השופט ש' לוין:רקע כללי 1. השאלה המתעוררת בערעורים אלה היא, מה תוקפו של שיעבוד שיצרה חברה - כלפי מפרק החברה - אשר פרטיו הוגשו לרישום לאחר שחלפו עשרים ואחד ימים ממועד היווצרו ואף על פי שלא הוגשה בקשה להארכת מועד הרישום הוא נרשם על ידי רשם החברות וניתנה לגביו תעודת רישום שיעבוד, זמן ניכר בטרם החלו הליכי פירוק כנגד החברה. העובדות שעליהן מבוססים הערעורים הן פשוטות: חברת אלקול בע"מ (להלן - החברה) הייתה בעלת זכויות חכירה בנכס מקרקעין הידוע כמגרש א' מחלקה 78 בגוש 6095 (להלן - הנכס). הנכס היה משועבד לנושים שונים. בין השאר שועבד לאיסכור שירותי פלדות בע"מ (להלן - המערערת) מכוח שטר משכנתא ושיעבוד שנערך ביום 20.7.86. מסמכי המשכנתא והשיעבוד נמסרו לרשם החברות לצורך רישום ביום 28.8.86, כשמכתב הלוואי המצורף אליהם נושא תאריך 12.8.86. רשם החברות רשם את המשכנתא והשיעבוד רק ביום 14.10.86 והוציא מתחת ידו תעודת רישום מאותו תאריך. ביום 12.6.88 הגישה המערערת בקשת פירוק כנגד החברה, וביום 31.10.88 ניתן נגד החברה צו פירוק והמשיב נתמנה מפרק. בהסכמת כל הנוגעים בדבר נמכר הנכס, ותמורתו בסך 1,196,350 ש"ח נמסרה למערערת כנגד ערבות בנקאית צמודת דולר ובלתי מותנית הניתנת למימוש מיידי על ידי המפרק, שתוקפה עד להכרעת בית המשפט בהליך הנוכחי. תחילתו של ההליך בבקשת המפרק להצהיר ולהורות, כי אין תוקף כלפיו למשכנתא והשיעבוד על הנכס, ולפיכך אין למערערת זכויות עדיפות לגבי נושים אחרים. המערערת עתרה למחיקת בקשת המפרק על הסף מן הטעם שתעודת הרישום שבידה מהווה, לפי סעיף 185(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ראיה חלוטה שנתמלאו כל הדרישות בנוגע לרישום, לרבות המועד, ולפיכך אין המפרק יכול להישמע בטענה שהיה איחור ברישום. עוד טענה המערערת, שמסמכי השיעבוד והמשכנתא נמסרו לרישום תוך המועד הקבוע בפקודה. הבקשה למחיקה על הסף הוגשה מכוח הסכם דיוני מיום 12.8.90, שניתן לו תוקף של החלטה ביום 23.8.90 (להלן - ההסכם הדיוני). בהסכם הדיוני נקבע, כי הדיון בתיק יפוצל כך שבשלב הראשון תידון שאלת פרשנותה של הוראת סעיף 185 על יסוד ההנחה שמסמכי הרישום הוגשו באיחור. עוד הוסכם, שאם תידחה הבקשה למחיקה על הסף, יידונו טענותיה האחרות של המערערת. באת כוח היועץ המשפטי לממשלה הורתה לפרקליטות מחוז תל אביב להתייצב לדיון בבית המשפט המחוזי בשמו הוא, בשם המדינה ובשם הכונס הרשמי ולטעון לעניין פרשנות סעיף 185(א) הנ"ל תוך הבעת תמיכה בעמדת המערערת, וכך עשו. 2. הבקשה למחיקה על הסף נתבררה לפני הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי, והוא החליט לדחותה. המערערת והמדינה (כולל הכונס הרשמי) ביקשו רשות לערער על ההחלטה האמורה, אך עוד לפני שניתנה החלטה בבקשות האמורות, דן הנשיא המלומד בשלבו השני של המשפט; לעניין זה נתברר, שביום 6.10.91, דהיינו לאחר תחילת הליכי הפירוק, החליט רשם החברות להיעתר לבקשת המערערת ולהאריך את המועד לרישום המשכנתא והשיעבוד; הנשיא המלומד החליט, כי מסמכי המשכנתא והשיעבוד הוגשו לרשם באיחור וכי אין בכוחה של ההחלטה מיום 6.10.91 לשנות את זכויות הקניין של הנושים בנכסי החברה. לפיכך הוא נתן פסק דין המקבל את בקשת המפרק. פסק הדין "בלע" את ההחלטות נושא הבקשות לרשות לערער, ולא היה עוד מקום לדון בהן. לפנינו ערעוריהם של המערערת ושל המדינה על פסק הדין, בהם הם תוקפים הן את החלטתו של