בפניי תביעה כספית, במסגרתה עתרו התובעים לקבלת השבה ופיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרת הסכם על ידי הנתבעת מס' 1, וכן עתרו להורות על חיובו של הנתבע 2 באופן אישי, מכוח אחריותו האישית ומכוח הרמת מסך. מטעם התובעים העיד התובע מס' 2, ( להלן: "התובע"), ומטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 2, (להלן: "הנתבע"). הצדדים סיכמו בעל פה את טיעוניהם ופסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת; ביום 17.7.11 התקשרו התובעים בהסכם מכר עם הנתבעת מס' 1, ( להלן: "הנתבעת או החברה"), שענייננו, מכירת זכויות במגרש מספר 85 בישוב שריגים. בטרם החתימה על ההסכם, חתמו התובעים על מסמך שכונה בקשה למכירת המגרש, ושילמו מקדמה, בסכום של 25,000 ₪. כמו כן שילמו לבא כוחה של הנתבעת את השתתפותם בשכר טרחתו. על פי האמור בהסכם סכום של 225,000 ₪ יחד עם דמי הקדימה, היו אמורים להיות משולמים לנאמן ומופקדים על ידו בחשבון נאמנות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעים ביקשו לשלם את הסכומים המפורטים בהסכם בהתאם להתחייבותם. אין מחלוקת כי התובעים הגיעו למשרדו של עו"ד רוב, ששימש כנאמן, עם הכספים שחלקם במזומן, וחלקם במטבע זר, דולר ואירו. אין מחלוקת בין הצדדים כי עו"ד רוב הנאמן סירב לקבל את הכספים המזומנים, בשקלים ובמטבע זר, ולכן הסכום במזומן הופקד ישירות לחשבון בנק, והסכום במטבע זר, נמסר במשרדי הנתבעת. אין מחלוקת כי עו"ד רוב המציא אישור על הפקדת סכום של 103,600 ₪ לחשבון הנאמנות, ואין מחלוקת כי ניתנה קבלה ביחס לסכום הנוסף, בסך של 117,924 ₪. אין מחלוקת כי לא כל הכספים הגיעו לחשבון הנאמנות, וכי על פי הודעתו של עו"ד רוב, מתוך הכספים שהועברו במשרדי החברה, הופקדו בחשבון הנאמנות, בס"ה 177,595 ₪, שהושבו לתובעים. אין מחלוקת כי התובעים דרשו את כספם בחזרה, וכי הסכום של 43,675 ₪ לא הופקד בחשבון הנאמנות. טענות התובעים: התובעים טוענים, כי הסתבר שמגרש 85 כלל לא הוקצה לחברה על ידי מנהל מקרקעי ישראל, לכן מנהל הנתבעת, הנתבע הציע להם מגרש חילופי, אולם הם סירבו להצעה. התובעים טוענים, כי כאשר הגיעו עם הכספים המזומנים למשרדו של עו"ד רוב, והסתבר להם כי אינו מוכן לקבל את הכספים ישירות אלא באמצעות הפקדתם בחשבון הבנק, הגיעו עם עו"ד רוב לסניף הבנק, בו אמור היה להיות מנוהל חשבון הנאמנות. התובעים טוענים, כי ביחס לכספים במטבע זר, סירב הבנק לביצוע ההפקדה בשל העדר אישורים , שטיבם לא הובהר, ולכן לגרסת התובעים, התקשר עו"ד רוב עם הנתבע, וסיכם עמו, תוך התחייבות אישית של הנתבע, כי הכספים במזומן במטבע זר, שעמדו על סכום של 117,924 ₪, יועברו לחברה, יופקדו בחשבון החברה, ויועברו על ידי החברה לחשבון הנאמנות. (במאמר מוסגר אציין, קיימת טענה כי הסכום אמור היה להיות 119675 ₪ בשל שער המטבעות, אולם לא הומצא אישור לעניין השער היציג נכון למועד זה, ולא הובאה ראייה כי ההסכמה הייתה שהחישוב יערך על פי השער היציג, ולא הובאה כל ראייה כי בזמן אמת נעשתה פניה בנוגע