פתח דבר מונחת בפני תביעה כספית בין התובעים ונתבע שהיו בעלי מניות בחברת "ביוטופ מו"פ בע"מ" (להלן:"החברה") שחדלה לפעול. מטרתה של החברה שהוקמה היה לשווק בישראל רפידות ביואנרגטיות המיוצרות בפולין. טענות התובעים: התובעים, מפאת חשדם כי הנתבע, ביחד עם מר ברוך יגיל (בעל מניות נוסף בחברה) גוזלים את כספי החברה, ערכו אסיפה כללית שלא מן המניין, בה הוחלט כי ייחתם הסכם בין בעלי המניות (להלן: "הסכם משגור") שיסדיר את מערכת היחסים בין בעלי המניות וימנע את קיפוחם של התובעים. על פי סעיף 8 להסכם שנחתם ביום 25.5.97, קיבל כל אחד מבעלי המניות 1,000 רפידות כאשר בעלי המניות התחייבו להפקיד לקופת החברה סך של 7.5 $ עבור כל זוג רפידות שימכר על ידם, וזאת מייד לאחר ביצוע המכירה. יחד עם זאת, התחייבו בעלי המניות, כי עד ליום 1.7.99 ישלם כל אחד סך של 7.5 $ לזוג רפידות בגין כל המדרסים שנמסרו לידיו במסגרת עסקת המשגור, או יחזיר את הרפידות הנותרות בידו לחברה כשהן במצב חדש ותקין. התובעים מילאו את חלקם בהסכם המשגור ואולם, עד למועד הגשת התביעה לא העביר הנתבע סך של 7,500 $ בתמורה ל- 1,000 הרפידות שנמכרו על ידו, זאת על אף שמכרן בסמוך לחתימת הסכם המשגור. התובעים עתרו לביהמ"ש המחוזי בהליך עפ"י סעיף 235 לפקו' החברות [נספח חדש], התשמ"ג - 1983. בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט סטשנוב ביום 29.9.2001 נקבע, בין היתר, כי הסכם המשגור שנכרת הופר על ידי הנתבע. על אף זאת מסרב הנתבע להעביר לקופת החברה את הסכום הנדון או חלקו. יצויין כי ביום 25.5.97, קיבלו כלל בעלי המניות בחברה, כולל הנתבע, החלטה, לפיה כל סכום שיגיע מבעלי המניות לחברה יועבר לידיו של התובע מס’ 2, וזאת עד לסכום של 22,500 $. הנתבע, כמו יתר בעלי המניות בחברה, נתנו הוראה בלתי חוזרת לחברה להעביר כל סכום שיגיע לחברה לידי התובע מס’ 2 . משכך, טוענים התובעים, כי על הנתבע לשלם את סכום התביעה במישרין לתובע מספר 2 . טענות הנתבע: לטענת הנתבע אין לתובעים כל זכות אישית לקבל כספים בגין עילות התביעה. לטענתו אם אמנם חב את הכספים הנטענים בכתב התביעה, הרי שלכל היותר חב הוא אותם לחברה ולה בלבד, ולאף אחד מהתובעים אין זכות לקבל את הכספים לעצמו. יתרה מכך, החברה החליטה, ביום 18.10.98, כי גם אם יגיעו לחברה כספים כלשהם בגין רפידות שנמסרו לנתבע, הרי שיש לדרוש כספים אלו מבני הזוג דפנה יגיל או ברוך יגיל וכי רק אם יתברר שאשת הנתבע שילמה לבני הזוג יגיל פחות מסכום של 7.5 $ לזוג רפידות, אזי תתבע היא לשלם את ההפרש. מוסיף הנתבע וטוען כי התובעים עצמם חייבים כספים לחברה בגין רפידות שקיבלו. לפיכך, אם התובעים מוצאים לעצמם זכות לתבוע כספים שכאלה מהנתבע, הרי שלנתבע קמה זכות זהה לתבוע מכל אחד מהתובעים את אותו הסכום. דהיינו - לנתבע טענת קיזוז ששווייה הקצוב הינו גדול מסכום התביעה כנגדו. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", ועל אף שפסק דין זה צריך היה להיות מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, מצאתי לנכון לחרוג מכך לאור החשיבות שבליבון סוגיה זו של הרמת מסך וחיוב אישי בסכסוך שבין בעלי מניות לבין עצמם, סוגייה שטרם לובנה כראוי. דיון מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה להתקבל וכפי שיפורט להלן- המסגרת הנורמטיבית סעיף 4 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן "החוק") קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות: "חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על-כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות". סעיף 54 לחוק קובע: "54. אחריות יחידי האורגן. (א).אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס. (ב).נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית המשפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6 (ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור". סעיף 6 (ג) לחוק קובע: "בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". [הנוסח המובא לעיל הינו לפני התיקון לחוק שכן סבורני שעל מערכת היחסים שבין הצדדים חל נוסח החוק לפני תיקונו האחרון - מ.ק. ]. התובעת מבקשת לטעון כי במקרה דנן נתקיימו התנאים המבססים ייחוס החוב לנתבע 2 היינו ניהול בתרמית, הצגת מצגי שווא, ועוד. לעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים אשר מטרתם למנוע מצבים בהם המסך משמש את בעלי המניות על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים. יחד עם זאת החוק קבע, שהרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, בהם תכונותיה של חברה נוצלו על ידי אורגן שלה לטובתו ושלא בתום לב, זאת כדי שלא לערער את חיי המסחר במדינה. כאשר מתקיימים אי אילו מן החריגים, הרי שניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת. אי יכולתם של תאגידים לעמוד בהתחייבויותיהם ולפרוע חובותיהם אינו מחזה נדיר, ולמצער, בתקופה האחרונה. נושים של תאגידים, בחפשם אחר מקור ממנו יוכלו לגבות את כספם, מגישים תביעות אישיות נגד מנהלים ובעלי מניות של אותם תאגידים. בתביעות אלה עולות השאלות האם ניתן לחייב אישית את הבעלים והמנהלים בחובות של התאגידים ובאיזה מידה רצוי הדבר. קיימים שלושה מקורות משפטיים להטלת חבות אישית על אורגן של חברה או אחד מבעליה: פקודת הנזיקין פקודת הנזיקין מאפשרת הטלת חבות אישית על נתבע, אשר ביצע עוולה נזיקית. לשם כך יש להוכיח כי הנתבע הוא המעוול בעצמו וכי התקיימו יסודות העוולה לגביו אישית. במקרה של עוולה נזיקית המיוחסת לתאגיד, נשאלת השאלה האם בגלל ההפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה, לבין אישיותו המשפטית של נושא המשרה או בעליה, אין האחרונים נושאים באחריות בגין אותה עוולה? תמיד אורגן של תאגיד הוא אשר מבצע את הפעולה הפיזית בשמו של התאגיד. שתי גישות מנוגדות אחת לשניה פותחו בפסיקה: על פי מודל חסינות האורגן, האחריות היא של התאגיד בלבד, כל עוד פעולת האורגן נעשתה בהתאם למטרות התאגיד. במקרה זה האורגן מקבל חסינות מלאה ולא נוטל עליו אחריות אישית. יוצא מן הכלל הוא מקרה בו פועל האורגן לקיום מטרותיו הפרטיות, שאז לא יזכה להגנה זו. מודל האחריות האישית מציג גישה נוגדת, לפיה גם אם ניתן לייחס את מעשה הנזיקין לתאגיד, הרי שהמעוול אינו פטור מחבות אישית, במקביל. גישה זו מייצגת את ההלכה הנהוגה בפסיקה, כדבריו של כב' הנשיא שמגר: בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח(1) 415, 427: "כפי שאחריותו של התאגיד אינה מותנית באחריותו של האורגן, כך גם אחריותו של התאגיד אינה שוללת את אחריות האורגן". בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661) אשר עסק בגניבת עין ובהפרת פטנט רשום, בתחום מערכות הגנה לרכב, דחה בית המשפט העליון, את גישת חסינות האורגן וקבע כי מודל האחריות האישית מאזן בין הרצון לאפשר לקיחת סיכונים עסקיים, לבין הצורך למנוע ניצול לרעה של פעילות במסגרת התאגידית. מודל האחריות האישית עולה בקנה אחד עם ההלכה הנהוגה מתחום הרמת המסך. אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע , לא די בכך שהתובע יוכיח שהעוולה הזאת בוצעה בשביל החברה ושהנתבע הוא אחד ממנהליה. עליו להוכיח בנוסף לכך שהנתבע הוא אשר ביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בה. (ראה גם ע"א 139/76, ש' אופיר ואח' נ. לוי ואח', פ"ד לא(3) 29, 33-34 , (הסגת גבול); ע"א 230/80, פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ. קסטרו, פ"ד לה(2) 723 ,713 (מצג שווא רשלני)). כשמדובר בהרמת מסך התאגיד נטענת חדשות לבקרים הטענה כי האורגן ביצע עוולה של תרמית כמשמעותה בפקודת