א. פתח דבר 1. תובענה זו מעוררת דיון בסוגיה חדשנית של "הרמת מסך" בדיני המזונות. המינוח שאוב מדיני החברות, הדנים בהיבטים של בקיעים בעקרון האישיות הנפרדת של חברה. 2. התובע הורשע ברצח ונידון למאסר עולם (פרשת "הרצח הכפול"). התובע מרצה את עונשו בכלא איילון. בהמלצת בית המשפט העליון הועברו הסכסוכים הכספיים בין בני-הזוג לבוררות, והצדדים התגרשו ב- 1989. 3. ההתדיינות בעניין מזונות הנתבע מס' 2, שהיה דאז קטין, החלה בתביעה שהוגשה ב- 27.9.87 לבית המשפט המחוזי. בית המשפט פסק מזונות זמניים לקטין (להלן: "החלטת בית המשפט המחוזי"). המשך הדיון הועבר ב- 8.5.89 להכרעת בורר. ב- 9.8.89 ניתן פסק-הבורר בעניין מזונות הקטין (להלן - "פסק הבוררות הראשון"). 4. ב- 16.3.90 הגיעו התובע והנתבעת מס' 1 להסכם שקיבל תוקף פסק-בורר. (להלן: "פסק הבוררות השני"). פסק זה אושר בבית המשפט המחוזי בהליך לפי חוק הבוררות ב- 24.4.90. 5. פסק הבוררות השני נתן תוקף מחד להסכם בין התובע לנתבעת מס' 1 ומאידך להודעה על הסכמה, שהנתבע, בהיותו קטין, היה צד לה באמצעות האם כאפוטרופוס. 6. בפסק הבוררות השני נקבע: הוראה נוספת התיחסה להפרשי מזונות העבר, וזו לשונה: ב- 16.3.90). ואם עדיין היה ספק, באה הוראת סעיף 9 א. להסכם מ- 16.3.90, המהווה חלק מפסק הבוררות השני, והבהירה: בית המשפט המחוזי בת"א והקשור בבוררות יבוטלו, והסכם זה שיקבל תוקף פסק בורר יבוא במקומם". 7. הנתבעת מס' 1, בהיות התובע מרצה עונש מאסר עולם, המשיכה לגבות שלא כדין את המזונות הזמניים, שנפסקו לקטין בהחלטת בית המשפט המחוזי, גם לאחר ביטולם בפסק הבוררות השני. החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המזונות הזמניים של הקטין בוטלה בהסכם, שהצדדים לו היו התובע והנתבעת, והוא חלק מפסק הבוררות השני (ראה סעיפים 3, 4 ו- 9 א' להסכם מ- 16.3.90). הסכם זה בלבד לא היה בו כדי לחייב את הקטין. החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המזונות הזמניים של הקטין בוטלה גם במסמך "ההודעה על הסכמה" (סומן ע"י הבורר "א"), שהקטין היה צד לו ע"י אמו כאפוטרופוס. בסעיף 3 להודעה על הסכמה נאמר: "מתבקש כב' הבורר לבטל בהסכמת הצדדים את פסק הבורר שניתן ב- 9.8.90 והסכם זה יבוא במקומו". הקטין כצד ישיר למסמך "ההודעה על הסכמה" אימץ את המזונות שנקבעו עבורו בהסכם מ- 16.3.90. בפסק הבוררות הראשון נפסקו לקטין מזונות כאשר הקטין היה בגדר תובע. במסמך "ההודעה על הסכמה" הסכים הקטין שיחול שינוי במזונותיו והם יהיו כפי שנקבעו בהסכם מ- 16.3.90 (פסק הבוררות השני). 8. בפסק הבוררות השני נאמר במפורש: ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק זה, וניתן לה תוקף של פסק-בורר". 9. משהפכה "ההודעה על הסכמה" חלק מפסק הבוררות - הפך גם הקטין, הנתבע מס' 2, צד לפסק הבוררות השני. 10. בע"א 338/94, שנדון בעניין הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת סירוטה) ב- 21.9.94, בשבתו כבית משפט לערעורים על החלטת ראש ההוצאה לפועל: "החלטה הזמנית (החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המזונות הזמניים - י.