בפני תביעה כספית, על סך 101,160 ₪, אשר עניינה אי-תשלום עבור סחורה אותה סיפקה התובעת לנתבעת 1. התובעת, מזונית י.ש.ר.ל. בע"מ, היא חברה פרטית אשר עיסוקה במסחר במוצרי עץ לסוגיו (להלן - התובעת). נתבעת 1, ויקטור נחמיאס ובניובע"מ, מצויה כיום בהליכי פירוק (להלן - החברה). נתבעים 2 ו-3, הם בעלי מניות ומנהלים בנתבעת (להלן - הנתבעים). בין החודשים נובמבר 2005 ליולי 2006 סיפקה התובעת לחברה סחורה, על פי הזמנה שנעשתה על ידי נתבעים 2 ו-3, אשר תמורתה לא שולמה. תמצית טענות התובעת הנתבעים מסרו לתובעת, תמורת הסחורה כאמור, שיקים דחויים אשר חוללו בשל היעדר כיסוי בחשבון הבנק ובשל היותו חשבון מוגבל. כתוצאה מכך, נותר חוב בסך של 100,288 ₪ (קרן). לטענת התובעת, נתבעים 2 ו-3 ידעו או צריכים היו לדעת בעת הזמנת הסחורה, שנתבעת 1 לא תוכל לפרוע את השיקים ולא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה ועל כן קמה להם אחריות אישית לתשלום חובות נתבעת 1. בעת שהזמינו את הסחורה ומסרו את השיקים, ידעו הנתבעים, כי החברה לא תוכל לשלם עבור הסחורה, בשל מצבה הכספי הקשה, או מתוך חוסר אכפתיות ביחס ליכולת החברה לשלם עבור הסחורה או מתוך רשלנות לגבי יכולת החברה לשלם או חוסר רצון לשלם. הנתבעים פעלו במרמה תוך הצגת מצג שווא אשר נועדו לשכנע את התובעת לספק לחברה את הסחורה או ברשלנות. התובעת פעלה על סמך מצגי הנתבעים וסיפקה את הסחורה. הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, הפרו את ההסכם עם התובעת, תוך עשיית גזל וגרם הפרת חוזה. הנתבעים עשו שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה על מנת להתחמק מתשלום החוב ולהימלט מחיובם האישי באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות. הנתבעים אחראים, יחד ולחוד, באופן אישי לתשלום החוב לתובעת, יחד ולחוד עם החברה. תמצית טענות הנתבעים אין בין התובעת לבין הנתבעים כל יריבות משפטית ועל כן דין התביעה להידחות. התובעת מנסה בחוסר תום לב להציג מצג על פיו התקיימו קשרי מסחר בינה לבין הנתבעים, בעוד שמעולם לא התקיימו קשרי מסחר מסחר אלא בין התובעת לבין החברה שהיא אישיות משפטית בפני עצמה. בניגוד למצג השווא שהציגה התובעת לפיו לא שולמו לה כספים בזמנים בהם התקיימו קשרי מסחר בין הצדדים, הרי שבפועל שולמו כספים, הן בשיקים שנפרעו והן במזומן. לנתבעים לא הייתה כל ידיעה בעת מסירת השיקים, כי השיקים יחוללו. הנתבעים פעלו בתום לב ולטובת החברה ואין במעשיהם משום שימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק הרמת מסך והטלת אחריות אישית. התובעת לא הוכיחה, שהנתבעים עשו שימוש לרעה באישיותיה המשפטית הנפרדת של החברה ולא הוכיחה כל עילה לחיוב אישי של הנתבעים. דיון מכיוון שנתבעת 1 מצויה בהליכי פירוק, הרי שהשאלה העיקרית אותה יש לבחון היא, האם יש מקום "להרים את מסך ההתאגדות" וליחס את חובות החברה לנתבעים באופן אישי. המסגרת הנורמטיבית עקרון יסוד בדיני חברות הוא, כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לזהות את מעשיה עם