הנזיקין. עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: 56. תרמית "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". בפסיקה נקבע כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית וכן כי רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל של מאזן הסתברויות הנהוג במשפט האזרחי: "אך טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא" (ע"א 125/89, רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4) 441, 448-449 (להלן: "עניין עובדיה"). חוק החוזים חוק החוזים ועילות חוזיות אשר הוא מקים, כמו למשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים), בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים), וכן בכל דיני החיובים באשר הם, על פי סעיף 61(ב) לחוק, יכולים להביא לחיוב אישי של האורגן אשר אחראי לכריתת החוזה. זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון. גם הטעיה יכולה להיות עילה להרמת מסך, שכן היא פוגעת ביסוד הרציה שבבסיס ההסכמה בין הצדדים: הטעיה מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. חשוב להדגיש כי הפסיקה מסוייגת מהטלת אחריות אישית במקרים הללו, שכן הבא להתקשר בחוזה עם תאגיד, עושה זאת מרצון. בניגוד לנושה נזיקי שהוא "נושה כפול", הנושה החוזי יכול לברור עם מי הוא מתקשר ואת אופי ההתקשרות החוזית ולכן הוא "נושה מרצון". הנושה החוזי יכול לאמוד את סיכוייו וסיכוניו ולהתגונן מבעוד מועד. בעניין ע"א צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואחרים פד"י מח'(5) 669. להלן הדגיש הנשיא שמגר את האבחנה בין השניים: "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר)....... נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא מקרים נדירים דוגמת תרמית)" עם זאת, הבחנה זו אינה מוחלטת ויש לבחון כל מקרה לגופו, שכן תכלית החוק היא להגן על מי שלא אמור היה להתגונן מראש מפני הנזק שנגרם. גם הנושה החוזי אינו אמור לצפות ניצול לרעה של מסך ההתאגדות כמו למשל הפרת אמונים של נושא משרה. כך למשל בע"א (ת"א) 2571/99 וילי דרוקמן נ' איציק וצורי שותפות רשומה (טרם פורסם) (להלן: עניין דרוקמן), אשר ניתן על ידי ס. נשיא גרוס, וכב' השופטות קובו ורובינשטיין, נדון סכסוך חוזי בו חברה קיבלה סחורות אך לא שילמה עבורן. השופטת קובו קבעה כי: "טענותיו של המערער שזורות כחוט השני בטענותיה של המשיבה 2, אשר רובן ככולן נועדו אך ורק על מנת להתחמק ולפטור את המשיבה 2 שלא כדין מחובותיה למשיבה 1... המערער ניהל באופן בלעדי את המשיבה 2 תוך שהוא מבצע מניפולציות עסקיות במטרה לרוקנה מתוכנה ולחמוק מתשלום לנושיה". בע"א (ת"א) 1606/00 אלימלך נ' מנועי אריה (טרם פורסם) (להלן: עניין מנועי אריה), אשר נדון אף הוא על ידי אותו הרכב, חויב המנהל על בסיס התחייבות אישית שנתן וכן עקב הפרת חובת תום הלב ולא באמצעות דוקטרינת הרמת המסך. לעניין עקרון תום הלב: "מהותו של עקרון תום הלב טמון בכך שהוא משלב סייגים חברתיים-אתיים לתוך הכללים החלים על פעולות משפטיות ועל פעולות אחרות המתלוות אליהן (ד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696). זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828)". לעומת זאת, בע"א (ת"א) 2643/01, זילברפלד יפה נ' טיצר סופט בע"מ (טרם פורסם) (להלן: עניין טיצר סופט), הפכה ערכאת הערעור את החלטת בית משפט קמא לחייב את נושאי המשרה באופי אישי בחובות החברה, עקב הפרת חובת תום הלב. אמנם, בעניין טיצר סופט, מצבה הכלכלי של החברה היה רעוע, אך ערכאת הערעור קבעה כי לא ניתן להסיק חוסר תום לב, מעיון בראיות אובייקטיביות כגון דוחות מע"מ. כמו כן נקבע כי חובת תום הלב "נמתחה" יתר על המידה בהקשר זה. ובלשון בית המשפט: "קביעת הערכאה הדיונית משמעה גזירה שאין הציבור העסקי יכול