הנשיא המלומד בבקשה לדחייה על הסף (שעל תוכנה חזר בפסק הדין) והן את החלטתו בשלב השני של המשפט. בעלי הדין הסכימו, שסיכומיהם, שהוגשו בבקשות רשות לערער, ישמשו גם כסיכומי טענות בערעורים, והגישו לנו רק סיכומים משלימים. הגעתי לכלל מסקנה, שאין לנו צורך להתייחס להנמקתו של בית המשפט המחוזי בשלבו השני של הדיון, משום שסבור אני, שהתוצאה אליה הגיע בשלבו הראשון אינה יכולה לעמוד; לפיכך דין הערעורים להתקבל. מסגרת הדיון 3. ארבעה סעיפים בפקודת החברות [נוסח חדש] תוחמים את המסגרת הנורמאטיבית של הסוגיה שלפנינו. ואלו הסעיפים בנוסח הנוגע לענייננו: 178(א) "שעבוד מן המנויים להלן, שיצרה חברה רשומה בישראל, יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה, במידה שהוא מטיל ערובה על נכסיה או מפעלה, זולת אם פרטי השעבוד שנקבעו והמסמך היוצר אותו או מעיד עליו, אם היה מסמך כזה, נמסרו לרשם או נתקבלו אצלו, בדרך ובמועד האמורים בסעיף 179, לשם רישום כנדרש לפי פקודה זו... ............... (2) שעבוד נכס מקרקעין בכל מקום שהוא או ענין בנכס כאמור; ......". 179(א) "המועד למסירת הפרטים והמסמך או קבלתם לפי סעיף 178 הוא - (1) באין הוראה אחרת - תוך עשרים ואחד ימים מהיום שבו נוצר השעבוד; ......". 191 "נוכח הרשם שאי רישומו של שעבוד במועד הדרוש, או אי רישומו או שיבושו של פרט הנוגע לשיעבוד או להערת סילוק, אירעו במקרה או בשגגה או מסיבה מספקת אחרת, או שאין בהם כדי לפגוע במצבם של הנושים או של בעלי המניות, או שיש טעמים אחרים שמן הצדק והיושר ליתן סעד - רשאי הוא, לפי בקשת החברה או של כל אדם מעונין, להאריך את המועד לרישום או לתקן את הרישום, בתנאים שיראה אותם צודקים ומועילים; דחה הרשם את הבקשה, רשאי המבקש לערער על החלטתו לפני בית המשפט תוך ארבעה עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו ההחלטה". 185(א) "הרשם יתן תעודה חתומה בידו על רישומו של כל שעבוד, ובה יפורט הסכום המובטח בו; התעודה תהא ראיה חלוטה שנתמלאו כל הדרישות בנוגע לרישום". השאלה שבמחלוקת בערעורים אלה היא על כן, אם תעודת הרשם מונעת מן המפרק לטעון, שהמשכנתא והשיעבוד בטלים משום שפרטיהם הוגשו לרישום באיחור זמן ללא הארכת מועד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. הנשיא המלומד חזר בפסק דינו על הפרופוזיציה שבה דגל בפסק דינו הקודם בעניין ת"א (ת"א) 2232/87, המ' 7345/88, 7731 [5], לפיה יש לראות כאפסית תעודת רישום שניתנה על ידי רשם החברות למי שהגיש את מסמכי הרישום באיחור ולא ביקש הארכת מועד. לפי השקפה זו מדובר בסעיף 185 לפקודה, אך בתעודת רישום שהרשם הוציא על פי סמכותו - "ומאחר שהרשם לא היה מוסמך לרשום את השעבוד ולהוציא את התעודה לאחר שחלפו 21 יום ומבלי שהוגשה לו והוכרעה על ידו בקשה להארכת מועד לפי סעיף 191, הרי שמעשיו נעשו בחריגה מסמכות וכמוהם כאפס. על כן, התעודה והרישום בטלים מעיקרא, דהיינו - אין תעודה, ובאין תעודה - אין גם כל שאלה של סעיף 185 והראיה החלוטה המוקנית לפיו...". בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הפסיקה האנגלית לסתור, המסתמכת על נוסחים שהם כמעט זהים לנוסחי הפקודה, אך הוא לא ראה עצמו קשור לפסיקה זו, ולגופו של עניין לא הייתה דעתם של השופטים האנגליים מקובלת עליו בהיות "כל תפיסתם את מהות הענין מוטעית מיסודה". עוד כתב הנשיא המלומד, כי גם הפסיקה האנגלית המאוחרת יותר לא