בפני תביעה בגין תאונת דרכים שהתרחשה ביום 27/5/2010, שבמהלכה, על-פי הנטען בכתב התביעה, פגע הנתבע ברכב התובעת מאחור. טענות הצדדים לטענת התובעת נגרמו לה נזקים בסך 11,993 ₪, וזאת כמפורט בחוו"ד שמאי, שצורפה לכתב התביעה, ובתוספת שכ"ט השמאי. התובעת צירפה לכתב התביעה חשבונית מס בגין התיקון שהוצאה ע"י שיר שלמה רשת מוסכים בע"מ (להלן:"שיר"). הנתבעת 2, מנורה מבטחים בטוח בע"מ, לא כפרה באחריותה לתאונה, אלא שהיא כפרה בסכום הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה. לטענת הנתבעת, חשבונית המס שצורפה לכתב התביעה, הוצאה שלא כדין ולא על-ידי המוסך שתיקן את הרכב, לטענתה רשת המוסכים "שיר" שהוציאה את החשבונית, לא תיקנה את הרכב בעצמה אלא שהרכב תוקן בפועל במוסך לסרי ביבנה. לטענת הנתבעת, התובעת ושיר מוסכים הינן חברות המצויות בבעלותו ובשליטתו של מר שלמה שמלצר, לטענת הנתבעת, החשבונית שהוצאה ע"י שיר מוסכים אינה משקפת את עלות תיקון הרכב בפועל, באשר לא היא תיקנה את הרכב, לטענת הנתבעים, חשבונית זו אינה משקפת גם את מחירי החלפים שנרכשו ע"י שיר מוסכים. הנתבעת טוענת כי טענת התובעת לפיה היא שילמה עבור התיקון לרשת שיר שלא תיקנה את הרכב, מהווה אחיזת עיניים והעברת כסף מכיס לכיס, שכן בנסיבות העניין יש לראות הן את התובעת והן את מוסך שיר שהוציא את החשבונית, כאותה אישיות משפטית. עוד טוענת הנתבעת, כי ההפרדה בין התובעת לבין שיר מוסכים הינה מלאכותית ופיקטיבית וכל מטרתה עשיית עושר ולא במשפט ע"ח הנתבעים. הנתבעת טוענת כי שיר נהנית מהנחות מפליגות מבעלי מוסכים ומספקי חלפים בזכות כח המיקוח של התובעת שהינה בעלת צי רכב גדול, לטענת הנתבעת, התובעת שילמה לשיר מוסכים המהווה "כיס אחר שלה" סכום העולה על זה ששולם עבור התיקון והחלפים והכל משיקולי יצור רווח לקבוצת שלמה, כאשר ההפרש בין הסכום ששילמה שלמה לשיר לבין הסכום ששילמה שיר למוסך לסרי מהווה "קופון" אותו משלשלת שיר מוסכים לכיסה, וכי בשיעור גובה ה"קופון" שבו מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים, יכולה וצריכה היתה התובעת להקטין את נזקיה. התובעת טוענת במסמך שכותרתו "בקשה דחופה לביטול זימונו של מר שלמה לסרי שניתנה על פי צד אחד", כי לצורך תיקון נזקי תאונות דרכים של הרכבים שבבעלותה, היא קשורה בהסכם עם שיר מוסכים המשמשת עבורה כמוסך הסדר, ואשר מעניקה לה פתרון כולל לצרכי תיקון הרכבים בפריסה ארצית, כאשר מבחינת התובעת, שיר מהווה את הכתובת היחידה לצורך תיקון הרכבים. לטענת התובעת, אין כל נפקות לשאלה האם שיר מקבלת את תשומות העבודה של התיקון הספציפי באמצעות עובד שכיר של שיר, חברה בת שלה, או איזו חברה אחרת. התובעת מודה כי היא מוחזקת באופן מלא על-ידי חברה בת בחברת האחזקות - ש.