לעמוד בה ואף אין הוא צריך לעמוד בה. שכן, מתעורר חשש כבד מפני תופעת "כדור השלג", לפיה כל אימת שחברה תיתקל בקשיים כלכליים כלשהם במסגרת פעילותה העסקית הרגילה, מיד תחול עליה חובת גילוי כלפי נושיה. אלו האחרונים, מטבע הדברים, יפסיקו עמה את הקשר ואף ידרשו את פירעון חובותיהם המיידי. התוצאה העגומה היא מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק. שכן, בכך נמנעת מההנהלה האפשרות לנסות לשקם ולהציל את החברה שנקלעה לקשיים. בעצם הטלת חובת הגילוי במקרים כגון דא, מביאים את הקץ על כל חברה שנקלעת לקושי כלכלי. למותר לציין את משמעות הדברים האמורים במצב בו שרוי המשק הכלכלי בארצנו בעת זו..." (עניין טיצר סופט לעיל). הרמת מסך: אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים: "לחברה, מיום שנרשמה, אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מזו של חבריה והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית, המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד. לחברה אישיות משפטית כללית והיא משמשת מושא לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים... עם הרישום קם גוף מאוגד אשר הדין מקנה לו קיום עצמאי. זוהי פיקציה שיצר החוק במגמה לאפשר לאנשי עסקים ולאחרים לנהל את פעילותם במסגרת משפטית מלאכותית, על יתרונותיה וחסרונותיה." (פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות החדש מהדורה שניה, 43-44). הרמת מסך הינה שלילת האחריות המוגבלת, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות עקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת הינו עיקרון על בדיני החברות והוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה. החריג לכלל זה הוכר ועוגן בחוק החברות בסעיף 6. לכאורה, לפי לשון החוק (גם לאחר התיקון של ס' 6ג' לחוק החברות) הוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם דעת המלומדים הינה כי הפעלת שיקול דעת זה יעשה בהתאם לקוים שנקבעו בפסיקה - היינו שהרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך. ד"ר אירית חביב סגל, בספרה "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", כרך א' הוצאת אל -טק הפקות בע"מ 1999, מצביעה על כך שבתי המשפט פעמים רבות עשו שימוש בסוגיה של הרמת המסך, משום הקלות שבה מאפשרת ההלכה את היצירה השיפוטית, שעה שניתן היה להתמודד עם הסוגיות שהתעוררו באותם מקרים בהקשר של דוקטרינות אחרות מדיני החברות ולהימנע מהרמת המסך. המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. דר' חביב סגל בספרה הנ"ל מציינת, כפי שציינתי לעיל, כי עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות [עמ' 253]. ואולם, מציינת המלומדת: "הנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו .... כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה". (עמ' 253). בתי המשפט גם הפעילו דוקטרינות מדיני השליחות, כאשר ייחסו את פעילות החברה לבעליה. באותם מקרים בהם לא נתקיימה הפרדה בין החברה ובעליה ואלו לא אפשרו לחברה "לפעול כישות עצמאית הפועלת למיקסום רווחיה, ראה בית המשפט בחברה מעין שלוח של בעליה, ועל פי קונספציות של שליחות ייחס את חיובי החברה לבעליה; דהיינו, על פי מבחני השליחות, הקרבה המעשית שבין החברה לבעליה היא המכריעה בהרמת המסך". [ראה חביב סגל בספרה הנ"ל עמ' 254]. דר' חביב - סגל מציינת, כי לדעתה אם נתחשב בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אזי את המבחן הקבוע בסעיף 6 לחוק של "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן", יש להפעיל באופן דומה להחלת מבחן ה"שימוש לרעה", שאם לא כן, על פי לשונו, מאפשר סעיף זה הרחבת האפשרויות לשימוש בעקרון זה. אם נסכם את הנ"ל, כאשר בית המשפט ימצא כי בעלי המניות של החברה