להפרש, ולכן אני מקבלת את האמור בקבלה כסכום שהופקד בפועל). התובעים טוענים, כי בעקבות סיכום דברים זה, הגיע התובע למשרדי החברה, פגש את הנתבע שהפנה אותו לאדם נוסף, שקיבל ממנו את הכספים, ספר אותם ומסר לו קבלה. אלא שהסתבר כי הכספים הללו לא הופקדו בחשבון הנאמנות. התובעים טוענים, כי לאור כך פנו מספר פעמים, לחברה ודרשו את העברת הכספים לחשבון הנאמנות כפי האמור בהסכם, ובהתאם להתחייבות הנתבע לטענתם, והסתבר כי רק חלק מהכספים הועברו לחשבון הנאמנות. לאור זאת טוענים התובעים החברה הפרה את ההסכם עימם והם זכאים לביטולו של ההסכם, ולהשבה, ואכן הנתבעת השיבה את הכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות, וחלק מהכספים שלא הועברו לחשבון הנאמנות כך שנותרה יתרה של 43,924 ₪ שטרם הועבר. התובעים טוענים, כי באי העברת הכספים במלואם לחשבון הנאמנות על פי האמור בהסכם, החברה הפרה את ההסכם עימם וכי הם זכאים לקבלת מלוא הכספים ששילמו לרבות הנזקים שנגרמו להם, שהינם, הכספים ששילמו לעורכי הדין, המקדמה, ופיצוי בגין עוגמת הנפש. ביחס לנתבע טוענים התובעים כי יש להורות על הרמת מסך מאחר והנתבע הוא בעל המניות והשליטה של החברה הנתבעת, של חברות אחרות שביניהם בוצעו העברות כספים, שונות, כשכספים של התובעים הופקדו בחשבונות של חברות אחרות וכד'. עוד נטען כי הנתבע אחראי מכוח התחייבותו האישית, שכן על פי הסיכום עימם התחייב לקבל את הכספים במזומן ולדאוג להעברתם לחשבון הנאמנות ולא עשה כן. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים, כי החברה עוסקת ביזמות מקרקעין וכי בחודש יולי 2010 הוסכם עם ממ"י כי יוקצו לחברה 71 מגרשים ביישוב שריגים. הנתבעים טוענים, כי הואיל וקביעת שומת ההיוון הייתה אמורה להגיע תוך זמן קצר, יצאה החברה בקמפיין לשיווק המגרשים, והתחייבה כי בתוך 12 חודשים יושלמו התחייבויותיה. הנתבעים טוענים, כי הנתבע לא ניהל את החברה בפועל, לא היה נוכח בהשתלשלות הענייניים כפי שתוארה על ידי התובעים, וכי רק בדיעבד הסתבר לו כי התובעים הגיעו עם שקיות ובהם כסף מזומן. הנתבעים טוענים, כי לאור הוראות בנק ישראל, לא ניתן היה להעביר את הכספים מידית לחשבון הנאמנות, אלא רק לאחר יומיים או שלושה, וזאת מאחר והתובעים לא נימקו ולא פרטו מהו מקור הסכומים במזומן שהובאו על ידם. הנתבעים טוענים, כי מספר ימים לאחר שהופקדו הסכומים במזומן, (הכוונה למטבע זר), בחשבון החברה, חרגה החברה ממסגרת המאושרת בחשבונה והבנק לא אפשר את ביצוע ההעברה אלא בגובה של 30,000 ₪ שהועברו. הנתבע טוען, כי בכל מהלך הברים לא הוגד לו דבר, לא נאמר לו דבר והוא לא היה שותף בסוד העניינים. הנתבעים טוענים, כי לאור הבעיה שנוצרה גייסה מחברה אחות, (שמה לא פורש), כספים להעברת הסכומים הנדרשים לחשבון הנאמנות וכי מרבית הסכום עבר למעט אותו הפרש, נטען. הנתבעים טוענים, כי בינתיים הסתבר להם שהשומה שהוצאה על ידי המנהל הייתה גבוהה מהצפוי בצורה משמעותית, והיא כוללת 42 מגרשים וכי מגרש 85 לא נכלל במסגרת ההקצאה, ולכן הציעה לתובעים מגרש