א. התובע הגיש תביעה כנגד חברות גני נעלה וגני עינב וכנגד מר ישראל בן אהרון ומר יצחק מנדלסון על סך 503,500 ₪ ועל סך 133,500 דולר. הפירוט המדויק קיים בבירור הדין. ב. התובע הוכיח בבית הדין את הסכומים שהוזכרו לעיל, ואכן חוב בסכום זה מוטל על החברה הנ"ל. ג. מר יצחק מנדלסון חייב באופן אישי לדאוג להשבת החוב לתובע, אם מכספי החברה ואם מרכושו האישי. ד. לא הוכח שמר בן אהרון חייב באופן אישי לשלם את החוב לתובע. ה. פסק דין זה אינו פוטר את מר בן אהרון מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה, ביה"ד לא עסק בשאלה זו". 8. מאחר שפסק הבוררות השאיר את שאלת אחריות הנתבע מכוח "הרמת מסך" מבלי לדון בה, פנה התובע, כך לטענתו, אל הנתבע במהלך חודש ינואר 2007 וביקש ממנו להסכים שבית הדין יכריע גם בשאלה זו, אך לטענתו, הנתבע סירב לכך (שם, נספחים ב' ו-ג'). ביום 9.7.2007 הגיש התובע אל בית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק הבוררות (ה"פ 6234/07). משלא הוגשה התנגדות, אישר בית המשפט ביום 17.10.2007 את פסק הבוררות בפסק-דין (הבקשה ופסק הדין - שם, נספחים ד' ו-ה'). ביום 31.12.2007 הוגשה התביעה הנדונה, שבה תבע התובע מהנתבע סך של 1,237,426 ₪, המהווה את מלוא הסכום שנקבע בפסק הבוררות, וזאת על יסוד פסק הבוררות, שאושר בפסק-דין. ההליכים לביטול פסק הבוררות 9. בטרם נפנה אל התביעה הנדונה, נקדים את המאוחר ונוסיף, כי חרף אישורו של פסק הבוררות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בימים אלו מתבררות לפניו (כבוד השופט בן-ציון גרינברגר) שתי בקשות שהגישו הנתבע והחברות לביטול פסק הבוררות. בקשות אלו, כפי שעוד יובהר להלן, הוגשו לאחר שבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף בין השאר, מחמת מעשה בית-דין, נדחתה וכך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש על ההחלטה שדחתה את בקשתו זו. ביום 28.12.2009 עתר הנתבע אל בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות (ה"פ 8510/09). בבקשה זו טען, כי מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) בחוק הבוררות, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק הבוררות), שלפיה פסק בוררות יבוטל, אם הוכח כי "קיימת עילה שעל-פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד". הנתבע טען, שחודש אוגוסט 2009 גילה באקראי במרתף ביתו ששימש למשרדי החברות, פנקסי המחאות, המעידים לטענתו, שהתובע ומנדלסון מעלו בכספי החברות. לטענת הנתבע, השניים שילמו עבור בניית בתיהם הפרטיים בכספי החברות בכך שזייפו את חתימתו. הנתבע אף הגיש בעניין זה תלונה למשטרת ישראל וככל הנראה תיק החקירה ממתין כיום להחלטת הפרקליטות אם להגיש כתבי-אישום. בהקשר זה נעיר, כי הודעות שנגבו במסגרת חקירה זו הוגשו ברשות בית המשפט, בשלב מאוחר אל התיק הנדון, והן מהוות חלק מהראיות (ת/47 עד ת/57). תביעה זו לביטול פסק הבוררות נדחתה מטעמים טכניים (אי התייצבות בא-כוח הנתבע לדיון) בהחלטה מיום 6.4.2010. עוד הוסיף בית המשפט (כבוד השופטת רות שטרנברג-אליעז) "למעלה מן הנדרש", כי נראה שהסיכויים לביטול פסק הבוררות "קלושים ביותר". עוד בטרם ניתנה ההחלטה האמורה, ביום 25.3.2010, הגיש הנתבע אל בית המשפט המחוזי בירושלים המרצת פתיחה נוספת (ה"פ 45339-03-10), אשר הוגשה מטעם הנתבע וגם מטעם שתי החברות, שאף בה התבקש בית המשפט להצהיר על בטלות פסק הבוררות. בקשה זו נומקה בכך שהחברות לא היו צד להסכם הבוררות ומשכך, בית הדין לא היה מוסמך ליתן פסק בוררות המחייב אותן בתשלום כלשהו. בית המשפט (כבוד השופטת רות שטרנברג-אליעז) דחה גם בקשה זו, בהחלטה מיום 15.4.2010, בקובעו כי "התובענה בה"פ 8510/09 נדחתה ביום 6.4.2010 לגופה. לאור האמור אין מקום לבקשות נוספות הקשורות אל התובענה". 10. הנתבע הגיש שתי בקשות רשות ערעור אל בית המשפט העליון שבהן ביקש לבטל את שתי ההחלטות האמורות (רע"א 3522/10 הוגשה בעניין ה"פ 8510/09; רע"א 9417/10 הוגשה בעניין ה"פ 45339-03-10). בית המשפט העליון החליט על מתן רשות ערעור בשתי הבקשות, אשר שתיהן נדונו כערעורים לגופם (במסגרתם נדונה בהרחבה גם הסוגיה של אי התייצבות בא-כוחו של בעל-דין לדיון). בפסק הדין מיום 6.3.2012 קבע בית המשפט (כבוד השופט י' דנציגר, בהסכמת כבוד השופטים ס' ג'ובראן וא' רובינשטיין), כי הדיון בבקשות לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות יושב אל בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר ידון בהן לגופן. בהתאם לכך וכאמור, בימים אלו נשמעות שתי התובענות בעניין זה ונראה כי נקבעו מספר מועדי הוכחות ובכל מקרה, טרם ניתן פסק-דין. 11. סיכומי טענות הצדדים בתביעה הנדונה הוגשו עוד בשנת 2011, בטרם ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון המורה על קיום דיון בבקשות שהגיש הנתבע לביטול פסק הבוררות. לאחר מתן פסק-דין זה, הגיש הנתבע ביום 20.3.2012 הודעה לבית המשפט על מתן פסק הדין. בעקבותיה הגיש התובע תגובה ארוכה, שאליה צורפו פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון והנתבע השיב לכך ביום 5.4.2012. למרות חידוש הדיון כאמור, בבית המשפט המחוזי, איש מהצדדים לא ביקש להשהות את מתן פסק הדין בתביעה הנדונה עד אחרי הכרעה בשתי התביעות המתבררות כאמור, בבית המשפט המחוזי. כך גם לא ידוע אם אל בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה בעניין. בדיקה טכנית של ההליכים בבית המשפט המחוזי (באמצעות מערכת "נט המשפט") העלתה, שנקבעו מספר מועדי דיונים במהלך התקופה הקרובה. הגשת התביעה הנדונה והבקשה לסילוקה על הסף 12. את התביעה הנדונה הגיש התובע כאמור, ביום 31.12.2007 ובמסגרתה תבע מהנתבע את מלוא הסכום שנפסק בפסק הבוררות, בעודו משוערך ליום הגשת התביעה ובסך הכול, על-פי טענת התובע, סך של 1,237,426 ₪. בכתב התביעה טען התובע, כי פסק הבוררות שאושר בפסק-דין מקים מעשה בית-דין ופלוגתות פסוקות. עוד טען התובע, כי בהיות הנתבע בעל מניות, מנהל ונושא משרה בחברות, הרי שמכוח הוראות חוק רבות שאותן פירט ומכוח החובה לנהוג בתום לב, אחראי הוא באופן אישי לכל המצגים שמנדלסון הציג לתובע ולכל ההתחייבויות שמנדלסון התחייב כלפיו. עוד טען התובע, כי בתפקידיו האמורים, הפר הנתבע כלפיו וכלפי שתי החברות את חובת הזהירות בכך שלא פעל כפי שמנהל ונושא משרה סביר היה פועל בנסיבות העניין; הפר את חובת האמונים כלפי החברות וכלפי התובע, בכך שפעל תוך ניגוד עניינים בין טובתו האישית וטובת חברות אחרות שבשליטתו; חב באופן אישי בחובות החברות; ניהל את החברות באופן שיש בו כדי להונות את התובע; הנתבע ניהל את החברות ביודעין בדרך של נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן לפרוע את חובותיהן וזאת תוך ניצול התובע; ניהל את החברות ב"מימון דק" ללא קבלת ליווי בנקאי, ללא השקעה כספית מצדו או בהשקעה נמוכה ביחס להיקף ההתחייבויות שהתחייבו בהן החברות; ניהל את החברות תוך עירוב נכסים בין נכסיו הפרטיים לבין נכסי החברות; פעל בדרך של העדפת נושים. לאור כל אלו טענן התובע, כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובותיהן של החברות כלפי התובע, וזאת בעיקר משיקולי צדק ויושר ובשים לב לאופן שבו נוהלו החברות. 13. כתב ההגנה הוגש ביום 27.1.2008 ובמסגרתו טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה בין השאר מטעמים אלו: התיישנות התביעה; מעשה בית-דין והשתק פלוגתה; חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט להידרש לתביעה; היעדר יריבות. כן טען הנתבע כי יש לדחות את תביעה גם לגופה. כל זאת מן הטעמים שעוד יפורטו בהמשך הדברים. 14. ביום 27.2.2008 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף (בש"א 6369/08) ובה חזר על כל טענות הסף שטען בכתב ההגנה וכן הוסיף, כי יש לדחות את התביעה על הסף אף בשל חוסר תום-לב בהגשתה, בכך שיש בה כדי להווות שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. תגובת התובע הוגשה ביום 17.4.2008 ועל כך השיב הנתבע ביום 7.5.2008. הבקשה, התגובה והתשובה שהוגשו, היו מפורטות ובמסגרתן נטענו כל הטענות בהרחבה רבה. ביום 12.6.2008 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט י' מילנוב), הדוחה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף. בהחלטתו (הקצרה מאד) נאמר כי אף הנתבע מסכים לכך כי "השאלה היחידה שהותיר פסק הבוררות ללא הכרעה" היא "האם יש לבצע הרמת מסך". לפיכך נקבע כי "די בכך כדי ... [ש]לא ניתן בשלב זה להורות על דחייה על הסף, ויש צורך לקיים בירור ויתכן אף לשמוע ראיות, שכן אין חולק כי בפסק הבוררים נקבע במפורש כי 'פסק דין זה אינו פוטר את מר בן אהרון מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה, בה"ד לא פסק בשאלה זו'". טענת חוסר הסמכות העניינית נדחתה אף היא מהטעם ש"הרמת מסך יכולה להיעשות על-ידי כל בית משפט או בית-דין ולאו דווקא בית המשפט המחוזי". בדומה, נדחתה טענת ההתיישנות, מהטעם ש"פסק הבוררים אושר רק ביום 17.10.2007" ולכן "נראה כי לא חלה במקרה דנן התיישנות". הנתבע הגיש אל בית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשתו לדחיית התביעה על הסף (בר"ע 596/08), אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט (כבוד הנשיאה מוסיה ארד) מיום 13.11.2008. בעניין הטענה של מעשה בית דין נקבע, כי יש לדחותה בשל כך "שבפסק הבוררות נקבע, באופן ברור, כי המבקש [צ"ל: המשיב] יוכל להמשיך לתבוע את השבת כספו מהמשיב [צ"ל: המבקש] באמצעות טענה של 'הרמת מסך' גם לאחר מתן פסק הבוררות. פסק הבוררות אושר על-ידי בית המשפט המחוזי מבלי שהוגשה לכך התנגדות מטעם המשיב [צ"ל: המבקש], ודינו כפסק-דין של בית-משפט מחוזי, לרבות לעניין הקביעה האמורה. משאושר פסק הבורר, לרבות הקביעה לפיה המשיב יוכל להמשיך ולתבוע את המבקש בטענה של הרמת מסך, אין עוד מקום לטענת המבקש לפיה היה על המשיב לטעון להרמת מסך כבר בהליך הבוררות וכעט הוא מושתק מלעשות כן, או לטענתו החלופית, לפיה היה על הבוררים להכריע בטענה זו לגופה, ומשלא עשו כן, היה על המשיב, ככל שביקש להעלות טענה זו כלפי המבקש, לבקש את תיקון פסק הבורר. מדובר למעשה בטענות התוקפות את התנהלות המשיב והבוררים בהליך הבוררות ואת הקביעה האמורה בפסק הבוררות, ולכן, גם אם נניח כי יש בהן ממש - ואיני קובעת זאת - לא ניתן להעלותן לאחר שאושר פסק הבוררות, שבו נקבע, כאמור, כי המשיב יוכל להמשיך ולתבוע את המבקש בטענה של הרמת מסך". בעניין טענת ההתיישנות נקבע, כי אף דינה להידחות וזאת בשל כך שבנסיבות הנדונות מתקיימות הנסיבות המפורטות בסעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שעל-פיו אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את הזמן שחלף מאז פתיחת הליך הבוררות ועד דחיית התביעה. הליכי הביניים בטרם שמיעת הראיות 15. נוסף על הבקשה לדחיית התביעה על הסף, התקיימו במסגרת התובענה הנדונה הליכי ביניים רבים, כפי שגם פורטו בהרחבה בהחלטה מפורטת של בית-משפט זה מיום 24.8.2010. להלן יפורטו עיקריהם בתמצית. 16. במקביל להגשת התביעה ביום 31.12.2007 הגיש התובע בקשה להטלת עיקול זמני על נכסיו השונים של הנתבע (בש"א 8982/07). במספר החלטות של הרשם ובין השאר, לאחר הליכים שונים, הוטלו עיקולים בהתאם למבוקש. בהחלטה מיום 9.4.2008 דחה הרשם את בקשת הנתבע מיום 28.1.2008 (בש"א 5693/08) להורות על ביטול העיקולים הזמניים. בהחלטה נוספת, מיום 29.5.2008, דחה הרשם בקשה מיום 14.4.2008 לעיון מחדש בהחלטות בעניין הטלת העיקולים הזמניים (בש"א 7611/08). ביום 1.4.2008 הגיש הנתבע בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (בש"א 7218/08) ואף בקשה זו נדחתה בהחלטת הרשם מיום 29.5.2008. ביום 17.6.2009 הגיש הנתבע ערעור על שתי החלטות הרשם האמורות, זו הדוחה את הבקשה לעיון מחדש בהחלטות בעניין העיקולים וזו הדוחה את הבקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (בש"א 9119/08). ערעורים אלו נדחו בפסק-דין של בית-משפט זה (כבוד השופט י' מילנוב) מיום 10.7.2008. במסגרת בקשת רשות הערעור הנזכרת, שהגיש הנתבע אל בית המשפט המחוזי (בר"ע 596/08), שבה ערער על דחיית בקשתו לסילוק התביעה על הסף, ביקש הוא לערער גם על דחיית ערעורו על החלטות הרשם בעניין העיקולים, אולם גם בעניין זה נדחתה בקשת רשות הערעור (החלטה מיום 13.11.2008 שהוזכרה לעיל). בעקבות החלטת הרשם מיום 13.5.2009 להרחיב את הצו המורה על עיקול זמני, הגיש הנתבע ערעור על החלטה זו (בש"א 4777/09), אשר נדון בבית משפט ונדחה בהחלטת בית השמפט (כבוד השופט י' מילנוב) מיום 14.9.2009. על החלטה זו הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 1083/09), אך בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 3.2.2010 (כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ). 17. ביום 23.2.2009 הגיש הנתבע בקשת ארכה להגשת הודעה לצד שלישי (בש"א 2432/09), שאותה ביקש להגיש נגד קרונר, זלוטולוב מנדלסון ומלכיה מנדלסון (שמעוני), בתו של מנדלסון (להלן גם - מלכיה), שעל-פי הנטען מניותיו של הנתבע הועברו אליה מכוח הסכם מיום 11.9.2000. בהחלטה מיום 5.5.2009 נעתר בית המשפט לבקשה ולנתבע ניתנה ארכה בת שלושים יום לשם כך. ביום 26.5.2009 הגיש הנתבע בקשה לפטור אותו מתשלום אגרת משפט בגין משלוח ההודעה לצד שלישי (בש"א 4630/09). בקשתו זו נדחתה בהחלטה מיום 4.11.2009, שבה נקבע כי לנתבע ניתנה ארכה בת עשרים ואחד יום לתשלום האגרה וכי אם לא תשולם, תימחק ההודעה לצד שלישי ללא צורך במתן החלטה נוספת. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו הגיש הנתבע ביום 23.11.2009 (בש"א 8488/09), אשר נדחתה בהחלטה מיום 18.1.2010. בסופו של דבר, נמחקה ההודעה לצדדים השלישיים. מטעם זה גם לא התבררה הבקשה שהגישו אותם צדדים השלישיים לסלק את ההודעה נגדם על הסף (בש"א 5524/09 מיום 30.6.2009. ראו לעניין זה החלטה מיום 14.9.2009). ביום 30.9.2009 הגיש הנתבע בקשה לאפשר את צירופם של נתבעים נוספים (מנדלסון, זלוטולוב ומלכיה), אך בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 18.1.2010 (בש"א 7341/09). 