרכזית, האם יש מקום לחייב את הנתבע מס' 2, פיפרמן רונן, בחובה של החברה כלפי התובע. הצדדים הציגו את טיעוניהם בכתב וכן צורפו לכך מסמכים אשר כל צד סבר שמסמכים אלה פועלים לטובתו, וכן הסתמכתי בפסק הדין על הדיון אשר התקיים בפני כב' הרשמת פומרנץ, בהחלטה בעיקולים הזמניים והמסמכים אשר הוגשו שם. דיון משפטי: מהחומר אשר הוצג בפניי, נראה לי כי יש לתחום 3 חלופות להטלת אחריות על הנתבע מס' 2. חיובו של הנתבע מס' 2 מכוח אחריות אישית לחוב כלפי התובע, הרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב המערער מכוח שליטתו בחברה, הן מכוח רשלנות והן מכוח עקרונות כלליים כמו הפרת חובה חקוקה כפי שעולה מהסיכומים אשר העלו הצדדים. קראתי היטב את החומר אשר הוצג בפניי, והגעתי למסקנה כי יש להטיל את החבות על הנתבע מס' 2 שכן, דומני כי לגבי הנתבעת מס' 1 לא קיימת כל מחלוקת באשר לחובות. האחד - סבורני כי הנתבע מס' 2 עשה שימוש ציני במושג האישיות המשפטית כדי להימלט, בסיומו של יום מזיהוי מקור החוב. בהקשר זה ראה את תיק ע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רודברג פ"ד מה (4) 102. לכן, התנהגותו עלתה כדי רשלנות ומצג מטעה בניהול ענייני החברה באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליו. אין חולק גם באשר לעובדה שהנתבע מס' 2 היה למעשה "החברה" במובן שהיה בעל מניות יחיד, בעל זכות החתימה, ולמעשה הוא זה שניהל את המו"מ וחתם על החוזה עם התובע. לכאורה, הטענה בדבר אישיות משפטית נפרדת, יכולה הייתה לעמוד לו אילו העובדות אשר עומדות בפניי היו שונות. בהתאם למודל של האחריות האישית, אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי אישיות משפטית נפרדת של החברה, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין כלפי נושה של חברה ראה ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן פ"ד ה(4) 253 -266, שם עמד בית-המשפט על העקרונות הבאים: "עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות" (ע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים, פ"ד לו(2) 757, 794). במסגרת ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (להלן: הלכת צוק אור), נדרש הנשיא שמגר לשאלת האחריות האישית בדיני הנזיקין והיחס בינה ובין דוקטרינת הרמת המסך: "אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי" (שם, בעמ' 700). כמו כן, התייחס הנשיא שמגר בפסק דינו להבדל בין אחריות אישית בנזיקין לבין אחריות אישית חוזית: "חשיבות מיוחדת נודעת להטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית. הבחנה זו נובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות) - פירושה העברת נטל סיכון לחדלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ("פרמיה" עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התיזה, א' פרוקצ'יה, במאמרו "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 167, 184-178). שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)" (שם, בעמוד 699-698). מהעקרונות העולים מפסקי-הדין וישומם לפסק-הדין נשוא הדיון, דומני כי מתמלאים העקרונות תוכן כך שניתן במקרה דנן להטיל את האחריות על הנתבע מס' 2 מהפן החוזי. רשלנות: עוולה נוספת עליה אדון היא עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין). עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. במסגרת היסוד הראשון, חובת הזהירות, על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק, הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). במקרה שבפנינו הנתבע מס' 2, הוא המזיק לכאורה, כיהן כמנהל של החברה, הנתבעת מס' 1, ועולה השאלה האם בנסיבות אלו חב הוא חובת זהירות כלפי התובע? סוגיית חובת הזהירות שחב אורגן בחברה כלפי נושה שלה נדונה במסגרת ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (להלן: פרשת מתתיהו). בפרשה זו בחן בית המשפט את אחריותם של מנהלי חברה ברשלנות. השופט ת' אור (כתוארו אז), אליו הצטרפו השופטות ט' שטרסברג-כהן וד' בייניש, עמד על סוגיה זו: "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו" (שם, בעמ' 791). בהמשך לדברים אלו פירט השופט אור נסיבות מסוימות בהן לגישתו ראוי להכיר בחובת זהירות של נושא המשרה כלפי נושי החברה: "לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות ... חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן ... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי ... על-כן, השאלה היא אם הניחו המערערים תשתית עובדתית, שממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים" (שם, בעמ' 792). בשים לב לדברים אלה ובשל מערכת היחסים, למרות שנטען כי מדובר במערכת יחסים חד פעמית, ניתן ללמוד כי תפקודו של נתבע מס' 2 במערך החברה חרג מתפקוד שגרתי של מנהל בחברה. ידו של הנתבע מס' 2 הייתה בכל: הוא אשר ניהל את החברה ביד רמה, הוא אשר הכתיב את פעילות החברה, הוא זה אשר הנפיק את השקים והוא זה אשר חתם עליהם. לזאת אוסיף כי אין לראות בהתנהלותו העסקית של הנתבע מס' 2 נטילת סיכון עסקי סביר שהסתבר בדיעבד כמוטעה. נראה לי כי מלכתחילה ההתנהגות העסקית של הנתבע מס' 2 חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים הסבירים ולפיכך אינו ראוי להגנה. תום הלב: מעבר לאמור בסוגיית הרשלנות מן הראוי להביא דברים, אשר יפים הם לסוגיות רבות, ביניהן לסוגיה שבפנינו: חובת תום הלב מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי ... היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" ... היא מהווה נשמתה של מערכת המשפט, ומקימה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות בחברת בני האדם ... החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים חוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה. אין היא מוגבלת למי שעשוי להישכר ממנו באופן ישיר. היא חלה גם על מי שאיננו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד ... אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3) 401; ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53; ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם)). חובה לפי עקרון תום הלב עשויה להתקיים גם מקום שמתקיימת אחריות בנזיקין. היא עשויה להתקיים לצד אחריות חוזית של הצדדים הישירים לחוזה. אין בקיומה של חבות בנזיקין או בחוזים כדי לשלול חבות לפי עקרון תום הלב. התנהגות פלונית עשויה להקים אחריות הן בנזיקין הן לפי חובה מיוחדת זו". כפי שקבעתי, הנתבע מס' 2 עשה שימוש ציני ביתרון האישיות המשפטית. על-מנת שלא להרחיב יתר על המידה אפנה להחלטתה של כבוד הרשמת פומרנץ אשר מפרטת, בין היתר, גם את השימוש אשר עשה הנתבע מס' 2 בעיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת שלא בתום-לב. אתנחתא קלה, מהראיות אשר הובאו בפני עולה כי הנתבע מס' 2 המשיך ושעה שימוש בחשבון הבנק ובפנקס השקים אשר היה מצוי בידיו ובשליטתו הבלעדית, כאילו לא התרחש דבר. אמנם כבר ציינתי כי התנהגות מעין זו ישי בה חוסר תום-לב, אך יש בה גם להצביע על הלך ההתנהגות של הנתבע מס' 2, זלזולו במעשה ידי אחרים, וכפי שאומר בסיום דברי, אף עבירה פלילית של מסירת שיק ללא כיסוי. לכל אלה קיבלתי הסבר קלוש אשר בחינה לעומקו מגלה כי ההסבר אינו מניח את הדעת ואינני נותן בו אמון. אינני סבור כי עקרון תום הלב אשר פורט לעיל סובל פרשנות מקלה עם הנתבע 2, ואכן, לא בכל מקרה בית המשפט יעשה שימוש בעקרונות שיש בהם כדי להסיר את הגבולות בין בעל חברה והחברה עצמה שעה שדברים מגיעים לידי מצב שבו האחד מרוויח ומתעשר ואילו השני יוצא כשידיו על ראשו. עקרון תום הלב אינו יכול לסבול פרשנות שתוציא את האחד כשאין הוא חייב דבר, ואילו השני אשר נתן למעשה את כל הונו בעבודה ובבניה, יצא כשידיו על ראשו. אני סבור כי הפרת עקרון תום הלב במקרה דנן ברורה ונהירה. הרמת מסך: כפי שפורט לעיל, התובע מבקש לבצע הרמת מסך בין הנתבעים, בין המנהל ובעל המניות בנתבעת לבין הנתבעת, חברה בע"מ, ולחילופין לחייב את הנתבע מכוח אחריותו האישית. דנתי בטענות הצדדים ובמיוחד בסוגיית הרשלנות וראוי להבהיר את האבחנה בין שני המסלולים, דהינו הרמת מסך ההתאגדות או הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה. האבחנה בין שני מסלולים אלו נדונה לאחרונה בע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 938 , שם נאמר (בעמ' 952): "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות ... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק ...". אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661). אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. לעומת זאת, הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). הלכה היא, כי הסרת מסך, אינה עניין שבשגרה, אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו 4606/90 מוכרמן נ' תלמר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, 361; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח', פ"ד מח (5) 661, 700-701; ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' עו"ד יצחק מירון, פ"ד נד (5) 132, 138-139). כן ראו: ע"א 10385/02 דן מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח' , תק-על 2003 (4), 888, 891, שם נפסק כי: "... לא בכל מקרה, שבו יימצא תאגיד אחראי לניהול משא ומתן שלא בתום-לב, תתחייב מכך המסקנה כי יש להטיל חבות אישית גם על מנהלו ... משמע, כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיווית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית." בשים לב להלכות הנ"ל יש לבחון האם מתקיימים התנאים להרמת מסך להתאגדות של החברה, ולחילופין, האם מתקיימים התנאים להטלת אחריות אישית על הנתבע מס' 2 ללא צורך בהרמת מסך. סבורני כי במקרה זה, לא הגיע הנתבע לידי התנהגות שיש בה תרמית, או מרמה, ולפיכך, לאור הכללים אינני סבור כי במקרה דנן, יש לנקוט בהלכה המתירה הרמת מסך על פי חוק החברות. לא נעלמה מעיני העובדה כי ציינתי שעצם מסירת שיק ללא כיסוי הינה עבירה פלילית, אך אין בקביעה זו כשלעצמה משום עבירת תרמית בקריטריונים אשר קבעה הפסיקה במשפט הפלילי אשר אמורים להיות מותאמים גם למשפט האזרחי שעה שעסקינן בהרמת מסך כאשר צד טוען לתרמית. עם זאת, שלילת האפשרות של הרמת מסך אינה גורעת מן האמור לעיל והדברים אותם ציינתי, שכן כאמור, החברה למעשה הייתה הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 2 היה החברה. משמע, הדברים נוהלו בערבוביה ולא תוך כדי הפרדה המצדיקה התייחסות נפרדת לכל אחד משניהם. טענה נוספת אשר עלתה הייתה טענה בדבר הפרת חובה חקוקה. במקרה דנן ולמרות שאי כיבוד שיק יש בה כדי להעניק סעד של הפרת חובה חקוקה, אינני סבור כי יש צורך להידרש לסוגיה זו שכן הדברים אותם ציינתי לעיל די בהם כדי להביא למסקנה בדבר האחריות האישית של הנתבע מס' 2. לא נעלמו מעיניי טענות רבות אשר העלה ב"כ הנתבעים. סיכומיו אכן נאים, אך בית המשפט אינו יכול לקבל כי מאחורי חברה ריקה מתוכן ינהל אדם עסקים כאשר אדם אחר בזיעת אפו אינו מוציא את לחמו, אלא נשאר חסר כל במובן העסקה אשר בפנינו. אומר כי לא נעלמו מעיניי הטענה בדבר "הקטנת הנזק" והיא הפקדת השקים, אולם נראה לי כי מדובר בטענה חסרת תום לב ובמידה רבה נגועה בציניות שכן, אם לא כובד השיק הראשון ולא הובאה כל ראיה אשר יש בה להעיד כי היה כיסוי לשני השקים האחרים, מה עליהם הנתבעים לבוא בתלונה לתובע על כי בחר לגשת לבית המשפט ולבקש שם את סעדו. טענה זו נדחית מכל וכל. סופו של יום אני סבור כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד ב- 33,830 ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן יישאו יחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪ + מע"מ. התביעה מתקבלת. הרמת מסךנזיקין