שלמה החזקות בע"מ, והיא מוחזקת (בשירשור) על-ידי איש העסקים שלמה שמלצר וכי שיר רשת מוסכים, הינה חברה בת (בשירשור) של חברת האחזקות - שלמה שמלצר אחזקות (1995) בע"מ, אשר מוחזקת אף היא על-ידי איש העסקים שלמה שמלצר. לטענת התובעת, קבוצת העסקים של שלמה שמלצר מונה עסקים רבים מתחומים שונים ומגוונים במשק הישראלי, אין בעובדה שאל עסקיו המשורשרים של מר שמלצר מסונפות הן התובעת והן שיר רשת מוסכים, כדי לגרוע מכך שמבחינה עובדתית ומשפטית, הן חברות נפרדות לחלוטין, אשר עוסקות בתחומים שונים בתכלית, בעלות אינטרסים שונים בתכלית. לטענת התובעת, כל עוד לא נקבע אחרת, על-פי עקרונות יסוד בדיני התאגידים, כל חברה הינה אישיות משפטית נפרדת לכל דבר ועניין, ואין במבנה האחזקות של התובעת ושיר רשת מוסכים, כדי לגרוע מזכותן של כל אחת מהחברות לפעול למיקסום רווחיהן, כל עוד פעילותיהן אינה מנוגדת לדין. לטענת התובעת, אין לטעון כי מה ששילמה שיר רשת מוסכים למוסך שתיקן את הרכב בפועל, הינה העלות האמיתית של תיקון הנזק אשר נגרמה לנתבעת, שכן מדובר בשתי עסקאות נפרדות שבוצעו על-ידי חברות נפרדות. לטענת התובעת, עלות תיקון התאונה הוערכה על-ידי שמאי והנתבעת לא חלקה על הערכת השווי של השמאי ולא הגישה חוות-דעת נגדית. לטענת התובעת, התמורה שגבתה שיר עבור תיקון הרכב, תואם את העלות הנקובה בחוו"ד השמאי. דיון והכרעה: השאלה שביקשה הנתבעת להביא לפתחו של בית-משפט זה, חורגת מהתחום המצומצם של תביעת נזיקין על סכום קטן הנדונה בסדר דין מהיר. הנתבעת, ביקשה להעלות לדיון עניין עקרוני מבחינתה, כאשר לטענתה, התובעת מנסה "להתעשר" שלא כדין מתוצאות התאונה בנסותה לגבות מהנתבעת סכומים העולים על הנזק שנגרם לה בפועל. כדי לחשוף את ה"מזימה" ביקשה הנתבעת להזמין לעדות את מנהל מוסך לסרי, שביצע את התיקון בפועל וכן ביקשה לגלות את חשבונית התיקון וכרטיס העבודה במוסך לסרי של תיקון הרכב הספציפי. על מנת להגיע לחקר האמת, הוריתי על זימונו של מר לסרי כעד והוריתי על גילוי החשבונית וכרטיס העבודה. אין חולק כי מטרת דיני הנזיקין הינה להיטיב את נזקיו של הניזוק, וכי הניזוק אינו אמור לעשות שימוש באירוע הנזק כמקור לעשיית רווח, אלא שמטרת הפיצוי נועדה לגרום להשבת המצב לקדמותו בשיעור נזקו של הניזוק ולא יותר מכך. כאמור, הנתבעת טענה כי הסכום שתבעה התובעת עולה על סכום הנזק שנגרם לה, מאחר שמי שהוציא את החשבונית "מוסך שיר" לא תיקן את הרכב בפועל וכי מדובר בתרגיל, הואיל ו"מוסך שיר" שילם סכום נמוך יותר מסכום החשבונית ל"מוסך לסרי", שתיקן את הרכב. לטענת הנתבעת, יש לראות בתובעת ובמוסך שיר ככיס אחד, מילים אחרות - יש "להתעלם" מהאישיות המשפטית הנפרדת של מוסך שיר, להרים את המסך ההתאגדות החוצץ בין התובעת ומוסך שיר, ולראות בסכום ששילמה שיר למוסך לסרי, כאילו זה הסכום ששולם על-ידי התובעת. יש להקדים ולציין כי הנתבעת טענה שמדובר בשתי חברות בבעלות מר שמלצר, אולם