18. ביום 29.10.2009 הגיש הנתבע בקשה לתיקון כתב ההגנה (בש"א 7978/09). בבקשה זו חזר הנתבע על טענותיו בתצהיר שצורף לבקשה הנזכרת לצירוף נתבעים נוספים (בש"א 7341/09 הנ"ל), שעיקריהן כבר הוזכרו לעיל. כאמור, על-פי טענת הנתבע, במהלך קיץ 2009 הוא מצא בחדר במרתף ביתו, ששימש את משרדי חברת גני נעלה, פנקסי שוברים של המחאות החברה. על-פי טענת הנתבע, באותם שוברים נמצאו חתימות מזויפות, הנחזות להיות חתימותיהם של הנתבע ושל זלוטולוב, שהיו מורשי החתימה בחברה. עוד נטען, כי במהלך חודשים ספטמבר ואוקטובר 2009 התבררו לנתבע עובדות חדשות, שעליהן לא ידע קודם לכן ואף לא ידע עליהן בעת ניהול הליכי הבוררות. עובדות אלו הן, שחתימות מזויפות של התובע ושל מנדלסון בהמחאות של שתי החברות שימשו את התובע לתשלומים עבור בניית הבית הדו-משפחתי שבנו התובע ומנדלסון. בהחלטה מיום 18.1.2010 דחה בית המשפט (כבוד השופט י' מילנוב) את הבקשה לתיקון כתב ההגנה. בהחלטה זו נקבע בין השאר, כי בניגוד לאמור בהחלטה מיום 6.12.2009, לא פירט הנתבע אלו תיקונים הוא מבקש לכלול בכתב ההגנה המתוקן. עוד הוסיף בית המשפט בהחלטה, כי הוא "נוטה למסקנה (בלי לקבוע מסמרות), כי מדובר בבקשה אשר הוגשה לשם סחבת בלבד". 19 ביום 1.2.2010 הגיש הנתבע בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 18.1.2010, שבה נדחתה בקשתו לתיקון כתב ההגנה, שבמסגרתה ביקש לאפשר לו לתקן את כתב ההגנה, להגיש תביעה שכנגד ולהתיר לו לפצל את סעדיו. אל הבקשה צורף נוסח של כתב ההגנה המתוקן וכן נוסח של כתב תביעה שכנגד, שבמסגרתו ביקש הנתבע לחייב את אותם נתבעים בסכום של 1,915,907 ₪ (בש"א 1714/10). עוד בטרם הוגשה הבקשה האחרונה לעיון חוזר, הגיש הנתבע אל בית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנזכרת מיום 18.1.2010 (רע"א 4050/10), אשר נדחתה בהחלטה מיום 25.4.2010. בדחותו את הבקשה קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' יעקובי) בין השאר, כי אין בדחייה זו כדי לחסום את המבקש מהגשת בקשת רשות ערעור מתאימה, לאחר שתוכרע הבקשה לעיון חוזר. 20. החלטה מפורטת בעניין הבקשה לעיון חוזר ניתנה ביום 24.8.2010, שבה אף כנזכר לעיל, פורטו עיקרי ההליכים שהתנהלו מאז הוגשה התביעה. כן נאמר, כי בקשה זו הוגשה סמוך לאחר שביום 28.1.2010 כבר נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה וכן נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. מאז ועוד בטרם ניתנה ההחלטה הנדונה, הוגשו התצהירים בהתאם לאותה החלטה ונקבעו מועדים לשמיעת העדויות. כאמור בהחלטה, בתצהירו של הנתבע התומך בבקשה, הצהיר הוא בין השאר, כי קודם לגילוי פנקסי ההמחאות, לא ידע שמנדלסון והתובע השתמשו בהמחאות מזויפות כדי לגנוב את כספי החברות לצרכיהם הפרטיים, ובין השאר לשם מימון רכישת המגרש לבניית ביתם ולמימון בנייתו. עוד פירט הנתבע שורה של עובדות חדשות אשר לטענתו, הצדיקו עיון מחדש בהחלטה הקודמת, שדחתה את בקשתו לתיקון כתב ההגנה. עיקרי העובדות החדשות שמנה הנתבע היו אלו: ביום 17.11.2009 הגיש הנתבע תלונה למשטרה נגד התובע ונגד מנדלסון. לאחר שבמהלך חודש דצמבר 2009 המציא הנתבע למשטרה מסמכים נוספים, נאמר לו במשטרה, כי יש בראיות החדשות כדי להוות ראיות לכאורה להוכחת העבירות הפליליות שבגינן הוגשו התלונות. בנוסף לכך טען הנתבע בתצהירו, כי על יסוד אותה התפתחות שבגינה כאמור, הוגשה התלונה למשטרה, הגיש הוא ביום 28.12.2009 בקשה אל בית המשפט המחוזי בירושלים להורות על ביטול פסק הבוררות ועל ביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את פסק הבוררות (ה"פ 8510/09 מחוזי ירושלים, שהוזכר לעיל). הנתבע אף טען בתצהירו, כי היחידה החוקרת במשטרה מסרה לו כי לאור הממצאים שנאספו עד אותו שלב, נראה שיוגש כתב אישום חמור נגד התובע ונגד מנדלסון. על יסוד עובדות אלו טען הנתבע, כי אם לא יתאפשר לו לתקן את כתב ההגנה, לא יוכל הוא להתגונן כראוי ואף לא יוכל לפרוש בפני בית המשפט את המסכת העובדתית במלואה. הנתבע הוסיף ונימק, כי לטענתו, פסק הבוררות הושג במרמה על סמך עדויות שקר והונאת הבוררים וכי מטעם זה וכאמור, הוגשה אל בית המשפט המחוזי הבקשה לביטול פסק הבוררות. בתשובה לבקשה טען התובע, כי הבקשה הנדונה היא חוליה נוספת בשרשרת בלתי פוסקת של בקשות ושל ערעורי סרק שמגיש הנתבע, בעוד שהדרך להשיג על ההחלטה שדחתה את בקשתו, היא באמצעות בקשת רשות ערעור ולא בבקשה לעיון חוזר בהחלטה. התובע טען, כי בדרך זו מבקש הנתבע "להשחיל" תביעה שכנגד למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה. כן טען, כי הטענה בדבר זיוף ההמחאות עמדה בבסיס הבקשה לתיקון כתב התביעה שהגיש הנתבע ושנדחתה. לפיכך טען התובע, כי אין בהגשת התלונה למשטרה או בהגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, כדי להוות נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר בהחלטת בית המשפט. על כך השיב הנתבע, כי הממצאים והעובדות החדשים לא היו קיימים בעת שהוגשה הבקשה המקורית (ביום 29.10.2009), ולפיכך יש להיעתר לבקשתו לעיון מחדש בהחלטה. בהחלטה האמורה (מיום 24.8.2010), נדחתה הבקשה לעיון מחדש מששה טעמים אלו: ראשית, אין מדובר בשינוי נסיבות כטענת הנתבע, אלא בשינוי טענות שנועדו לגרימת סחבת נוספת, "שהרי 'נסיבות חדשות אלו' אינן אלא פרי מעשיו וטענותיו של הנתבע עצמו". שנית, התנהלות הנתבע מאז הוגשה התביעה "על-פי התרשמותי (ובלי לקבוע מסמרות), היא ליצור סחבת ולמנוע את הדיון לגופו של עניין בשתי השאלות העיקריות העומדות להכרעה". שאלות אלו, כפי שנקבע, הן אם מעשי הנתבע או מחדליו מבססים הרמת מסך בינו לבין החברות ואם תינתן לכך תשובה חיובית, כי אז תידרש הכרעה בשאלת הסכום שיהיה על הנתבע לשלם לתובע. שלישית, לא הייתה כל מניעה שהנתבע יגיש את התלונה במשטרה בחודש אוגוסט 2009, מיד לאחר מציאת פנקס ההמחאות ובטרם הוגשה הבקשה המקורית לתיקון כתב ההגנה. "הרושם העולה, אך בלי לקבוע מסמרות, כי הנתבע הגיש תלונתו במשטרה בשלב זה רק כדי ליצור בסיס 'יש מאין' לבקשתו דנן 'לעיון נוסף'". רביעית, הבקשה לתיקון כתב ההגנה ולהגשת תביעה שכנגד היא "למעשה בבחינת 'אותה הגברת בשינוי אדרת'" של הבקשות לצרף את אותם נתבעים אל כתב התביעה וכן של הבקשה להגשת הודעה לצד שלישי, ששתיהן נדחו. כזכור, ההודעה לצד שלישי נדחתה בשל דחיית בקשת הנתבע בעניין פטור מתשלום אגרת המשפט. כך שאם הנתבע לא יכול היה לשלם את האגרה עבור הליך זה, לא ברור כיצד ישלם את אגרת המשפט בגין התביעה שכנגד. חמישית, אין כל מניעה שהנתבע יגיש תביעה נפרדת נגד התובע והאחרים שבמסגרתה יטען את הטענות שנטענו בבקשה. שישית, " ... בדעתי, בכל הכבוד, לשים סוף לסחבת ולשמוע את התביעה דנן במועדים שנקבעו. בהקשר זה יש לציין, שלא רק לנתבע זכויות - אלא גם לתובע, וזכותו הבסיסית היא שתביעתו תידון בכל ההקדם האפשרי". הפלוגתות שנקבעו להכרעה 21. בדיון שהתקיים ביום 28.1.2010 (בטרם הוגשה הבקשה הנזכרת לעיון חוזר בהחלטה הדוחה את הבקשה לתיקון כתב הגנה, ולהגשת תביעה שכנגד נגד מספר נתבעים), קבע בית המשפט את הפלוגתות הטעונות הכרעה, ונקבע כי רק לגביהן רשאים הצדדים להגיש את ראיותיהם, כלהלן: "1.1 האם מעשיו ו/או מחדליו של הנתבע ואיזה מבססים הרמת המסך בינו לבין החברות גני נעלה בע"מ ו/או גני עינב בע"מ וחיובו באופן אישי כלפי התובע? 1.2 אם יש להרים את המסך ומהו הסכום שבו יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע? 1.3 האם התביעה חלקה או כולה התיישנה? 1.4 את מי יש לחייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד וכמה?" התצהירים שהוגשו, העדויות שנשמעו וכן הליכי ביניים נוספים 22. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית ביום 28.3.2010 שכללו תצהיר שלו, של מנדלסון, של זלוטולוב ושל חתאם מסארווה (קבלן שבנה בגני עינב) וביקש לזמן לעדות גם את אתי ברכיה (מי שהייתה המזכירה של החברות). אל תצהירי התובע צורפו רק חמישה נספחים (שהוזכרו לעיל), אשר כללו את פסק הבוררות (נספח א'), פניות התובע אל בית הדין ואל הנתבע לאחר שניתן פסק הבוררות (נספחים ב' ו-ג'), הבקשה שהוגשה אל בית המשפט המחוזי לאישור פסק הבוררות ופסק הדין המאשר את פסק הבוררות (נספחים ד' ו-ה'). הנתבע הגיש תצהירי עדות ראשית ביום 4.7.2010 שכללו תצהיר שלו, של הקבלן מר דאוד זלום (קבלן שבנה בית דו משפחתי עבור התובע ומנדלסון בגבעת הזית בישוב אפרת), של מר חיים פלק (יו"ר עמותת הזית) ושל אברהם ברוכי (מהנדס שתכנן את ביתו של התובע). כן ביקש לזמן לעדות את מר בנימין בן-דוד (אביו של התובע). אל תצהירי הנתבע צורפו עשרות מסמכים ובין השאר גם כל מסמכי תיק הבוררות (חלקם צורפו ביום 16.1.2011). לאחר שהוגשו תצהירי התובע, הגיש הנתבע התנגדות לאמור בתצהירים מטעמים שונים והתובע הגיב לכך. בהחלטה שניתנה בתום הדיון מיום 15.7.2010 נדרש בית המשפט לבקשה ובהחלטה כללית נקבע כי בהתאם להחלטה מיום 28.1.2010 (שבמסגרתה נקבעו הפלוגתות והמועדים להגשת תצהירי עדות ראשית), לא יורשו "שינוי חזית ... עדויות שמיעה, סברה וכיו"ב". 23. במסגרת שמיעת הראיות התקיימו חמש ישיבות הוכחות. מטעם התובע העידו העדים הבאים: בישיבה הראשונה מיום 4.1.2011 העיד התובע שבין השאר, השלים בעל-פה את עדותו הראשית בעניין הטענות החדשות שנטענו נגדו בעקבות המסמכים שעל-פי טענת הנתבע התגלו לו רק לאחר הגשת כתב ההגנה (עדות התובע - עמ' 54-25). בישיבה השנייה מיום 6.1.2011 העידה מטעם התובע הגב' אסתר ברכיה, מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה ולכן גם עדותה הראשית נשמעה בעל-פה (עמ' 77-56), וכן החלה עדותו של יצחק מנדלסון, אשר הסתיימה בישיבה השלישית מיום 19.1.2010 (עמ' 121-77). מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: הנתבע העיד בישיבה הרביעית מיום 28.3.2011 (עמ' 151-124). כן העידו באותה ישיבה משה זלוטולוב, שהגם שהגיש תצהיר מטעם התובע, הוא לא העיד מטעמו ולכן הוזמן להעיד מטעם הנתבע ומטעם זה גם עדותו הראשית נשמעה בעל-פה (עמ' 170-152), המהנדס אברהם ברוכי (עמ' 175-170), וחיים פלק (עמ' 179-176). בישיבה החמישית מיום 10.4.2011 העידו בנימין בן-דוד (אביו של התובע) (עמ' 184-181). לאחר שהעד דהוד זלום לא התייצב לישיבה זו וגם לא לישיבה נוספת שאליה הוזמן, שנקבעה לתאריך 18.5.2011, נדחתה בקשת הנתבע לזמנו באמצעות צו הבאה וכן נדחתה בקשתו לקביעת מועד נוסף לשמיעת עדותו. בישיבה זו (מיום 18.5.2011) נקבע כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב במועדים שנקבעו. 24. לשלמות הדברים נזכיר שני הליכי ביניים נוספים שהתקיימו במסגרת התביעה הנדונה (בנוסף להליכי ביניים נוספים, שלא נראה שיש חשיבות לפרטם במסגרת זו): ביום 23.12.2010 הגיש הנתבע בקשה לדחיית המשך הדיונים בתביעה הנדונה עד אחרי שתוכרענה בקשות רשות הערעור שהגיש אל בית המשפט העליון בעניין דחיית בקשותיו לביטול פסק הבוררות (רע"א 3522/10 ורע"א 9417/10, שהוזכרו לעיל). בהחלטה מיום 30.12.2010, שניתנה לאחר קבלת תגובת התובע, נדחתה הבקשה (ללא הנמקה). ביום 4.1.2011 הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן, אשר נסמכה על ממצאי חוות-דעה של מומחה מז"פ, אשר במסגרת החקירה הפלילית שהתנהלה בעקבות תלונת הנתבע אל המשטרה שהוזכרה לעיל, שלפיה נראה כי החתימות על ההמחאות שנמצאו, זויפו בידי מנדלסון. על-פי החלטת בית המשפט, הגיש הנתבע ביום 9.1.2011 הנמקה מדוע אין למחוק כתב הגנה זה. ביום 10.1.2011 ניתנה החלטת בית המשפט, המורה על מחיקת כתב ההגנה שהוגש כאמור. הטעם להחלטה זו היה, כי אין לראות בחוות-דעתו של מומחה מז"פ מטעם המשטרה משום חוות-דעה של מומחה שבעקבות הגשתה ניתן לתקן כתבי טענות, אף בלא קבלת רשות לכך מבית המשפט (בהתאם לתקנה 136 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). 25. לאחר תום שמיעת הראיות הגיש הנתבע שתי בקשות להתיר לו להגיש מסמכים נוספים. בקשה אחת הוגשה ביום 25.4.2011 ובהחלטה מיום 29.6.2011 התקבלה הבקשה ונקבע שהנתבע רשאי להגיש שני מכתבים מטעם מפרקי החברות בעניין חובותיהן (סומנו נ/5 ו-נ/6). הבקשה השנייה הוגשה ביום 23.6.2011 ובה ביקש הנתבע בין השאר, להתיר לו להוסיף את ההודעות שנגבו במסגרת חקירת המשטרה וכן ביקש לדחות את מועדי הגשת סיכומי הצדדים עד תום ההליך הפלילי. סיכומי התובע הוגשו עוד ביום 10.7.2011 ולפיכך בהחלטה מיום 17.7.2011 נקבע על-פי הצעת הנתבע, כי ההודעות שנגבו כאמור, יוגשו וכי התובע יורשה להשלים את סיכומי טענותיו עד המועד שנקבע. כן נקבע מועד להגשת סיכומי הנתבע. הבקשה לעכב את הגשת הסיכומים עד תום ההליך הפלילי נדחתה. זאת בין השאר, גם לאור העובדה שבאותה עת (וככל הנראה עד היום), טרם הוחלט אם יוגשו כתבי אישום. בהתאם להחלטה זו הוגשו ההודעות ועל-פי החלטה מיום 22.8.2011, סומנו כמפורט בהחלטה (ת/44 עד ת/57. כן ראו החלטה משלימה מיום 30.10.2011 בעניין הגשת ההודעות וסימונן). סיכומי טענות הצדדים והשלמתם בעקבות ראיות נוספות 26. בהתאם להחלטות האחרונות שהוזכרו בעניין הגשת סיכומי טענות הצדדים, התובע הגיש את סיכום טענותיו ביום 10.7.2011 וביום 1.9.2011 הגיש את ההשלמה לסיכום טענותיו, שבה התייחס להודעות שנגבו במשטרה והוגשו כאמור, לאחר הגשת סיכומיו (שני כתבי הסיכומים של התובע מחזיקים יחד ארבעים ושלושה עמודים מודפסים בצפיפות (רווח של שורה אחת)). סיכום טענות הנתבע הוגש ביום 2.10.2011 (והוא מחזיק תשעים ותשעה עמודים). 27. ביום 20.3.2012 הגיש הנתבע הודעה על מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון מיום 6.3.2012 שבמסגרתו כאמור לעיל, התקבלו בקשות רשות הערעור שהגיש על דחיית הבקשות לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות, ונקבע בו כי הדיון בעניין יוחזר אל בית המשפט המחוזי (רע"א 3522/10 ורע"א 9417/10). בהתאם להחלטה מאותו יום, הגיש התובע ביום 28.3.2013 תגובה לאותה הודעה, שבה פורטו עיקרי ההליכים בעניין בקשות רשות הערעור ואליה צורפו ההחלטות הרלוונטיות, כמפורט לעיל. על כך השיב הנתבע ביום 5.4.2012. ג. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע 28. בטרם יובא פירוט עיקרי טענות התובע, ראוי להעיר שלוש הערות כלליות בעניין טענותיו. הערה ראשונה, עניינה בטענת מעשה בית-דין. את פרק "הטיעון המשפטי" בכתב התביעה פתח התובע בטענה, כי "הקביעות העובדתיות בפסק הבוררות, שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי, מהוות מעשה בית-דין והשתק פלוגתא" בין הצדדים (שם, פסקה 34). טענה זו נעדרה לחלוטין מסיכומי התובע ומהשלמת סיכומיו. המקום היחיד שבו הוזכרה טענה זו בסיכומי התובע הייתה, עת בחר לציין כי טענת מעשה בית-דין שטען הנתבע, שלפיה מכוחה היה מקום לסלק את התביעה על הסף, נדחתה בהחלטת בית המשפט וכי החלטה זו אושרה בהחלטה שניתנה בבקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע (החלטה מיום 13.11.2008 בבר"ע 596/08). עם זאת, כפי שעוד יובהר ויפורט בהמשך הדברים, הלכה למעשה טען התובע כי פסק הבוררות מקים מעשה בית-דין והשתית את עצם הגשת תביעתו, את טענותיו ואת הסכום הנתבע, על אותו מעשה בית-דין, שלקיומו טען. הערה שנייה, עניינה נושא הראיות שעליהן ביקש התובע להסתמך, ככל שעשה כן, לתמיכה בטענותיו. התובע בחר להפנות לקטעים נבחרים מתוך פרוטוקול העדויות ולעשות כן בדרך של העתקת עמודים שלמים מתוך הפרוטוקול אל סיכומי טענותיו. כך מבלי להפנות לאמירות ספציפיות של עד כזה או אחר, כנהוג וכמקובל, אלא בדרך של העתקת עמודים שלמים (העתקת צילומיהם) מתוך הפרוטוקול (ראו למשל, עמ' 25-10 בסיכומי התובע, הכוללים צילומי עמודים מתוך הפרוטוקול).