טוב יותר וחילופי, אלא שהתובעים למרות פגישה שהתקיימה בין הצדדים לא ענו כלל להצעת הנתבעת. הנתבעים טוענים, שבסופו של דבר אושרה העסקה עם המנהל, ומגרש 85 הוקצה לטובת הפרויקט, והחברה פעלה להשלים את רכישת הקרקע עם המנהל. הנתבעים טוענים, כי בשל הקשיים, חברת מניף ששימשה כאחת מהמממנות של הפרויקט משכה ידיה ממנו, וכי מונה לפרויקט כונס נכסים, שכן חברת מניף הייתה נושה מובטח. הנתבעים טוענים כי דיווחו על כך שסכום של כ- 44,000 ₪ לא הועבר לחשבון הנאמנות. ביהמ"ש בסופו של בר ביטל את העסקאות עם הרוכשים השונים, והמגרשים הוצעו למכירה בשנית. הנתבעים טוענים, כי אומנם סכום של 44,000 ₪ לא הועבר לחשבון הנאמנות אולם, הדבר נעשה בשל נסיבות שלא אפשרו העברת הכספים מחשבונה לחשבון הנאמנות. הנתבעים טוענים, כי המקדמה ששולמה לא צריכה להיות מוחזרת לאור ההוצאות שספגה החברה בקידום הפרויקט, וביטולו החד צדדי של ההסכם על ידי התובעים. הנתבעים טוענים, כי התובעים לא מסרו הודעת ביטול כדין, וכי אינם זכאים לכל פיצוי. הנתבע טוען, כי לא התחייב באופן אישי לא היה מעורב בניהולה השוטף של החברה, לא חתם על ההסכמים ולא הציג כל מצג. הנתבע טוען, כי העובדה שקבלה מסוימת הוצאה מחברה אחרת חברה אחות הינה ככל הנראה בשל טעות. הנתבע טוען, כי הכספים (הכוונה למטבע זר), הופקדו בחשבון חברה אחרת ולא חשבון הנתבעת משום שלנתבעת לא הייתה כל אפשרות לבצע הפקדה של מטבע זר בחשבונה. בסופו של דבר הכספים על פי הטענה הועברו לחשבון החברה ולא ניתן היה למשוך אותם לאור מהצב אליו נקלעה, וכי פעל לקבלת הלוואה מחברה אחות אחרת, על מנת להשיב לתובעים את מרבית הכספים ששולמו על ידם. לפיכך, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגדם. דיון: הנתבעת; כאמור לעיל, על מרבית העובדות אין כלל מחלוקת. אין מחלוקת כי על פי ההסכם שבין הצדדים, נספח ב' לתצהיר התובע, סעיף 4, התמורה בשיעור של 225,000 ₪ יופקדו בחשבון נאמנות, וכי הדבר לא נעשה במלואו. אין מחלוקת, כי התובעים דרשו שהכספים יועברו לחשבון הנאמנות, (ראה למשל נספח יד לתצהיר התובעים, מייל שנשלח על ידי בא כוחם דאז עו"ד דובר), כמו כן, ראה סעיף 22 לתצהיר הנתבע, שם מתוארת פגישה שנערכה עם התובעת, ובמסגרתה התלוננה כי הסכום לא הופקד בחשבון הנאמנות. אין מחלוקת, כי הנתבעת לא דאגה לבצע את התחייבותה החוזית להפקדת הסכום בחשבון הנאמנות, וזאת למרות שניתנה לה הזדמנות לעשות כן, וכי אי הפקדת הסכום בחשבון הנאמנות נבע מכך שלא ניתן היה למשוך כספים מחשבונה של החברה, בשל מצבה וכדברי הנתבע בעדותו ( ראה פרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 עמוד 13 שורות 5-8), "...