ג) נבלעה כאמור בפסק הבורר הראשון (פסק הבורר מ- 89 - י.ג) ... ומשהסכימה המשיבה לבטל את פסק הבורר (פסק הבוררות הראשון - י.ג) בהסכם הפשרה (בפסק הבוררות השני מ- 16.3.90 - י.ג) ויתרה גם על פסק-הדין החלקי של השופט חסון (החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המזונות הזמניים - י.ג)". על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והערעור נדחה ב- 27.10.94 (רע"א 5585/94). 11. פסק הבוררות השני קבע, שהקטין יקבל מזונות בשיעור 1,000 ש"ח לחודש החל מ-15.3.90 צמוד למדד פב' 90. ביטול החלטת המזונות הזמניים, שנפסקו ע"י בית המשפט המחוזי, לא השאירה את הקטין ללא מזונות באשר נקבעו לו מזונות בפסק הבוררות השני. 12. המחלוקת בתובענה נסבה על המזונות שהיה זכאי להם הקטין מ- 16.3.90 ואילך. הנתבעת מס' 1 גבתה את המזונות של הקטין בהפעילה הליכי הוצאה לפועל והליכים משפטיים אחרים. חלקו של התובע בדמי השכירות של מפעל הבשר בבת-ים הועבר לידי הנתבעת מס' 1. הסכומים שנגבו מ- 1.1.92 ועד 1.9.94 פורטו בסעיפים 9-8 לכתב התביעה, ואינם שנויים במחלוקת (ראה הסכמת הצדדים בע' 11 לפרוטוקול). 13. התובע עתר בתביעה לחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם 42,523 ש"ח צמוד למדד יוקר המחיה של פב' 95 - המדד הידוע ביום הגשת התביעה. 14. הקטין, שכיום בגיר, צורף כצד לתובענה (להלן: "נתבע מס' 2"). הנתבע מס' 2 ביקש לא לערבו בסכסוך הכספי בין הוריו, והוריו כבדו את רצונו. הוסכם בין הצדדים, שהמכתבים שכתב הבן יהוו חלק מחומר הראיות בתביעה, ללא צורך בהעדת הבן. ב. טיעוני הצדדים 15. טוען התובע, שהנתבעת מס' 1 גבתה את מזונות הקטין שלא כדין באשר נגבו מזונות עפ"י החלטה זמנית של בית המשפט המחוזי, שבוטלה ולא היתה תקפה במועד הגביה. עוד מוסיף התובע שהמזונות של הקטין, שהיו תקפים, נקבעו בפסק הבוררות השני, ואת סכומי מזונות אלה מסכים התובע לקזז מהסכומים שנגבו שלא כדין. התקופה השנויה במחלוקת היא מ- 16.3.90 ואילך (מועד מתן פסק הבוררות השני ואילך). 16. התביעה היא תביעה להשבה בעילה של עשית עושר ולא במשפט. עם ביטולה של החלטה למזונות ניתן לקבל סעד של החזרת מצב לקדמותו, קרי: השבת כספים עפ"י סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל. תרופה זו אינה גורעת מכל סעד לפי דין אחר, ואיננה ממצה את התרופות השמורות לחייב כנגד הזוכה עם ביטול ההחלטה, שהוגשה לביצוע להוצאה לפועל (ראה סעיף 18 (ג) לחוק ההוצאה לפועל). במסגרת זו הוגשה התביעה להשבה כספית של מזונות שנגבו שלא כדין. התובע מסכים להפחית את הסכומים שנפסקו בפסק הבוררות השני לקטין מ- 16.3.90 ואילך. 