הייתה דעתה נוחה מהתוצאה אליה הגיעו השופטים האנגליים בעבר, ועל כן תוקן החוק האנגלי במובן זה שהקונקלוסיביות של החזקה ניטלה ממנה, וכיום ניתן גם באנגליה לתקוף את תעודת הרישום ככל מעשה מינהלי אחר. הנשיא המלומד נימק את השקפתו הן בטעמים שבלשון הסעיפים הנוגעים בדבר והן בטעמים של מדיניות. הוא הדגיש, שבנוסח סעיף 178 נקט המחוקק לשון קטיגורית, הקובעת ששיעבוד, שלא נרשם במועד, יהיה בטל ולא רק ניתן לביטול, כי המועד של עשרים ואחד ימים נקבע בדבר חקיקה ראשי ולא בתקנות ולכן יש לו תוקף של דין מהותי, שהטעמים המפורטים להארכת המועד נקבעו אף הם בדבר החקיקה, להבדיל מהשארת העניין לשיקול דעתו של הרשם, וכי בקבלת פרשנות המבקשת לסעיף 185 יהיה כדי לרוקן את סעיף 191 מתוכנו; קיצורו של דבר: בהיעדר הפעלת שיקול דעת על ידי הרשם, אם להאריך את המועד, שיקול דעת הניתן לבחינה בערעור לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 191 לפקודה, חרג הרשם מסמכותו. בית המשפט המחוזי דחה גם טענה חלופית של המערערת, שלפיה יש להפעיל את החזקה החלוטה המנויה בסעיף 185(א) לפקודה רק כלפי צד שהאינטרס שלו נולד לאחר רישום השיעבוד, להבדיל ממי שקיבל אינטרס בנכסי החברה לפני רישום השיעבוד. לא זו בלבד - כך סבר בית המשפט המחוזי - שאין תימוכין בנוסח סעיף 185(א) לאבחנה האמורה, אלא שיש לדחות את הטענה גם מטעמי מדיניות. וכה כתב הנשיא המלומד בסעיף 14 לפסק דינו: "מטרת הרישום של השעבודים אצל רשם החברות היא שכל אדם המתכוון לבוא ביחסי עסקים עם החברה יוכל לעיין ולגלות את מפת השעבודים של החברה. מפת שעבודים זו... יכולה לשמש אותו בשיקוליו אם להיכנס בכלל לעסקים עם החברה ובאיזה היקף ואם לאו, אם למכור לחברה סחורה באשראי ארוך מועד אם לאו וכיוצא באלה שיקולים. כמובן ש'מפת שעבודים' זו תשמש כל מלווה המבקש לתת לחברה כספים שלה ולהפוך נושה שלה, בין נושה רגיל ובין תמורת בטוחות. מכאן שהרישום של השעבוד עשויות להיות לו השלכות לגבי זכויות של אנשים שונים. כל מי שפונה לאותה מפת שעבודים יודע, מכוח פיקציה משפטית, שיש פרק זמן של 21 יום שקדמו ליום פנייתו - שבו יתכן ונוצר שעבוד נוסף שטרם נרשם ושעלול לפגוע בזכויותיו - אך אין פיקציה זו יכולה להיווצר לגבי פרק זמן העולה על 21 יום. על כן שעבוד שנרשם מחוץ לתחום זה של 21 יום - חייב בהארכת מועד וממילא... רשם החברות מגן על זכויות אותו אדם על ידי התנאים שהוא מטיל על הזכויות שנרכשו על ידו בתקופת הביניים". מכאן - להשקפת הנשיא המלומד - יש להצדיק את פרשנותו של המפרק לסעיף 185(א), ובטלותו של השיעבוד כלפי המפרק יכולה לסור ממנו רק אם הרשם האריך את המועד לפי סעיף 191, דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו. הדין האנגלי 5. אין חולקים על כך שאין אנו קשורים כבר בהלכות האנגליות, אפילו כשמדובר בסעיפי חוק אנגליים הזהים לסעיפי החוק שבפקודה או דומים להם; אך הייתי, מהסס לקבוע כמו שקבע הנשיא המלומד, ש"כל תפיסתם (של השופטים האנגליים - ש' ל' ) את מהות הענין" היא "מוטעית מיסודה". מדובר בשישה פסקי דין אנגליים, לסתור את השקפת הנשיא המלומד, החל מתחילת המאה ועד לשנת 1985, פסקי דין שניתנו בשעתם על ידי שופטים דגולים בעלי ידיעה רחבה בדיני חברות ובמשפט המסחרי, החל בשומר המגילות COZENS-HARDY ובשופט FLETCHER MOULTON בפסק הדין ,‎IN RE YOLLAND [HUSSON & BIRKETT, LIMITED (1908) ]9, ובשופטים