היא לא טרחה להוכיח דבר בעניין זה. יחד עם זאת, התובעת עצמה חסכה לנתבעת את ההוכחה בדבר היות התובעת וחברת מוסכי שיר חלק מהחברות הנשלטות על-ידי מר שמלצר, וזאת כאשר הודתה בכך במפורש. השאלה האם די בהיות המדובר בשתי חברות הנשלטות על-ידי אותו בעל שליטה, כדי להביא להרמת המסך שבין חברות אלה. ב-ע"א 1082/99 אילנה נחום נ' משכן בנק הפועלים, נקבע: "השאלה, האם מבחני הרמת המסך בין חברות הנמנות על אותו אשכול חברות ואשר קיימת ביניהם קרבה ראשונה (חברות אחיות או יחסי אם ובת) זהים למבחני הרמת המסך הרגילים; או דילמה ליחסים בין חברות כאמור נדרשים מבחנים מיוחדים, עקב ההתאמה הכלכלית המתחייבת למציאות המיוחדת למיזם - טרם הוכרעה במשפט הישראלי. עד כה הפסיקה בבית-המשפט העליון, לא נזקקה ליתן לה מענה מפורש... גם חוק החברות תשנ"ט-1999, המסדיר סטטוטורית את סוגיית הרמת המסך (בסעיפים 6 ו-54 ב' לחוק) אינו מבחין בין בעלי מניות או אורגנים רגילים, לבין אלו המצויים במיזם... זאת ועוד, מובן הוא הדבר כי בעצם הקרבה המשפטית לא סגי לשם הרמת מסך. אלה הם פני הדברים לכל מבחן מקובל שנבחר, בין אם דוקטרינת השליחות, בין אם המבחנים הרגילים ובין אם מבחנים מיוחדים. כפי שעמד בית-המשפט ברע"א 8472/96 הנ"ל, "בית-המשפט יוכל להפעיל דוקטרינות משפטיות אלה, רק בהתקיים תנאים עובדתיים מסויימים". בהביטנו על ענייננו מן הפן העובדתי, בולטת הדלות. שום ראייה היכולה להצדיק הרמת מסך לא הובאה, בין אם לפי המבחנים הקונבנציונליים ובין אם לפי דוקטרינת השליחות". בפר"ק 6379/09 דטה סייפ גרופ בע"מ ואחרים נ' לאומי קארד בע"מ ואחרים, נקבע: "גם באשר שאלת הרמת המסך בין חברת אם לחברה בת, או בין שתי חברות אחיות, יש לבחון את היחסים שבין החברות השונות. לשם הרמת מסך במקרה כזה, יש להראות כי ההפרדה בין החברות היא מלאכותית בלבד. יש להראות כי החברות מהוות יחידה כלכלית אחת וכי חברות הבת נטולות "רצון עצמי", בנוסף על זהות בעלי המניות...". בע"א 313/08 עזמי נ' נשאשיבי נקבע: "עלינו לזכור כי תנאי בסיסי להרמת מסך הינו כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה... כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, המשיבים לא עמדו בנטל להראות כי המערערים עשו שימוש באישיות הנפרדת של החברה, באופן שיש בו להונות או לקפח אדם, או שהשימוש באישיות הנפרדת של החברה, נועד לסכל כוונת כל דין. בת.א. (י-ם) 2063/00 רו"ח איתן השחר מפרק עמותת הפועל ירושלים, נגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה, נקבע: "מקורו של ההסדר בדבר הרמת מסך הוא בהלכה הפסוקה שקדמה לחקיקת החוק, בפרט זו המתייחסת להרמת מסך באשכול תאגידים... פסק דין מנחה בנושא זה הוא רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית נ' מושב שיתופי מולדת, שבו ציין כב' השופט אור