מעשי האורגנים שלה. סטייה מעקרון האישיות הנפרד, תיעשה במקרים ובנסיבות חריגות. על כן, וככלל, נושא משרה בחברה, הפועל כשלוח או כאורגן שלה, אינו חייב באחריות אישית לחובות החברה. עם זאת ייתכנו מספר מקרים בהם נושא המשרה יחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים, בשל אופן התנהלותו. "עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ולשמירה על טובת הציבור" (רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' בן יעקב, פסקה 9 לפסק הדין). סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) מאפשר להרים את מסך ההתאגדות ולייחס זכויות וחובות של החברה לבעל מניות בה, במקרים חריגים בהם נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי לסכל כוונתו של כל דין או כדי להונות או לקפח אדם (סעיף 6(ג)(1) או כאשר בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בהתייחס לקיומו של יסוד סביר להניח, כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה וכן ניטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. אפשרות נוספת להטלת אחריות אישית היא מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) (ע"א 10582/02בן-אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (להלן - עניין חמדיה). בעניין חמדיה קבעה דעת הרוב, כי מאחר שהמערער שם ניהל משא ומתן מטעם החברה שנקלעה לקשיים כלכליים שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת מול הספק של החברה בקשר לרכישת סחורות, תוך שהפר את חובת הגילוי ביחס למצבה הכלכלי הקשה של החברה והבטיח, כי החובות יפרעו, ניתן להטיל עליו אחריות אישית לחובות שנוצרו עקב הפרת חובת הגילוי, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים. עוד יצויין בהקשר זה, כי מקום בו מדובר ב"חברה משפחתית", קיימת נטייה רבה יותר להיעתר לבקשה להרים את מסך ההתאגדות. חברה משפחתית משמשת, במידה רבה, ככלי "פורמאלי" לצורכי נוחות בענייני מס. הסיכוי לעירוב תחומים וניהול שמערב בין טובת החברה לבין לטובת המשפחה גדול יותר בחברה משפחתית ועל כן הנטייה היא לראות במעשי בעלי החברה כמעשי החברה עצמה (ענין חמדיה, פסקה כ'). מן הכלל אל הפרט טוענת התובעת, כי יש לקבוע שהנתבעים אחראים באופן אישי לתשלום חובות החברה לתובעת, הוא סכום התביעה, הן מכוח סעיף 6 לחוק החברות, הן מכוח סעיף 373 פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות) והן מכוח הפרת חובת תום הלב. על פי טענת התובעת, סיפקה לנתבעים סחורה בין החודשים נובמבר 2005 עד יולי 2006. בדיעבד הסתבר, כי פניית הנתבעים לתובעת נעשתה לאחר שעוד בשנת 2005 ספקים שונים של החברה ידעו או חשדו, כי החברה בבעיות כספיות וסרבו לספק לה סחורה או הקשיחו את תנאי האשראי. הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, ניצלו את האמון אשר רחשה התובעת לחברה והסתירו ממנה את המניע האמיתי לתחילת הקשר העסקי. לטענת התובעת, הנתבעים, בהיותם בעלי המניות בחברה ומנהליה הפעילים, ידעו את מצבה