17. עוד טוען התובע שהנתבעת מס' 1 גבתה שלא כדין את מזונות הנתבע מס' 2 באשר הקטין לא גר עמה מינואר 92 ואילך. התובע מוסיף ומסביר ששילם בפועל את כלכלתו של הקטין בתקופה הנ"ל לקרובי משפחה. התובע אינו מכחיש שביולי-אוגוסט 92 חזר הקטין לגור עם אמו. 18. כנגד טוענת הנתבעת מס' 1: (א) התביעה צריכה להיות מופנית כנגד הנתבע מס' 2 - הבן, שהינו כיום בגיר. האם פעלה בשם הקטין כאפוטרופוס לגביית המזונות ולא בשמה. לפיכך הנתבעת מס' 1 אינה צד נכון לתביעה. (ב) בית המשפט המחוזי הוציא את הקטין ממשמורת האם בהחלטה שיפוטית. לגרסת הנתבעת, המועד הקובע היא מועד שינוי המשמורת (18.1.93) ולא המועד בו עזב הקטין את דירת אמו. הקטין עזב וחזר לדירת האם ולאחר מכן עזב שנית. (ג) הקטין קיבל כספים מהאם. הקטין הגיע תכופות לתקופות ארוכות לשהיה בבית האם. כספים נוספים שנתן התובע נתן אותם כמתנדב, ואין להביאם בחשבון. 19. הצדדים הודיעו בע' 11 לפרוטוקול, שהסכומים המפורטים בסעיפים 9-8 לכתב התביעה מוסכמים. ג. "הרמת מסך" בדיני המזונות מכוח דוקטרינה של תום-לב 20. הנתבעת מס' 1 טוענת שבגביית המזונות, גם אם נגבו שלא כדין, פעלה בשם הקטין כאפוטרופוס של הקטין, ולפיכך יש לראות בפעולה זו פעולה של הקטין ולא של הנתבעת מס' 1. 21. עוד מוסיפה הנתבעת מס' 1 וטוענת בסיכומים: 22. הנתבעת מס' 1 טוענת זאת ביודעה, שלבן אין עניין במשפט. הבן אף הודיע בכתב לבית המשפט, שאין לו שום תביעות כספיות נגד אמו ואביו. 23. הנתבעת מס' 1 הפרה את ההסכם בינה לבין התובע בכך שגבתה את המזונות של הקטין, שנפסקו בהחלטת ביניים ע"י בית המשפט המחוזי, חרף הוראת סעיפים 4 ו-9א. להסכם מ- 16.3.90 (פסק "הבוררות השני"). המזונות הזמניים שנפסקו ע"י בית המשפט המחוזי בוטלו כאמור, ונגבו שלא-כדין. 24. הנתבעת מס' 1 היתה מנועה מלגבות את המזונות הזמניים (החלטת בית המשפט המחוזי) שבוטלו, כאפוטרופוס של הקטין בשם הקטין. הקטין, באמצעות האפוטרופוס, הצהיר במסמך "ההודעה על ההסכמה", שהפך חלק מפסק הבוררות השני, על בטלות מזונות אלה. הקטין, כצד למסמך, הסכים שהמזונות שנקבעו בפסק הבוררות השני יבואו במקומם (ראה סעיפים 9-7 לפסק הדין). בית המשפט איננו נדרש לשאלה אם המזונות הזמניים שנפסקו ע"י בית המשפט המחוזי בוטלו בפסק הבוררות הראשון או בוטלו בפסק הבוררות השני, באשר ממילא פסק הבוררות השני ביטל את פסק הבוררות הראשון והתקופה השנויה במחלוקת בתובענה היא מ- 16.3.90 - מועד מתן פסק הבוררות השני. 25. חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים משמעותה כי הצדדים להסכם חייבים לנהוג ולפעול להגשמת כוונתם המשותפת תוך עקביות וכפי שמצופה מבעלי חוזה הוגנים. לעניין טענות התובע בהקשר להפרת החובה, ראה סעיפים 7 ו- 7(ה) לכתב התביעה. דוקטרינת תום-הלב מטילה על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך מתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. 26. קיום החוזה בין התובע לבין הנתבעת מס' 1: אי גביית המזונות הזמניים שנפסקו ע"י בית המשפט המחוזי, לא היה כרוך בויתור על אינטרסים של הקטין. כאמור, הקטין אף הוא התחייב לא לגבות את המזונות כצד למסמך "ההודעה של ההסכמה". לקטין נקבעו מזונות בפסק הבוררות השני. לפיכך היתה הנתבעת מס' 1 מנועה מלפעול ב"כובע" של האפוטרופוס לקטין כדי להפר את ההסכם מ- 16.3.90, שנכרת בינה לבין התובע. 