כי בית-המשפט העליון עדיין לא קבע הלכה סדורה לגבי הנסיבות שבהן ניתן להתעלם מקיומן הנפרד לכאורה, של חברות שונות באשכול חברות. ולגבי המודל המשפטי המאפשר התעלמות כזו, וכי לענין זה קיימים מודלים משפטיים אחדים, ובהם מודל של הרמת מסך בין חברות באשכול החברות ומודל של שליחות בין החברות. השופט אור הוסיף וקבע, כי תהא העמדה הנורמטיבית אשר תהא, בית-המשפט יוכל להפעיל דוקטרינות משפטיות אלה רק בהתקיים תנאים עובדתיים מסויימים, וזאת כפי שהבהיר י.כהן בספרו "דיני חברות (כרך א' 1988)" בעמ' 238... השאלה האם חברה היא שלוחת בעלי מניותיה, היא שאלה עובדתית אשר יש לדון בה בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. השליטה כשלעצמה ואפילו שליטה אבסולוטית בכל מניות החברה, אינה הופכת את זו האחרונה לשלוחת בעלי מניותיה. בהקשר זה אימץ השופט אור את אמות המידה שפורטו במאמרו של מ. בן יאיר: "הרמת מסך באשכול חברות"... ואמנם, בן יאיר עומד במאמרו הנ"ל על כך שהמסקנה בדבר התקיימותם של יחסי שליחות בין חברה אם לבין חברה בת באשכול חברות, מעוגנים בנתונים עובדתיים שונים, ובהם השאלות מי מינה את מנהלי העסקים של החברה הבת; האם החברה האם היא המוח המפעיל של העסק; האם רווחי העסק של החברה הבת מופקים ממומחיותה ומשיקול דעתה של החברה האם; האם החברה האם שולטת בעסקיה של החברה הבת; האם החברה האם היא בעלת יכולת החלטה לגבי הונה של החברה הבת; והאם שליטתה של החברה האם בחברה הבת היא אפקטיבית ומתמדת. באופן דומה, גם הרמת מסך מותנית בקיומם של יסודות עובדתיים מסויימים - קיומה של יחידה כלכלית אחת, זהות בבעלי המניות והמנהלים בתאגידים השונים ושליטה מלאה של החברה האם בחברה הבת כדי שלילת רצונה העצמי של החברה הבת... המבחן הוא האם החברה הבת מהווה מכשיר או צינור לפעולותיה של החברה האם...? גם כאן נדרשת מעצם טיבם של יסודות אלה, הנחה של תשתית עובדתית מפורטת לענין היחס בין התאגידים העומדים לדיון". בענין שלפנינו, לא הניחה הנתבעת תשתית עובדתית כלשהי, שממנה ניתן ללמוד על התנהלות או קיום נסיבות המצדיקים הרמת מסך בין התובעת לבין חברת שיר מוסכים, והעובדה היחידה שאינה שנויה במחלוקת, ושלפיה שתי החברות נשלטות בשירשור על-ידי איש העסקים שלמה שמלצר, אין בה כדי להביא להרמת מסך. לפיכך משאין כל עילה להרמת מסך בין התובעת לבין שיר מוסכים לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת לפיה הסכום ששולם ע"י מוסך שיר הינו הסכום האמיתי ששולם ע"י התובעת, וזאת מאחר שמדובר בשתי חברות שונות ונפרדות, טענת הנתבעת לפיה מדובר באחיזת עיניים לא הוכחה. כאמור, לבקשת הנתבעת, זומן לעדות מר שלמה לסרי, הבעלים של מוסך לסרי שבו תוקן הרכב בפועל. מר לסרי הציג לאחר התנגדות נחרצת של התובעת, את חשבונית המס שהוציא למוסך שיר בגין תיקון הרכב, אשר הוגשה וסומנה