כך גם בהשלמת הסיכומים (שעיקריהם צילומי עמודי פרוטוקול מהתביעה הנדונה ומהליך הבוררות). לעומת זאת, טענות רבות נטענו ללא כל הפניה לראיה כלשהי התומכת בהן. התובע הסתפק באמירות כמו "כפי שהוכח" (ראו למשל, בפסקאות 101, 102, 104, 105, 106, 107, 108 בסיכומי התובע וכן ראו בהשלמת הסיכומים, שבה אין חלוקה לפסקאות), "לא הייתה על כך כל מחלוקת" מבלי להראות שאמנם לא הייתה מחלוקת (ראו למשל, בפסקה 116), "כפי שהתברר" (ראו למשל, בפסקאות 83, 84, 86, 87, 88, 89, 91). כל זאת בעוד שבמרבית המקרים, אין כל הפניה לראיות שמהן לכאורה, "הוכח" הנטען או "התברר". הערה שלישית, עניינה בטענה המשפטית העיקרית של "הרמת מסך". נושא זה המהווה את מוקד התביעה, נטען בסיכומי התובע על פני פסקאות בודדות בהיקף של כעמוד בלבד (פסקאות 108-100 בסיכומי התובע), מבלי לבסס את הטענה בהוראות חוק רלבנטיות (למעט הפניה אל כתב התביעה שבו פורטה רשימה ארוכה וכללית של סעיפי חוק), ואף מבלי לבסס את הטענה בפסיקה רלוונטית או בטיעונים משפטיים מנומקים. התובע אף לא הראה על שום מה לטענתו, התקיימו התנאים המבססים את הרמת מסך ההתאגדות בנסיבות המקרה הנדון, מעבר לאמירות כלליות שנטענו תוך הפרחת סיסמאות וכללים משפטיים, שלא עוגנו בנסיבות הנדונות או בהלכה הפסוקה. 29. התובע הדגיש בטענותיו, כי הפלוגתות היחידות הטעונות הכרעה במסגרת התביעה הנדונה הן אלו שנקבעו בהחלטת בית המשפט מיום 28.1.2010, שעניינן בנושא הרמת מסך ההתאגדות ובשאלה אם התביעה התיישנה. עם זאת והגם שהתובע נמנע מלהזכיר את השם המפורש של "מעשה בית-דין", בפועל, את ההצדקה לתביעתו, את הסכום הנתבע וטענות נוספות (כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים), ביסס התובע על כך שלטענתו, פסק הבוררות מקים מעשה בית-דין שמכוחו הוגשה התביעה הנדונה. סיכום טענות התובע נפתח אפוא, בציטוט חלק ניכר מפסק הבוררות ובטענתו, שבפסק הבוררות נקבע כי אין בו כדי לפטור את הנתבע "מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה". אולם מאחר שבית הדין קבע שהוא נמנע מלעסוק בשאלה זו והתיר לתובע להגיש את התביעה הנדונה, התביעה הוגשה על יסוד "היתר" זה. 30. באשר להיבט העובדתי, לטענת התובע, גרסתו הוכחה. על-פי גרסתו, הוא נשכר כאמור, לעבוד בחברות בתפקיד של נציג היזמים בפני אלו שרכשו את הדירות מהחברות. לטענתו, הוצג לו מצג כי מצבן הכלכלי של החברות איתן. על יסוד מצג זה ולטענתו, הנתבע ומנדלסון לוו ממנו הלוואות פרטיות בהיקף של עשרות אלפי שקלים, שגייס מבני משפחתו, וזאת לאחר שנטען בפניו כי סכומים אלו דרושים לצורך מימון ביניים של הפרויקטים שבנו החברות. לטענתו, רק בדיעבד נודע לו שמנדלסון נתון בקשיים כלכליים. כך גם לטענתו, רק בדיעבד נודע לו על אודות המצב הכלכלי האמיתי של החברות ועל אופן התנהלותן הכספית. בעוד שאילו ידע על כך בעת שהלווה את הכספים, לא היה עושה כן מבלי לקבל בטחונות מתאימות. על-פי טענת התובע, מנדלסון היה היזם של הקמת החברות. אולם מאחר שבעת הקמתן היה בהליכי חדלות פירעון, הוא לא יכול היה להקים את החברות ולנהלן בעצמו. מסיבה זו הסכימו הנתבע ומנדלסון, שהנתבע ירשם בתור בעל הון המניות, ימונה לדירקטור ויהיה מורשה החתימות. כן הוסכם, כי הבעלות בחברה תחולק באופן שווה בין הנתבע למנדלסון, אך מניותיו של מנדלסון יוחזקו בנאמנות בידי הנתבע. כך גם הוסכם כי הנתבע, קבלן במקצועו, יהיה אחראי על הפיקוח ההנדסי של הבניה, אך ימשיך בניהול עסקיו ואילו מנדלסון יינהל בפועל את החברות. עוד טען התובע, כי הוכח שהנתבע ומנדלסון לא השקיעו דבר בחברות עם הקמתן. 31. בעניין ההסתבכות הכלכלית של שתי החברות טען התובע, כי התכנית הייתה לשווק דירות בישובים עינב ונעלה במימון הרוכשים של הדירות, בהתאם להתקדמות הבניה ובלא ליווי בנקאי או השקעה כספית של מנדלסון והנתבע. בשלב מסוים וכדי להוזיל את עלויות הבניה, הוחלט לבנות בעינב מספר דירות במקביל. מאחר שהדירות לא שווקו כמתוכנן, לא נותר מימון לבניית הדירות שכבר שווקו ובשל כך אלו שכבר רכשו דירות, החלו לעצור את התשלומים. כדי להתקדם בבנייה, העביר מנדלסון כסף מגני נעלה, שמצבה הכספי היה טוב יותר, אל גני עינב ובמקביל ניסה לגייס כסף ממקור חיצוני ובין השאר פנה אל התובע, שילווה כספים. לטענת התובע, מעדותו של מנדלסון עולה, שהנתבע היה מודע להלוואות שלווה מהתובע (עדות מנדלסון עמ' 83). למרות אותם כספים שהלווה התובע, על-פי טענתו, לא עלה בידי הנתבע ומנדלסון לייצב את החברות והן קרסו והותירו אחריהן נושים רבים ובהם התובע, רוכשי דירות, קבלנים וספקים. 32. בעניין ניהול החברות והתנהלותן הוסיף התובע, כי לשתי החברות צורפו משקיעים בתמורה להעברת חלק מהון המניות לבעלותם. בגני עינב צורף משה שמואל, כבעל מניות, דירקטור ובעל זכות חתימה ובגני נעלה צורף אבנר קרונר כבעל מניות. לתפקיד דירקטור מטעמו מונה אחיו, זלוטולוב, שגם היה בעל זכות חתימה. על-פי טענת התובע, הוכח ששמואל וזלוטולוב לא היו פעילים בחברות. לטענתו, בשלב מסוים מינה שמואל את בתו של הנתבע, אסתר סאמט, להיות מורשת חתימה מטעמו, בעוד שלטענת התובע, הייתה היא חסרת ניסיון ואילו הנתבע נהג לזייף את חתימתה. באשר לזלוטולוב טען התובע, כי הוכח שכלל לא היה מעורב בענייניה הכספיים של גני נעלה וכי מנדלסון נהג לזייף בידיעתו, את חתימתו על גבי המחאות של גני נעלה. כך לטענת התובע, הועברו מאות אלפי שקלים מגני נעלה לגני עינב, הגם שלמשקיע שאותו ייצג זלוטולוב לא היה כל חלק בגני עינב ולא היה לו אינטרס להעברת הכספים כאמור (בעניין ידיעת זלוטולוב על התנהלות זו של מנדלסון, הפנה התובע לעדותו של זלוטולוב, בעמ' 168). על-פי טענת התובע, זלוטולוב לא היה מוטרד מהמעשים המתוארים, מאחר שעלה בידיו להחזיר למשקיעים שמהם גייס כסף, את כספם. על-פי טענת התובע, מהעדויות שהובאו לפני בית המשפט עולה כי הנתבע היה אחראי על הפיקוח ההנדסי ואילו מנדלסון ניהל את החברות בכל שאר התחומים. עם זאת לטענת התובע, הוכח שהנתבע היה מודע לכל ענייני הכספים של החברות בהיותו בעל מניות, דירקטור ומורשה חתימה בשתי החברות. עוד טען התובע, כי אף הוכח שהנתבע אפשר למנדלסון לנהוג בחברות כרצונו, וכי הוא חתם בשם החברות על הסכמים ועל כיוצא באלו מסמכים, הגם שלא היה מורשה חתימה. אמנם בתחילה הנתבע וזלוטולוב חתמו על ההמחאות, בתור מורשי החתימה, אך בהמשך חתם מנדלסון על ההמחאות בשמם, תוך "זיוף" חתימותיהם. בנוסף לכך, מנדלסון לא קיבל משכרות עבור עבודתו בחברות וגם לא תנאים נלווים כלשהם, וכי הוא נהג למשוך המחאות של החברות לכיסוי הוצאותיו הפרטיות, ולטענת מנדלסון, הדבר נעשה בידיעת כולם. התובע טען, כי אף עלה בידיו להוכיח, כי הנתבע היה מודע לאופן שבו נוהלו כאמור, החברות וכי אין לקבל את טענתו, שלא היה מודע לכך. שכן לטענתו, כדבר שבשגרה העביר מנדלסון סכומים של מאות אלפי שקלים בכספי החברות ואף משך המחאות בסכומים של עשרות אלפי שקלים לכיסוי הוצאותיו הפרטיות. לטענת התובע, אף אין לקבל את טענת הנתבע כי לא היה מודע לכך שבחשבונו הפרטי הופקדו כספים של רוכשי הדירות. 33. עוד טען התובע, כי אין לקבל את טענת הנתבע שלפיה ביום 11.9.2000 נחתם הסכם שעל-פיו נמכרו מניותיו של הנתבע בגני נעלה לקרונר, למלכיה ולתובע תמורת 100,000$ ו-116,000 ₪ וכי החל ממועד זה חדל הנתבע להיות בעל מניות בחברה זו. בעניין זה טען התובע, כי דובר בטיוטת הסכם שנחתם למראית עין בלבד וכי העסקה מעולם לא בוצעה. לטענת התובע, הוא כלל לא נכח במעמד חתימת הסכם זה, התמורה מעולם לא שולמה וכי עוד קודם לכן הוגבל חשבון הבנק של חברת נעלה והמחאותיה לא כובדו. לטענת התובע, אף לא היה כל היגיון כלכלי באותו הסכם. התובע טען, כי אף לא נחתמו כתבי העברת מניות וכי הנתבע המשיך להיות רשום בתור בעל מניות ודירקטור בחברה גם ביום 18.6.2001, כפי שעולה מתדפיס רשם החברות ממועד זה. מתצהיר של הנתבע מחודש דצמבר 2001, שבו ביקש לתקן טעות סופר ברישום המניות של גני נעלה הרשומות ברשם החברות, אף עולה כי במועד זה ובמועד שבו הוגשה התביעה לבית הדין, עדיין היה הנתבע בעל מניות בגני נעלה. באשר לגני עינב המצויה בהליכי פירוק מרצון, הבהיר התובע, כי אין מחלוקת שהנתבע נותר בעל מניות ודירקטור בחברה זו. 34. באשר לפלוגתות ולשאלות המשפטיות, טען התובע כלהלן: באשר לשאלת הפרת חובת הזהירות וחובת האמונים, התובע טען כי הנתבע הפר חובות אלו בניגוד להוראות סעיפים 254-252 בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) וכי עליו לשפות את התובע מכוח הוראות סעיפים 35, 36 ו-63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - פקודת הנזיקין), וסעיף 10 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן - חוק החוזים תרופות). לטענת התובע, הוכח שהנתבע הפר את חובותיו האמורות בכך שמסר את ניהול החברות בידי חדל פירעון (מנדלסון) מבלי לבקר את פעולותיו ולאפשר לו לעשות בחברות כבתוך שלו ובין השאר, העברת מאות אלפי שקלים, עירוב נכסי החברות, העברת כסף לבעלי המניות ובהם הנתבע, וכיסוי הוצאותיו הפרטיות. כל זאת בלא כל בטחונות מתאימים כנגד הכספים שהוצאו. עוד טען התובע, כי הוכח שהנתבע ידע על כל הפעולות שבוצעו בחברות, ואף נתן להן יד. בכך לטענת התובע, כשל הנתבע במילוי תפקידו בחברות ולא פעל כפי שמנהל חברה ונושא משרה סביר היה פועל ולפיכך לטענתו, יש לחייב את הנתבע באופן אישי, לשאת בנזקים שנגרמו לתובע. באשר לטענת הרמת המסך טען התובע, כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לבין כל אחת מהחברות ולחייבו בתשלום "חוב החברות הפסוק, הוא סכום התביעה". לטענת התובע "כל העילות המוכרות בגינן ניתן להרים את מסך ההתאגדות בין בעל מניות ובין חברה, התקיימו בצורה מובהקת במקרה זה". שכן לטענת התובע, נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברות באופן שיש בו כדי להונות אדם ולקפח את נושי החברות. זאת בכך שהיזם, שהיה מנדלסון, ניהל את החברות בפועל ומניותיו נשמרו בנאמנות אצל הנתבע. בשל כך שמנדלסון היה חדל פירעון, נרשמו המניות על שם הנתבע שאף שמר על מניותיו של מנדלסון בנאמנות והוא היה מורשה החתימה. בפעילות השוטפת של החברות, בוצע עירוב נכסים מוחלט תוך העברת כספים מחברה אחת לשנייה, אל בעלי המניות ואל מנדלסון. בנוסף טען התובע, כי הנתבע ניהל את החברות תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים וב"מימון דק", וכי החברות פעלו ללא ליווי בנקאי. 35. בעניין סכום התביעה טען התובע כי הסכום הוא זה אשר נטען, פורט והוכח בהליך הבוררות שנדון בפני בית הדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לטענת התובע, הנתבע אף לא חלק על סכום החוב ולא חקר את התובע בעניין זה בהליך הנדון ובהליך בפני בית הדין. בנוסף לכך, הנתבע טען כי מנדלסון היה אחראי להתנהלות הכספית ומנדלסון אישר את הסכום (בעדותו, בעמ' 84-83 בפרוטוקול). לפיכך ומאחר שלטענת התובע, סכום חוב החברות לתובע נקבע בפסק דין חלוט, הרי שיש לחייב את הנתבע לשאת במלוא הסכום הנתבע. 36. בעניין טענת ההתיישנות טען התובע, כי יש לדחות טענה זו של הנתבע על הסף. שכן, טענה זו נדונה כבר במסגרת התביעה הנדונה ונדחתה, והחלטה זו אושרה בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בבקשת רשות הערעור שהוגשה בעניינה (בר"ע 596/08 מיום 13.11.2008). עוד טען התובע כי התביעה בהליך הבוררות הוגשה ביום 14.12.2001 וכי פסק הבוררות ניתן ביום 18.10.2006. לפיכך ובהתאם לסעיף 15 בחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת התיישנות התביעה רק מיום מתן פסק הבוררות ולפיכך התביעה שהוגשה בשנת 2007, לא התיישנה. 37. לבסוף טען התובע בסיכומיו, כי בשל ריבוי ההליכים שלטענתו היו בעטיו של הנתבע, יש לחייב אותו לשאת בהוצאות הריאליות שהוציא ולשקול גם את העובדה שהנתבע טרם שילם את סכומי ההוצאות שכבר חויב לשלם לתובע. 38. בסיכומיו המשלימים של התובע הורשה הוא כאמור לעיל, להידרש אל ההודעות שגבתה המשטרה במסגרת חקירת תלונתו של הנתבע, אשר הוגשו בתור מוצגים בתביעה הנדונה. התובע חזר על טענתו שאותה טען בעניין התלונה בהקשרים שונים, כי מדובר ב"תלונה הזויה בצורה קיצונית". התובע הלין על עצם החקירה, בעוד לטענתו, ראוי היה למשטרה לדחות את התלונה על הסף ולטענתו, לא היה מקום לקבל את גרסת הנתבע בתלונתו, שלפיה רק בקיץ 2009 מצא את ההמחאות שלטענתו זויפו, שעמדו בבסיס התלונה. התובע הפנה לקטעים נוספים מתוך הפרוטוקול של הדיון בתביעה הנדונה, וכן הפנה אל קטעים שונים מפרוטוקול הדיון בבית הדין בהליך הבוררות, אשר לטענתו, סותרים את האמור בתלונה. בהתאם לכך טען, כי אין לקבל את העדויות שנמסרו במשטרה מהטעמים שעליהם עמד בסיכומיו המשלימים. עיקרי טענות הנתבע 39. סיכום טענות הנתבע מחזיק כאמור, תשעים ותשעה עמודים. מטעם זה, תובא רק תמצית של עיקרי טענותיו. ככל שנידרש ליתר הרחבה בעת הדיון בטענות הצדדים, יובא פירוט נוסף של טענותיו. עם זאת ראוי לציין, כי בסיכומיו, טרח הנתבע והפנה באופן פרטני אל שורה ארוכה של ראיות התומכות בכל טענה מטענותיו העובדתיות, וזאת באופן מובהק שונה מסיכומי התובע, שלא טרח לעשות כן. כך גם נתמכו טענותיו המשפטיות בפסיקה ענפה, בחקיקה ובספרות משפטית וגם בכך שונה סיכום טענותיו של הנתבע באופן מובהק מזה של התובע. 