1. רקע בפני תביעה לתשלום חוב ע"ס 126,000 ₪ שנפסק לטובת התובע בת"א 63454/96 ו- ע"א 2503/02 כערכו להיום על פי תיק ההוצל"פ שבו הוגשו שני פסקי הדין לביצוע (תיק הוצל"פ מס' 4-02-18151-02). התביעה בת"א 63454/96 הוגשה ע"י התובע ביום 02.10.96 נגד הנתבעת מס' 1 ונתבע נוסף, כמאל נג'אר ובה עתר לחיוב הנתבעים בסך של 90,000 ₪ בהסתמך על הסכם עבודה שנחתם בין התובע לבין כמאל נג'אר, כאשר כמאל נג'אר שימש באותה עת מנהל עבודה ושלוח מטעם הנתבעת 1. המשפט התנהל בפני כב' השופטת ניצה שרון וביום 19.05.02 ניתן פסק דין בו חויבו הנתבעת 1 וכמאל נג'אר לשלם לתובע סך של 50,000 ₪. התובע הגיש ערעור על פס"ד זה לביהמ"ש המחוזי בחיפה אשר קבע כי החוב עומד על סך של כ- 80,000 ₪ (ע"א 2503/02). התובע הגיש את שני פסקי הדין לביצוע בהוצאה לפועל, אולם הסתבר כי לא ניתן לגבות את החוב שכן הנתבעת 1 היא חברה לא פעילה וללא נכסים, והנתבע מר נג'אר נפטר בינתיים. בתביעה שלפני מבקש התובע לחייב את הנתבע 4, מר צביקה מנגל, שהיה מנהלה של הנתבעת 1, וכן את הנתבעות 2 ו- 3, שהן שתי חברות בבעלותו ובניהולו, בחוב הפסוק. להסיר ספק, בניגוד לעולה מטענות הנתבעים, התביעה אינה רק תביעה לסעד הצהרתי אלא תביעה כספית בסך 126,000 ₪ שנשאה אגרה בהתאם. לטענת התובע, במהלך ההתדיינות המשפטית לא ידע על קיום החברות האחרות וסבר כי בעלת דינו היא הנתבעת מספר 1, כאשר בעלת דינו האמיתית היא נתבעת מספר 2, וזאת בשל העובדה שפרטי החברה לא נרשמו בהסכם. עוד טוען התובע כי הנתבע 4, מר צחי מנגל ידע זאת, אולם בחר שלא לגלות עובדה זו. התובע מבקש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים ולקבוע כי הנתבעים חייבים בתשלום החוב הפסוק. כמו כן טוען התובע לתרמית שביצע מר מנגל וכן לחבות אישית של מר מנגל בחובות הנתבעת 1 והנתבעות 2-3 הן מכוח עילה חוזית והן מכוח עילה נזיקית. הנתבעים טוענים לחוסר יריבות, למניעות התובע בשל מעשה בית דין ולהתיישנות. כמו כן טוענים הנתבעים כי לא הונחה התשתית הדרושה לביצוע הרמת מסך על ידי בית המשפט. לבקשת הצדדים, ההכרעה בתיק זה תתקבל לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, כולל סמכות לדחות או לקבל את מלוא התביעה או חלקה. . 2. התיישנות התובע מבקש לסמוך תביעתו על פסקי הדין שניתנו בת"א 63454/96 ובע"א 2503/02 ואינו מפרט ואינו מוכיח את עילת התביעה המקורית. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, וזאת כיוון שיש להתייחס לעילת התביעה המקורית, שהיא אישור החשבון הסופי מיום 13.12.95. התובע טוען כי לא יכול היה לדעת את זהות הנתבעת, ולפיכך יש לקבוע כי מירוץ ההתיישנות צריך להתחיל רק מיום גילוי זהותה של הנתבעת 2, רק לאחר הניסיון לגבות את החוב הפסוק איני מקבל טענה זו. כל המסמכים שהוגשו לבימ"ש זה בבקשה למתן צו עיקול זמני (בש"א 21418/04) הוגשו אף בת"א 63454/96, ולתובע היתה גישה אליהם. משמע, בשקידה סבירה, יכול היה התובע לדעת את זהות הנתבעת 2 במהלך הדיונים בת"א 63454/96. לפיכך, לא חל החריג בחוק ההתיישנות המאריך את תחילת תקופת ההתיישנות עד למועד שבו נודעו העובדות. על כן, עילת התביעה המקורית התיישנה, והתובע אינו יכול עוד לתבוע על פיה. ואולם, התביעה אינה בעילה המקורית. העילה המקורית התמזגה לתוך פסק הדין, על פי כללי מעשה בית דין, והתביעה המקורית, לתשלום עבור החשבונות, כעת היא תביעה בעילת הפסק. התביעה בפני היא שונה. היא לא מבקשת לחייב עבור החשבונות, אלא היא מבקשת לחייב את הנתבעים 2-4 בתשלום חובותיה של הנתבעת 1 על פי פסק הדין, מטעמים של הרמת מסך, תרמית וכדומה. זו אינה העילה המקורית אלא עילה אחרת. תחילת מירוץ ההתיישנות של עילה זו היא בעת מתן פסק הדין, ולא חלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן אני דוחה את הטענה שהתביעה התיישנה. 