27. משלא היה אינטרס בר הגנה של הקטין, שהצדיק גביית מזונות שבוטלו, לא יכולה הנתבעת מס' 1 לחסות תחת המטריה של אפוטרופוס לקטין, ובדרך זו לטעון שהחזר המזונות צריך להיתבע מהקטין - הנתבע מס' 2, שהינו כיום בגיר, ולא ממנה. המבחן הוא מבחן מהותי ולא מבחן פורמלי - טכני. 28. התוצאה היא למעשה "הרמת מסך" כאשר נראה בפועלה של הנתבעת מס' 1, שגבתה את המזונות שלא כדין, כפעולה אישית של הנתבעת ולא כפעולה של הקטין. "הרמת המסך" מאפשרת לראות בפעולה של הנתבעת מס' 1 הפרת חוזה שנכרת בינה לבין התובע, חרף נסיונה להסתתר תחת הכשירות של אפוטרופוס לקטין, הפועל בשם הקטין. 29. התפיסה החדשנית שבית המשפט מציג היא, שניתן מכוח הדוקטרינה של תום- הלב, לבצע "הרמת מסך" בדיני המזונות ולראות בפעולה של גביית מזונות ע"י האם, שנחזית להיראות כפעולה של הקטין ע"י האפוטרופוס, כפעולה אישית של האם, אם הפעולה נעשתה כשלא היה אינטרס בר-הגנה של הקטין. "הרמת המסך" מכוח הדוקטרינה של תום הלב יכול ותהיה מכוח הוראת סעיף 39 לחוק חוזים (חלק כללי) באשר נכרת חוזה בין התובע לבין הנתבעת מס' 1. "הרמת המסך" מכוח הדוקטרינה של תום הלב יכול ותהיה מכוח הוראת סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי). סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו כולל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מכך שבעל חוזה אינו מקיים את ההסכם בתום לב. העדר הוראה כזו מקורה בעובדה שהתוצאות אינן אחידות אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. ראה: בג"צ 59/80 שירותי תחבורה נ' בית הדין לעבודה פ"ד לה (1) 828, 838 בין האותיות ו-ז. הסעד הוא פונקציה של הזכות. אין מניעה להכיר בסעד של "הרמת מסך" בדיני המזונות מכוח הדוקטרינה של תום הלב. מקור אחר למתן הסעד מצוי בהוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984. 30. לעניין זה אומר הנשיא זמורה בע"א 42/49 משקה נ' משקה פ"ד ג 88: קונסטרוקציה זו הביאה לכך שנקבע בפסיקה שהסכם גירושין אינו יכול לקשור את הקטין באשר הוא נוגע לאנטרסים של האב והאם ולפיכך ההורים אינם יכולים לפעול בהסכם זה כאפוטרופסים של הקטין. 31. השימוש לרעה של הנתבעת מס' 1 בכשירותה כאפוטרופוס לקטין, לעניין גביית המזונות, מאפשר הפעלת קונסטרוקציה של "הרמת מסך" בדיני מזונות. 32. הצורך למנוע אי צדק מאפשר גם הוא "הרמת מסך" בדיני המזונות. 33. ההוראה בסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962 דנה בנזק שנגרם לקטין או לרכושו, ולא בנזק שנגרם לצד ג', שלא בהכרח חפץ לתבוע את הקטין, שכיום בגיר. אין מניעה להעניק לצד ג', שחתם עם האם על הסכם שהופר על ידי הנתבעת, תרופה במסגרת "הרמת מסך" בדיני המזונות. 