SCRUTTON ו- ATKIN בפרשת ]NATIONAL PROVINCIAL AND UNION BANK OF ENGLAND V. CHARNLEY (1924) [10. וראה עוד ארבע פרשיות נוספות: ‎IN RE MECHANISATIONS (EAGELSCLIEFFE) LTD .IN RE ERIC HOLMES (PROPERTY) LTD. (1965) [12]; IN RE C.L ;]11[ )1966) ]NYE LTD. (1971) [13]; REG. V. REGISTRAR, EX. P. CENTRAL BANK (1986) [14. להלן אפרט כמה מההלכות העולות למקרא ארבעה מששת פסקי הדין הנזכרים לעיל. (א) בפרשת [YOLLAND HASSON & BRIKETT, LIMITED ]9, הסביר שומר המגילות, השופט COZENS-HARDY, שמטרתו התחיקתית של מקבילו של סעיף 185(א) לפקודה הייתה למנוע מצב של אי ודאות מבחינת מי שלטובתו נערך שיעבוד, שאלמלא התעודה היה נבצר ממנו להוכיח שכל התנאים הכלולים בסעיף זה נתמלאו; ואלה דבריו, בעמ' 160: I CANNOT BRING MYSELF TO DOUBT THAT IT WOULD BE ALMOST SHOCKING IF WE" HELD IN THIS CASE THAT THE CERTIFICATE OF THE REGISTRAR, WHICH IS ACTUALLY INDORSED ON EACH OF THESE DEBENTURES, DID NOT JUSTIFY THE DEBENTURE-HOLDERS IN SAYING THAT THEY HAD AS AGAINST THE UNSECURED CREDITORS REPRESENTED BY THE LIQUIDATOR, A PERFECTLY GOOD CHANGE ."UPON THE ASSETS OF THE COMPANY עם זאת, נמנע שומר המגילות מלקבוע מסמרות כלשהן לעניין השאלה, מה פועלה של התעודה לגבי סוגים שונים של נושים מובטחים במערכת היחסים ההדדית שביניהם. (ב) בפרשת [NATIONAL PROVINCIAL AND UNION BANK OF ENGLAND ]10 הסביר השופט SCRUTTON, בעמ' 1447, שאחת הסיבות לחקיקת מקבילו של סעיף 185 היא, שהחובה לעשות את הרישום מוטלת לפי הדין על החברה ולא על מי שהשיעבוד נעשה לזכותו, והמטרה הייתה למנוע תקיפת השיעבוד, אם נתברר שהחברה או הרשם טעו בפרטי הרישום. השופט הנכבד הטעים, שלשון מקבילו של סעיף 178 היא מביכה, משום שביטול השיעבוד מותנה בהימנעות ממשלוח הפרטים, ולא בהימנעות מרישום השיעבוד. לפיכך באה התעודה ל"כסות" גם מקרים של אי הבנה או של טעות. באיזון שבין הסתמכותו של זר על הרישום הפגום לבין הסכנה שתיגרם לנושים המובטחים אם תישמט הקרקע מתחת לבטוחתם, שפרטי רישומה אינם מצויים בשליטתם, העדיף המחוקק את האינטרס של האחרונים. (ג) פסק הדין בפרשת [C.L. NYE LTD. ]13 סיכם את כל ההלכות הקודמות. נקבע שם, שהחובה המוטלת על הרשם ועליו בלבד היא לוודא שכל הפרטים הכרוכים ברישום, כולל המועד של הגשת מסמכי הרישום, נתמלאו; נדחתה הטענה, שבקבלו את פרטי הרישום, לאחר חלוף המועד ובהוצאת תעודת הרישום על ידיו, חרג הרשם מסמכותו. (ד) בפרשת ה- [REGISTRAR, EX. P. CENTRAL BANK ]14 הוגשו לרשם החברות לרישום בתוך תקופת עשרים ואחד הימים, שלא כדין, מסמכים לא מקוריים; המסמכים הוחזרו לשולח, אך לאחר שהומצאו המסמכים המקוריים ולאחר שכבר חלפו עשרים ואחד הימים והחלו הליכי פירוק נגד החברה, נרשם השיעבוד המקורי. בית המשפט לערעורים קבע, שהרשם שגה בבצעו את הרישום ושלנושה בלתי מובטח ניתן מעמד להשיג על הטעות, אך מקבילו של סעיף 185 מונע בעדו מלהביא ראיות בדבר קיומה. אומר כבר עתה, שפסק דין זה נראה לי בעייתי לא בקביעת הלכתו הכללית, אלא בצאתו מההנחה, שגם אם יש לראות את הנושה הבלתי מובטח כמי שנפגע עקב הטעות (בין משום שלא הומצאו המסמכים המקוריים במועד ובין משום שהרישום בוצע לאחר שהחלו הליכי הפירוק), לא יינתן לו סעד עקב הוראותיו של סעיף 185 (ולעניין זה עוד אשוב בהמשך הדברים). אך