40. הנתבע פתח את טענותיו בכך שלטענתו, בעוד שהתובע התנגד להרחבת חזית אסורה, הוא עצמו הרחיב את חזית הפלוגתות שנקבעו. כן טען, כי לאור הראיות שנאספו עד כה בידי המשטרה, ישנן ראיות המוכיחות כי התובע לכאורה, עבר עבירות חמורות של זיוף ומרמה ולכן אינו זכאי לסעדים הנתבעים. בנוסף טען הנתבע ארבע טענות סף, כפי שיפורט עתה. 41. טענת הסף הראשונה שטען הנתבע היא, כי אין כל חוב בר תביעה של החברות כלפי התובע. בעניין זה טען, כי בתביעתו טען התובע כי על הנתבע לשלם את חובן של החברות כלפי התובע, בעוד שלטענת הנתבע, אין כל חוב מעין זה שהוא בר תביעה. לטענת הנתבע, משעה שחברה נתונה במצב של פירוק, הרי שרק נושה שהגיש תביעת חוב במועד שנקבע לכך יכול לתבוע את כספו. התובע לא הגיש כל תביעת חוב למפרק במועד שנקבע לכך בדין, ולפיכך לטענת הנתבע, אין התובע יכול עוד לתבוע את חובו. טענה זו ביקש הנתבע לבסס על שלושה אלו: האחד, דיני הפירוק שלפיהם כאמור, בהתאם להוראות החוק והפסיקה שאליהם הפנה הנתבע, ישנה הגבלת זמן לתביעת חוב שמגיש נושה נגד חברה הנתונה בהליכי פירוק, וכי לא ניתן להאריך פרק זמן זה, אלא במקרים חריגים ונדירים, אפילו אי הגשת התביעה נבעה מהיעדר ידיעה בתום לב על הליכי חדלות הפירעון. השני, הרמת מסך יכולה להיעשות רק לאחר מיצוי הליכי הגבייה מהחברה. בהיעדר מיצוי הליכים אלו, לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות. מאחר שהתובע לא מיצה הליכים אלו ואף לא הראה כי ניסה לגבות מקופת הפירוק של החברות, הרי שאיבד את זכותו לתבוע את הרמת מסך ההתאגדות באופן שתאפשר את תביעת הנתבע במישרין. השלישי, על-פי סעיף 6(ג) בחוק החברות, ניתן להרים מסך רק בהליך שהוגש גם נגד החברה, ובענייננו התביעה הוגשה רק נגד הנתבע. בעניין אחרון זה נעיר כבר עתה, כי הוראה זו תוקנה בתיקון מספר 3 של חוק החברות (ס"ח תשס"ה מס' 1989, מיום 17.3.2005 עמ' 238), עוד בטרם הוגשה התביעה הנדונה וכי על-פי התיקון, בוטלה ההוראה הקובעת שהרמת מסך אפשרית רק בתביעה שהוגשה גם נגד החברה. 42. טענת הסף השנייה שטען הנתבע היא, כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין והשתק פלוגתה שהקים פסק הבוררות, שאושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. עיקרי טענות הנתבע שפורטו בעניין זה באריכות רבה הן, כי על-פי הדין, ישנה מניעה לתבוע שנית בעילה אשר נדונה והוכרעה או בעילה שאותה ניתן היה להעלות בהתדיינות הראשונה, אך לא הועלתה. בנסיבות אלו, נוצרה בעיה הנובעת מכך, שמצד אחד, פסק הבוררות שאושר בבית המשפט המחוזי מתיר לתובע להמשיך ולתבוע את הנתבע מכוח טענתו, כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי. מנגד, על-פי הלכות מפורשות של בית המשפט העליון, התובע לא יכול היה להוסיף ולתבוע את הנתבע בעניין המסכת העובדתית אשר נדונה בהליך הבוררות, אשר מוצתה בפסק הבוררות. בעניין זה טען הנתבע, כי יש לבכר את ההלכה בעניין זה כפי שנפסקה בבית המשפט העליון על פני קביעת בית המשפט המחוזי המאשר את פסק הבוררות, משלושה טעמים אלו: האחד, בהיות בית המשפט המחוזי כפוף להלכה המחייבת שנפסקה בבית המשפט העליון. השני, אישור פסק הבוררות היה "אישור אוטומטי" בהיעדר התנגדות. השלישי, העדפת פסק הבוררות שאושר בבית המשפט המחוזי תוביל לתוצאות אבסורדיות. קביעת בית הדין בהליך הבוררות הייתה קביעה שגויה משפטית, אשר אושרה באופן טכני. במצב זה לא ניתן לאשר באופן "עיוור" את פסק הבוררות. זאת בדומה למצב שבו בפסק הבוררות היה נקבע כי תובע רשאי להגיש תביעה, חרף התיישנותה או להגישה לבית המשפט שאינו מוסמך וכיוצא בזה. כך גם היה המצב אילו למשל, בפסק הבוררות היו נקבעים ממצאים עובדתיים אשר אין מחלוקת כי הם שגויים. העיקרון של מעשה בית-דין קובע כלל מהותי ולא דיוני, אשר נועד לשמור על תקנת הציבור ועל טובת הציבור, כפי שאף נקבע בפסקי-דין רבים של בית המשפט העליון. בדומה, בית המשפט העליון קבע כי יש לבטל פסק בוררות העומד בניגוד לתקנת הציבור. לפיכך טען הנתבע, כי ציות לפסק הבוררות אינו יכול לעמוד, בהיותו עומד בסתירה מוחלטת לעיקרון של מעשה בית-דין, שתכליתו לטענתו, הוא גם שמירה על תקנת הציבור ועל טובת הציבור, ואף עומד בסתירה להלכות בית המשפט העליון בהיותה יוצרת מצב שעומד בניגוד לעקרונות אלו. עוד הוסיף הנתבע בעניין זה, כי אין מחלוקת על כך שהתובע העלה בפני בית הדין, במסגרת הליך הבוררות, את טענת הרמת המסך ואת סוגיית חבותו האישית הנטענת של הנתבע, ואף הגיש חוות-דעה משפטית על-פי הדין במשפט העברי בעניין זה. התובע אף אישר את הדברים במפורש בתצהיר שהוגש מטעמו בתשובתו לבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין (בש"א 6369/08 בפסקה 21) והדברים אף נכתבו בפסק הבוררות (בעמ' 4 בפסקה השנייה). מכאן לטענת הנתבע, שלא היה מקום לקביעת בית הדין בפסק הבוררות כי לא התקיים דיון בעניין וכי "השאלה לא הועלתה כראוי ולא נתבררה". על-פי טענת הנתבע, התובע העלה את הסוגיה הנדונה בפני בית הדין רק בסיכומיו בפני בית הדין, כפי שאף הצהיר התובע (שם, פסקאות 21, 47). לפיכך טען הנתבע, כי נראה שכוונת הבוררים הייתה שאין לדון בטענה שלא נטענה בכתב התביעה אלא הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. לבסוף טען הנתבע בעניין האמור, כי אין לקבל את "מקצה השיפורים" שמבקש התובע לעשות במסגרת התובענה הנדונה. עוד טען, כי יש לראות ב"היתר" של בית הדין לתבוע את הנתבע, משום "היתר" הלכתי, המתיר לתובע פניה אל ערכאות המדינה (להבדיל מפניה אל בית-דין דתי) ולא משום היתר להגשת התביעה הנדונה. בנוסף טען הנתבע, כי לאור הכלל שנקבע בפסיקה, בדבר "אמת ויציב - אמת עדיף", הרי שגם האמת וגם היציב מצדיקים את דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין. בעניין טענת מעשה בית-דין שטען הנתבע ראוי להעיר, כי חרף טענותיו המפורטות בהרחבה, לא ראה הנתבע לנכון להתמודד עם העובדה שטענותיו נדחו גם בבית משפט זה (החלטת כבוד השופט י' מילנוב מיום 12.6.2008 בבש"א 6369/08) וגם בבקשת רשות הערעור שהגיש (החלטת כבוד הנשיאה מ' ארד מיום 13.11.2008 בבר"ע 596/08). כך גם לא ראה לנכון להתייחס לעובדה, שבעוד שלטענתו, יש לדחות את התביעה הנדונה מחמת מעשה בית-דין שהקים פסק הבוררות, בהליכים אחרים המתבררים במקביל, עותר הוא לביטולו של אותו פסק-בוררות. 43. טענת הסף השלישית שטען הנתבע היא, שהתביעה התיישנה. לטענתו, עילת התביעה איננה פסק הבוררות, כפי שנקבע בהחלטות הנזכרות (החלטת השופט מילנוב והחלטת הנשיאה ארד), ולפיכך התביעה התיישנה עוד בטרם הוגשה התביעה הנדונה. בעניין זה טען, כי בית המשפט מוסמך להידרש במסגרת פסק-דינו הסופי גם לטענת סף שנדחתה. לטענת הנתבע, עילת התביעה נולדה בטרם ניתן פסק הבוררות ובטרם אושר. עוד טען הנתבע בעניין זה טענות אלו: אף התובע טען שהליך הבוררות עצר את מניין תקופת ההתיישנות, ומכאן שעילת התביעה נולדה עוד לפני הליך הבוררות בבית הדין; גם לשיטת התובע עילת התביעה נעוצה במעשים ובפעולות מהשנים 2000-1999; עילות התביעה נבלעו בפסק הבוררות ועל כן לא ניתן עוד לשוב ולתבוע מכוחן. בכל מקרה, תביעה על-פי הפסק אפשרית רק אם החייב לא מילא את מה שהוטל עליו באותו פסק, אך בפסק הבוררות שמכוחו הוגשה התביעה, הנתבע לא חויב בדבר. 44. טענת הסף הרביעית של הנתבע היא, שלנוכח מעשיו הפליליים הנטענים של התובע, כפי שהתגלו בחקירת המשטרה את תלונת הנתבע, אין התובע זכאי לסעד כלשהו. בעניין זה פירט הנתבע את הראיות שנחשפו במהלך חקירה זו כפי שהובאו לפני בית המשפט, ובהן מציאת ההמחאות בחודש ספטמבר 2009 שמהן עלה כי חתימות הנתבע וזלוטולוב זויפו בהמחאות שחלקן כובד. מהראיות שהובאו לפני בית המשפט (כפי שפורטו בהרחבה בסיכומי הנתבע) עולה כי לטענת הנתבע, הוכחו העובדות הבאות: שהתובע שילם עבור בניית ביתו הפרטי באמצעות ארבע המחאות בסך כולל של 25,000 ₪ של חברת גני נעלה; כי התובע שילם למהנדס ברוכי שתכנן את תכנית השלד לבניית ביתו סך של 8,767 ₪ בהמחאה של גני נעלה; בדרך זו, באמצעות המחאות של גני נעלה בסך של כ-70,000 ₪, גם שילמו התובע ומנדלסון לדאוד זלום, שבנה את ביתם. לאור כל אלו טען הנתבע, כי מאחר שסעד של הרמת מסך ניתן בנסיבות שבהן "צודק ונכון לעשות כן", הרי שאין להעניק לתובע, שידיו אינן נקיות, סעד זה. עוד טען, כי לאור הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", אין לאפשר לתובע, שגרם עוולה, להצמיח עילת תביעה ממעשיו. 45. באשר להיבט העובדתי שעליו נשענת תביעת התובע, טען הנתבע כי אין לקבל את טענותיו של התובע, אשר לא הוכחו, וכי העובדות כפי שהוכחו סותרות את טענות התובע. כפי שכבר נאמר, הנתבע פירט את טענותיו בהרחבה רבה תוך הפנייה לראיות רבות אשר תומכות לטענתו, בכל אחת מטענותיו. במסגרת זו טען הנתבע, תוך הפנייה לראיות רבות התומכות בטענותיו, כי הוכחו העובדות הבאות: הראיות מצביעות כי אין לתת אמון בתובע; בהליך הבוררות הציג התובע עצמו בתור "יזם ומנהל עבודה" ואילו בתביעה הנדונה הציג עצמו רק בתור "נציג היזמים". כך גם בניגוד לטענתו, החל לעבוד בגני נעלה ביולי 1999; החברות נשלטו בידי מנדלסון, אך לא בידי הנתבע; בניגוד לטענות התובע, הוכח שהתכניות העסקיות הוצגו לו וכי בדק אותן והכיר אותן; בניגוד לטענות התובע, לפחות בעניין שתי הלוואות שהלווה, הוא קיבל הסכם הלוואה מחייב, שעל-פיו מנדלסון היה ערב באופן אישי להחזר ההלוואות וכן הוכח כי אילו התובע היה מבקש, היה מקבל ממנדלסון הסכם מעין זה ביחס לכל ההלוואות שהלווה; טענת התובע כי ההסכם נחתם לאחר מתן ההלוואות, אינה נכונה; כך גם בניגוד לטענות התובע, נקבעו מועדי פירעון קשיחים להחזרת כספי ההלוואות שהלווה התובע; מנדלסון הציג לתובע מצגי אמת באשר למצבן הכלכלי של החברות וכי התובע נכח בישיבות ההנהלה, כך שטענותיו שלא היה מודע למצב החברות לאשורו, אינו אמת; לפחות ביחס לחלק מן ההלוואות הובטח לתובע החזר שכלל שיעורי תשואה גבוהים מאד בשיעור של 50% מרווחי הבנייה של תשעה-עשר בתים, אשר על-פי החישוב שערך מנדלסון, דובר ברווח בשיעור של כ-325%. כך שבפועל, ניתן לראות בכספי התובע משום השקעה שתניב רווחים ולא הלוואה כפי שהציג; הוכח מדברי התובע עצמו, כי בעת מתן ההלוואות, הוא סמך על מנדלסון שכספי ההלוואה יוחזרו וכי כלל לא סמך בעניין זה על הנתבע. שכן התובע ידע שהנתבע מעונין לפרוש מהחברה והתובע אף המשיך להלוות לגני נעלה, גם לאחר פרישת הנתבע ממנה; העברת הכספים בין שתי החברות הייתה ידועה לתובע בשעת מעשה והדבר כלל לא הפריע לו. לעומת זאת, הוכח שהנתבע לא ידע על כך, אלא בדיעבד ואז מחה באוזני מנדלסון על העברות הכספים. ככל הנראה, מטעם זה הפסיק מנדלסון לעדכן את הנתבע בעניין העברות כספים אלו; הנתבע לא היה מודע להלוואות שהלווה התובע בעת מתן ההלוואות ואף הוכח שרק מנדלסון ביקש את ההלוואות מהתובע; על-פי שיטת התובע, הוא נהג בחוסר אחריות במתן ההלוואות, שכן לדבריו, הלווה את הכסף הגם שהוזהר בידי אנשים מפני הנתבע ומנדלסון; ההלוואות ניתנו רק למנדלסון וכי ניתנו לו באופן אישי. אף התובע עצמו הדגיש פעם אחר פעם בהליך הבוררות, כי ההלוואות היו על בסיס אישי וכי לא ניתנו לחברות; התובע הלווה את הכסף משום שסמך על מנדלסון. גם לשיטת התובע, הוא מעולם לא שוחח על כך עם הנתבע, הוא לא סמך על הנתבע בעניין ההלוואות ואף המשיך במתן ההלוואות לאחר פרישת הנתבע מהחברות; ההלוואות ניתנו אישית למנדלסון וכי המניע למתן ההלוואות היה קשריו האישיים ההדוקים של התובע עם מנדלסון וכן הסיכום ביניהם באשר לאחוזי תשואה גבוהים מאד; כפי שכבר נאמר, גם מגרסת התובע עולה כי דובר בהשקעה יותר מאשר בהלוואות, וכי לתובע היה אינטרס כספי משמעותי בחברות ובמתן ההלוואות, לנוכח התשואה הגבוהה מאד שהובטחה לו; הנתבע פרש מחברת גני נעלה בשל חילוקי דעות בינו לבין מנדלסון באשר לאופן ניהול החברה; התובע היה מודע למשא ומתן לפרישת הנתבע מהחברה, וכן ידע על ההסכם מיום 11.9.2000 בעניין פרישת הנתבע מהחברה וכי ככל הנראה, אף נכח במעמד חתימתו ובכל מקרה, אישר שככל הנראה נכח בחדר סמוך; בעת חתימת ההסכם ופרישת הנתבע מחברת גני נעלה, מצבן הכספי של החברות היה טוב ואף מנדלסון אישר זאת. בכל מקרה, לאחר חתימת ההסכם הנתבע אמנם פרש מהחברה; מנדלסון לא דיווח לנתבע על ההלוואות שהלווה התובע בעת שניתנו, אלא דיווח רק על הלוואה אחת והיה זה לאחר מעשה; תפקיד הנתבע בחברות הסתכם בתחום המקצועי של הבניה ובחתימה על המחאות שהובאו אליו לחתימתו. הנתבע עסק בפיקוח ההנדסי ואילו מנדלסון עסק בשאר ענייני ניהול החברות; עד חודש אוגוסט 2009, לא ידע הנתבע על כך שהתובע ומנדלסון זייפו את חתימותיו על המחאות של החברה והשתמשו בהן לצרכיהם; לעומת זאת, התובע ידע על זיופי ההמחאות, אך למרות זאת, לא סיפר על כך לנתבע ולזלוטולוב ובכך הפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפי מעסיקיו. כך גם, התובע עצמו השתמש בהמחאות שמנדלסון זייף, ביודעו כי הן מזויפות; הנתבע הדגיש כי בחודש יוני 2000, מיד עם גילוי זיוף החתימות בהמחאות שלא לצרכיהם הפרטיים של התובע ומנדלסון, הוא פנה אל מנהל סניף הבנק בכתב ודרש ממנו לעצור את התופעה ושלא לקבל המחאות שהחתימות בהן מזויפות. לעומת זאת, כשגילה בחודש אוגוסט 2009 כי הזיוף נעשה גם בהמחאות ששימשו לצרכיהם הפרטיים של התובע ושל מנדלסון, הוא הגיש תלונה למשטרה; מנדלסון שינה את גרסתו מאז הליך הבוררות שם אישר כי לא מן הנמנע שחתם על המחאות גם בלא הרשאה. בתביעה הנדונה ובחקירתו במשטרה אישר את זיוף החתימות, אך טען שהנתבע ידע על כך. אך גם גרסתו זו שונתה, בכך שאישר כי הנתבע לא ידע על כך בזמן אמת; קריסת החברות לא נבעה מניהול כושל, ככל שהיה, אלא מאירועי האינתיפאדה השנייה, שהביאו להאטה במכירת הדירות; בניגוד לטענת התובע, אתי ברכיה הייתה מזכירה בחברה, שכלל לא עסקה בהנהלת חשבונות ובוודאי שלא הייתה חשבת, כטענת התובע; באשר להחזקת המניות של מנדלסון בידי הנתבע, בשל קשייו הכלכליים של מנדלסון וחובותיו לנושים, הוחזקו מניותיו בחברה בנאמנות בידי הנתבע עד יום 16.11.1999, אז הועברו לבתו של מנדלסון, מלכיה. בעקבות ההסכם מיום 11.9.2000 הועברו שאר מניות הנתבע למלכיה, לקרונר ולזולוטולוב; מנדלסון לא הקפיד באמירת אמת, בלשון המעטה, כי זייף המחאות וכי פעל כפי שפעל כדי להעלים מידע מהנתבע; במהלך הליך הבוררות הוצע שהצדדים ייבדקו בפוליגרף, אך התובע סירב לכך. גם ברתיעת התובע להיבדק, יש כדי לתמוך בטענות הנתבע. 46. באשר לסוגיית הרמת המסך, טענת הנתבע היא, כי על-פי הפסיקה הרבה (שאליה הפנה), הרמת מסך ההתאגדות תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים. בחינת הפסיקה מלמדת, כי הרמת מסך אפשרית רק אם הוכחה אחת העילות שנקבעה כמצדיקה הרמת מסך ובהן: תרמית או הונאה, הברחת נכסים, העדפת נושים, קיפוח, מימון דק. בסיכומי טענותיו דן הנתבע בהרחבה בכל אחת מעילות אלו, כפי שפורשה בפסיקה ועל-פי טענותיו, שכאמור פורטו בהרחבה רבה, לא הוכחה אף לא אחת מאותן עילות. כך גם לטענת הנתבע, לא הוכח כי באופן ניהול החברה בידי הנתבע היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברה לפרוע את חובותיה ואף לא הוכח כי אופן ניהולה, לא היה לטובת החברה. הנתבע טען עוד, כי לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות במקום שבו נתבע חוב של נושה רצוני. במקרה הנדון הוכח שהתובע היה נושא רצוני ואף מעבר לכך, כי התנדב להלוות את הכסף נושא התביעה, מתוך תקווה שההלוואה תניב לו רווחים גבוהים. בנסיבות אלו טען הנתבע, כי לא ניתן להורות על הרמת מסך. הנתבע הוסיף וטען, כי אפילו היה מוכח כי הנתבע ידע על קשייהן של החברות, הרי שעל-פי הפסיקה, לא חלה עליו חובה לדווח למלווה מה מצב החברה. מכל מקום, על הרמת מסך ניתן להורות רק כלפי בעל השליטה האמתי של החברה. במקרה הנדון, הוכח כי היה זה מנדלסון ולא הנתבע. מכל מקום, הוכח שהתובע התרשל בכך שלא בדק עם הנתבע אם הוא מודע להלוואות, אם הוא אחראי להן ואם הוא אחראי להשבת כספי ההלוואות. מכל הטעמים האמורים טען הנתבע, כי גם בהתעלם מהמעשים הפליליים, אשר לטענת הנתבע נעשו בידי התובע, הרי שלא עלה בידיו להראות כי התקיימה עילה מן העילות המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות ואף לא עלה בידיו לבסס אף לא עילה אחת בראיות. 