נהגו בחברה כבתוך שלהם, כשלא טובת החברה ורווחיה עומדים נוכח עיניהם אלא טובתם האישית, ניתן יהיה לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויהא זה נכון וצודק להרים את המסך. תרמית בדיני חברות תרמית בדיני החברות אינה תרמית במובן הרגיל המקובל בדיני עונשין. במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה שקדמה לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". בספרו של פרופ' י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה. בתי המשפט נהגו להרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת לפרוע את חובותיהם. עירוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסויימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה. כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. לעניין זה אינני סבור שיש להבחין בין שימוש לרעה שנעשה במסך ההתאגדות תוך פגיעה בנושי התאגיד או תוך פגיעה ביתר בעלי המניות בתאגיד. כך למשל נקבע ב: ע"א 4606/90, תל מר בע"מ נ' מוברמן, פד"י מו (5) 362 שם נקבע כי: "...יש והרמת המסמך נדרשת, ולו גם חלקית, לשם הגנה על זכויותיו של בעל המניות - לטובתו נעשה הדבר ולאו דווקא כנגדו. דוגמא לכך, הרמת מסך סטטוטורית, שתכליתה להעמיד מציאות על נכונה לטובת עניינם של בעלי המניות...הוא הדין כאשר צד שלישי שאינו חלק מהתאגיד ואינו קשור בו מבקש להיבנות מאותו מסך חוצץ לטובתו שלו ומתוך קיפוח בעלי מניות ... הרמת המסך מוכרת ואפשרית בהיקף זה או אחר, הכל לפי טיבו של העניין, הן כדי למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול והפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעה בזולת בקיפוחו או הסבת נזק לו, והן לשם "עשיית הצדק והיושר ושמירה על טובת הציבור". היבט זה של הרמת המסך חשוב במיוחד כדי להגן דווקא על בעלי המניות מפני קיפוח, עוול ואי צדק העשויים להיגרם להם". כך נפסק גם בארה"ב במדינת ILLINOS: "WE BELIEVE THE SAME EQUITABLE CONSIDERATIONS OF REVENTING INJUSTICE SHOULD ALY WHEN IT IS A THIRD PARTY RATHER THAN A SHAREHOLDER OR OFFICER WHO ATTEMTS TO USE THE CORPORATE "”ENTITY AS A SHIELD (CRUM V.KROL NO. 425 N.E.2D 1801), עקרונות המשפט העברי: הדרך לנסות ולפרש הוראות החוק על פי עקרונות מהמשפט העברי נובעת הן מתוך הפנייה לחוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל והן באמצעות ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290): "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה". ערכי התום לב, ערכי הצדק, היושר וההגינות, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם. כידוע, ההתייחסות לחברה כאישיות משפטית נפרדת הינה יציר כפיו של המשפט המודרני, כאשר תנאי המשק המודרני "הכריחו" את בתי המשפט והמחוקק ליתן את המסגרת המשפטית הנאותה לפעולתה החוקית של החברה (תהליך שהחל מאז סוף המאה הי"ט בפסק הדין האנגלי המפורסם בעניין Salomon V. Salomon & CO. Ltd. AC. 22) אף חכמי ההלכה בימינו וחוקרי המשפט העברי נתנו את דעתם לשאלת מעמדה המשפטי-הלכתי של החברה (ראה למשל: הרב י' אריאל, "הפרת חוזה ע"י חברה בע"מ", תחומין כו (אלון שבות תשס"ו), עמ' 357-361; א' בניסטי, "האישיות המשפטית הנפרדת במשפט העברי - להלכה ולמעשה", שערי משפט א(3), (סיון תשנ"ח), עמ' 349-357; הרב ע' בצרי, דיני ממונות, חלק ב (ירושלים תש"נ), עמ' שיד- שכא, ובעיקר בהערה 16; ס' לוי, "חבותה של חברה בע"מ כלפי צד שלישי", תחומין כו (אלון שבות תשס"ו), עמ' 362-369; הרב ש' מירון, "מעמד החברה בע"מ במשפט העברי", סיני נט (תשכ"ו), 228-245. כמו כן, ראוי להזכיר כי מרבית הדיונים בקרב פוסקי ההלכה באשר למעמדה של החברה בע"מ, נדונו בעיקר בהקשר לאיסורים שונים, כגון: ריבית (שו"ת מנחת יצחק, שם; חלק