נ/1, כן הגיש את כרטיס העבודה של הרכב נ/2. מעדותו של מר לסרי, עלה כי הוא חייב את מוסך שיר רק עבור עלות העבודה, בעוד שאת חלקי החילוף סיפק לו מוסך שיר, ושבעבורם החיוב היה 0. מהחשבונית שהוציא מוסך לסרי למוסך שיר, עולה כי מוסך לסרי חייב את מוסך שיר בגין ביצוע עבודה בסך של 1,060 ₪ לפני מע"מ, בעוד שמוסך שיר חייב את התובעת בגין רכיב העבודה בסכום של 1,576 ₪ לפני מע"מ. ההפרש בין הסכום שחייבה שיר את התובעת ביחס לעלות העבודה לבין הסכום שמוסך לסרי חייב את שיר הינו 516 ₪. הפער האמור בין הסכומים, אינו מקים, כשלעצמו, עילה לערוך "הרמת מסך" בין התובעת לבין מוסכי שיר, ולקבוע כי התובעת שילמה עבור רכיב העבודה סך של 1,060 ₪ בלבד בהיות שתי החברות ישויות משפטיות נפרדות. עוד טענה הנתבעת, מבלי שהוכיחה זאת בכל צורה שהיא, כי מוסך שיר רכש את חלקי החילוף בסכומים נמוכים בהרבה מאלו שבהם חייב את התובעת. גם אם אכן שיר מוסכים רוכשת חלפים במחיר נמוך בזכות כח המיקוח שיש לה, ובזכות היותה לקוח גדול, הרי שאין בכך פסול כלשהו, כל עוד המחיר שבו היא מחייבת את התובעת, הינו בגדר הסביר ובמסגרת חוות-הדעת שערך השמאי. עוד טענה הנתבעת כי על התובעת לעשות להקטנת הנזק, ולפיכך עליה לשאוף להוציא את הסכום הנמוך ביותר לצורך תיקון הרכב. אכן על הניזוק לעשות להקטנת הנזק, אולם בענין זה נקבע ב-ע"א 531/71, לחוביצר נ' רודה פד"י כ"ו (2) 113, 118: "איננו סבורים כי הניזוק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו ולהקטין את נזקו. אמנם צריך הוא לעשות את אשר סביר לעשות באותן נסיבות... אך אין לדרוש ממנו כי יעשה הרבה מעבר לכך... ובע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ה (4) 45, 53: "הוצע כי על הניזוק לנקוט אותם אמצעים להקטנת הנזק שהיה נוקט אילו הוא היה גורם לנזקו שלו... לדעתי, אמת מידה זו קשה היא מדי. אין לדרוש מהניזוק כי יתייחס את המזיק כאל עצמו. זו מידת "חסידות" שאין זה ראוי להעמיד בה את הניזוק. לעומת זאת, אין לאפשר לניזוק להתעלם מאינטרסים של המזיק. זו מידת רשעות שאינה ראויה. יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל." גם אם חברת שיר משכילה לרכוש חלפים במחירים זולים מאלה שבהם היא מחייבת את התובעת, או כל לקוח אחר, הרי שהתנהלות זו באה במסגרת ניהול עסקים רגיל של חברה, שתכליתה ומטרתה למקסם את רווחיה ככל שתוכל, וככל שכוח הקניה שלה גדול יותר, תוכל היא לרכוש חלפים במחיר נמוך יותר ואינני מוצא בכך פסול כלשהו, כל עוד המחירים שבהם מחוייב הלקוח עבור חלקי החילוף, הינו במסגרת הקבוע בחוו"ד השמאי ובמסגרת המחירים המקובלים עבור חלקי חילוף מסוג זה. כמו כן אינני מוצא פסול בשימוש שעושה שיר מוסכים בשירותיו של מוסך חיצוני, מוסך לסרי, או כל מוסך אחר, לצורך ביצוע התיקון בפועל, כאשר מוסך שיר הוא זה הנותן