בכפיפות לאמור כאן, נראות לי ההלכות האנגליות משקפות גם את הדין הרצוי ואת האינטרסים אותם בא סעיף 185(א) לשרת. 6. כמו פרקליט המבקשת גם אני לא מצאתי תימוכין לקביעת הנשיא המלומד, שבפסיקה האנגלית המאוחרת קיימת הסתייגות מההלכות אותן כבר הזכרתי, אולי זולת אימרת אגב אחת בפרשת [ERIC HOLMES (PROPERTY) LTD. ]12, בעמ' 1072, שבה הביע השופט PENNYCUICK את הסברה, שמא לוקה הדין בנותנו הגנה גם לרישום מוטעה, אפילו הושג במירמה. קביעתו של הנשיא המלומד, שעקב שינויי חקיקה שנעשו זה לא מכבר בדין האנגלי ניטלה הקונקלוסיביות מן החזקה, אינה מבוססת דיה. אמנם, כפי שהוסבר ב- STATUTES ANNOTATED משנת 1989, בעמ' 40-117, הייתה מחשבה בטיוטת החוק שהוגשה לפרלמנט לבטל כליל את החזקה הקונקלוסיבית נושא מקבילו של סעיף 185, אך בסופו של דבר, ונוכח ההתנגדות לתיקון, הושגה פשרה בפרלמנט הבריטי, וזו קיבלה ביטוי בסעיף 94(5) לחוק החברות האנגלית משנת 1989. פרטי ההסדר החדש אינם נראים לי נוגעים לענייננו, ולפיכך גם לא אתייחס לתיקונים בדין האנגלי שקיבלו תוקף זה לא מכבר. ההלכות הישראליות 7. כזכור, חזר הנשיא המלומד בהחלטתו על דברים שנאמרו על ידיו קודם לכן בת"א (ת"א) 2232/87, המ' 7345/88, 7731 [5], שכבר נזכר לעיל. מעשה שהיה שם כך היה שביום 5.2.87 חתמה החברה לטובת המשיב על שטר משכנתא ראשונה, וזו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 5.4.87. המועד להגשת מסמכי הרישום נסתיים ביום 26.4.87, ואלה לא הוגשו עד אותו תאריך. ביום 28.6.87 הוגשה בקשה לפירוק החברה, וביום 6.6.88 ניתן נגדה צו פירוק. רק ביום 30.7.87 שלח המשיב בקשה לרישום המשכנתא בפנקס רישום השיעבודים בצירוף בקשה להארכת המועד, וביום 29.9.87 הוצאה לו תעודת רישום של השיעבוד. ככל הנראה לא דן שם הרשם כלל בבקשה להארכת המועד. המפרקים ביקשו לקבוע, שהשיעבוד בטל חרף תעודת הרישום, ובית המשפט נענה להם מאותם הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה נושא ערעור זה. מה בין המקרים ההם לבין המקרה שלפנינו? בשני המקרים נוצר השיעבוד לפני תחילת הפירוק, אך במקרה ההוא נרשם השיעבוד לאחר תחילת הפירוק, ואין לי צורך לחוות דעה אם עובדה זו מבחינה בין שני המקרים. שאלה אחרת יכלה להתעורר לו נוצר השיעבוד לאחר תחילת הפירוק. מכוח סעיף 268 לפקודה בטלה כל עיסקה שנעשתה לאחר תחילת הפירוק, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת; במקרה כזה לא הייתה התעודה מועילה לבעל השיעבוד, הואיל וסעיף 185(א) נותן תוקף של ראיה חלוטה למילוי כל הדרישות בנוגע לרישום, לא לתוקפו של השיעבוד. מלבד החלטותיו של הנשיא המלומד אין כל הלכה אחרת התומכת בגישתו. בע"א 26/40 [8] הובעה דעה לסתור; והוא הדין בשתי החלטות אחרות שניתנו בבית המשפט המחוזי על ידי הנשיאה, השופטת ח' אבנור, בתיק פירוק 3542/66, המ' 12504/86 [6], ועל ידי השופטת מ' פורת בבר"ע (ת"א) 3669/92 [7]. נמצא, שהשאלה שלפנינו עדיין פתוחה להכרעה משפטית. פרשנות מילולית 8. שאלת היחס שבין סעיפים 178(א) ו- 179(א) מחד לבין סעיף 185(א) מאידך היא שאלה של פרשנות, ופתרונה לא יוכל להימצא בניתוח לשונם של סעיפים אלה בלבד; כך, למשל, אפילו פרשנותו של הדיבור "בטל" איננה חד משמעית. כך, למשל, נתפרשה הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, הקובעת שהענקת נכסים תהיה "בטלה" (VOID) כלפי הנאמן, שהמדובר בהענקה