ד,סימן טז,יח) , חמץ ( הרב ד"צ הופמן, שו"ת מלמד להועיל, חלק א, אורח חיים, סימן צא; הרב ש' קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, חלק אורח חיים, סימן רלח ), שבת (שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן סב, סעיף ג; ), איסור מלאכה באבל(הרב צ"י בן יעקב, משפטיך ליעקב, חלק א, סימן לט, סעיף י ) ולאו דוקא לגבי דיני החיובים של החברה. חלק מהפוסקים אשר דנו בהגדרת החברה מבחינה הלכתית, רואים בה אישיות משפטית נפרדת (ראה הרב מ"י ברייש, שו"ת חלקת יעקב, חלק ג, סימן קצ; הרב ש' דיכובסקי, פד"ר י, שם; פד"ר טז, עמ' 167; רב יוסף ראז'ין, שו"ת צפנת פענח, סימן קפד; הרב ר' קצנלבוגן, "מסביב לבעיות הריבית", נועם יב, עמ' שכב; יד שאול, שם. עיין גם כתר, שם, בהערה 38, עמ' 250, המסופקים בדעת הרב יצחק אהרון איטנגא הלוי, שו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב, סימנים נד, קכד, ובדעת הרב מ' שיק, שו"ת מהר"ם שיק, סימנים קנז-קנח ). הדברים מתבססים על סמך מוסדות משפטיים קיימים או בהיקש מהם, כגון: קרבנות ציבור, הקדש, קופות צדקה, ועוד, או ביצירתם מכח כללים הלכתיים רחבים, כגון: דין סיטומתא (מנהג הסוחרים), דינא דמלכותא, וכדו'. ניתן לומר באופן כללי שמקובל על חכמי ההלכה כי כאשר הפעילות בחברה נעשתה בתום לב, בלא כוונה להזיק לצד שלישי, הרי שאין מקום להטיל כל אחריות על מי שפעל כך, גם אם טעה בשיקול דעת, בקבלת החלטה שגויה וכדו'. לעומת זאת, יש לראות בפעילות בחוסר תום לב כוונה להזיק, וממילא יש להטיל את האחריות על הגורם את הנזק, גם אם הנזק מוגדר כ'גרמא'. עולה מכאן, שאם נגרם נזק לצד שלישי כתוצאה מפעילות בחוסר תום לב של מי מהאורגנים של החברה, במיוחד במקרים בהם אין בנכסי החברה כדי לכסות את הנזק, אין אותם אורגנים יכולים להתחמק מאחריות אישית למעשיהם. נראה שההסכמה של כל הנוגעים בדבר ל'כללי המשחק' של האחריות המוגבלת של החברה היא רק כל עוד החברה פועלת על פי הכללים המקובלים, כאשר ניתן להגדיר מערכת יחסים משולשת, בין האורגנים של החברה לחברה, ובין החברה לצדדים שלישיים המבוססת על חופש ההתנאה בממון (כתובות, דף נו ע"ב; בבא מציעא, דף נד ע"א; רמב"ם, הלכות אישות, פרק ו, הלכה ט). מחד גיסא, מנקודת ראותם של צדדים שלישיים קיימת מחילה מכללא על נזקים עתידיים כל עוד החברה מתנהלת כדין ובתום לב, שכן הנקשרים בחוזה עם החברה מודעים לכך שזוהי חברה על מגבלותיה, ומאידך גיסא, קיימת התחייבות מכללא של בעלי המניות והאורגנים בחברה,לפצות על נזקים שייגרמו לצדדים שלישיים בשל פעילות שלא כדין או בחוסר תום לב. ההסכמה האמורה הינה מכללא, וכן יש לראות בה אומדנא מוכחת של דעת הצדדים בהתקשרות המשולשת הזו. בהקשר זה מעניין לצטט פסק דין של בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית בירושלים, שדן בכך: "ואפילו למש"כ האגרות משה שחברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת לענין ממון, וא"כ לכאורה היה מקום לומר שגם במקרה דנן א"א לגבות מנכסי בעל החברה, כיון שהוא אינו הלוה ואין לו קשר אישי לחובות החברה, אמנם נראה דאם מוכח דהלוה ידע שהמלוה לא יוכל לגבות מנכסי החברה, יהא הלוה חייב, מכיון שעפ"י חוק החברות יש אפשרות של "הרמת מסך ההתאגדות", דהיינו שבמקרים מיוחדים מייחסים את חובות וזכויות החברה לבעלי המניות שלה, שהם בעלי החברה. אחד המקרים הוא אם בעל החברה השתמש בשם החברה להונות או לקפח אדם, במקרה כזה אפשר לחייב את הבעלים. וכן באופן שידעו הבעלים שאין ביכולת החברה לפרוע את חובותיה. ואע"פ שברור שאין אנו דנים על פי חוקיהם, מ"מ אין ספק שכשהוא משתמש בשם חברה בע"מ הרי זה כפוף לתקנון הקובע את הכללים של חברה בע"מ, וחוק החברות הוא הקובע את הפירוש של המילים חברה בע"מ, וכיון שנקבעו בחוק תנאים מסויימים שבהם א"א להשתמש בשם החברה