34. התוצאה היא שאין מניעה לגבות את הפרשי המזונות שנגבו שלא כדין מהאם, ולחייבה כספית בתביעה זו. תוצאה זו אינה מביאה לפגיעה בקטין באשר לקטין היו מזונות בתקופה האמורה מכוח פסק הבוררות השני. תוצאה זו אינה מביאה לפגיעה בקטין באשר נפסק חיוב כספי בתביעה כנגד האם, בתקופה שהקטין כבר בגיר. ד. מועד פקיעת מזונות הקטין עפ"י פסק הבוררות השני - היבטים משפטיים 35. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה מ- 18.1.93 בתיק מ.א 1154/92: "גל יוצא ממשמורת אמו וימשיך לגור עד קביעה אחרת בביתו של יהודה ארניה. יהודה ארניה יקבל סמכויות של אפוטרופוס נוסף שתהיינה בלעדית לעניינים הבאים: ... ענייני לבוש, מזון ... קניות. מימון החזקת הנער אצל אודי, ומימון הטיפול של הנער יהיו על חשבונו של האב ... בהתאם לזאת פוקע חיוב המזונות שעל פיו שילם האב מזונות עבור גל לידי האם". 36. החלטה זו נתנה תוקף להסכם שערך בית המשפט המחוזי בפרוטוקול הדיון בין התובע לבין הנתבעת וצדדים נוספים. משנקבע בהסכם שחיוב המזונות פוקע - הכוונה, בהעדר הוראה אחרת, מיום מתן ההחלטה, קרי: 18.1.93. משהסכים התובע שמועד ביטול המזונות יהיה מ- 18.1.93 מנוע הוא מלטעון לזכות של השבת מזונות עקב מעבר הקטין מאמו לקרובי משפחה במועד מוקדם יותר, דהיינו מינואר 1992. 37. מכאן להיבט נוסף. המועד הקובע לעניין ביטול המזונות הוא מועד שינוי המשמורת. הקטין הוצא ממשמורת האם ב- 18.1.93 ולא לפני מועד זה. ההחלטה פורטה בסעיף 35 לפסק-הדין. גם החלטה זו ניתנה בהסכמת הצדדים. זאת ועוד, הקטין בתקופה של כשנה עזב את אמו, החליף כ- 5 בתים, חזר לאימו ורק לאחר מכן עזב סופית. 38. בית המשפט המחוזי הדגיש בהחלטה מ- 10.9.92 (תיק מ.א 1154/92): "התדירות של שינוי העמדות גבוהה יותר מקצב הדיונים ותסקירי הסעד המוזמנים". השינויים הרבים של מגורי הקטין בתקופה יחסית לא ממושכת לא הצדיקו זירוז ההחלטה בעניין המשמורת. שנויים אלה גם לא הצדיקו שינויים תכופים, מדי חודש בחודש, בעניין הזכות לגבות את מזונות הקטין. 39. התובע לא מכחיש, שחודשיים בתקופת החופש הגדול בשנת 92 התגורר הקטין אצל אמו. בשאר התקופה מינואר 92 ועד 18.1.93 (מועד שינוי המשמורת) עומדת לדיון השאלה, האם הנתבעת מס' 1 לא עשתה שימוש בכספי המזונות או בכספיה כדי לתת לבן דמי כיס או לרכוש חלק מצרכיו, גם אם הקטין לא התגורר בחלק מהתקופה עימה. 40. מקום המגורים של הקטין אין בו כדי להכריע בשאלה העובדתית. פקידת הסעד אף מדגישה בתסקיר מ- 9.9.92, שהקטין נדד בתקופה של 10 חודשים בין 5 בתים, ושלקטין תרומה מניפולטיבית רבה בכל הסיטואציה. בנסיבות אלה ראוי היה שהמזונות של הקטין, כאשר האב מרצה עונש מאסר ממושך, ימשיכו להיות משולמים לידי האם עד למועד שינוי המשמורת (18.1.93). 41. בע' 9 לפרוטוקול שורות 30-29 טען ב"כ הנתבעת: "גם אם הוא (התובע - י.ג) נתן, האמא נתנה יותר". בפני בית-המשפט לא העידו בעלי הדין ולא הובאו עדים אחרים. 