3. מעשה בית דין התובע אינו מגולל בתביעתו את כל עובדות העילה על פיה תבע בת"א 63454/96 ובע"א 2503/02, אלא סומך את תביעתו על ההנחה כי פסקי דין אלה מהווים מעשה בית דין המחייב גם את הנתבעים 2-4 ולפיו זכאי התובע לחוב הפסוק, עוד לפני הדיון בשאלה אם הוא זכאי לחוב הפסוק מן הנתבעים 2-4. לטענת הנתבעים אין מדובר במעשה בית דין כיוון שכל אחד מן הנתבעים 2-4 הוא אישיות משפטית העומדת בפני עצמה וכי לכל אחד מן הנתבעים מגיע יומו בבית המשפט, ומאחר ונתבעים אלה לא היו מעורבים בתביעה בת"א 63454/96 ובע"א 2503/02, החוב הפסוק בהחלטות אלה אינו חל עליהם. לטענת הנתבעים, לאור אי פירוט הטענות בעילה המקורית, כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ואין בו פירוט של העובדות התומכות במתן הסעד המבוקש. בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" כותבת נינה זלצמן לעניין זה כדלקמן: חריג נוסף לכלל, שפסק הדין שניתן נגד החברה אינו קושר, כמעשה בית דין, את בעלת המניות או להיפך, עשוי לקום במקרה שבו קיימת למעשה חפיפה בין האינטרסים של בעלת המניות ושל החברה בהתדיינות נושא פסק הדין. אפשרות כזו עשויה להתרחש כאשר החברה היא בבעלותם של מספר מועט של בעלי מניות, שבידיהם אף השליטה בפועל בניהול החברה. למעשה זו מעין שותפות המנוהלת בלבוש משפטי של חברה. בדיני החברות האמריקניים נקראת חברה כזו closely held corporation...כלום אין לומר, כי משום החפיפה בין האינטרסים של החברה לבין האינטרסים של בעל השליטה קיימת ביניהם למעשה "קרבה משפטית" (privity) לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית, ועל כן יש לראות בכל אחד מהם, כאשר הוא בעל הדין בהתדיינות השניה, מי שכבר היה לו יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא בהתדיינות הראשונה, שבה ניתן פסק הדין. כך, נפסק שבמקרה שבו היה בעל הדין החדש שותף או בעל זיקה להליך הקודם, ובמיוחד במקרה שבו מדובר במנהל של חברה שהיתה צד להליך הקודם, יחול אף עליהם מעשה בית דין בהליך הקודם: הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין (privity of interest) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל-דין. וכך למשל נקבע כי מעשה-בית-דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל-דין בהליך קודם, ולהפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל-דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה-בית-דין. בדו"ח פרטי החברה מצוין כי לנתבעת 1 ארבעה בעלי מניות שהם חיים וירדנה גרינגרט וצבי וסטלה מנגל, כאשר כל אחד מבעלי המניות מחזיק ב- 25% מהמניות. על פי תצהיר העדות הראשית שניתן בת"א 63454/96, הנתבע 4, שהשתתף בהליך כעד, הוא מנהל הנתבעת 1. לאור העובדה שהנתבע 4 הוא בעל מניות בנתבעת 1 וכן מנהלה בפועל, הרי שאין ספק שהוא בעל השליטה בנתבעת וקיימת בינו לבין הנתבעת זהות אינטרסים שמשמעותה ייחוס