ה"ז ככל תנאי שבממון שהכל תנאי והכל לפי תנאם. וכל זה אם אכן מוכח שהוא התכוון מתחילה להשתמש לרעה בשם החברה, אבל אם לא התכוון לכך מתחילה, אע"פ שלבסוף אין מהיכן לגבות, נראה דכו"ע מודו שא"א לגבות מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות בחברה" (תיק 379/סג, פסקי דין ירושלים, כרך ט, עמ' תיט ). יצויין כי פעילות בחוסר תום לב, עלולה להיות כרוכה באיסורים חמורים, כגון: גניבת דעת, אונאה, שקר ועוד. כשתופעות כאלו הופכות להיות שכיחות, יש כח בידי בית דין להטיל עונש או קנס שאינו מן הדין. ואף בימינו, שקיימת בעייה בסמכות הענישה, ובמיוחד בהטלת קנסות, מכל מקום למיגור תופעות שכיחות של איסורים, קיימת יכולת לקנוס שלא מן הדין (ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ב). קנס מידתי, במקרה של פעילות בחוסר תום לב של אורגנים בחברה, יכול להיות בעצם הטלת אחריות אישית על הפועל בחוסר תום לב, שבעצם משמעותה היא, אי מתן אפשרות לחסות בצל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי). מן הכלל אל הפרט: בפרוטוקול החברה מיום 25.5.97 ניתנה הוראה בלתי חוזרת לחברה להעביר לידי התובע 2 כל סכום שיגיע לו עד לסכום של 7,500 $.היריבות והחבות כלפי התובע 2, קמה מכח פרוטוקול זה. כמו כן, סבורני כי קמה לתובעים עילה חוזית אישית כלפי הנתבע מכוח הסכם המשגור. הנתבע בחקירתו הודה בחובו בסך של 7,500 $ (עמוד 12,שורות 20-21 ): " ש. אתה מודה שאתה חייב כספים לחברה ? ת. אני מודה. אני חייב 7,500 $ על כל זוגות מדרסים אבל זה לחברה " הנתבע, המודה בחובו וכן בעובדה שמפר הפרה יסודית את הוראות הסכם המשגור, משנטל את המדרסים מהחברה, מכר אותה לצדדים שלישיים, אך משתמט הוא מחובתו על פי סעיף 8 להסכם המשגור להעביר את התמורה שקיבל בעדה לקופת החברה כמחוייב על פי הסכם המשגור. כנגד הנתבע תלוי ועומד פסק דין חלוט, מעשה בית דין של כב' השופט סטרשנוב מיום 25.9.01 ובו נקבע, כאמור בסעיף 20 לפסק הדין, כי הנתבע נהג בתובעים בדרך המקפחת אותם ובניגוד לטובת החברה, כי הנתבע הפר את ההסכמים שנחתם ישירות בינו לבין התובעים, לרבות הסכם המשגור, כי הנתבע ייצר ו/או ייבא ו/או שיווק רפידות שלא באמצעות החברה במעשה מרמה המהווה קיפוח החברה, כי יש לראות ברכישת הרפידות על ידי הנתבע ישירות מברוך יגיל ורעייתו כהפרה של הסכם המשגור והסכמים נוספים שכרת עם התובעים באופן המקפח את החברה וכן לצווים הצהרתיים נוספים שניתנו כנגד הנתבע, והכל כמפורט בפסק הדין. כב' השופט סטרשנוב אף נתן פס"ד כמבוקש בעתירות שבה"פ 11246/99 נגד הנתבע ורעייתו (ואלה כללו את חובתו להשיב את תמורת הרפידות, ר' ס', י"א וט"ו לפרק א' לעתירה), אלא שהוא נמנע מלתת צו אופרטיבי באותו שלב, נגדם, באשר פסה"ד הנו הצהרתי (ר' החלטה מיום 1.5.01 בעמ' 13 לפרוטוקול). הנתבע עשה ניסיון למקצה שיפורים, ובתצהירו העלה טענות בדבר תנאי מתלה או תניות שלובות. פיסקאות אלה נמחקו על ידי בהחלטתי מיום 19.1.2006 (עמ' 5, שורה 8 לפרוטוקול). למעלה מן הצורך , אציין שאין ממש בטענה זו, היא מנוגדת ללשון הברורה של ס' 8 להסכם המישגור ולגופו של עניין, מאמין אני לעדותו של התובע 2 , שנחקר בחקירה נגדית והעיד, כי התובעים מילאו חלקם בהסכם המשגור במלואו, והחזירו את הרפידות או תמורתן לחברה, ואף הציע להמציאם לנתבע לצורך איחסון (עמ' 8 רישא). על פי פרוטוקול חברה מיום 25.5.97, שהנתבע ערך אותו בכתב ידו (נספח ח' לתצהיר התובע 2) הוא נתן הוראה בלתי-חוזרת לחברה להעביר לידי התובע 2 כל סכום שיגיע לו עד לסכום של 7,500 דולר ארה"ב" מכאן שאין כל ספק בקשר ליריבות הישירה בין התובע 2 לנתבע, זאת בנוסף לקביעותיו המפורשות של כב' השופט סטרשנוב. יתר על כן, הנתבע עושה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת שעוגן בדיני החברות ומתעלם באופן חמור שאין כדוגמתו