הכלכלי לאשורו, אך עובדה זו לא מנעה מהם מלהזמין סחורה מהתובעת, לקבל את הסחורה שהוזמנה ולמסור לתובעת תמורת הסחורה שיקים דחויים, בשעה שהיה ברור וידוע, שלשיקים דחויים אלה לא יהיה כיסוי. בכך הופרו את חובת הגילוי שלהם כנושאי משרה בחברה. לטענת התובעת, הנתבעים כיסו חובות עבר שלהם כלפיה, על ידי מתן שיקים דחויים, כך שיתאפשר להם להזמין סחורה נוספת, בזמן שהם יודעים שלשיקים הדחויים שניתנו לא יהיה כל כיסוי. עוד טוענת הנתבעת, כי החל מחודש מאי 2006, כאשר יתרת החובה של הנתבעים עמדה על כ-60,000 ₪, החלו הנתבעים להגביר את קצב הזמנותיהם מהתובעת, כאשר בכוונתם, בהיותה ספק קטן ללא ערבויות אישיות, להשתמש בה לצורך כיסוי חובותיהם האישיים לבנק. לטענת התובעת, הנתבעים פעלו על פי מעין "רשימת נשייה" מדורגת משלהם, שבהתאם לה החליטו למי לשלם ולמי לא, כאשר בראש הרשימה עומדים הנושים להם נתנו הנתבעים ערבות אישית, כגון הבנקים, לאחר מכן נושים עמם לנתבעים קשר אישי ארוך שנים ורק לבסוף, נושים כמו התובעת, אשר נאלצו לספוג את כל הנזקים מהתנהגותם הקלוקלת של הנתבעים. לטענת התובעת, לנתבעים לא היה כל הון (עצמי או חוזר) לקיים את החברה וכל אשר עשו היה לגלגל הלוואות משנה לשנה, תוך שהם תלויים בחסדיהם של הבנקים, כאשר לספקים רבים של החברה, כולל התובעת, לא הייתה כל ידיעה שאם הבנק לא יאשר הלוואה נוספת לנתבעים, החברה תפורק והם לא יקבלו את התמורה עבור הסחורה שסיפקו. עוד טוענת התובעת, שמסמכי הבנק של החברה מוכיחים באופן חד משמעי, כי כבר בחודש נובמבר 2005 הייתה החברה במצוקה כספית. כך שבעת שהחלו הקשרים העיסקיים בין הנתבעים לתובעת, כבר הייתה החברה מצויה בקשיים כלכליים ועובדה זו הייתה ידועה לנתבעים. התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות הן מכוח סעיף 6 לחוק החברות, הן מכוח סעיף 373 לפקודת החברות והן מכוח חובת תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים. המרכיב העובדתי המשותף לכל עילות אלו הוא הטענה, כי בעת שרכשה החברה את הסחורה מהתובעת ידעו הנתבעים או שהיה עליהם לדעת, כי החברה לא תוכל לפרוע את השיקים אשר באמצעותם שילמה עבור הסחורה. כבר בראשית הדברים יצויין, כי החברה, ויקטור נחמיאס ובניו בע"מ, הוקמה לפני כ-35 על ידי אביהם של הנתבעים. כפי שטוענים הנתבעים, אין מדובר בחברה חדשה אשר הוקמה אך ורק על מנת להונות לקוחות וספקים ושלא היה לה קיום ממשי. מדובר בחברה ותיקה, שהייתה קיימת 35 שנה לפני האירועים נשוא התביעה. מחומר הראיות שבפני עולה בבירור, כי הנתבעים עשו כל מאמץ על מנת להמשיך ולהפעיל את החברה. הם נטלו הלוואות וערבו להן באופן אישי, הם הזרימו מכיסם כספים לחברה, הם הפסיקו למשוך משכורות וניסו להמשיך ולהשיג סחורה להמשך פעילות החברה. בשלושת הראשונים אין כל פסול. נהפוך הוא. השאלה היא, האם עברו הנתבעים "את הגבול" בנסיונם לרכוש סחורה מידי התובעת, עד שיהיה בכך די כדי להרים את מסך ההתאגדות. האם התובעת הונתה על ידי הנתבעים והאם ניהול החברה על ידי הנתבעים נעשה תוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. כידוע, הפסיקה הכירה בצורך המסחרי של חברה במצוקה לשקם את עצמה. נטילת התחייבות במסגרת זו אינה בהכרח סיכון בלתי סביר (ע"א 9183/99פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693, עמ' 700 - 701, להלן - עניין פניגשטיין). לאור הראיות המצויות בתיק והתמונה העובדתית העולה מהן שוכנעתי, כי הנתבעים אכן האמינו שיוכלו להמשיך ולהפעיל את החברה. הנתבעים עצמם ערבו באופן אישי להלוואות שנטלה החברה ואף הזרימו לחברה כספים אישיים מכיסם במועדים הרלוונטיים. כל אלה מעידים, כי הנתבעים אכן האמינו כי החברה תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. בפועל, הנתבעים אף הוכיחו, כי חלק מהשיקים אשר ניתנו לתובעת אכן כובדו על ידי החברה. העיד על כך מר אסי ליאור המשמש כמנהל בתובעת (להלן - אסי ליאור): ש. מפנה לס' 24, אתה מספר שהנתבעים מסרו לך אז 5 שיקים ואני אומר לך שקיבלת במועדים סמוכים שיקים נוספים שנפרעו? ת. ב-11/5 אני רואה הפקדה של 5 שיקים בסכום של 55,431 ₪. הפקדה קודמת של קבלות היתה ב-12/3. לאחר מכן ב-7/6 שגם שם יש 5 שיקים. ש. אני אומר לך שבין נובמבר 2005 ליולי 2006, אלה הזמנים הרלוונטיים שלהם אתה טוען בתצהירך, נפרעו שיקים וקיבלת כספים במזומן, נכון? ת. כספים במזומן נתקבלו בסוף התהליך כאשר כבר נוצרה הבעיה. נפרעו שני שיקים עבור שיקים שנקבלו ב-17/1 ועבור השיקים ב-12/3 [מעיין בכרטסת נספח ב'] למעט מספר שיקים ב"מזומן" בסוף התהליך, אני רואה שנפרעו שני שיקים מינואר ושניים ממרץ. ש. ושיק ע"ס 3394 מ-13/6 נפרע? ת. זו חשבונית מזומן. השיק נפרע. מתוך 4 חשבוניות מזומן 3 נפרעו למעט האחרונה. ש. שיק על סך 4,294 ₪ נפרע? ת. כן, שיק מזומן. גם 7,281 ₪ נפרע, האחרון על סך 4,018 ₪ לא נפרע, השיק חזר. ש. אני אומר לך שבינואר ופברואר היו עוד שיקים שנפרעו. ת. ציינתי מה נפרע (עמ' 5-4 לפרוטוקול). משמע, נסיונם של הנתבעים להמשיך ולהפעיל את החברה וסברתם כי יוכלו לעמוד בהתחייבויות החברה, לא היו משוללות כל יסוד. הנתבעים אינם מכחישים, שהיו לחברה קשיים כלכליים בעת הוצאת השיקים, אך דוחים את הטענה, כי ידעו שהשיקים לא ייפרעו. לטענת הנתבעים, האמינו שיוכלו להיחלץ מהקשיים אליהם נקלעו. לא הוכח, כי הנתבעים ידעו בוודאות בעת מסירת השיקים והזמנת הסחורה, כי עסקי החברה עומדים בפני קריסה וכי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. חברות רבות מצויות, פעמים לא מועטות, בקשיים כלכליים, אשר טרם הגיעו לכדי חדלות פירעון. מנהליהן כבר מודעים לעובדה, שהחברות יתקשו לפרוע את חובותיהם לנושים, אך ממשיכים לנהל את החברה ואף יוצרים חיובים חדשים. דרישה להימנע מלנסות להציל את החברה, רק מהטעם של סיכון צפוי לנושים, אינה פועלת בהכרח לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, שחברה אשר הייתה מצויה בקשיים, התגברה עליהם ופרעה את חובותיה לנושים (ע"א 1390/00חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז, ; ע"פ 223/88לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11, 