קרבה משפטית באופן שכאשר ניתן לנתבעת יומה בבית המשפט, ייחשב גם הנתבע 4 כמי שהביא את גרסתו. משמעותה של קביעה זו היא כי יש לבחון האם מתקיימים התנאים לצורך הרמת המסך בין הנתבעת 1 לנתבע 4 כיוון שניתן לחייבו על פי ממצאי פסק הדין. הנתבעות 2-3 הן בעלות אישיות משפטית נפרדת, אך דינן שונה. לגבי הנתבעת 3 לא נטענה כל טענה בדבר שיתוף אינטרסים בהליך הקודם, ולמעשה לא נטענה גם כל טענה שבגינה יש להרים את המסך בינה לבין הנתבעת 1. העובדה שהיא חברה בבעלות הנתבע 4 אינה מספיקה לשם כך. אפשר שחלק מהחברות שבבעלותו כפופות להרמת משך וחלק לא. לגבי הנתבעת 2, התובע טוען לשיתוף אינטרסים המחייב הרמת מסך בינה לבין הנתבעת 1, ואם אכן תצדק טענתו לגופה, הרי היא מביאה גם לכך שהנתבעת 2 אף היא כפופה למעשה בית דין. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות, הן משום שלא הוכח רכיב התביעה של הוכחת החוב הפסוק והן משום שלמעשה לא נטענה כליפה שום טענה המחייבת הרמת מסך בינה לבין הנתבעת 1. מעשה בית דין חלק על הנתבע 4 מתוקף מעורבותו, ומעשה בית דין יחול על הנתבעת 2 אם אקבל את הטענה שהיא היתה משותפת אינטרסים באופן שיש להרים את המסך בינה לבין הנתבעת 1. 4. הרמת מסך התובע מבקש לערוך הרמת מסך בין כמה ישויות משפטיות, ראשית בין הנתבעת 1 לבין הנתבע 4, מנהלה, וכן בין הנתבעת 1 לבין הנתבעות 2 ו-3. התובע מבקש לחייב את הנתבעת 2 בחוב פסוק של הנתבעת 1, בתואנה שהתובע השתמש לרעה במסך ההתאגדות בפתיחת שלוש חברות בעלות שם דומה בכדי להתחמק מתשלום חובותיהן. וכך כותבת אירית חביב-סגל בספרה לעניין הרמת המסך: באופן מסורתי הרים בית המשפט את המסך כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות...ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך..עם זאת המערכת השיפוטית נקטה זהירות בשימושה במבחן העמום של שימוש לרעה במסך ההתאגדות ונמנעה מלהיענות לתביעותיהם של נושי חברות, אשר ביקשו להרים את המסך רק משום שאינטרס ההסתמכות שלהם נפגע, כתוצאה מהפרדה של האישיות המשפטית מבעליה או עקב האחריות המוגבלת של בעלי החברה. מקרה נוסף בו ירים בית המשפט את המסך הוא כאשר עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מנוצל כאמצעי להתחמקות ממילוי חיובים על פי חוזה שלא כדין. במקרה כזה יתעלם בית המשפט מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויחייב את המסתתר מאחוריה לבצע את החיובים האמורים, על אף שלא הוא התחייב לבצעם, אלא החברה. אף בע"א 1371/90 עמנואל דמתינ'יוסף גנור, כתב השופט בייסקי כדלקמן: לפנינו מלין בא כח המערערת על שבית המשפט קמא הרים את המסך של שתי החברות, הגם שאין המדובר במסווה למעשה תרמית או מעשה הנוגד את האינטרס הציבורי (ע"א 478/74 ע"א 478/74 פ"ד ל' (3) 706). אם התכוון בא כח המערערים לומר כי הרמת מסך מעל פעילות התאגדות מצומצמת אך לאלה, אין לטענה זו על מה לסמוך. לעתים הרמת המסך תתבצע בין השאר לשם בדיקת סולונטיות (ע"פ 4/75 ע"פ 4/75 פ"ד ל' 119 131 - 132) לצורך בדיקת חבות במס (ע"א 11/83ע"א 11/83 פ"ד ל"ט (4) 1) והחשוב לענייננו, לשם מניעת ההתחמקות מביצוע חוזים (ראה י. כהן, דיני חברות (תל-אביב) 1988, ע' 222 והאסמכתאות שם). (ראה גם לענין זה: א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל (ירושלים 1988) ע' 75). כאן ההצצה אל מאחורי הפרגוד של שתי