תשובה מלאה לכל נושא תיקוני הרכב של התובעת, אלמלא היתה שיר מוסכים חלק מקבוצת שמלצר, לא נראה לי כי הנתבעת היתה מעלה טענה זו, וכאמור, בהעדר עילה כלשהי להרמת מסך, לא ניתן להעלות טענה זו גם במצב העניינים הנוכחי. טענת הנתבעת לפיה המחירים הנגבים ע"י התובעת עבור חלקי חילוף או עבור עבודה אינם סבירים, או מופרזים, הינה טענה הטעונה הוכחה, ואין לי אלא לחזור ולומר, כי טענת הנתבעים בעניין עלות החלפים ובעניין עלות התיקון, נטענה בעלמא, כאשר הנתבעת לא טרחה להביא חוות-דעת שמאי מצידה כדי לסתור את חוות-דעת השמאי שהוגשה על-ידי התובעת, ובטענה כאמור, הנטענת בעלמא, לא סגי. יתירה מזאת, ובהעדר ראיה נוגדת, אינני סבור כי הרווח בשיעור של 516 ₪ על מרכיב העבודה שהפיקה שיר מוסכים, אינו רווח סביר, זאת בנוסף לכך שאין לייחס רווח זה לתובעת, בהיות כאמור שתי החברות , נפרדות. בע"א (ת"א) 30102-11-09 רמי מנצור נ' פרי ירוחם השכרת רכב בע"מ, נקבע: "בית המשפט קבע ובצדק כי "נוכח קיומה של חוות דעת מטעם התובעת, שנערכה ע"י שמאי מוסמך, שנחקר בבית המשפט, אין דרך להתמודד עם טענות אלה, אלא ע"י חוות דעת שמאי נגדית מטעם הנתבעים.. בהעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת, נשארת חוות הדעת של התובעת כראיה יחידה לעניין גובה הנזק, ואין בית המשפט רשאי - גם נוכח טענות שיכולות להיות סבירות של בא כוח הנתבעות - לדחות את חוות הדעת רק בגלל אפשרות תיאורטית בדבר חסכון בעלות ע"י תיקון פחחות ע"י עובד התובעת" הנני מוצא להדגיש, כי אין להסיק מפסק דיני, כי ניזוק רשאי לנפח את נזקיו באופן מלאכותי, או להתעשר על חשבון המזיק, באמצעות תעלולים כאלה או אחרים, אין בפסק הדין, אלא לקבוע, כי טענות מסוג זה שהעלתה הנתבעת יש להוכיח בראיות ולא ניתן לטעון בעלמא. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת, אגב חקירת השמאי מטעם התובעת, הינה, כי יש להתעלם מחוו"ד השמאי כלא היתה, וזאת מאחר שהשמאי לא בדק בעצמו, פיזית, את הרכב. הנתבעת הסתמכה בעניין זה על הוראת נוהל 29/03 שהוצאה ע"י משרד התחבורה במרץ 03 ועל פסק-דין שניתן בבג"ץ 6259/08 ירסקי נ' הרשות - מנהל אגף לכלי רכב ולשירותי תחזוקה. השמאי נשאל בחקירתו הנגדית האם בדק פיזית את הרכב, והוא השיב בשלילה (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 4): "ש. אוקיי, אתה יודע שאסור להוציא חוות-דעת כאלה? ת. מותר, בתנאי ששמאי מופיע ועושה בדיקות במוסך. שמאי שלנו הופיע. ש. הוא חתום על חוות-דעת? ת. לא. אני חתום עליה. ש. מי זה השמאי האחר? ת. ערן. לא זוכר את שם משפחתו, זה מופיע במשרד." בסעיף 10 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב) תש"מ-1980 נקבע: א. שמאי לא יעשה שומה ולא יתן חוות-דעת על רכב הנמצא במוסך ולא יאשר את תיקונו של רכב כאמור, אלא אם הרכב נמצא במוסך בעל