47. לבסוף, על פני עמודים רבים, השיב הנתבע לטענות התובע בסיכומי טענותיו ובהשלמה לסיכומים שהגיש התובע וטען כי יש לחייב את התובע לשאת בכל הוצאותיו של הנתבע, אשר בשל התנהלות התובע, כטענת הנתבע, נדרש הנתבע להיגרר אל כל ההליכים נושא הפרשה הנדונה. ד. הנושאים והשאלות הטעונים בירור והכרעה 48. הנושא העיקרי הטעון בירור והכרעה, עניינו סוגיית מעשה בית-דין. סוגיה זו מעלה בענייננו שאלות רבות הנובעות גם מכך שאינה נמנית עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה, וגם מכך שלכאורה, כבר הוכרעה. כך גם מעלה סוגיה זו שאלות שעניינן בתוכנו של פסק הבוררות ובאישורו בפסק-דין של בית המשפט. בכל אלו נבקש לדון ומן הטעמים שעליהם נעמוד, מסקנתנו היא, שפסק הבוררות מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה, ומטעם זה דינה להידחות. למעלה מן הצורך נוסיף בקצרה בהמשך הדברים, כי בכל מקרה היה מקום לדחיית התביעה גם לגופה. זאת גם מהטעם שלא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו באשר לעובדות וגם מאחר שלא ביסס כראוי את טענתו, שלפיה יש מקום להרמת מסך בנסיבות המקרה הנדון ובכל מקרה, טענותיו נסתרו. ה. מעשה בית-דין (1) השאלות הטעונות בירור בסוגיית מעשה בית-דין 49. השאלה הראשונה שמעלה סוגיית מעשה בית-דין היא, אם ניתן במסגרת פסק הדין לשוב ולהידרש לעניין זה, וזאת בשים לב לשתי עובדות אלו: האחת, נושא זה אינו נמנה עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה בהתאם להחלטה מיום 28.1.2010; השנייה, טענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין נדונה ונדחתה לגופה, גם בהחלטת בית משפט זה וגם בהחלטה בבקשת רשות הערעור, שאף במסגרתה נדחתה לגופה טענה זו של הנתבע. ככל שהמסקנה תהיה כי למרות שתי עובדות אלו, ניתן להידרש לסוגיית מעשה בית-דין במסגרת פסק הדין, כי אז נידרש אל השאלה השנייה, שעניינה, אם אמנם פסק הבוררות שאושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. במסגרת זו תיבחנה בין השאר שאלות אלו: ההשלכה שיש להשלמת התובע עם היעדר דיון בסוגיית הרמת מסך בפסק הבוררות; הכלל בדבר מעשה בית-דין ובחינתו בענייננו; המשמעות שיש לקביעת פסק הבוררות, שהתובע יוכל לתבוע שנית את הנתבע; ההשלכה שיש לאישור פסק הבוררות בפסק-דין. (2) דיון חוזר בסוגיית מעשה בית-דין במסגרת פסק הדין [א] אי הכללת סוגיית מעשה בית-דין ברשימת הפלוגתות אינה מונעת דיון בה 50. כפי שכבר נאמר, עצם הגשת התביעה וכך גם כל הנטען בה, נשענים על מעשה בית-דין שלכאורה הקים פסק הבוררות. כך אמנם טען התובע בטענתו הראשונה במסגרת "הטיעון המשפטי" בכתב התביעה, כי "הקביעות העובדתיות בפסק הבוררות, שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי, מהוות מעשה בית-דין והשתק פלוגתא" בינו לבין הנתבע (שם, פסקה 34). על יסוד מעשה בית-דין נטען זה, עתר הנתבע כאמור לעיל, לסילוק התביעה על הסף בראש ובראשונה מחמת מעשה בית-דין והשתק פלוגתה. זאת בנוסף לטענות נוספות שלפיהן לטענתו, היה מקום לסילוק התביעה על הסף, ובהן טענת התיישנות, היעדר סמכות עניינית והיעדר יריבות. טענות אלו נטענו כמפורט לעיל גם בכתב ההגנה (שהוגש ביום 27.1.2008) וגם בבקשה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה כעבור חודש, ביום 27.2.2008 (בש"א 6369/08). לאחר שהתקבלה תגובת התובע והנתבע השיב לכך, ניתנה ביום 12.6.2008 החלטה קצרה של בית המשפט (כבוד השופט י' מילנוב), שבמסגרתה נדחו טענת מעשה בית-דין וטענת ההתיישנות. הנתבע הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על מספר עניינים (בר"ע 596/08), וכמפורט לעיל, בהחלטה שניתנה במסגרתה ביום 13.11.2008 נדחתה הבקשה, תוך דחיית הטענות בעניין מעשה בית-דין ובעניין התיישנות לגופן. 51. בהחלטה מיום 28.1.2010 נקבע כי רק שלוש פלוגתות דרושות הכרעה ורק בעניינן היו הצדדים רשאים להביא ראיות ולטעון טענות, שהן כמפורט לעיל, פלוגתות אלו: אם התנהלות הנתבע מבססת הרמת מסך וחיובו באופן אישי; אם יש להרים מסך; אם התביעה התיישנה. כבר בעצם קביעת פלוגתות אלו הביעו הצדדים ובית המשפט את עמדתם, כי אין מניעה לשוב ולהידרש גם לנושא ההתיישנות, אשר כאמור, נדון והוכרע, תוך דחיית טענת הנתבע, גם בבקשת סילוק התביעה על הסף וגם בבקשת רשות הערעור שהוגשה בעניין זה. 52. עם זאת, ממכלול הראיות שנשמעו בפני בית המשפט ומטענות הצדדים בסיכומי טענותיהם עולה באופן ברור ומפורש, כי הצדדים הביעו את הסכמתם להידרש לכל סוגיה השנויה במחלוקת, לרבות סוגיות שהוכרעו ולרבות סוגיות שלא נכללו בפלוגתות שנקבעו להכרעה. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לשתי עובדות ברורות אלו. מעיון בראיות הצדדים ומעיון בסיכומי טענותיהם עולה, כי במסגרת התביעה הנדונה, נפתחה כל יריעת המחלוקת שנדונה בין הצדדים בהליך הבוררות לפני בית הדין, כך שבירור התובענה הנדונה הפך "שידור חוזר" אך משופר של הליכי הבוררות. התובע עצמו שב ופרש בפני בית המשפט את כל טענותיו, אשר כבר נטענו ונדונו במסגרת הליך הבוררות וכך גם הנתבע, שאף הרחיב את יריעת המחלוקות. בנסיבות אלו, איבדו הפלוגותות שנקבעו להכרעה ממשמעותן והלכה למעשה, נדרש בית המשפט לדון בכל המחלוקות שבין התובע לבין הנתבע, שכבר נדונו בהליך הבוררות ואף מעבר לכך. בעניין זה נפסק פעמים רבות, כי הגם שבמקום שנקבעה רשימת פלוגתות להכרעה, הצדדים מוגבלים לרשימת פלוגתות זו, ניתן לחרוג ממנה מבלי שהדבר יהווה שינוי חזית אסור או הרחבת חזית אסורה, אם הצדדים נתנו לכך את הסכמתם המפורשת או המשתמעת. הסכמה משתמעת ניתנת, כמו בנסיבות המקרה הנדון, בעת שהצדדים דנים בפועל וטוענים טענות בסוגיות שהן מעבר לרשימת הפלוגתות שנקבעה להכרעה. כך נקבע בעניין זה ברע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (2007) (כבוד השופטת ע' ארבל בפסקה 12): "עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא: 'משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה' (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)). רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה 'שינוי חזית' או 'הרחבת חזית', ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995))". מכאן, שאף בענייננו אין כל מניעה לחרוג מרשימת הפלוגתות שנקבעה, בהתאם לחריגת הצדדים מממנה. 53. קריאה מדוקדקת בסיכומי טענותיו של התובע מעלה בבירור כי התובע נזהר שלא להשתמש במונח "מעשה בית-דין" לאורך כל סיכום טענותיו. זאת הגם שכאמור, כל תביעתו נשענת על אותו מעשה בית-דין של פסק הבוררות, קביעותיו השונות ובעיקר קביעתו אשר לכאורה, מתירה לתובע להגיש את התביעה הנדונה בסוגיית הרמת מסך. כך בין השאר, התובע פותח את טענותיו בפירוט מסקנות פסק הבוררות, שקטעים נרחבים מתוכו העתיק אל כתב סיכומיו (שם, פסקה 4); התובע מדגיש פעם אחר פעם, כי בפסק הבוררות נקבעו מסקנות על סמך עדויות כאלו ואחרות ובין השאר כי, כמצוטט מתוך פסק הבוררות, נמצא "שהנתבע עקב באופן מפורט אחר חשבונות החברה" (שם, פסקה 19); התובע מטעים כי הוא מבסס את תביעתו על קביעת פסק הבוררות שלפיה "פסק-דין זה אינו פוטר את מר בן אהרון מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה" (שם, פסקה 35) ועוד כהנה וכהנה. מעל לכל, טוען התובע באשר לסכום התביעה, כי זה "פורט והוכח במסגרת הליך הבוררות" וכי על סכום זה נשענת תביעתו (שם, פסקה 109). נמצא אפוא, כי התובע הוא זה אשר טוען שוב ושוב, לאורך כל טענותיו, כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית-דין, כי תביעתו הנדונה נשענת על אותו מעשה בית-דין ועל יסוד מעשה בית-דין זה ביקש מבית המשפט לקבל את תביעתו. התובע אמנם נמנע כאמור, מלהזכיר את המילים "מעשה בית-דין" כדי לבסס את טענותיו, ונראה שככל הנראה נמנע מכך, כדי להימנע מהכשרת הקרקע לדון בטענות הנתבע בעניין זה. אולם הימנות זו מהזכרת הצירוף "מעשה בית-דין" אינה יכולה להועיל לתובע, שכל טענותיו כאמור, נשענות על אותו מעשה בית-דין. במקום שבו התובע מבקש לבסס את כל תביעתו על מעשה בית-דין, ממילא הוא מעלה לדיון סוגיה זו ואת השאלה, אם לאור מעשה בית-דין זה, יש בכלל מקום לדון בתביעתו. 54. נמצא אפוא, כי אין כל רלוונטיות לכך שסוגיית מעשה בית-דין לא נמנתה עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה וכי אין באי הכללתה כדי למנוע מלדון בה. זאת כאמור, בראש ובראשונה מן הטעם שהתובע עצמו השתית את כל תביעתו ואת כל טענותיו על סוגיה זו. כך גם כאמור, לאור העובדה שהצדדים הביעו את עמדתם כי אין הם נצמדים לאותן פגלותות שנקבעו להכרעה, כי הם מסכימים להרחבת יריעת המחלוקות וכי הם מסכימים במפורש - ולא רק במשתמע - מדיון בסוגיית מעשה בית-דין. [ב] דחיית טענת מעשה בית-דין לגופה אינה מונעת דיון חוזר בפסק הדין 55. כמפורט לעיל בהרחבה, טענות הנתבע שלפיהן יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין נדונו והוכרעו לגופן, בהחלטת בית המשפט מיום 12.6.2008, אשר ניתנה לאחר שהצדדים שטחו את טענותיהם בהרחבה. באותה החלטה וכאמור, נדחתה בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף בין השאר, מחמת מעשה בית-דין (בש"א 6369/08). הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, שאף היא נדחתה לגופה בהחלטה מנומקת מיום 13.11.2008 (בר"ע 596/08), שעיקריה הובאו לעיל, במסגרת פירוט השתלשלות העובדות. עובדה זו מעלה את השאלה, אם ניתן לשוב ולהידרש במסגרת פסק הדין לסוגיית מעשה בית-דין, בנסיבות אלו, שבהן סוגיה זו נדונה והוכרעה גם בבית משפט זה וגם בערכאת ערעור. אמנם, כפי שכבר נאמר, גם טענת ההתיישנות נדונה לגופה גם בהחלטת בית משפט זה וגם במסגרת בקשת רשות הערעור הנזכרת, אך למרות זאת במסגרת הפלוגתות הטעונות הכרעה, נקבע כי הצדדים יהיו רשאים לשוב ולהידרש לטענה זו. אולם בעניין סוגיית מעשה בית-דין אין קביעה מפורשת שלפיה ניתן יהיה לשוב ולהידרש אליה. לכן, אם המסקנה תהיה שלא ניתן היה לפתוח מחדש פלוגתה שנדונה והוכרעה גם במסגרת בקשת רשות ערעור, הרי שלכאורה, לא ניתן יהיה להסתייע בכך שבעניין סוגיה מסוימת, סוגיית ההתיישנות, נקבע במפורש אחרת. 56. אילו דובר רק בהחלטת ביניים שניתנה במסגרת התביעה הנדונה, אשר דחתה את טענות הנתבע בעניין סוגיית מעשה בית דין, לא הייתה כל מניעה לשוב ולדון באותה טענה. זאת גם מהטעם שבהחלטה מיום 12.6.2008 קבע בית המשפט כי "לא ניתן בשלב זה להורות על דחיית התביעה על הסף, ויש צורך לקיים בירור ויתכן אף לשמוע ראיות ...". כך שלא מן הנמנע שלאחר קיום הבירור ושמיעת הראיות, משתנה המסקנה שאליה הגיע בית המשפט באותה החלטה. טעם נוסף נעוץ בהלכה, שעל-פיה החלטת ביניים אינה מקימה מעשה בית-דין וכי ניתן לשנותה בהתקיים נסיבות מסוימות ובהן בין השאר, אם נמצא כי החלטת הביניים הייתה שגויה. כך למשל נקבע בעניין זה בע"א 3604/02, רע"א 4015/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי, פ"ד נו(4) 505 (2002) (כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בפסקה 5): "כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה (ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין [פ"ד יט(1) 655]; ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב [פ"ד כח(2) 228]; ע"א 37/68 גינז נ' מאירי [פ"ד כב(1) 525]). פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי [מהדורה שביעית, 1995], בעמ' 774). אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ע"א 37/68 הנ"ל; ע"א 9396/00ב קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי [פ"ד נח(3) 537])". (ראו גם: רע"א 10021/02 ט.ז. בינוי נכסים להשכרה בע"מ נ' קרמיטל אי.אל. בע"מ (2003), פסק-דינו של כבוד השופט י' טירקל בפסקה 4). 57. בענייננו המצב שונה, שכן כאמור לעיל, טענות הנתבע בעניין מעשה בית-דין נדחו לא רק בהחלטת ביניים של בית משפט זה, אלא הן נדחו גם בהחלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין אל בית המשפט המחוזי בירושלים. מכאן אפוא, שהשאלה הטעונה בירור היא, אם במסגרת פסק-דין רשאי בית המשפט לשוב ולהידרש לטענה שנדונה בהחלטת ביניים ונדחתה ושבעניינה אף הוגשה בקשת רשות ערעור, שבמסגרתה נדחתה הטענה. סוגיה זו נדונה בהרחבה ברע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן חאדר, פ"ד נח(1) 854 (2003), אשר הועברה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים ונדונה כערעור. עד מתן פסק-דין זה וכאמור שם, שאלה זו הייתה שנויה במחלוקת (ראו סקירת הגישות השונות במהלך השנים בפסקה 3 בפסק הדין), ולפיכך ראה בית המשפט להכריע בה בפסק-דין זה (בפסקה 4). לאחר דיון נרחב בעניין (בפסקה 5), מגיע בית המשפט (כבוד השופט ת' אור בהסכמת כבוד השופטים (כתוארם אז) א' גרוניס וא' ריבלין) למסקנה כי במקום שבבקשת ביניים נדונה טענה ונדחתה ובעניינה אף הוגשה בקשת רשות ערעור "... דחיית בקשת רשות ערעור, אף אם נעשתה מנימוקים לגוף העניין, אינה חוסמת את בעל הדין להשיג על ההחלטה האחרת במסגרת פסק הדין". בית המשפט נימק את מסקנתו זו בקבעו כי "לאור תקנות סדר הדין האזרחי ומגמותיו, אין לראות בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת שנעשתה לגופה בגדר ערעור" וזאת משורה של טעמים כפי שפורטו שם (בפסקה 6). מסקנת בית המשפט אשר הכריעה במחלוקת ארוכת שנים בסוגיה זו היא אפוא, כאמור, כי במקום שבו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, אף אם כאמור, נדחתה לגופו של נושא בקשת רשות הערעור, דחיה זו "אינה חוסמת את בעל הדין להשיג על ההחלטה האחרת במסגרת פסק הדין" (שם, פסקה 5. כן ראו פסקאות 7-6). טעמי מסקנת בית המשפט היו בחלקם פרוצדוראליים ובין השאר, היות הליך בקשת רשות ערעור "מקוצר למדיי" והעובדה שנדון לפני שופט אחד (שם פסקה 5), אך גם מהותיים. כאמור שם, רק בתום ההליך נבחנים הדברים "על סמך מכלול החומר, כשההשלכה של החלטת ערכאת הערעור הנוגעת להחלטה האחרת על תוצאת ההליך ברורה יותר. לעומת זאת כעיקרון, בחינתה של בקשת רשות ערעור נעשית כאשר מהחומר המונח לפני בית המשפט אין ברורה לרוב ההשלכה של ההחלטה בערכאת הערעור על תוצאותיו של ההליך". כך גם כאמור, עוד קודם לכן, במסגרת פסק הדין הסופי הניתן בתובענה (שם). נמצא אפוא, שההלכה היא שלא רק החלטת ביניים שהחליט בית המשפט, רשאי הוא לשוב ולעיין בה במסגרת פסק הדין, אלא כך הם פני הדברים גם באשר להחלטת ביניים אשר בעניינה הוגשה בקשת רשות ערעור, שבמסגרתה נדונו הטענות נושא ההחלטה לגופן ונדחו. 