החברות נתבקש ונתחייב כדי לעמוד על הקשרים האמיתיים ביניהן כפועלות כיחידה עיסקית וכלכלית אחת, ובהיות דמתי העובד של שתיהן, כשההפרדה המינהלית-רישומית נועדה רק להקלות מס בהן זוכה חברה תעשייתית. עצם נסיונו של דמתי להשתחרר מאחריות חוזית הצדיקה לבחון שאלה זו על ידי הרמת המסך. בחינה כוללת של הדינים בענין זה, מראה שיש שלוש עילות עיקריות להרמת מסך: א. מקרים שבהם התנהגות החברה ומנהלה מראה על חוסר הבחנה בין אישיויות משפטיות שונות. במקרה זה מאמצים התנהגות זו ונותנים לה תוקף על ידי אי הבחנה בין החברות. זו אינה הרמת מסך "אמיתית" אלא אימוץ מעשיו של המנהל. הרמת מסך כזו אינה מיוחדת לדיני החברות וניתן לקבוע אותה גם בין שותפים, בני זוג ו אנשים פרטיים. ב. מקרים שבהם מבצע המנהל פעולת מירמה או פעולה חסרת תום לב אחרת, אשר על פי הדין מאפשרת חיוב אישי של המנהל בחובות החברה, על פי דיני הנזיקין או על פי דיני החיובים. גם זו אינה הרמת מסך "אמיתית", אלא חיוב אישי מכח דינים אחרים. ג. הרמת מסך כעונש על ניהול בניגוד לדיני החברות במובן הרחב, כגון במקרה של מימון דק של החברה. אנליטית, זו הרמת המסך האמיתית. לטענת התובע, כיוון שעל חוזה ההזמנה מתנוסס רק שמה החלקי של החברה- והוא צחי [1987] בע"מ, ולא צחי [1987] חברה לעבודות פיתוח בניין והשקעות בע"מ, יש להסיק מכך שהנתבע ביקש להטעות גם את המזמין בכך שחתם על החוזה בשם חברה לא קיימת. העובדה שעל החוזה מתנוסס רק חלק משם החברה, אין בה כדי לקבוע שלא היתה התחייבות של הנתבעת 2, אולם החתימה אינה מתיישבת עם האמור בתשובתו של הנתבע לשאלון בנושא זה. הנתבע השיב שהנתבעת מספר 1 חידשה את פעילותה לצורך פרוייקט הבנייה בבית יונגר. והשתמשה בנתבעת 2 לצורך מימון ביניים. איני מקבל טענה זו. העובדות מוכיחות שהיה עירבוב בין עסקי הנתבעת 1 לעסקי הנתבעת 2. למרות שהנתבעת 1 היא שהיתה בעלת דברה של משפחת יונגר, השיקים שניתנו לנתבעת 1 הופקדו בחשבונה של הנתבעת 2, הנתבעת 2 הזמינה בעצמה חומרי בניין שונים לצורך קיום התחייבויות הנתבעת 1, הגישה במקום הנתבעת 1 את החשבונות לתשלום למשפחת יונגר, וגבתה את הכספים שהיתה זכאית להם לנתבעת 1 לפי ההסכם עם יונגר עבור עבודתה של הנתבעת 1. לאור זאת, אני דוחה את טענת הנתבעים, כי הנתבעת 2, המנוהלת על ידי בנו של הנתבע, מר ארז מנגל, לא היתה מעורבת כלל בבניית ביתה של משפחת יונגר. כל המסמכים הקשורים לעבודה על בית משפחת יונגר נושאים את שמה של הנתבעת 2. על פי המסמכים שהגיש התובע, ואף על פי האמור בתצהיר ובתצהיר המשלים של הנתבע נראה כי הנתבעת 2 היא שניהלה את בניית בית משפחת יונגר, אף אם היתה לנתבעים כוונה אחרת. כעולה מן המסמכים והראיות, הנתבעת 1, שנטען שהשבה לפעילות לצורך קיום ההסכם עם יונגר, לא היתה מעורבת כלל בבניית הבית בפועל, ולפחות ברי שחלקה של הנתבעת 2 בבניה היה מכריע- הרישומים הם על ניירותיה, לחשבון הבנק שלה הופקדו כספי תמורת הבניה, מחשבונה הוזמנו החומרים ומחשבונה אף שולם לתובע חלק משכרו. ראיה נוספת המעידה כי הנתבעת 2 היא אשר היתה אחראית על ביצוע הבניה בבית יונגר היא העובדה כי הנתבעת 2 רשומה כחברה המבצעת בטופס ההודעה על פעולות בניה שהוגשה למפקח העבודה האיזורי בחיפה ביום 08.11.95. הצהרתו של הנתבע 4 שרק נתבעת 1 היא האחראית לפרויקט, עומדת אם כן, בסתירה לתמונה העולה מן הראיות שהוגשו. בין אם חל עירבוב בין עסקי הנתבעת 1 לנתבעת 2 בפרויקט הנדון ובין אם הנתבעת 2 נטלה על עצמה לגמרי את עסקי הנתבעת 1 בפרוייקט זה (ובכל מקרה, יש שיתוף אינטרסים בינהן בענין זה) יש לחייב את הנתבעת 2 בחובות הנתבעת 1 בקשר לפרוייקט זה, לרבות חובות לתובע. על כן, על הנתבעת 2 לשלם את חובות הנתבעת 1 לפי פסקי הדין בת"א 63454/96 ובע"א 2503/02. 