רשיון תקף... ב. שמאי לא יתן חוות-דעת על רכב אלא על סמך בדיקתו, או לאחר שפיקח על מתמחה שנתן אותה; חתימה של השמאי על חוות-הדעת תחייב אותו. ביום 1/4/2003 פורסם ע"י משרד התחבורה נוהל 29/03, הדורש בדיקה פיזית של הרכב והקובע כהאי לישנא: שמאי רכב המתבקש לערוך דוח שומת נזקים, רשאי להיעזר במצלמת וידאו או כל אמצעי טכנולוגי אחר לצורך תיעוד הנזק, מתן חוות דעתו וביסוסה. אין באמור כדי לשלול את חובתו החוקית של שמאי לבדוק פיזית את הרכב כאשר השימוש במצלמת וידאו, כל אמצעי טכנולוגי אחר, יעשה בנוסף לבדיקה הפיזית ולא במקומה..." במקרה דנן, נעשתה בדיקת הרכב על-ידי השמאי באמצעות מצלמת וידאו, כאשר לדברי השמאי, הבדיקה הפיזית נעשתה על-ידי ערן, השמאי ממשרדו, (אם מותר בהתאם לצו להיעזר במתמחה לצורך הבדיקה, הרי מכח קל וחומר ניתן להיעזר בשמאי) ולפיכך משהשמאי יואב קלו הוא זה החתום על חוות הדעת, ומשהרכב נבדק פיזית על-ידי ערן, שמאי מהמשרד, לא נפל כל פסול באופן עריכת חוות דעת השמאי, ואני דוחה את הטענה באשר לחוסר תקינות חוות-הדעת. השמאי מטעם התובעת נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו, אשר לא נסתרה בכל צורה שהיא, התובעת צירפה את חשבונית המס ששילמה למוסכי שיר, כאשר החשבונית תואמת את חוות הדעת, ולפיכך תביעת התובעת ביחס לנזקים הכספיים שנגרמו לה הוכחה. באשר לסוגיית ההשתתפות העצמית, טוענת הנתבעת, כי יש להפחית מסכום התביעה את סכום ההשתתפות העצמית שגבתה התובעת משוכר הרכב, טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה, אולם התובעת לא התנגדה להעלאתה במהלך הדיון ואף טענה לגופו של עניין בנושא ההשתתפות העצמית ובכך הורחבה החזית גם לעניין זה. התובעת טענה בדיון כי גבתה מהלקוח השתתפות עצמית בסכום של 200 $ "על תנאי", וכי סכום זה היא עתידה להחזיר ללקוח, באם תביעתה תתקבל, לטענת התובעת, מאחר שהיא עתידה להשיב ללקוח את סכום ההשתתפות העצמית, הרי שאין להפחית סכום זה מסכום הנזק שתבעה. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, מאחר שלא היתה כל מחלוקת ביחס לאחריות, הנני מקבל את תביעת התובעת במלואה. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 12,030 ₪ בהפחתת השתתפות עצמית בסך 200$ המהווים סך 738 ₪, ובסה"כ 11,292 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. הנתבעת תהיה חייבת לשלם לתובעת סכום נוסף בגין החזר השתתפות עצמית, עד לסך של 738 ₪ ככל שהתובעת תחזיר לשוכר הרכב ובלבד שהתובעת תמציא לנתבעת תוך 30 יום מתאריך פסק הדין קבלה או אישור משוכר הרכב על קבלת ההחזר. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת את אגרת התביעה בסך 347 ₪, את שכר העדים בסך בסך 750 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪. זכות ערעור לבימ"ש מחוזי בתוך 45 יום.הרמת מסך