התקופה הייתה צפופה מבחינה תזרימית...". לאור אי קיום התחייבותה של הנתבעת על פי ההסכם, הרי קמה לתובעים הזכות לבטל את ההסכם. (מעבר לכך, שאין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית לחברה אל הוקצה מגרש 85 כלל ועיקר, ראה סעיפים 20-24 לתצהיר הנתבע המאשר כי רק חודשיים לאחר הגשת התביעה, הוקצה מגרש 85 לטובת הנתבעת). הנתבעים טענו כי התובעים לא ביטלו את ההסכם, התובע העיד כי הודיע טלפונית על ביטולו של ההסכם. כמו כן נשלח מכתב, ובו התבקשו הכספים בחזרה, לאור הפרת ההסכם, נספח טו', ומעבר לכך התובעים הגישו תביעה בדרישה להשבה ולפיצוי בגין הפרת ההסכם, היא התביעה נשוא דיוננו. ואם לא די בכך כדי לבסס את טענת התובעים לעניין ביטולו של ההסכם, לאור הפרתו על ידי הנתבעת, הנתבעים בתצהיר עדות מטעמם, מפרטים בסעיף 36 כי כונס הנכסים מטעם חברת מניף, קיבל את אישורו של ביהמ"ש לביטול ההסכמים שנעשו עם הרוכשים. לאור כל זאת אני קובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם, כי התובעים ביטלו את ההסכם כדין, וכי על הנתבעת להשיב את מלואה סכומים שהתקבלו, וכן לשלם פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים. הסכומים; אין מחלוקת באשר לסכום של 43,924 ₪, שהינו הסכום שלא הופקד בחשבון הנאמנות. הנתבעת טענה, כי ביחס לסכום של 25,000 ₪ הרי סכום זה שולם כדמי קדימה, אלא שעל פי האמור בהסכם, סכום זה מהווה חלק מהתמורה, הדבר מפורש במספר סעיפים, ראשית בנספח ג' שהינו 'בקשה לרכישת מגרש', מצוין בסעיף 3 הנוגע לדמי הרשמה, כי " במידה וייחתם ביננו הסכם,... יחשב סכום הרכישה כחלק מהתמורה". הדברים עולים בקנה אחד עם הוראות ההסכם עצמו, (נספח ב' לתצהיר התובע) הקובע, כי בסעיף 4.1 "...סך כולל של 616.000 כולל מע"מ וכוללים את דמי ההרשמה ששילם הקונה...". ובסעיף 4.1.1 "225,000 ₪ כולל מע"מ ישולמו במעמד חתימת הסכם זה ( בנוסף לדמי ההרשמה ששילם הקונה)..." כלומר, סכום זה היווה חלק מהתמורה החוזית ולאור ביטולו של ההסכם כדין על ידי התובעים על הנתבעת להשיבו. באשר לסכומים ששולמו לעורכי הדין, המדובר בהוצאות, אני סבורה כי מאחר וההסכם בוטל עקב הפרתו על ידי הנתבעת, התובעים זכאים לכל ההוצאות שהוצאו בקשר עם הסכם זה, כחלק מפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, בסך של 7,000 ₪ שכ"ט לעו"ד דובר, שייצגם במו"מ ובחתימת ההסכם, וסכום של 17,400 ₪ שכ"ט של עו"ד רב הנאמן, ומי שייצג את הנתבעת בהסכם. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום של 20,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת הנפש, אינני סבורה כי כאשר עסקינן בתביעה כספית על יסוד התקשרות חוזית שהופרה יש מקום להורות על פיצוי מעין זה, בלא נימוק שיצדיק זאת, ולא מצאתי נימוק ענייני שיצדיק חיוב בעוגמת נפש. הנתבע; שתי עילות לחיוב מעלים הנתבעים האחת נוגעת לחיוב בשל אחריות אישית והשנייה נוגעת לחיוב בשל הרמת מסך. בטרם אדרש לעובדות בענייננו, שחלקן פורט לעיל, נזכור כי לאחר התיקון בסעיף סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, קובע הסעיף את המקרים שבהם ניתן לחייב בעל מניות : " 6(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה." בתא (מחוזי י-ם) 3190/01 מנהל מקרקעי ישראל נ' שמעון רפאלי מסביר כב' השופט דרורי כי: "העילות המקובלות להרמת מסך הן אלה: הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה; עירוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה; ריקון החברה מנכסיה, ועוד. אכן, אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות ולייחוס חובות החברה לבעלי המניות, שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים, הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו, על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית, באותם מקרים קיצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא-צודקות" (א' חביב - סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט, כרך יז (1) (תשנ"ב) 197, עמ' 201). המבחן הקובע, אשר על פיו יחייב בית המשפט את בעלי המניות של חברה ואת מנהליה, הוא המבחן של שימוש לרעה במסך ההתאגדות, קרי: שיקולים של יושר, "למען עשיית הצדק והיושר ושמירה על טובת הציבור". (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר, פ"ד מו(5)353, 362-361). דוקטרינת הרמת המסך, אשר בעבר הייתה פרי הפסיקה, מעוגנת, כיום, בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן:"חוק החברות"), בו נקבע כי "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן...". " על ההחנה שבין הרמת מסך לבין חיוב בשל אחריות אישית, עומד ביהמ,ש העליון בעא 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, וכך נקבע : "אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661). אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). " אם כך ולאור מושכלות יסוד אלו נבחן את המקרה שבענייננו. התובעים מבקשים לייחס אחריות אישית לנתבע משום, שכאשר הגיעו לעו"ד רוב עם המזומן, (מכאן ולהבא מטעמי נוחות, אתייחס לכספים במטבע זר כאל הכספים במזומן, או הכספים), סרב עו"ד רוב לקבל כספים אלו לידיו ודרש הפקדתם ישירות בחשבון הבנק. הצדדים אינם חולקים על כך כי אכן, התקיימה פגישה בין התובע לבין עו"ד רוב בבנק וכי לא ניתן היה מסיבה זו או אחרת, המחלוקת על הסיבה לא נוגעת לענייננו, ואינה דרושה לצורך הכרעה, ובין כה וכה ביהמ"ש לא קיבל כל מסמך המתייחס לסיבה לאי הסכמת הבנק לקבל את ההפקדה של הכספים המזומנים. התובע העיד, כי באותו המעמד, התקשר עו"ד רוב טלפונית עם הנתבע, וסיכם עמו, כי התובע יגיע למשרדי החברה, ייפגש עם הנתבע, ימסור לו את הכספים, והנתבע ידאג להעברתם של הכספים לחשבון הנאמנות. התובע טוען, כי אכן הגיע למשרדי החברה, על כך אין מחלוקת, כי נפגש עם הנתבע, שהפנה אותו לאדם שלישי, מר תירוש כנטען על ידי הנתבעים, שקיבל את הכספים ומסר לו קבלה ביחס לסכום שהתקבל. הנתבע, אישר כי פגש את התובע במשרדי החברה, והפה אותו למר תירוש, והכחיש כי נטל על עצמו כל התחייבות להעביר את הכספים לחשבון הנאמנות וטען, כי לא היה מעורב בניהולה השוטף של החברה. לטענתו, התובע הגיע למשרדי החברה, שאל מי זה מר בן יהודה, לכן יצא אליו לחץ את ידו וכשהבין שהמדובר בכספים שאמורים להתקבל בהתאם להסכם מכר מגרש, העביר את הטיפול למנהל החברה מר תירוש, והוא לא היה מעורב כלל בכל