5. האם הנתבע 4 חייב באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין כלפי התובע? לטענת התובע בסיכומיו, יש לחייב את הנתבע באחריות אישית לחוב הנתבעת 1 וזאת כיוון שעוול כלפיו במרמה וגזל. כדי לחייב אורגן בתאגיד באחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד, יש לקבוע כי מתקיימים כל היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות על פי דיני הנזיקין. הצהרות הנתבע לגבי תפקידה הבלעדי של הנתבעת 1 בפרויקט, כפי שניתנו בהליך הקודם, יצרו מצב בו גם אם יזכה התובע בתביעתו, לא ישולם לו חובו, וזאת כיוון שהנתבע ידע על מצבה של הנתבעת 1 ועל העובדה שאין לה כלל ממון או נכסים מהם יוכל התובע להיפרע. התובע לא ידע זאת. ואולם, מצגיו של הנתבע 4 החלו הרבה קודם, כאשר התיימר לנהל עסקים של הנתבעת 1 בעודה חסרת נכסים וחסרת חשבון בנק שבו יש לה אשראי כלשהוא. יסודות עוולת התרמית הם (א) מצג כוזב של עובדה (ב) העדר אמונה באמיתות המצג (ג) כוונה שהתובע יוטעה על ידי המצג ויפעל בהסתמך עליו (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג. מתוך הראיות עולה הנתבע ביצע עוולת תרמית שכן הגם שהתובע יכל לדעת שיש עירבוב בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, הוא לא יכל לדעת שהנתבעת 1 ריקה מתוכן ואין לה חשבון בנק כלל. התובע לא יכול היה לעמוד על טעותו זו במהלך הדיונים כיוון שהמסמכים והתשובות באשר לנכסיה של הנתבעת 1 לא היו לפניו, שהרי התביעה לא עסקה בשאלת הגבייה אלא בשאלת החיוב. רק במסגרת תיק ההוצאה לפועל נודע שהנתבעת 1 ריקה מתוכן וכך היתה גם כאשר התקשרה בהסכמים לבניית ביתם של יונגר. אין הבדל בין מקרה שבו אדם מתקשר בשם חברה ריקה מתוכן לביצוע פרוייקט שבו הוא מקבל שירותי בניה מהתובע לבין מקרה שבו אדם מתחייב לספק סחורה כאשר הסחורה אינה בידו ואין לו אפשרות סבירה להשיגה. זה וזה הם תרמית. הנתבע הציג לפני התובע מצג כאילו הנתבעת 1 פעילה וקיימת ובעלת אפשרות לבצע את הפרוייקט, ביודעו שהדבר אינו נכון ולנתבעת 1 אין חשבון בנק והיא לא היתה פעילה כלל בשנים הרלבנטיות מלבד הפרוייקט הזה וגם בפרוייקט הזה לא היתה פעילה, בכוונה שהתובע יפעל על פי מצג זה וייתן שירותי בניה, והתובע פעל על פי מצג זה, נתן שירותי בניה שלא שולמו לו מכיוון שהחברה ריקה מתוכן, ובכך סבל נזק ממון, כך שהתקיימו כל יסודות העוולה, על פי מעשיו של הנתבע 4. לפיכך, יש לחייב את הנתבע 4 בחובות הנתבעת 1. 6. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה וקובע כי הנתבע 4 והנתבעת 2 חייבים בתשלום החוב הפסוק על פי פסקי הדין שניתנו בת"א 63454/96 ובע"א 2503/02, עד לסך 126,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3. כמו כן אני מחייב את הנתבעים 2 ו- 4 לשלם לתובע אגרת ביהמ"ש ע"ס 1,575 ₪ ושכר טרחת עורך דין, בהתחשב בדחיית התביעה כנגד הנתבעת 3 ובהסכמת הצדדים הצדדים על הכרעה בדרך מקוצרת, בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. הרמת מסך