שהיא "ניתנת לביטול" (VOIDABLE). ראה [RE BRALL, EX PARTE NORTON (1893) ]15. לא זו אף זאת: דבר היותו של השיעבוד "בטל" אין בו כדי למנוע את החייאתו הרטרוספקטיבית אם ניתנה הארכת המועד להגשת פרטי הרישום. גם העובדה שהמועד של עשרים ואחד הימים נקבע בדבר חקיקה ראשי אינה נותנת בהכרח "עדיפות" לסעיפים 178(א) ו- 179(א) על פני הוראת סעיף 185(א) ואינה נותנת לה בהכרח "תוקף של דין מהותי" (ולעניין זה איני רואה משמעות רבה להבחנה בין דין מהותי לדין דיוני). אשר לקביעה, שקבלת פרשנותה של המבקשת לסעיף 185 לפקודה עשויה לרוקן את סעיף 191 מתוכנו, מותר לטעון, באותה מידה של היגיון, שקבלת פרשנותו של המשיב עשויה לרוקן את סעיף 185(א) מתוכנו (והוא - אם מניחים, כמו שבדין הניח הנשיא המלומד, שבין "הדרישות בנוגע לרישום" כלול גם מועד הרישום). אך לדעתי אף אחת משתי הגישות אינה עשויה לקדם אותנו בפתרון הסוגיה שלפנינו. גם השאלה, מה תוקפה של תעודת רישום שהוצאה לאחר עבור המועד ללא דיון בבקשה להארכת מועד והאם יש לראותה כניתנת ללא סמכות, אף היא מעוררת שאלה של פרשנות, שיש להכריע בה לפי שיקולים שבמדיניות. שיקולים של מדיניות ומטרת החקיקה 9. לדעתי, נכונה היא רק בחלקה התיזה של הנשיא המלומד בדבר קיומה של "מפת שעבודים" שבה יוכל לעיין כל אדם. ראשית, אין בכוחה של "מפת השעבודים" לגלות קיומו של שיעבוד בתקופת עשרים ואחד הימים שבין עשייתו לבין הגשת מסמכי הרישום לרשם החברות; שנית, אף אם הוגשו מסמכי הרישום במועד והרשם לא רשם את השיעבוד (מחמת טעות או מסיבות אחרות), לא יגלה הזר דבר קיומו של השיעבוד; שלישית, אם האריך הרשם את המועד להגשת מסמכי הרישום, פועלת ההארכה באופן רטרוספקטיבי, ושוב לא יגלה ה"זר" את קיומו של השיעבוד אם יעיין בפנקס השיעבודים לפני ההארכה; כך, למשל, אם השתהה הדיון לפני הרשם בבקשה להארכת מועד ובינתיים נרשם שיעבוד אחר, לא יוכל בעל השיעבוד האחר לברר מעיון בפנקס השיעבודים על דבר קיומו של השיעבוד הראשון; נמצא, שהוראות סעיף 178(א) ו- 179(א) לא באו דווקא להגן על אותו "מתעניין" המבקש לברר מה מצבה של החברה, אלא בעקיפין, אם כי זו בוודאי תהיה תוצאת הרישום; ורביעית, כפי שכבר הוסבר, מלמדת ההיסטוריה החקיקתית של הסעיפים האמורים, שמטרתם הבסיסית הייתה שונה מכפי שסבר הנשיא המלומד. 10. התוצאה שאליה הגיע הנשיא המלומד אינה נראית לי רצויה. פלוני, המעיין בפנקס השיעבודים ומוצא שנרשם על נכסיה שיעבוד ראשון ובהסתמכו על הרישום הוא מקבל שיעבוד אחר מן החברה, שני בדרגה, מה טעם לאפשר לו, כשנתברר שהשיעבוד הראשון נרשם באיחור, לטעון בפירוקה של החברה, שהשיעבוד הראשון "בטל"? מי שיכול להיפגע מהרישום המאוחר הוא רק מי ששינה את מצבו לרעה בהסתמכו על היעדר רישום. לו עתר בעל השיעבוד הראשון להארכת מועד להגשת מסמכי הרישום, היה בית המשפט מתנה, כמקובל, את ההארכה בתנאי שהשיעבוד לא יפגע בזכויות נושים אחרים שנרכשו בינתיים, ועתה, כשהדבר לא נעשה, יש למצוא דרך כדי להגן על עניינו; אך גם אילו הותנה תנאי כאמור, הדעה המקובלת היא כי התנאי מגן רק על זכויות חפצא בנכסי החברה ולא על הנושים הרגילים. הטעם לדבר הוסבר בע"א 181/73 [1], שם הסתמך מ"מ הנשיא, השופט זוסמן ז"ל, בעמ' 186, על דברי השופט ROMER ב- [RE M.I.G TRUST LIMITED (1933) ]16 לאמור: "...