העניין. בין הגרסאות אני מעדיפה את גרסת התובע. התובע העיד, כי עו"ד רוב שוחח עם הנתבע וסיכם עמו טלפונית את הגעתו של התובע למשרדי החברה, ואת דבר אחריותו של הנתבע להפקדת הכספים בחשבון הנאמנות. תמיכה לעדותו אני מוצאת, בכך שהנתבע, לא הכחיש קיומה של שיחת טלפון, אלא טען כי הוא אינו זוכר את השיחה ותוכנה, ( ראה סיכומי הנתבע , שם בעמוד 16 שורה 11). כמו כן, התנהלות הדברים מצביעה על כך שהתובע פעל בהתאם לאותו הסיכום, מהבנק הוא מגיע למשרדי החברה, ומבקש לראות את מר בן יהודה, באותו הזמן עדיין לא נתגלעה כל מחלוקת, ואין כל טענה של התובעים כלפי הנתבעים. אם לא די בכך, מנספח יד', התכתבות מייל, בין בא כוחם של התובעים עו"ד דובר ועו"ד רוב, עולה בבירור, כי הנתבע קיבל על עצמו את האחריות להעברת הכספים לחשבון הנאמנות. בנספח יד ' נכתב על ידי עו"ד דובר בפנייה לעו"ד רוב, ;"... יחד עם זאת הרגעת אותי כאשר אמרת כי יש לך התחייבות של רוני בן יהודה להעביר את הכספים לחשבון הנאמנות כבר במהלך חודש אוגוסט." ועל כך משיב עו"ד רוב באותה תכתובת: "...פרץ פנו לרוני שהסכים לדאוג להפקדת המזומנים והעברתם לאחר מכן לחשבון הנאמנות." אם כך, עדותו של התובע נתמכת, הן בהתנהלות עובר לאותה שיחה, הן באי זכרונו של הנתבע באשר לשיחה ולתוכנה, והן בתכתובת בין באי כוח הצדדים הרבה קודם להגשת התובענה, לכן אני מקבלת את גרסת התובע, כי הנתבע התחייב לדאוג להעברת הכספים לחשבון הנאמנות, ואין כל מחלוקת כי מתוך הכספים הסכום של 44,924 ₪ לא הועבר. לפיכך, אני סבורה כי ביחס לעילה זו של אחריות אישית, יש לחייב את הנתבע בתשלום הסכום שלא הועבר לחשבון הנאמנות כפי התחייבותו. הרמת מסך; העילה השנייה לחיוב הנתבע הינה הרמת מסך, התובעים טוענים בעניין זה כי הנתבע ביצע ערבוב של נכסים בין חברות שבשליטתו וניהולו, ולפיכך הוביל להפרת ההסכם עם התובעים. למעשה על העובדה אין מחלוקת אלא על פרשנותם יש מחלוקת. אין מחלוקת כי ההסכם לרכישת המגרש היה בין התובעים לנתבעת, ובכל זאת, נמצא כי את דמי ההרשמה קיבלה חברה בשם מקורות שליטה אחזקות בע"מ, אשר הנתבע הינו בעל השליטה ומנהל בה בהתאם לדו"ח רשם החברות, , ( ראה קבלה נספח ד'). אין מחלוקת, כי הכספים הופקדו בחשבונה של חברת מקורות שליטה יועצים, ( חברה נוספת), ( ראה פרוטוקול הדיון מיום 31.12.12 עמוד 4), שהייתה לטענת הנתבעים, החברה המשווקת את הפרויקט, והינה חברה בשליטת הנתבע ובניהולו. כלומר, התובעים מגיעים למשרדי החברה ומבקשים להפקיד את הכספים במזומן, ( וזוב להזכיר המדובר על הכספים במטבע זר), מר בן יהודה מעביר את הטיפול למר תירוש מנהל החברה, שמקבל את הכספים נותן אישור זמנו, ( נספח ו'). הכספים בפועל מופקדים בחשבון חברה שאינה צד להתקשרות, חברת מקורות שליה יועצים, שהנתבע אישר כי הוא בעל השליטה, בה, וקבלה מוצאת מחברה אחרת שהנתבע בעל שליטה בה חברת מקורות שליטה ואחזקות בע"מ. כאשר לאחר מספר ימים מסתבר כי הנתבעת אינה יכולה להעביר את הכספים לטובת חשבון הנאמנות, הנתבע מעביר כספים מחברה אחרת שבשליטתו, בסעיף 