58. התשובה לשאלה הראשונה אם כן, היא, כי אין כל מניעה לשוב ולהידרש אל טענת מעשה בית-דין שטען הנתבע, אשר לפיה מעשה בית-דין חוסם את התביעה הנדונה ומצדיק את דחייתה על הסף. זאת כאמור, לאור הלכת בית המשפט העליון האמורה בעניין אריה, שלפיה אין מניעה לשוב ולהידרש במסגרת פסק הדין הסופי גם לטענה שנדחתה בהחלטת ביניים, אפילו נדחתה לגופה במסגרת בקשת רשות ערעור. זאת גם כאמור לעיל, לאור העובדה שהצדדים ובעיקר התובע, לא ראו את עצמם כבולים לפלוגתות שנקבעו להכרעה. במיוחד לאור העובדה שכמפורט לעיל, התובע עצמו השתית את כל תביעתו ואת כל טענותיו על כך שלטענתו, פסק הבוררות שאושר בפסק-דין בבית המשפט המחוזי, מקים מעשה בית-דין. נפנה אפוא אל השאלה השנייה, שעניינה אם פסק הבוררות שאושר בפסק-דין, מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. (3) דיון בסוגיית מעשה בית-דין לגופה [א] העובדות הרלוונטיות לדיון בסוגיית מעשה בית-דין 59. עיקרי העובדות פורטו לעיל. נעמוד אפוא, בקצרה, רק על עיקרי העובדות הרלוונטיות לדיון בסוגיית מעשה בת-דין. 60. ביום 14.12.2001 הגיש התובע תביעה כספית נגד שתי החברות, מנדלסון והנתבע אשר נדונה בהליך בוררות לפני בית הדין לדיני ממונות, שבמסגרתה תבע את החזרי הסכומים שלטענתו, הלווה לחברות וכן תבע שכר עבודה. הליך הבוררות שכלל דיונים רבים, שבמסגרתו העידו עדים רבים, נמשך כחמש שנים (כרך הפרוטוקולים - נ/1) ופסק הבוררות ניתן ביום 18.10.2006. יוער כי לא הוברר מדוע הליך זה נמשך זמן כה רב, למעט הערת בית הדין בפסק הבוררות, כי "כמו כן יש לציין שבמהלך דיון זה היו מספר הפסקות ארוכות מסיבות שונות שאינן תלויות בנו" (שם, עמ' 4 פסקה חמישית). 61. אין מחלוקת על כך שבמסגרת דיוני הבוררות טען התובע בהרחבה רבה את טענותיו בסוגיית הרמת מסך על כל היבטיה וכי אף טען זאת במסגרת סיכום טענותיו שהוגש אל בית הדין, שאליו צירף חוות-דעה בעניין סוגיה זו על-פי המשפט העברי. גם כך טען התובע בעניין זה בתצהיר שצירף לתגובתו לבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין (תצהיר התובע שצורף לתגובתו מיום 17.4.2008 בבש"א 6369/08, בפסקה 21): "גם טענת המבקש בבקשה לפיה עילת 'הרמת מסך' לא נדונה בפני בית הדין הינה מופרכת מיסודה ... בית המשפט הנכבד מופנה לסיכומי הצדדים בפני בית הדין אשר מדברים בעד עצמם ובפרט לסיכומי המבקש [הנתבע] עצמו מהם עולה שנושא חבותו האישית של המבקש בין מכוח אחריותו כמנהל ובין מכוח טענת 'הרמת מסך' נדונה גם נדונה בפני בית הדין והמבקש אף הגדיל והמציא לבית הדין חוות דעת חיצונית". התובע אמנם צירף לתצהירו את סיכומי הצדדים ואת חוות הדעה שהוגשו מטעם שניהם בעניין הסוגיה של הרמת מסך. התובע אף חזר והטעים בתצהירו (שם, בפסקה 47), כי "טענת 'הרמת מסך' ... הייתה חלק בלתי נפרד מחזית התביעה כפי שעולה מסיכומי הצדדים וכפי שעולה מקביעת בית הדין לפיה אוכל להמשיך ולתבוע את המבקש בגין טענה זו". 62. בפסק הבוררות נקבע כאמור לעיל, כי התובע זכאי למלוא סכום התביעה, גם לסכום שנתבע בגין החזר ההלוואות שהלווה וגם לסכום שנתבע בגין שכר עבודה. בית הדין קבע כאמור, כי מלוא החוב חל על החברות, אך הטעים כי "למעשה החברות אינן מסוגלות לשלם ולכן המדובר הוא על תביעה אישית נגד המנהלים. נתבע מס' 4 [מנדלסון] בעצם הודה על חובו, אולם לדבריו אינו מסוגל לפרוע ולכן הדיון הוא בעיקר ביחס לנתבע 3 [בן-אהרון, הנתבע בתביעה הנדונה]". בעניין שכר העבודה, לא הייתה מחלוקת כי סכום זה נתבע רק מהחברות. באשר לכספי ההלוואות קבע בית הדין, לאחר דיון שעיקריו הובאו לעיל, כי דובר ב"הלוואה אישית". לאחר דיון בסוגיית חבות הנתבע להשיב את כספי אותן הלוואות נטענות, קבע בית הדין כי "מבחינה מוסרית" הנתבע "בהחלט שותף לאחריות". עם זאת פירט את הראיות שהובאו לפניו וקבע כי "העולה מדברינו עד עתה, לא הוכח שהנתבע 3 [הנתבע בתביעה הנדונה] קיבל עליו אחריות אישית להלוואה". לפיכך מסקנתו הסופית של בית הדין הייתה, כי "לא הוכח שמר בן-אהרון [הנתבע] חייב באופן אישי לשלם את החוב לתובע" (פסקה ג' בחלק הנושא את הכותרת "פסק-דין", שם, בעמ' 5). עם זאת, לאחר שבית הדין קבע כאמור, כי לא הוכחה אחריותו האישית של הנתבע להלוואות, הוסיף, כי ישנה אפשרות נוספת שמכוחה ניתן לחייב את הנתבע להחזיר לתובע את כספי ההלוואות, וכי אפשרות זו היא בדרך של הרמת מסך ההתאגדות והטלת אחריות אישית על הנתבע לחובות החברות, בהיותו בעל מניותיהן. אולם בעניין זה, הוסיף בית הדין כי אמנם "קיבלנו חוות דעת הלכתיות חשובות משני הצדדים" (שם, עמ' 4 פסקה שנייה), אולם כאמור שם, "לצערנו בית הדין לא קיים דיון בנושא הרמת מסך, בעיקר משום שהדבר לא התבקש על-ידי התובעים [צ"ל: התובע]" (שם, פסקה חמישית). עוד הוסיף, "אנו מדגישים ששאלה זו לא הועלתה כראוי ולא נתבררה בבית הדין, כדי להותיר בידי התובע את האפשרות להמשיך ולתבוע השבת כספו בכל דרך שיבחר" (שם, פסקה שישית). לפיכך כאמור לעיל, הוסיף בית הדין (שם, פסקה אחרונה) כי "פסק הדין הנוכחי מתייחס רק לטענה שהייתה הלוואה אישית ופוטר את הנתבע מטענה זו ... כדי להסיר ספק אנו מבהירים שטענת הרמת מסך תחשב כטענה חדשה שהתובע רשאי לתובעה גם לאחר פסק-דין זה. התובע יוכל להשתמש בפסק הדין הנוכחי כהוכחה להלוואות ולסכומים שהחברה חייבת לו". בחלק המסכם את פסק הבוררות (שכותרתו "פסק דין"), הובא סיכום הדברים ושם נאמר שנית, כי "לא הוכח שמר בן אהרון חייב באופן אישי לשלם את החוב לתובע". כן נאמר כי "פסק דין זה אינו פוטר את מר בן אהרון מאחריותו כמנהל החברה לשאת בחובותיה, ביה"ד לא עסק בשאלה זו" (שם, פסקאות ד' ו-ה'). 63. כמפורט לעיל בחלק המפרט את עיקרי העובדות, התובע טען, כי לאחר מתן פסק הבוררות פנה אל הנתבע וביקש את הסכמתו לפנות אל בית הדין כדי שישלים את פסק הבוררות גם בסוגיית הרמת המסך, אך הנתבע סירב. התובע השלים עם סירובו של הנתבע, וביום 9.7.2007 הגיש בקשה אל בית המשפט המחוזי בירושלים לאישור פסק הבוררות (ה"פ 6234/07). בהיעדר התנגדות, אושר פסק הבוררות ביום 17.10.2007 בפסק-דין. כעבור כחודש וחצי, ביום 31.12.2007 הגיש התובע אל בית-משפט זה את התביעה הנדונה, על יסוד פסק הבוררות, שאושר בפסק-דין. עוד נזכיר, כי בימים אלו מתבררות בבית המשפט המחוזי בירושלים שתי תובענות שעניינן בקשות מטעם הנתבע ומטעם החברות לבטל את פסק הבוררות, אשר הוגשו כשנתיים לאחר הגשת התביעה הנדונה. בקשה אחת הוגשה ביום 28.12.2009 (ה"פ 8510/09) והשנייה הוגשה ביום 25.3.2010 (ה"פ 45339-03-10) והן נדחו בבית המשפט המחוזי (בהחלטה מיום 6.4.2010 ובהחלטה מיום 15.4.2010). על ההחלטות הדוחות את הבקשות הוגשו בקשות רשות ערעור אל בית המשפט העליון, ועל-פי פסק הדין שניתן בעניינן (פסק-דין מיום 6.3.2012 בעניין רע"א 3522/10 ורע"א 9417/10), הוחזר הדיון בהן אל בית המשפט המחוזי בירושלים וטרם ניתן פסק-דין בעניינן. נמצא אפוא, שבעוד שהנתבע עותר לדחיית התביעה הנדונה על יסוד מעשה בית-דין שהקים פסק הבוררות שאושר בפסק-דין, טוען הוא בבית המשפט המחוזי כי יש לבטל את אותו פסק-דין. כפי שכבר נאמר, מציאות זו לכאורה צורמת ובמיוחד בשים לב לכך שכאמור לעיל, הנתבע נמנע מלהתייחס לכך בסיכום טענותיו. עם זאת, דומה כי אין מניעה שהנתבע ינסה לתקוף בשני מישורים את המציאות שנוצרה לנוכח דחיית בקשתו לדחיית התביעה על הסף. מצד אחד, במסגרת התביעה הנדונה, הוא עותר לסילוקה מחמת מעשה בית-דין. מצד שני, מאחר שבקשה שכבר הגיש לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין נדחתה בהליך ביניים, מנסה הוא את כוחו בביטול אותו פסק בוררות שאושר בפסק-דין, אשר יצר את אותו "מעשה בית-דין", שמכוחו הוא נתבע בתביעה הנדונה. [ב] השלמת התובע עם היעדר דיון בסוגיית הרמת מסך בפסק הבוררות 64. כמפורט בחלק של פירוט העובדות ופעם שניה עתה, אין מחלוקת על כך שסוגיית חבותו האישית של הנתבע מכוח הרמת מסך נטענה בידי הצדדים בפני בית הדין בהליך הבוררות. כלשון התובע עצמו, כמובא לעיל, סוגיה זו "נדונה גם נדונה" וכן כלשונו, "הייתה חלק בלתי נפרד מחזית התביעה" והצדדים אף טענו בעניין זה בהרחבה רבה. למרות זאת, משום מה, בית הדין בחר מטעמיו שלא לדון בה. לא רק שבחר שלא לדון בסוגיה זו, אלא כאמור, בית הדין קבע כי לכאורה - והדגש כפי שעוד יובהר, הוא על לכאורה - טענה זו היא לכאורה, בגדר "טענה חדשה" שהתובע יהיה רשאי לתבוע מכוחה "בכל דרך שיבחר". בית הדין אף ראה לנכון להבהיר באריכות יתירה (אריכות שלא נמצאה באף סוגיה אחרת שבית הדין נדרש לה), כי ""פסק הדין הנוכחי מתייחס רק לטענה שהייתה הלוואה אישית ופוטר את הנתבע מטענה זו". על כך הוסיף כאמור, כי "כדי להסיר ספק אנו מבהירים שטענת הרמת מסך תחשב כטענה חדשה שהתובע רשאי לתובעה גם לאחר פסק-דין זה. התובע יוכל להשתמש בפסק הדין הנוכחי כהוכחה להלוואות ולסכומים שהחברה חייבת לו". כך גם הבהיר בית הדין כאמור, כי לכאורה "לא עסק בשאלה זו". 65. לאור טענות התובע כאמור לעיל, אין מחלוקת שטענות התובע בסוגיית הרמת מסך נטענו גם נטענו לפני בית הדין בהליך הבוררות, אך למרות זאת בית הדין לא ראה לנכון לדון בהן. גם אין מחלוקת שכטענת התובע, הוא פנה אל הנתבע מספר פעמים וביקש ממנו שיסכים לחזור אל בית הדין, כדי שישוב וידון בסוגיית הרמת המסך, אך הנתבע לא הסכים לכך. בעקבות זאת, פנה התובע אל בית המשפט המחוזי בירושלים וביקש לאשר את פסק הבוררות כפי שהוא, ופסק הבוררות אושר בפסק-דין ביום 17.10.2007. בכך הסכים התובע לכך שפסק הבוררות יאושר בפסק-דין מבלי שטענת הרמת המסך נדונה והתבררה במסגרתו. אם אמנם סבר התובע, כי פסק הבוררות ניתן שלא כדין, בכך שלא נדונו כל טענותיו שנטענו בפני בית הדין בהליך הבוררות, כי אז לא היה מקום לכך שהתובע יעתור לאישור פסק הבוררות בהתאם להוראת סעיף 23 בחוק הבוררות. בנסיבות אלו, היה על התובע לעתור לביטול פסק הבוררות בהתאם להוראת סעיף 24 בחוק זה. סעיף 24 בחוק הבוררות קובע כי בית המשפט המחוזי "רשאי, על-פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות" המפורטות בסעיף זה, הכולל עשר עילות ביטול. בין שאר עילות הביטול, נקבעה בסעיף משנה (5) העילה שלפיה "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". לפיכך, אם אמנם סבר התובע כי סוגיית חבותו האישית של הנתבע מכוח העילה של הרמת מסך לא נדונה בידי הבוררים, חרף העובדה שנטענה בפניהם ונמסרה להכרעתם, הרי שהיה עליו, בהיותו בעל-דין בהליך הבוררות, לעתור לבית המשפט המחוזי בבקשת ביטול מהטעם שבית הדין (הבוררים) לא הכריע בנושא זה. בבקשת הביטול יכול היה התובע לעתור כאמור, לביטול פסק הבוררות, כולו או חלקו, ואף יכול היה לעתור לבית המשפט כדי שיורה לבית הדין להשלים את פסק הבוררות בהתאם, בכך שידון גם בסוגיית הרמת המסך שנמסרה להכרעתו. לחלופין, יכול היה לעתור לבית המשפט, שיורה לבית הדין לתקן את פסק הבוררות בהתאם או לבקש שבית המשפט יורה על החזרת העניין לבית הדין לדיון מחודש בשים לב לנושא הרמת המסך. התובע לא עשה כן ולא ביקש את ביטול פסק הבוררות, כולו או חלקו, את השלמתו, את תיקונו או את החזרתו לדיון מחודש. התובע בחר להשלים עם פסק הבוררות כפי שהוא, שבמסגרתו אין דיון בנושא חבות הנתבע מכוח הרמת מסך. זאת הגם שהטענה נטענה והגם שהתובע היה מודע לכך שבית הדין נמנע מלדון בה ובעוד התובע היה מודע לאי הסכמת הנתבע לפנייתו לחזור ולדון בטענה בפני בית הדין. כך בעוד התובע מודע לחסר בפסק הבוררות, לא ביקש את השלמתו, אלא ביקש מבית המשפט שיאשרו, כפי שהוא, בפסק-דין. משלא הוגשה התנגדות, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התובע ואישר בפסק-דין את פסק הבוררות כפי שהוא. באשר להיעדר התנגדות לבקשה לאישור פסק הבוררות נעיר, כי נושא זה לא הובהר במסגרת התביעה הנדונה (ובכל מקרה, לא מצאנו התייחסות לכך). עם זאת חשוב לתת את הדעת לכך, שכל עוד לא הוגשה התביעה הנדונה ואף כל עוד לא נדחתה בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין, לא היה מקום לכך שהנתבע יתנגד לאישור פסק הבוררות, שלא הטיל עליו כל חבות אישית. כך במיוחד לאור הנחת הנתבע, שטענותיו בעניין מעשה בית-דין ממילא ישללו אפשרות להגשת תביעה נוספת נגדו מכוח פסק הבוררות. [ג] הכלל בדבר מעשה בית-דין 66. הכלל בדבר מעשה בית-דין, כולל שני כללים. האחד, הוא השתק עילה והשני, השתק פלוגתה. השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך או בהליך בוררות (סעיף 21 בחוק הבוררות. במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968), כבוד הנשיא אגרנט; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 12; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 26-24). כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, תכליתו של הכלל בדבר השתק עילה היא במניעת הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך, אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת (למשל, עניין צמרות, שם; ברנוביץ, שם; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (14.6.2004) (כבוד השופט (כתוארו אז), א' גרוניס, בפסקה 6; רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (20.10.2006), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה ה(5)). "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (צמרות, בפסקאות 26-24, ופסקי הדין המובאים שם). אולם הכלל בדבר השתק פלוגתה צומצם בפסיקה רק למקום שבו נקבע ממצא פוזיטיבי, ורק במקום שבו התקיימו ארבעת תנאים אלו: "ראשית, כי 'הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים'. שנית, כי 'קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא'. שלישית, כי 'ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה'. רביעית, כי 'ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה'" (רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (2007), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה י"א. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם). כך גם נקבע, כי בשאלה מעורבת של חוק ועובדה חל השתק הפלוגתה גם על הממצאים העובדתיים וגם על המסקנה המשפטית (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (2009), כבוד השופטת א' חיות). 67. המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, הוא רחב. הכלל הוא, כי "אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 דן גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802-801 (1985)). כך נקבע לעניין זה בעניין צמרות (בפסקה 24): "התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)". כפי שנקבע פעמים רבות, כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אפילו העילה שעליה הושתתה התביעה הראשונה שונה מזו שעליה הושתתה התביעה השנייה (לב יסמין, בפסקה 6). כך גם נקבע כי "יודגש, כי לענייננו אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (עניין קלוז'נר)" (לב יסמין, בפסקה 7). 68. עוד נפסק לעניין מעשה בית דין מסוג השתק עילה, כי אין רלוונטיות לשאלה אם טענות נדונו לגופן, אם לאו, וכי היעדר דיון לגופה של טענה אינו מונע חסימת תביעה מחמת מעשה בית-דין. בעניין זה נקבע שגם פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, יקים השתק עילה (רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין (8.3.2009) (כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור, בפסקה 20). שכן, "משניתן פסק דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהעדר ההגנה" (רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים (23.2.2006) כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 7). בדומה, גם אין רלוונטיות למעמד בעלי הדין בהליך הקודם המקים מעשה בית-דין, ואין כל השלכה להיפוך הצדדים בהליכים ולעובדה שהתובע בהליך המאוחר, היה הנתבע בהליך הקודם. לעניין זה נפסק פעמים רבות כי "אין בכך כלום שבהליכים הקודמים נתבע המערער לדין על-ידי המשיבים, ואילו עתה מתייצב הוא כתובע" (ע"א 102/88 עזרא אבוניל נ' מרגרט אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992), כבוד השופט א' מצא, בעמ' 743. כן ראו: צבעוני, בפסקה 7; ויינשטיין, בפסקה 20; נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, בעמ' 304). [ד] בחינת מעשה בית הדין בענייננו 69. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת על כך שבהליך הבוררות נדונה סוגיית חבותו האישית של הנתבע בין השאר, גם מכוח הרמת מסך. גם אין מחלוקת על כך שהצדדים טענו את טענותיהם בסוגיה זו בהרחבה, אולם בית הדין בחר מטעמיו שלו, שלא להידרש לטענה זו. לפיכך קבע כי התובע יהיה רשאי לתבוע מכוח עילת הרמת מסך במסגרת אחרת. חרף היעדר דיון בסוגיה זו בפסק הבוררות, על אף שהצדדים טענו את טענותיהם בעניין לפני בית הדין, בחר התובע שלא לעתור לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבוררות. התובע לא ביקש מבית המשפט להורות לבית הדין לבטל את אי חיוב הנתבע, להשלים את פסק הבוררות, לתקנו או להחזיר את העניין לדיון מחדש בסוגית הרמת מסך במסגרת פסק הבוררות. תחת זאת עתר התובע לאישור פסק הבוררות כפי שהוא ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו. בנסיבות אלו, אין מחלוקת כי פסק הבוררות, שאושר בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מקים מעשה בית-דין. כך גם לאור סעיף 21 בחוק הבוררות הקובע במפורש כי "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין" (סעיפים 24 עד 28 קובעים הוראות שונות בעניין ביטול פסק בוררות והחזרתו אל הבורר). השאלה הטעונה הכרעה היא, אם פסק הבוררות שאושר בפסק דין מקים מעשה בית דין החוסם את התביעה הנדונה, או שמא, בהתאם לפסק הבוררות המאושר, רשאי היה התובע להמשיך ולתבוע את הנתבע במסגרת התביעה הנדונה. 70. אין מחלוקת על כך שהסוגיה העיקרית שנדונה בפסק הבוררות הייתה שאלת חבותו של הנתבע לשלם לתובע את הסכום הנתבע בגין ההלוואות (להבדיל מהסכום שנתבע בגין שכר עבודה, שבעניינו קבע בית הדין כי רק החברות חייבות בתשלומו), כפי שקבע בית הדין במפורש. גם אין מחלוקת על כך שהתובע טען שורה ארוכה של טענות, שלפיהן לטענתו, היה מקום לחייב את הנתבע בתשלום זה ובין השאר, כי היה מקום לחייבו גם מכוח עילת הרמת מסך. כל טענות התובע אמנם נדונו ונדחו, למעט כאמור, טענת הרמת מסך, שלא נדונה הגם שנטענה. כפי שנפסק וכאמור לעיל, התשתית הבסיסית של העילה נלמדת גם "מהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין" (צמרות, פסקה 24). לפיכך נקבע (שם), כי "בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן" (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)" (צמרות, שם). מכאן אפוא, שאפילו לא היה התובע מעלה את סוגיית הרמת המסך, היה מנוע מלשוב ולהעלות טענה זו בתביעה המאוחרת, היא התביעה הנדונה. משטען התובע טענה זו בפני בית הדין, הרי שעל אחת כמה וכמה שאין מקום לכך שיוכל לשוב ולטעון טענה זו במסגרת תביעה נוספת, התביעה הנדונה. כך משני טעמים אלו: הטעם האחד, מאחר שאין מחלוקת על כך שהטענה כי יש להטיל חבות אישית על הנתבע מכוח הרמת מסך כבר נטענה בהליך הבוררות, ברי שאין מקום לאפשר לתובע לשוב ולטעון את אותה טענה, אך מן הטעם שבית הדין בחר שלא לדון בה. כך במיוחד לאחר שהתובע וויתר במודע על האפשרות לעתור לבית המשפט בהתאם לסעיף 24(5) בחוק הבוררות, ולבקש כי בית המשפט יורה לבית הדין להידרש גם לטענתו זו. הטעם השני, אפילו לא היה התובע מעלה את טענת הרמת מסך בפני בית הדין, היה הוא מנוע מלבקש לדון בטענה זו במסגרת תביעה מאוחרת. שכן כאמור, הכלל בדבר מעשה בית-דין חל על עילת התביעה במובנה הרחב ואף חל גם בעניין "כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע" (צמרות, שם). כך גם הכלל בדבר מעשה בית-דין חל אפילו נטענו טענות, אך הן לא התבררו לגופן ואפילו ניתן פסק-דין מבלי שהתקיים דיון בתביעה (בנק הפועלים, שם; צבעוני, שם). נמצא אפוא, שבמקום שבו טענת הרמת מסך נטענה, אך לא נדונה, והתובע בחר במודע לוותר על דיון בטענה זו לפני בית הדין, בכך שנמנע מלבקש מבית המשפט להורות לבית הדין להשלים את הדיון בעניין זה, בוודאי שהתובע מנוע מלטעון את הטענה פעם נוספת. אם לא תאמר כן, יימצא כי מצבו של התובע, שבחר לוותר במודע על דיון בסוגיית הרמת מסך בפני בית הדין בכך שכאמור, לא עתר להורות לבית הדין לדון בכך, יהיה עדיף על מצב שבו כלל לא היה טוען את טענת הרמת המסך. 71. כפי שנקבע פעמים רבות, כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אפילו העילה שעליה הושתתה התביעה הראשונה שונה מזו שעליה הושתתה התביעה השנייה (לב יסמין, בפסקה 6). בשתי התביעות, זו שנדונה בהליך הבוררות וזו שנדונה בתביעה הנדונה, דובר בדיוק באותה מסכת עובדתית. בשתיהן עתר התובע לחיוב הנתבע באופן אישי ובשתיהן דובר באותה עילת תביעה במובנה הרחב, שכן בשתיהן האינטרס המוגן של התובע היה זהה, כי ישולם לו שכר עבודתו וסכום הכספים שלטענתו, הלווה. לפיכך, די בכך כדי למנוע מהתובע לשוב ולתבוע את הנתבע באופן אישי, על יסוד אותן עובדות ועל יסוד אותה עילה במובנה הרחב. 72. תכליתו של הכלל בדבר מעשה בית דין היא כאמור וכפי שנקבע בכל פסקי הדין שהובאו לעיל, במניעת כפל התדיינויות הכרוכות בהטרדת בעל הדין באילוצו להתדיין פעם נוספת בעניין שכבר נדון והוכרע וכן במניעת העמסת יתר על בתי המשפט שידרשו לדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך, משנדונה תביעת התובע בהליך הבוררות הממושך מאד על כל הכרוך בה, הרי שבמסגרתה היה מקום לדון גם בשאלת חבות הנתבע מכוח העילה של הרמת מסך. אם התובע בחר במודע שלא לעמוד על בירורה של סוגיה זו במסגרת הליך הבוררות, בכך שבחר שלא לעתור אל בית המשפט המחוזי כדי שיחייב את בית הדין לדון בעניין זה, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. לא היה מקום ולא הייתה הצדקה לדיון חוזר בסוגיית חבות הנתבע במסגרת התביעה הנדונה על כל הכרוך בכך. לא הייתה הצדקה לכך שהעניין יתברר פעם נוספת במסגרת התביעה הנדונה על כל ההליכים הרבים שהיו במסגרתה, על כל הראיות הרבות שהוגשו במסגרתה, שבעיקרן כבר נשמעו בהליך הבוררות, ועל כל הדיונים הארוכים שהתקיימו במסגרתה באופן החוטא לטעמים העומדים ביסוד הכלל בדבר השתק עילה. המסקנה היא אפוא, כי פסק הבוררות שאושר בפסק-דין מקים מעשה בית-דין החוסם את תביעתו הנדונה של התובע. [ה] היעדר תוקף לקביעת פסק הבוררות כי התובע יוכל לתבוע שנית את הנתבע 73. נותרת אפוא, השאלה, איזו השלכה יש, אם בכלל, לקביעת בית הדין בפסק הבוררות שאושר בהיעדר התנגדות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לפיה היה התובע רשאי להגיש את התביעה הנדונה. לכל אורכם של ההליכים במסגרת התביעה הנדונה ניסה התובע להיאחז בטענתו, כי משקבע בית הדין כי הוא רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת, שבמסגרתה תתברר סוגיית הרמת המסך, גוברת קביעה זו על הכלל בדבר מעשה בית-דין. טענה זו של התובע, כפי שכבר נאמר, אף התקבלה בהחלטת בית המשפט ובהחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע (כמפורט לעיל). אולם, אין לקבל טענה זו של התובע, כך בין השאר, גם מהטעמים שעליהם נעמוד עתה, שבחלקם הובאו בטיעוני הנתבע. 74. הסכם הבוררות שעל יסודו נדון הליך הבוררות לא הוגש. לצורך הדיון נניח כי לא הותנה בהסכם הבוררות שעל בית הדין היה לפסוק בהתאם לדין ולפיכך בית הדין לא היה כפוף להוראות הדין ובהן הכלל בדבר מעשה בית-דין והעילות לביטול פסק בוררות או להשלמתו. עם זאת, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שגם בורר שנתמנה כדין ושפסק הבוררות שנתן אושר כדין בפסק-דין, אינו יכול לכפות על בית המשפט לדון בניגוד לדין. בית המשפט, בשונה מבורר, מחויב לדון ולפסוק בהתאם לדין, הכולל את הדין המהותי ואת סדרי הדין, והדברים הם בבחינת מושכלות יסוד. בהיעדר הסכמה של הצדדים, אין בית המשפט רשאי לסטות מהוראות הדין. אילו היו הצדדים מסכימים שהבורר (בית הדין), יהיה רשאי שלא להכריע בכל המחלוקות וכי יהיה רשאי להותיר את חלקן להכרעת בית המשפט, חרף הכלל בדבר מעשה בית-דין, כי אז התובע היה רשאי להגיש תביעה נוספת, שבמסגרתה יתבררו הנושאים שהצדדים הסכימו שיתבררו במסגרתה. זאת חרף העובדה שפסק הבוררות שאושר בפסק-דין מקים מעשה בית-דין. אולם הצדדים לא הסכימו לכך ואף לא נטען שכך הסכימו. בנסיבות אלו, בית הדין לא היה רשאי לכפות על בית המשפט לדון בתביעה נוספת, שהדיון בה עומד בניגוד לדין בהיותו עומד בניגוד לכלל בדבר מעשה בית-דין. כך גם לא היה רשאי בית הדין לקבוע שהדרך להכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו ושבחר מטעמיו שלא להכריע בו, יתברר בתביעה נוספת בבית משפט ולא יוחזר להכרעתו, כפי שמורה סעיף 24(5) בחוק הבוררות בכפוף להגשת בקשה בעניין. לחידוד הדברים נבהיר זאת על דרך של מספר דוגמאות. נניח לצורך העניין, שבית הדין היה קובע בפסק הבוררות שהתובע יהיה רשאי להגיש את תביעתו אל בית המשפט העליון. ברי שלא היה בכך כדי לכפות על בית המשפט העליון להידרש לתביעה המצויה בסמכותו של בית משפט השלום, ובמיוחד בעוד בית המשפט העליון, כלל אינו נדרש לתביעות המתבררות בערכאה ראשונה. בדומה, נניח, שלא הייתה מחלוקת על כך שהתביעה התיישנה והנתבע היה מודיע כי הוא עומד על טענת ההתיישנות. אין מחלוקת כי בנסיבות אלו, לא יכול היה בית הדין לכפות על בית המשפט לדון בתביעה אשר אין מחלוקת כי התיישנה. כך גם נניח, שבית הדין היה קובע שהתובע רשאי להגיש את תביעתו וכי בית המשפט שיידרש לתביעה ידון בה שלא על-פי הדין המהותי, אלא על דרך הפשרה. אין מחלוקת כי בהיעדר הסכמה של הצדדים להכרעה על דרך הפשרה, לא הייתה כל משמעות לאותה קביעה של בית הדין. כך ניתן להמשיך ולהביא עוד דוגמאות רבות לקביעות שבית הדין לכאורה, עשוי היה לקבוע שלפיהן בית המשפט יידרש לתביעה שאינו מוסמך להידרש לה או שבית המשפט יידרש לתביעה שלא על-פי הדין. אין מחלוקת כי כל אותן קביעות לא יכולות היו לעמוד וכי לא היה בהן כדי לכפות על בית המשפט להידרש אליהן או לדון לפיהן. כך בדיוק בנסיבות המקרה הנדון. קביעת בית הדין, כי התובע יהיה רשאי להגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, עומדת בניגוד לדין. פסק הבוררות, כפי שהוא, הקים מעשה בית דין בעניין עילת התביעה האישית נגד הנתבע, אשר נדונה והתבררה בפני בית הדין. לפיכך לא יכול היה בית הדין לכפות על בית המשפט לדון בעניין שאינו מוסמך לדון בו, מחמת מעשה בית-דין מסוג השתק עילה. פסק הבוררות גם עומד בניגוד לדין מכיוון שהצדדים לא הסכימו שעניין שנמסר להכרעת הבוררים (בית הדין), יתברר בבית המשפט בתביעה נוספת נפרדת ולפיכך לא הייתה לבוררים סמכות להורות כך. העובדה שבית הדין בחר מטעמיו להתנער מחובתו להידרש לטענת הרמת מסך שנדונה לפניו, אינה יכולה לשנות מכך שקביעת פסק הבוררות שמאפשרת הגשת תביעה נוספת, עומדת בניגוד לדין. משבחר בית הדין להתנער מחובתו להכריע בסוגיית הרמת המסך, חרף טענות הצדדים שנטענו בעניין סוגיה זו בהרחבה, ניתן היה להחזיר את העניין לדיון בפני בית הדין רק בהסכמת הנתבע. בהיעדר הסכמה שכזו, עמדה לתובע רק אפשרות אחת לריפוי הפגם שנפל בפסק הבוררות, והיא בהגשת בקשה מכוח סעיף 24(5) בחוק הבוררות. על-פי הוראה זו וכאמור לעיל, יכול היה התובע לעתור לבית המשפט המחוזי כדי שיורה לבית הדין למלא את תפקידו ואת חובתו שממנה התנער, בכך שישלים את פסק הבוררות בעניין זה. התובע בחר לוותר על סעד זה ובמקום לבקש לחייב את בית הדין לעשות את מלאכתו, עתר לאישור פסק הבוררות החסר, כפי שהוא. בכך ויתר התובע במודע על דיון בסוגיית הרמת מסך ובכך נסתם הגולל על אפשרות הדיון בסוגיה זו בפני בית הדין או בפני כל ערכאה שיפוטית. 75. בשולי דברים אלו ראוי אולי להעיר, כי יש לתהות על פסק הבוררות, שניתן בידי בית-דין הפוסק על-פי ההלכה. התביעה הוגשה אל בית הדין לממונות בחודש דצמבר 2001 ופסק הבוררות ניתן רק כעבור כחמש שנים, בחודש אוקטובר 2006. חרף התמשכות ההליכים, החריגה בכלל ובהליך בוררות בפרט, ביקש בית הדין לפתוח פתח לנקיטה בהליכים משפטיים נוספים. אין זו אלא דוגמה לעינוי הדין שלאחריו הליך נוסף, שיש בו כדי להוסיף על עינוי הדין. עינוי הדין הוא חמור בדין הכללי וחמור גם על-פי ההלכה היהודית. די להזכיר את האמור בפרקי אבות כדי לבטא את החומרה הרבה שבעינוי הדין. כאמור שם (פרק ה משנה ח), "חרב בא לעולם על עינוי הדין". 