19). לאור האמור, העובדה שהחברה הייתה מצויה במצב של קושי כלכלי אינה מובילה למסקנה אוטומטית, לפיה פעלו הנתבעים בחוסר תום לב ואינה מעידה על כוונה מצידם להונות את התובעת. שאלה נוספת היא, האם בכל זאת, הייתה חובה על הנתבעים ליידע את התובעת על קשייה הכלכליים של החברה. על פי הפסיקה: "השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם גם בהתקיים חשש מעין זה ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. שאלה זו אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן ולכאן. בין היתר יש להביא בחשבון שגילוי כזה עלול להביא לכך שנושיה של החברה יסרבו לספק לה אשראי נוסף, אף ידרשו להעמיד לפירעון מיידי את חובותיה הקיימים כלפיהם, ויובילו בכך לקריסתה הוודאית. הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה" (עניין פניגשטיין, בעמ' 700 - 701). העובדה הידועה לנו היום, כי החברה לא עמדה בהתחייבויותיה, היא בגדר "חוכמה בדיעבד" ויש להיזהר מלקבוע מסקנות בהסתמך על עובדות שלא היו בפני הנתבעים במועדים הרלוונטיים. עצם העובדה שהחברה קרסה אין בה כדי להוכיח, כפי שטוענת התובעת, "כי מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 כבר בעת תחילת ההתקשרות בין הצדדים, היה בכי רע, עובדה אשר לא גולתה לתובעת מראש, והיוותה כרוניקה של התמוטטות וחוב אבוד ידוע מראש" (סעיף 58.2 לסיכומי התובעת). יצויין, כי לא נעלם מעיני האמור במכתב מיום 30.5.2006 בו מודיעים הנתבעים לחב' ברותים בע"מ אשר סיפקה להם סחורה, כי החברה נקלעה באופן לא צפוי למצוקה כספית, אשר גרמה לדחיית תשלומים לכל הספקים. במכתב אף מבקשים הנתבעים, שלא להציג את השיקים המפורטים במכתב לפרעון וכי הודעה מתי ניתן יהיה להציגם תועבר בהמשך. כמו כן לא נעלם מעיניי המכתב מיום 15.6.2006 בו כותבת החברה לברותים, כדלהלן: "צביקה, הפעם אין בשורות בפי: ההלוואה, שביקשתי לטווח ארוך, עדיין לא אושרה ולכן אני זקוק לעזרתך: מלבד השיקים שלא נפרעו, יש החודש עוד 3 שיקים שאבקש לא להפקידם... ... צביקה, מצבי אינו טוב (במילים עדינות) ואם תענה לבקשתי, אני מאמין שאמשיך לשרוד ואוכל בעזרתך, להוריד את החוב מברותים (ולהעבירו לספקים אחרים). צביקה, אני יודע, שמן הראוי היה לבוא אליך ולא לשלוח מכתב זה. אבל מחמת הלחץ והבושה בהם אני נמצא, אני מבקש, שתבין אותי ותעזור לי לעזור לך. ..." ראשית, העובדה שהנתבעים ביקשו "לגלגל חובות", עדיין אין בה כדי להוכיח שהיה בכוונתם שלא לשלם לתובעת או שידעו שלא יוכלו לשלם לתובעת, בעת מסירת השיקים. הרי מר אסי ליאור העיד בעצמו, כי מקובל בשוק העץ בו סחרו החברה והתובעת, כי התשלום נעשה "בין 120 יום או שוטף + 120" (עמ' 4 לפרוטוקול). אני נותן אמון בגרסת הנתבעים, כי האמינו שאותם 120 יום, הם די זמן על מנת שכאשר יגיעו השיקים לפרעון, יוכלו לשלם את תמורתם. נתבע 2 העיד בעניין זה, כדלהלן: ש. במאי 2006 כשקנית ב-40,000 ₪ וחודש שהוצאת מכתב לחברת ברותים, נספח ו' לתצהיר התובעת, ב-30/5/06. מצטט קטע