מפסק דין בית משפט מחוזי חלוט ומחייב, וזאת על מנת להתחמק שלא כדין ובחוסר תום לב מאחריותו האישית כלפי התובעים, וזאת מתוך כוונה, שבאמצעות הרוב הנתון בידיו בחברה , ביחד עם מר ברוך יגיל, יעלה בידיו לסכל העברת הסכום לתובע 2, בניגוד להוראתו האמורה. בעלי מניות הרוב בחברה, ברוך יגיל והנתבע, משתפים ביניהם פעולה לרמיסת זכויותיהם של התובעים. הנתבע אף נמנע מלהגיש נגד יגיל הודעת צד ג', כפי שטען במרמה בכדי לקבל רשות להגן) עשקו וגזלו את בעלי מניות המיעוט שבה, קרי - התובעים, ויעשו כל שלאל ידם, כפי שעשו כן עד היום, על מנת למנוע את העברת הכספים לידי התובעים באופן הממשיך את דרכי המרמה והגזל בהם נקטו עד כה. משום כל אלה - בנוסף לעילות התביעה החוזיות העומדות לתובע כנגד הנתבעים בהסכם המשגור המהווה הסכם התקשרות אישי לכל דבר ועניין בין בעלי המניות שיש בו כדי לבסס עילת תביעה חוזית אישית כנגד הנתבע - ומכח התחייבותו האישית לפי הפרוטוקול מיום 25.5.97. בחקירתו הנגדית שב הנתבע על טענתו כי אין לחייבו חבות אישית כלפי התובעים, תוך שהוא למעשה מתרץ את עמדתו בקיומו של מסך ההתאגדות, שלשיטתו של הנתבע די בו כדי למנוע את חבותו האישית כלפי התובעים. לדידי, הנתבע חב חבות אישית כלפי התובעים גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומכח דיני החברות והלכות "הרמת מסך" ("הפוכה") בין החברה ובין בעל המניות שיישומה הינו הכרחי ונדרש בעניינננו. התובעים הרימו מצדם את נטל ההוכחה בעניין זה, כמו גם בעניין חבותו של הנתבע להשיב את כספי הרפידות לקופת החברה וכפועל יוצא של כך - לידי התובעים, וזאת לאור תשובותיו של הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית, וחשוב מכל - נוכח לשונו הנוקבת והחמורה של פסק הדין שיצא כנגד הנתבע מפי כב' השופט סטרשנוב המוצא את הנתבע במעשי עושק, גזל ומרמה חמורים שעולל לתובעים במועדים הרלוונטיים לתובענה. התובע 2 העיד בחקירתו באשר להשתלשלות האירועים, ובניהם דרך קיום ההסכמים וההתחייבות שלהם חב לחברה. עדותו של התובע 2 וגרסת התביעה היתה קוהרנטית, עקבית ונסמכת על מוצגים ומסמכים. לעומת זאת, עדות הנתבע היתה רצופה באי דיוקים לא קוהרנטית ולא אמינה בעיני, כך למשל הנתבע התכחש לקיומו של פסק דין חלוט תלוי ועומד כנגדו, שלשיטת הנתבע ניתן כנגדו "...על בסיס נימוק משפטי - פרצדוראלי..."(עמ' 5 לתצהיר עדותו הראשית, סעיף 10.1 שורות 5-6). הנתבע טוען כי לכאורה היה אדיש לתוצאות בית המשפט המחוזי בענייננו (ראה עמ' 2 לתצהירו התומך בבקשת רשות להגן, סעיף 7 שורות 3-4) ולמרבה הפלא סתר עצמו והודה בחקירתו הנגדית כי: "עשיתי הכל בשביל לבטל" (ראה עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 1) אינני סבור שכך נוהג בעל דין האדיש לתוצאות הליך משפטי הנוגע לו. ואם אין די בכל אלה, עיון בבקשת המבקש למתן רשות להגן, המהווה חלק בלתי נפרד מתצהיר הנתבע התומך בה, מעלה כי הוא הצהיר: "הואיל וראוי היה שהתובעים יתבעו את בני הזוג יגיל בגין כספי הרפידות, כפי החלטת החברה מיום 18.10.98, אזי מן הדין ליתן למבקש רשות להגן, לאפשר למבקש להגיש כתב הגנה בתיק זה ועם הגשת כתב ההגנה - להוציא הודעת צד ג' לבני הזוג יגיל או מי מהם". הנתבע לא הגיש כלל הודעת צד ג' לאחר קבלת הרשות להתגונן ואף הסתיר מבית המשפט את קשריו העסקיים עם מר יגיל במועד בו הצהיר על רצונו הלכאורי לתבוע אותו בתביעת צד שלישי. לאור כל האמור לעיל מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בסכום התביעה, וזאת מאחר ולא עמד בהתחייבויות שבם התחייב, נהג בחוסר תום לב, השתמש באישיות המשפטית של החברה לצרכיו האישיים ועירב בין נכסיו לנכסי החברה ופעל תוך קיפוח התובעים ושלילת זכויותיהם החוזיות והחוקיות. בנוסף ישלם הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ. הרמת מסךהמשפט העברי