76. התוצאה היא אפוא, שפסק הבוררות שאושר בפסק-דין הקים מעשה בית-דין, כפי שטען גם התובע. אולם בשונה מטענת התובע, אין המשמעות שהוא רשאי היה להגיש את התביעה הנדונה, אלא המשמעות היא שפסק הבוררות מיצה עד תום את המחלוקות בינו לבין הנתבע בדחיית תביעת התובע נגד הנתבע. לפיכך היה מקום לדחיית התביעה הנדונה על הסף, עוד קודם לשמיעתה הממושכת. משלא נדחתה התביעה הנדונה על הסף, הרי שיש לדחותה עתה, מחמת מעשה בית-דין. [ו] ההשלכה שיש לאישור פסק הבוררות בפסק דין 77. חרף המסקנה האמורה, מתעוררת לכאורה, שאלה נוספת שעניינה ההשלכה שיש לכך שפסק הבוררות אושר בפסק-דין. לכאורה ניתן לומר, כי אפילו קביעת פסק הבוררות, כי התובע יוכל להוסיף ולתבוע את הנתבע, הייתה שלא כדין, בהיותה עומדת בניגוד לכלל בדבר מעשה בית-דין, הרי שקביעה זו לכאורה "הוכשרה" בפסק הדין המאשר את פסק הבוררות. במילים אחרות, ניתן לכאורה, לטעון, כי עצם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הוא זה שמתיר לתובע להוסיף ולתבוע את הנתבע במסגרת התביעה הנדונה, חרף הכלל בדבר מעשה בית-דין. אולם טענה זו, שגם בה ביקש התובע להיאחז, אינה יכולה לעמוד בנסיבות המקרה הנדון. 78. ככל שהדברים אמורים בהיבט העובדתי, אין מחלוקת על כך שאישור פסק הבוררות בפסק-דין, הגם שאין חולק כי נעשה כדין, נעשה באופן טכני בלא בדיקת תוכנו של פסק הבוררות ורק בשל היעדר התנגדות לאישורו. כך עולה מפסק הדין, אשר כל שנקבע בו (במלואו) הוא כי "בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הבוררות ... ולאחר שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, אני מורה בזאת על אישור פסק הבורר נשוא הבקשה" (פסק הדין בה"פ 6234/07 מיום 17.10.2007). כפי שכבר נאמר, הנתבע לא ביקש את ביטול פסק הבוררות, מאחר שבמסגרתו לא הוטלה עליו כל חבות ולאור הכלל בדבר מעשה בית-דין, היה מקום להנחתו שלא ניתן יהיה לתבוע אותו בתביעה נוספת. רק משנוכח כי בקשתו לסילוק התביעה על הסף נדחתה, עתר לביטול פסק הבוררות. כפי שכבר נאמר, בית המשפט העליון מצא כי יש טעם בדיון בטענותיו לגופן, והן מתבררות עתה. אולם כפי שיובהר עתה, הטעם לכך שאין באישור פסק הבוררות בפסק דין כדי להכשיר את הפגם שנפל בפסק הבוררות, אינו נעוץ באישור הטכני של פסק הבוררות, שנבע מהיעדרה של התנגדות. הזכרנו זאת, רק כדי להבהיר על שום מה פסק הבוררות אושר מבלי שנאמר בו במפורש, כי בפסק הבוררות נפל פגם העומד בניגוד לדין. 79. פסק-דין המאשר את פסק בוררות, אינו יוצר יש מאין, אינו מכשיר את הפגום ואינו מטהר את הטמא (אלא אם כן במסגרת אישורו, הושלם פסק הבוררות בהתאם לסעיף 26(ב) בחוק הבוררות). פסק הדין רק מהווה מעין "חותמת" ההופכת את פסק הבוררות, כפי שהוא, לפסק-דין בר-אכיפה המקים מעשה בית-דין. כך נקבע והובהר עוד לפני שנים רבות בע"א 433/74 איתן להב נ' יעקב נבו, פ"ד כט(1) 487 (1974). כאמור שם (כבוד השופט א' מני, בעמ' 490): "גם ההוראה שבסעיף 21 לחוק הקובע שפסק-הבורר שאושר דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט, אינה ענין לכאן מכיוון שהיא לא באה אלא להשמיעך שלושה אלה: א. כי פסק-בורר ניתן להוצאה-לפועל כפסק-דין של בית-משפט. ב. כי בפסק-בורר ניתן לעשות כל שימוש אחר שפסק-דין של בית-משפט יכול לשמש ו-ג. כי כל ההוראות בעניין מעשה-בית-דין חלות על פסק-בורר באותה מידה שהם חלים על פסק-דין של בית-משפט". פסק הבוררות המאושר בפסק-דין, הופך אפוא, לפסק-דין, המאפשר את הוצאתו לפועל והוא אף מקים מעשה בית-דין. אולם אישור פסק הבוררות בפסק הדין אינו מוסיף על האמור בו ואינו גורע מן האמור בו. פסק הבוררות שאושר כפי שהוא, אושר על פגמיו ועל השלכותיו. אם נקבעה בפסק הבוררות הוראה בניגוד לדין, אין באישורו כדי להפוך את אותה הוראה להוראה שניתנה כדין ועל-כן אותה הוראה, העומדת בניגוד לדין, ממשיכה לעמוד בניגוד לדין. אם למשל, פסק הבוררות עומד בניגוד לתקנת הציבור, לא יהיה באישורו בפסק-דין כדי "להכשירו" ואף פסק הדין יעמוד בניגוד לתקנת הציבור ולפיכך יבוטל. כך אמנם נקבע ברע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75 (1989). באותו עניין קבע בית המשפט כי פסק הבוררות עמד בניגוד לתקנת הציבור ולפיכך, עצם אישורו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא "הכשיר" את הפגם שדבק בו, ולא היה בכוחו של אישור זה כדי להפוך את פסק הדין לתקף ולחוקי. לפיכך הורה בית המשפט על ביטולו של פסק הבוררות ושל פסק הדין המאשר אותו. כאמור שם (כבוד הנשיא מ' שמגר בפסקה 7): "ההסכם שלפנינו נוגד את תקנת הציבור, וכי הוא, והפסק שניתן בעקבותיו, בטלים, לפי האמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)". כך נקבע גם במקום שבו פסק בוררות עמד בניגוד לפסק-דין שניתן בבית משפט השלום. בית המשפט העליון קבע כי פסק בוררות שאושר בפסק-דין יבוטל בשל היותו עומד בניגוד לדין ובכך סותר את תקנת הציבור (רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי (2010), פסקי הדין של הרוב, כבוד השופט י' דנציגר וכב' השופטת א' פרוקצ'יה). מכאן אפוא, שאין בעצם אישורו של פסק בוררות בפסק-דין כדי לשנות מתוכנו, כדי לרפות את פגמיו או כדי להפוך את האמור בו לפסק בוררות שניתן על-פי הדין. 80. בענייננו, פסק הבוררות קובע בניגוד לדין, כי התובע יוכל להגיש תביעה נפרדת ולתבוע את הנתבע מכוח העילה של הרמת מסך, שבה בחרו הבוררים שלא לדון בה, מטעמיהם. בית הדין קבע כך בפסק הבוררות אף מבלי שניתנה הסכמת הצדדים לכך ובניגוד לכלל בדבר מעשה בית-דין. קביעה זו עומדת בניגוד לדין ולכן אישור פסק הבוררות בפסק-דין רק מנציח את הקביעה העומדת בניגוד לדין ובניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בעניין מעשה בית-דין, ואינו מכשיר אותו. כפי שכבר נאמר, על-פי הדין, במקום שבו הבורר (בענייננו, בית הדין), בחר להימנע מלדון באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, הדרך היחידה לרפא זאת היא בהגשת בקשה אל בית המשפט המחוזי לפי סעיף 24(5) בחוק הבוררות, שבה מתבקש בית המשפט להורות לבורר להשלים את פסק הבוררות. זו הדרך היחידה הקבועה בדין להשלמת הדיון באותו עניין שנמסר להכרעת הבורר, אך מטעמיו בחר שלא לדון בו (בנוסף כמובן, למצב שבו הצדדים מסכימים לדרך חלופית). בהיעדר הסכמה של הצדדים לכך שעניין שנמסר להכרעת הבורר יתברר בתביעה נפרדת שתוגש לבית המשפט, אין הבורר מוסמך או רשאי להחליט כך. לפיכך בהיעדר בקשה של אחד מבעלי הדין להורות לבורר להשלים את פסק הבורר, עומד פסק הבוררות כפי שהוא ומקים מעשה בית-דין. אותו מעשה בית-דין, המונע דיון נוסף בנושא התביעה, עומד גם לאחר אישור פסק הבורר בפסק-דין. לפיכך, כשם שפסק הבוררות מקים מעשה בית-דין המונע הגשת תביעה נוספת (התביעה הנדונה), כך גם פסק הבוררות שאושר בפסק-דין מונע הגשת תביעה נוספת. אישור פסק הבוררות בפסק-דין אינו משנה את האמור בפסק הבוררות ואת היותו עומד בניגוד לכלל בדבר מעשה בית-דין, שעל תוכנו עמדנו. כל זאת כאמור, על אחת כמה וכמה במקום שבו לא נבחנה חוקיותו של פסק הבוררות והוא אושר בהיעדר התנגדות מטעם מי שפסק הבוררות לא הטיל עליו כל חיוב. לפיכך וכאמור, אין באישור פסק הבוררות בפסק-דין כדי לשנות מתוכנו, אשר כאמור, מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. [ז] סיכום סוגיית מעשה בית-דין 81. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, לא הייתה כל מניעה לשוב ולהידרש במסגרת פסק הדין לסוגיית מעשה בית-דין ולטענה כי בשל מעשה בית-דין שהקים פסק הבוררות, נחסמה אפשרות בירורה של התביעה הנדונה ולפיכך יש לדחותה. אמנם כאמור לעיל, סוגיה זו לא נמנתה עם הפלוגתות שנקבעו להכרעה, אולם שני הצדדים ביססו את טענותיהם על כך שפסק הבוררות הקים מעשה בית-דין ובכך הביעו את הסכמתם המפורשת להידרש גם לסוגיה זו. בדומה, טענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין, אמנם כבר נדונה לגופה ונדחתה גם בהחלטת בית משפט זה וגם בהחלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור שהגיש. אולם על-פי פסיקת בית המשפט העליון, אין מניעה לשוב ולהידרש לכך במסגרת פסק הדין. ככל שהדברים אמורים בטענת מעשה בית-דין לגופה, הרי שמכל הטעמים שעליהם עמדנו, פסק הבוררות מקים מעשה בית-דין, החוסם כל אפשרות של תביעה נוספת של התובע נגד הנתבע בגין עילת התביעה במובנה הרחב ועל יסוד המסכת העובדתית שעמדה ביסוד פסק הבוררות. טענת הרמת מסך שלגביה קבע בית הדין בפסק הבוררות, כי התובע יוכל להעלותה בתביעה נפרדת נגד הנתבע, נטענה בהרחבה רבה בפני בית הדין והתנערות בית הדין מלדון בה, אינה מאפשרת דיון חוזר בכך בתביעה נפרדת בבית המשפט. כך במיוחד לאור ויתור התובע על האפשרות שעמדה לו לעתור לבית המשפט שיורה על החזרת העניין לדיון בפני בית הדין. קביעת בית הדין המאפשרת הגשת תביעה נוספת נגד הנתבע, עומדת בניגוד לדין וכאמור לעיל, אין באישור פסק הבוררות בפסק-דין כדי להכשיר את הפגם שנפל בפסק הבוררות. לפיכך ומכל הטעמים המפורטים לעיל, פסק הבוררות שאושר בפסק-דין הקים מעשה בית-דין החוסם את אפשרות הגשתה של תביעה נוספת. משהוגשה התביעה הנוספת, היא התביעה הנדונה, הרי שדינה להידחות. ו. למעלה מן הצורך: דיון קצר בתביעה לגופה 82. בפתח הדיון בטענות התובע הערנו שלוש הערות. ההערה השנייה התייחסה לכך שמרבית טענות התובע לא נתמכו בראיות. תחת זאת, בחר התובע "לשפוך" אל תוך סיכום טענותיו עמודי פרוטוקול שלמים שאותם צילם והעתיק מבלי שהיה בהם כדי לבסס את כל טענותיו שטען תוך הפנייה אל אותם קטעים אינסופיים של פרוטוקול. זאת בניגוד לנתבע אשר כאמור לעיל, הפנה אל שלל ראיות מדויקות ומפורטות להוכחת כל טענה מטענותיו, תוך ציטוט קצר, בהיר וענייני של הדברים שעליהם ביקש להסתמך. עניינה של ההערה השלישית היה, כי התובע, שטענתו העיקרית בתביעה הנדונה הייתה טענת הרמת מסך, טען את טענתו זו בקיצור רב, באופן כללי ומבלי לקשור בין הטענות המשפטיות שלכאורה נטענו לבין העובדות שעליהן ביקש, ככל שביקש, לבסס את טענותיו. לא זו בלבד, אלא שהתובע אף לא טרח לבסס את טענותיו בהוראות החוק הרלוונטיות (מעבר לאזכור גורף וכללי של רשימת סעיפים וגם זאת על דרך ההפניה אל כתב התביעה). כך גם לא הראה התובע כיצד, אם בכלל, התקיימו התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה להרמת מסך ההתאגדות. התובע לא טרח להזכיר ולו הוראת חוק אחת, הלכה אחת, פסק-דין אחד או ספרות משפטית, הקובעים את הנסיבות שבהן ישנה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות. גם זאת באופן שונה במובהק מטענותיו המנומקות והמפורטות של הנתבע, אשר הפנה אל הוראות החוק הרלוונטיות, אל השינויים שחלו בהן במסגרת התיקונים הרלוונטיים של חוק החברות ואל ההשלכות שיש לאותם שינויים. כך גם הפנה הנתבע אל פסקי-דין ואל הלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון באשר לנסיבות, אשר רק בהתקיימן יורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות. 83. קראתי בעיון רב את כל טענות התובע, תוך בדיקת הראיות המועטות שאליהן כאמור, הפנה. כך גם קראתי את כל טענות הנתבע תוך בדיקת הראיות הרבות שאליהן הפנה. מסקנתי היא, שבעוד שעלה בידי הנתבע לבסס את התשתית העובדתית שעליה ביסס את טענותיו ולהראות כי העובדות הן כפי שטען וכמפורט לעיל, לא ניתן לומר כי עלה בידי התובע לבסס את טענותיו. כך גם באשר לטענת הרמת מסך, אשר לגביה, התובע כלל לא ביסס את טענותיו, בעוד שכאמור, הנתבע כן עשה כן והראה, כי לא התקיימו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך וכי לא עלה בידי התובע להוכיחן ולבסס את טענותיו. לפיכך ומאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובע, מסקנתי היא שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו וכי יש לקבל את טענות הנתבע בעניינים אלו ולדחות את טענות התובע ואת תביעתו. לאור המסקנה כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין, לא ראיתי הצדקה לפרט את כל אותן טענות עובדתיות ומשפטיות. זאת גם בין השאר, לאור העובדה שעיקרי טענות הנתבע, שאותן יש לקבל, פורטו לעיל. כך גם לאור תכליתו של מעשה בית-דין, אשר כאמור, נועד גם למנוע את בזבוז זמנו של בית המשפט, בכך שיידרש לעניין שכבר נדון והוכרע. נראה כי די בזמן הרב שהוקדש לבירור התביעה הנדונה וכי אין כל מקום או הצדקה לכך שבית המשפט יוסיף ויקדיש זמן רב - ואף רב מאד - לפירוט כל העובדות הרבות, הראיות הרבות מאד והטענות המשפטיות, שאפילו התובע לא ראה לנכון לפרטן וכי ניתן להסתפק בדברים שכבר פורטו לעיל. לפיכך בעניין זה, יש לראות בטענות הנתבע חלק מנימוקי פסק הדין (באשר לטענות העובדתיות, הכוונה לעיקרי הדברים שהובאו לעיל ולנטען בפסקאות 164-84 בסיכומי הנתבע (שם, עמ' 62-25)), ובאשר לטענות המשפטיות בסוגיית הרמת מסך, הכוונה גם לעיקרי הדברים שהובאו לעיל וגם לנטען בפסקאות 202-165 (שם, בעמ' 80-62). לפיכך ומהנימוקים האמורים, יש לדחות את טענות התובע אף לגופן. גם משלא עלה בידיו להוכיח את טענותיו העובדתיות וביחוד משאלו נסתרו בטענות הנתבע ובראיות שהציג. כך גם כאמור, משלא ביסס התובע כראוי את טענותיו המשפטיות בסוגיית הרמת המסך, ומאחר שאף טענות אלו נסתרו בטענותיו של הנתבע. התביעה אפוא, נדחית גם לגופה. ז. סיכום ותוצאה 84. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, הרי שדין התביעה להידחות מחמת מעשה בית-דין. אפילו לא הייתה התביעה נדחית מחמת מעשה בית-דין, הרי שכאמור לעיל, הייתה נדחית לגופה, משלא עלה בידי התובע לבסס כנדרש את טענותיו העובדתיות ואת טענותיו המשפטיות, אשר לטענתו מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע לבין החברות. לפיכך כאמור, התביעה נדחית. 85. כל העיקולים על נכסי הנתבע, אשר נקבעו בהחלטות השונות שניתנו במסגרת התביעה הנדונה, מבוטלים. 86. לאור נושא התביעה, טעמי דחייתה, היקף ההליכים ונסיבותיהם שעליהם עמדנו וכן לאור העיקרון שלפיו בעל דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס, יישא התובע בשכר-טרחת בא-כוחו של הנתבע ובהוצאות המשפט שהוציא הנתבע, בסך של 100,000 ₪. סכום זה ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. כל חיובי הצדדים בתשלום הוצאות בהתאם להחלטות ביניים שניתנו במהלך בירורם של ההליכים במסגרת התביעה הנדונה מבוטלים. לפיכך, ככל שהנתבע שילם הוצאות שחויב לשלם לתובע, יחזיר התובע לנתבע את סכומי ההוצאות שנפסקו לטובתו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששולמו עד יום החזרתם בפועל. ככל שהתובע שילם הוצאות שחויב לשלם לנתבע, יקוזזו סכומים אלו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששולמו עד יום פסק הדין, מסכום ההוצאות שבו חויב התובע כאמור לעיל, בהתאם לפסק-דין זה. למען הסר ספק מובהר, כי סכום ההוצאות שנקבע כאמור לעיל, הוא בנוסף לחובת התובע להשיב את סכומי ההוצאות ששילם לו הנתבע, ככל שאמנם שילם. בתים משותפיםועד בית משותףהרמת מסך