אילו נמנע בעל המשכון שלא נרשם מלבקש רשות בית המשפט לרישום מאוחר, והיה נוטל תחת זה משכון חדש שיירשם, היה דוחה נושים רגילים בכללותם, ובתור נושה מובטח היה נפרע לפניהם, אף על פי שהחברה כבר חבה להם כאשר שעבדה לו את נכסיה. לפיכך אין צידוק לבכר על פניו, בגלל האיחור, נושה רגיל, אפילו נולדה זכותו של אותו נושה במשך תקופת האיחור". וראה לעניין זה גם פסק הדין בפרשת ה- [‎REGISTRAR, EX. P. CENTRAL BANK [14 הנ"ל, בעמ' 185. צא וראה במקרה שלפנינו: אין אנו יודעים, אם הרשם היה נעתר לבקשת המערערת להארכת המועד להגשת מסמכי הרישום לו הוגשה לפחות לפני תחילת הפירוק; אך אם לא היה נעתר, לא היה דבר המונע בעד החברה מלעשות שיעבוד חדש, זהה, ולהגיש את מסמכי הרישום לגביו במועד. שום אינטרס של הנושים הרגילים לא היה נפגע מכך, ומבחינת הדין הרצוי מתן אפשרות למפרק לתקוף את השיעבוד הקיים, לאחר חיטוט במסמכי השיעבוד שהביא לגילוי העובדה שזה נרשם באיחור זמן, הוא בחינת מתן פרס לנושים הבלתי מובטחים, שאין לו, לדעתי, כל צידוק. תעודה שניתנה ללא הגשת בקשה להארכת המועד 11. הגעתי לכלל מסקנה, שפרשנות מילולית של הוראות סעיפים 178(א), 179(א) ו-185(א) אינה מחייבת, בהכרח, את מסקנתו של הנשיא המלומד, והרקע ההיסטורי של חקיקתם מצביע דווקא על התוצאה ההפוכה. יתרה מזאת, נראה לי, ששיקולים של מדיניות משפטית נאותה מחייבים את קבלת הערעור. נותר לי עוד לדון בשאלה, אם צדק הנשיא בסוברו, שמתן תעודת רישום ללא הגשת בקשה להארכת מועד כמוה כאפסות. לדעתי, אין אפשרות לקבוע מראש מסמרות לעניין השאלה, אם מרכיב הזמן הדרוש לעשיית פעולה על ידי רשות שיפוטית או שלטונית יורד לשורש הסמכות אם לאו; כך, למשל, נפסק בעבר, שבהיעדר סמכות בדין להארכת מועדים יש להתעלם מהחלטת שופט אשר נתן רשות לערער על יסוד בקשה שהוגשה באיחור זמן: ע"א 1/49 [2]; אולם כשהוסמך בית המשפט להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק, שוב אין מפקיעים החלטה שניתנה, ללא מחאה, באיחור זמן בפגם של בטלות, אף שניתנה על יסוד בקשה שהוגשה באיחור זמן או ללא בקשה להארכת המועד: בג"צ 209/62 [3]. לעניין זה איני מקבל בצורתה הכללית את טענת המשיב, שהלכה אחרונה זו כוחה יפה רק לגבי החלטה שניתנה על ידי בית משפט ולא על ידי רשות מינהלית, אלא יש לבחון כל עניין ונסיבותיו, הן כשהוא מתעורר לפני בית המשפט והן כאשר הוא מתעורר לפני רשות מינהלית. פעמים הרבה נתון פתרונה של השאלה, אם פגם מסוים במרכיב עובדתי יורד לשורש הסמכות אם לאו, לשיקולים שבמדיניות משפטית בשני המיגזרים האמורים כאחד; והנה, מהנימוקים שכבר הזכרנו, אין במקרה שלפנינו מדיניות משפטית נאותה מחייבת לקבוע, שמתן תעודת רישום ללא הגשת בקשה להארכת המועד חורג מסמכות; גם לעובדה, שנכללה בסעיף 191 רשימה של נימוקים שבגדרה ניתן להאריך את המועד, אין ולא כלום לשאלת הסמכות, ומה גם שרשימת הנימוקים כוללת גם סעיף עוללות ("יש טעמים אחרים שמן הצדק והיושר ליתן סעד"). אכן, מה ההבדל בין המקרה שלפנינו לבין המקרה ההיפותטי שבו דן היה הרשם בבקשה להארכת המועד והיה מחליט להיעתר לה ללא נימוקים או בנימוקים שאינם נכונים, שאז אפילו אליבא דהשופט המלומד לא היה מדובר בהחלטה נעדרת סמכות. יש להטעים, שבשני המקרים אין מי שנפגע רשאי, לפי לשונו של סעיף 191, לערער לבית המשפט המחוזי על החלטה המקבלת את הבקשה. ואם מצי לומר, דבר שלא נטען לפנינו, ששומה היה על הרשם לקיים דיון ‎INTER PARTES בבקשה להארכת מועד ועליו להזמין את כל מי שעלול להיפגע ומשום שהדבר לא נעשה יש לבטל את החלטתו כהחלטה הפוגעת בעיקרי הצדק הטבעי, הרי אין טענה זו יכולה להישמע מפי המפרק, הואיל והתעודה ניתנה לפני תחילת הפירוק ולפני מינויו של המפרק, ואין היא יכולה להישמע גם מפי הנושים הבלתי מובטחים, אשר - כפי שנתבאר - אינם יכולים להיחשב "אדם מעונין" או מי שעשוי להיפגע על-ידי ההחלטה. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, שהוראת ה"בטלות" הכלולה בסעיף 178(א) נדחית, כביכול, מפני ה"שריון" שניתן לשיעבוד עם מתן תעודת הרישום לפי סעיף 185(א). תרופתו של אדם מעוניין 12. התוצאה, שניתנה על ידי הרשם תעודת רישום, הפוגעת בזכותו של "אדם מעונין", מבלי שניתנה לו הזדמנות להשיג על הפגיעה, אינה נראית לי משביעת רצון. לו נדונה לפני הרשם - לפני תחילת הפירוק - בקשה להארכת מועד, הוא היה מסייג את ההארכה, כמקובל, שאין בהארכה כדי לפגוע בזכויות קנייניות של הנושים שנוצרו בינתיים. מה תרופתו של נושה, שבין הזמנים קיבל לזכותו שיעבוד מחברה ולאחר מכן נתברר לו, בין עקב הארכת המועד ובין אם ניתנה לבעל השיעבוד הקודם תעודת רישום באיחור זמן, שקיים שיעבוד קודם הפוגע בזכויותיו ושהוא לא ידע עליו? בעניין ה- [REGISTRAR, EX. P. CENTRAL BANK ]14 קבע, כזכור, בית המשפט לערעורים, שנוכח הוראת הסעיף המקביל לסעיף 185(א) לפקודה נשאר מי שנפגע ללא תרופה. לדעתי, התוצאה האמורה אינה רצויה ואינה הכרחית, וצודק המשיב בסברתו, שהיא נובעת, ככל הנראה, מרתיעתם של בתי המשפט באנגליה מלהתערב בשיקול דעתן של רשויות מינהליות הרבה מעבר למקובל בבתי המשפט בישראל. יש לזכור, שעד לשנת 1980 ניתנה אך לבית המשפט הסמכות להאריך מועדים להגשת מסמכי הרישום. אכן, לו נותרה הסמכות בידי בית המשפט, לא היה ספק בדבר, שהגבלת זכות הערעור רק למקרים שבהם נדחתה הבקשה להארכת המועד לא הייתה מונעת ערעור על ידי בעל דין שנפגע עקב קבלת הבקשה: ע"א 228/63 [4], ואם לא היה בעל דין - פנייה לערכאה המוסמכת על מנת לבטל את תוצאות מתן התעודה לגביו אם זו פוגעת בזכויותיו. התוצאה אינה יכולה, לדעתי, להיות שונה, כשהסמכות להאריך את המועד הועברה לרשם, שאז תרופתו של "האדם המעונין" היא לפנות בתובענה לערכאה המוסמכת המתאימה (ואיני מחווה כאן דעה לעניין השאלה מהי הערכאה המוסמכת המתאימה). הפתרון המוצע על ידיי נראה לי עדיף מהפתרון החלופי שהוצע על ידי המשיב, והוא - לקבוע שיש לתעודת הרישום תוקף יחסי, רק כלפי מי שלא נפגע עקב הינתנה. 13. והערה אחרונה: הנשיא המלומד הביע חשש, שמא נוהג רשם החברות להוציא תעודות רישום מבלי להתייחס כלל למועדים של הגשת פרטי השיעבודים לרישום ואף כאשר היה איחור בהגשת פרטים אלה, והוא הוסיף: "אני רוצה לקוות שאין זה נוהל אלא מקרה בלבד (על אף שזהו כבר המקרה השני שאני דן בו)". לדברים אלה אני מסכים. הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, ששיעבוד שיצרה חברה, אשר פרטיו הוגשו לרישום לאחר שחלפו עשרים ואחד ימים ממועד היווצרו, והוא נרשם על ידי רשם החברות וניתנה לגביו תעודת רישום שיעבוד, מבלי שהוגשה ונדונה על ידיו בקשה להארכת מועד, בר תוקף הוא כלפי המפרק. הייתי מקבל את הערעורים, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודוחה את בקשת המפרק. המפרק ישלם למערערת שכר טרחת עורך דין 60,000 ש"ח. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש' לוין. שעבוד