מהמכתב. זה אתה כתבת? ת. כן, אני מאשר שאני כתבתי. ש. למחרת בבוקר משכת סחורה מהתובעת בסכום של 3,318 ₪. נראה לך סביר למשוך סחורה מהתובעת כשבמקביל אתה מודיע לספק אחר שאין לך כיסוי ושלא יפקיד את השיקים? ת. המכתב נשלח ב-30/5 ובמשך חודש יוני כל החודש החברה שניהלתי המשיכה לשלם שיקים ולקנות סחורה מכל מיני ספקים. ברור הוא, שאם קניתי סחורה ב-1/6 מהתובעת, היה לי ברור שאשלם עבורה. ש. גם היה לך ברור שבוע אחרי זה כשמסרת לתובעת 5 שיקים דחויים של 45,000 ₪, גם שבוע אחרי המכתב היה ברור לך שהם ייפרעו? ת. ברור היה לי שהשיקים ייפרעו ועובדה היא שקניתי מהתובעת סחורה ושילמתי בשיק מזומן גם אחרי 1/6. ש. אתה מנסה לצייר תמונה שהיית בטוח שהשיקים ייפרעו, אז למה כתבת את המכתב? ת. כמו שכתבתי במכתב החברה נקלעה למצוקה כספית או קשיים. אני רואה את זה בכלכלה אותו דבר. אפשר לעבור את זה בשלום. ציפיתי לעבור את זה בשלום. ש. וכל כך ציפית לעבור את זה בשלום ששבוע אחרי זה ב-15/6/06, נספח ז' לתצהיר התובעת, שוב פנית לברותים במכתב ומצטט: ... אתה כותב לספק שלך שמצבך לא טוב ואתה מתכוון לגלגל את החוב על ספקים אחרים, למי הכוונה? ת. הספקים האחרים בוודאי ובוודאי שזה לא התובעת, כי התובעת כבר לא נתנה לי סחורה באשראי, דבר שמוסיף לקשיים הכספיים של החברה אם אין לה סחורה. ודאי שזה לא התובעת "הספקים האחרים". מפנה לפיסקה הראשונה בדף 2 ומצטט. "אני מאמין שאמשיך לשרוד..." (עמ' 14 לפרוטוקול). בנוסף, העיד נתבע 2: ש. מנהל התובעת הרגיש בתחילת יוני שיש לכם בעיות ולכן התחיל למכור לכם סחורה במזומן. אתה כמנכ"ל החברה לא ידעת קודם לכן שיש לכם בעיות? ת. קשיים ו/או בעיות לא גורמים לחברה ליפול. כשספק מפסיק למכור סחורה לחברה, זה יכול להביא לנפילתה... (עמ' 15 לפרוטוקול). לאור עדותו שוכנעתי, כי הנתבעים נתנו את השיקים בתום לב ומתוך אמונה, כי יוכלו לפרוע אותם במועד וכי לא היה בהתנהלותם כל ניסיון להונות את התובעת. גם העובדה שהנתבעים המשיכו לרכוש סחורה מהתובעת, על אף שכבר דרשה מהם לשלם במזומן, מלמדת, כי הנתבעים לא פעלו בכוונת זדון, מתוך רצון לקבל סחורה מהתובעת מבלי לשלם תמורתה, אלא על מנת להוציא את החברה מהקשיים אליהם נקלעה ולעמוד בכלל התחייבויותיהם. טענת התובעת, כי הנתבעים עשו בה שימוש על מנת להקטין את חובותיהם האישיים נטענה בעלמא, לא פורטה ולא הוכחה כדבעי. סיכומו של דבר, יש לתת אמון בגרסת הנתבעים, שכאשר נמסרו שיקים שזמן פרעונם חל 120 יום ממועד האספקה, כמקובל בענף ולא על מנת להתחמק מתשלום, האמינו, כי יוכלו לפרוע את השיקים ולעמוד בהתחייבויות החברה. יתרה מכך, הנתבעים עשו כל שביכולתם על מנת שהחברה תצליח בעסקיה ותצליח לעמוד בהתחייבויותיה. בדיעבד ניתן לראות, כי מאמציהם לא נשאו פרי. נסיבות אלו אינן הנסיבות החריגות אליהן מתייחס הדין, כנסיבות בהן ניתן לסטות מהכלל בדבר אישיותה המשפטית העצמאית של החברה או לחייב מנהלים באופן אישי בחובות החברה. על כן, דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. הרמת מסךחובת הגילוי