42. עפ"י הסכמת הצדדים התקבלו מכתבי הבן, הנתבע מס' 2, כחלק מחומר הראיות. במכתב בכתב-יד של הנתבע מס' 2, שהינו בגיר כיום, נאמר: "במשך כל תקופת חיי אמי ואבי תמכו בי. כל אחד לפי דרכו. גם בתקופה שהחלטתי לגור בדירה שכורה בת"א אמי תמכה בי בכל מקרה שרציתי. אבי שכר לי את הדירה מרצונו החופשי. אמי עזרה לי בכספים בכל עת שהצטרכתי ... בנוסף לא החסירה לי דבר בתקופת חיי". 43. במכתב זה ביקש הבן לרצות את האם. במכתב השני - המודפס, הציב הבן גירסה קצת שונה, ורצה לרצות את האב. מכל מקום לא ניתן לקבוע, עפ"י חומר הראיות שהונח בפני בית-המשפט, שהאם לא סייעה בכסף לקטין מינואר 92 ועד ינואר 93. 44. גם אם האב סייע כספית יותר למימון צרכי הקטין יש לראותו כמתנדב. לעניין זה נקבע גם בע"א 324/93 (ערעור התובע על החלטת ראש ההוצל"פ), שהתובע פעל כמתנדב: מימן לבת אורית ניתוח פלסטי ב- 3,000 דולר, לבת גלית ניתוח פלסטי ב- 7,000 דולר, ולבן גל בר-מצווה ב- 25,000 דולר. 45. פרשנותו של התובע, שגם לאחר מתן פסק-דין למזונות, על האב לשלם את המזונות אך ורק במקום בו נמצא הקטין - אינה מעוגנת בדין. לעניין זה אומר השופט קיסטר בע"א 425/68 משכיל נ' משכיל פ"ד כג(1) 309, 317: "הסדר הציבורי דורש כי המחזיק בילד בניגוד לרצון בעל הזכות להחזיק בו - ועל אחת כמה וכמה כשמחזיקו בנגוד להוראות פסק-דין הקובע את מקום הימצאו של הקטין - אינו רשאי לצפות כי ההורה הזכאי לחזקה ישלם לו מזונות הקטין". ומוסיף השופט קיסטר בע' 317 מול האותיות ד-ה: בוודאי שטענה זו מפיו לא תישמע". 46. גם לעניין סוגיה אחרת הדגיש בית המשפט העליון, בע"א 779/76 שוחט נ' שוחט פ"ד לב(1) 580, 584: "בית המשפט פסק על זכותה של המשיבה ובנה למזונותיהם בשיעור מוגדר ... אם חל שינוי בנסיבות יכול היה המערער ליזום הליכים משפטיים כדי לשנות את ההחלטה ... כל עוד עומדת ההחלטה של בית המשפט המוסמך בעינה לא יצא המערער ידי חובתו, כאשר הביא עדות על כך שהאשה שהתה חלק מן הזמן במחיצתו". ה. סוף דבר 47. הצדדים הצהירו בע' 11 לפרוטוקול שורות 24-23 שהסכומים המפורטים בסעיפים 9-8 מוסכמים עליהם. אין גם טענה בסיכומי הנתבעת מס' 1 כנגד התחשיב. 48. (א) אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע את הסכום הנתבע בסעיף 10 (א) לכתב התביעה העומד על סך 42,523 ש"ח בניכוי סכומי המזונות שיש לשלמם עפ"י פסק הבוררות מ- 16.3.90, בהתיחס לתקופה מ- 1.1.92 ועד 18.1.93, כאשר לסכומי מזונות אלה יווספו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מהמועדים שנקבעו לתשלום כל חיוב חודשי של מזונות. התחשיב יערך נכון ליום הגשת התביעה (9.4.95) - להלן "החיוב הסופי". (ב) לסכום החיוב הסופי בסעיף קטן (א) יווספו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. (ג) כנגד הנתבע מס' 2 לא התבקשו סעדים, ולפיכך התביעה נגדו נדחית. (ד) לאור ההליך המקוצר שהתנהל בתובענה והעובדה שהתביעה התקבלה בחלקה, הנני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הרמת מסךמזונות