17 לתצהיר נכתב כי החברה גייסה ממקורות חיצוניים, בעדותו העיד הנתבע, כי המדובר בחברה אחרת שיש לו מניות בה, ( ראה עדותו בפרוטוקול שם, עמוד 13 שורות 13-14). האם הכספים הופקדו בחשבון החברה האחות, והועברו לחשבון הנתבעת ומשם לא ניתן היה למשוך אותם? או שמא הם נותרו בחשבון אותה חברה? הנתבע העיד, כי מאחר ולא הייתה כל מחלוקת באשר לאי העברת הסכום של כ-44,000 ₪ לחשבון הנאמנות לא מצא צורך לבדוק זאת, ( שם עמוד 11 שורות 27-29). זאת ועוד, הנתבע מעיד על העברות כספים, על קשיים כלכליים, על הלוואות מחברות אחות, על טעות במתן קבלה מחברה זו במקום מחברה אחרת, אולם הנתבע אינו טורח להמציא כל מסמכים בעניין. הנתבע אישר, כי הוא בעל השליטה לפחות בשלוש חברות, הנתבעת, חברת מקורות שליטה ואחזקות בע"מ, מקורות שליטה ויועצים בע"מ, וכי הוא בעל מניות מהחברה הנוספת שממנה הגיעה הלוואה לתשלום הסכומים לטובת חשבון הנאמנות. הנתבע לא המציא לא אישורים באשר לזכויות חתימה, לא מסמכים הנוגעים לניהולה של החברה, לא מסמכים הנוגעים להפקדות, למצבה הכלכלי של הנתבעת, או של החברות האחרות, וכאשר נשאל מדוע הכספים הועברו לחשבון חברה אחות ולא לחשבון החברה, השיב תשובה בלתי צפויה שלא בא זכרה בתצהיר, כי בחשבון הנתבעת לא ניתן היה להפקיד כספים במטבע זר, ( שם, עמוד 11 שורות 14-20). כמובן שלא הומצא כל מסמך שיאשר טענה זו. כידוע אי המצאת מסמכים יוצרת חזקה שהבאתם לביהמ"ש והצגתם הייתה פועלת לרעת הנמנע, ובענייננו, רב הנסתר על הגלוי, הנתבע למרות שהוא מודע לטענות כלפיו, ויכול היה להדוף אותן לו המסמכים היו עולים בקנה אחד עם טענותיו, לא טרח להביא כל מסמך הנוגע למצבם של החברות שבשליטתו, ולמעשה טענתו התמצתה בכך שהוא לא היה המנהל בפועל של החברה. דומני כי הנתבע ניסה בכל כוחו להרחיק עצמו מניהולה של החברה, ולא בכדי, הלהטוט בין החברות השונות, מהווה ערבוב נכסים, אי המצאת המסמכים מצדיק כי המסקנה שביהמ"ש יגיע אליה, הינה כפי הוראת הסעיף נכון וצודק להורות על הרמת המסך. אני דוחה את גרסת הנתבע באשר למועד כניסתה למצוקה של החברה, העובדה שהכספים מופקדים מלכתחילה כמעט, מיד בסמוך עם החתימה על ההסכם, בחשבונה של חברה אחרת, ומיד יש קושי להעבירם מצביע על כך, שהנתבע היה מודע היטב לקשייה של החברה, והתנהלותו העברת הכספים בין החברות השונות שבשליטתו יצרה סיכון לתובעים שהתממש, בכל שכספי הנאמנות לא הגיעו ליעדם ולא ניתן היה להשיבם, והחברה הפרה את ההסכם עמם. לפיכך, אני סבורה כי יש מקום להורות על הרמת מסך. לאור האמור בעילה של הרמת מסך יש לחייב את הנתבע במלוא הסכום. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכום של 93,324 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ביטולו של ההסכם, אותו אני קובעת ליום מכתבו של בא כוחם, נספח טו', 24.4.12, ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים אגרה כדין. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות שכ"ט עו"ד לטובת התובעים בשיעור של 15,000 ₪. הרמת מסך