התביעה 1. התובע/הנתבע שכנגד (להלן: התובע) הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות בגין עבודתו בנתבעת 1/התובעת שכנגד (להלן: נתבעת 1). 2. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת 1 כתב תביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה על ידי התובע וכן החזר יתרת הלוואה שנתנה לתובע. העובדות 3. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית, המספקת שירותי ניקיון, בבעלותה ובניהולה של נתבעת 2. 4. התובע, אזרח אתיופיה, החל לעבוד אצל הנתבעת 1, בחודש אוקטובר 1993, לאחר שהציג בפני הנתבעת 2 אישור על כך שהינו פליט מדיני מוכר ע"י האו"ם. 5. התובע עבד אצל הנתבעת מאוקטובר 1993 ועד קיץ 2001, בעבודות ניקיון במקומות משתנים. 6. מקום העבודה האחרון של התובע, עבור הנתבעת היה בגימנסיה העברית בירושלים (להלן: הגימנסיה). 7. התובע חזר לעבוד בגימנסיה, הפעם כעובד עירית ירושלים, לאחר שעבודת הנתבעת בגימנסיה הסתיימה והחוזה עימה לא חודש. 8. השכר הקובע הוא 6,276 ₪ (מוסכמה 4 ברשימת המוסכמות והפלוגתאות שגובשה ביום 4.12.03). דיון והכרעה הרמת מסך 9. נתבעת 2 טענה, כי צורפה לתביעה שלא כדין. ביום 12.1.04 הגישה בקשה למחיקתה מכתב התביעה, לאור אישיותה המשפטית הנפרדת של נתבעת 1. בהחלטת בית הדין מיום 22.3.04, נקבע, כי טענה זו תבורר במסגרת ההליך העיקרי. מהתם להכא. 10. על מנת לבחון האם הונחה בפנינו תשתית מתאימה להצדקת הרמת מסך, נבחן בקצרה את ההלכה בסוגיה זו. 11. סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), קובע: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה או פעולה המתיישבים עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד". קביעה זו מבוססת על תפיסה משפטית- כלכלית לפיה קיים "מסך" המפריד בין זכויותיה וחובותיה של חברה ,כאישיות משפטית נפרדת, לבין זכויותיהם של בעלי מניותיה. הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, הקובע כדלקמן: "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/205-3 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350). יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן איפוא לבצע הרמת מסך כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו"בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", או שנתקיימו התנאים בסעיף 6 (ג) לחוק. זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך". 12. בדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה, וקבע, כי מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (88), 34). יחד עם זאת, לפי ההלכה הפסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות. 13. בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו קיומה של תשתית ראיתית מספקת המצדיקה הרמת מסך על פי התנאים שנקבעו בפסיקה. מלבד הטענה בכתב התביעה, התובע לא העלה כל טענה להרמת מסך או לחבות אישית של נתבעת 2, ולא הוכיח כי הנתבעת 2 השתמשה לרעה במסך ההתאגדות של נתבעת 1. למעשה, כפי שציין בצדק ב"כ הנתבעות, התובע נטש את הטענה בדבר הרמת מסך, שכן לא התייחס לסוגייה זו כלל בסיכומיו. הטענה שטען התובע בכתב התביעה, כי נתבעת 1 הייתה בבעלותה האישית של נתבעת 2 והיא זו שהעסיקה את התובע, נדחית בהעדר ראיה. לא די בהעלאת טענה סתמית ובלתי מבוססת בראיות, כדי להוות עילה להרמת מסך, שכן כאמור, הכלל הוא כי חברה היא תאגיד נפרד ובית הדין לא ימהר להרים את מסך ההתאגדות. הטענה בדבר הרמת מסך נדחית, ופסק הדין יתיחס לנתבעת 1 בלבד. נסיבות סיום יחסי העבודה - פיטורים/התפטרות? 14. בין הצדדים שנויה מחלוקת בעניין נסיבות סיום יחסי העבודה של התובע. לטענת התובע, פוטר על אתר ביום 20.7.01, לאחר שהנתבעת 1 הפסידה את המכרז של עירית ירושלים לביצוע עבודות ניקיון בגימנסיה. לטענת הנתבעת, התובע התפטר מיוזמתו, לאחר שהחל לעבוד בהעסקה ישירה בגימנסיה, כעובד מן המניין של עירית ירושלים. 15. יצוין, כי בכתבי הטענות טען התובע, כאמור, כי פוטר על אתר ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת. בסיכומי התובע, עלתה לראשונה טענה חדשה שלפיה התובע התפטר מיוזמתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. אולם, מדובר בהרחבת חזית אסורה, הואיל וטענת ההתפטרות לא נכללה בגדר המחלוקת כפי שנוסחה ברשימת המוסכמות והפלוגתאות, ומדובר בטענה חדשה שלא ניתנה לנתבעות הזדמנות להתגונן בפניה. יתרה מזו, התובע העלה את טענת הפיטורים כבר במועד סיום העסקתו, כפי שניתן לראות במכתביו (נספחים ג' ו-ד' לתצהירו). לעניין הרחבת חזית נפסק לא אחת כי "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- סניף בורסת היהלומים ואח', פ"ד נח (2) 145 וכן ע"א 759/76 צביה רמי ומשה פז נ' יצחק נוימן פ"ד לא (2) 169). כמו כן, מדובר בהסתמכות על טענות עובדתיות חלופיות, שכן לא ייתכן שהתובע לא ידע אם פוטר או התפטר, וזאת בניגוד להוראות תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלות בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. לפיכך, נדון בטענת הפיטורים בלבד. 16. אין מחלוקת בדבר סיומו של הסכם העבודה של הנתבעת בגימנסיה. לפי ההלכות שיצאו לא מכבר תחת ידי בית הדין הארצי, המגמה הנוכחית בהסכמים הקיבוציים בענף הניקיון ובענף שמירה ואבטחה היא, שעם חילופי המעבידים ישלם המעביד המוחלף פיצויי פיטורים לעובדיו, גם אם הם ממשיכים לעבוד באותו מקום עבודה אצל מעביד חדש (ר' פס"ד של כבוד הנשיא אדלר בעד"מ 1011/04, 1014/04 א. דינמיקה שירותים (1990) בע"מ - טטיאנה וורונין ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 21.8.2005 וכן ע"ע 1099/02 מרחב אבטחה, שמירה, ניקיון ושירותים בע"מ נ' מתוקה דמארי ואח' מיום 2.1.06). הזכאות לפיצוי פיטורים קמה, איפוא, עם החלפת מתן השירות במקום העבודה. בדומה לעובדי חברות כוח אדם, שכן הפסקת עבודה על ידי משתמש של עובד חברת כוח אדם, רואים אותה כפיטורים (ר' מ' גולדברג, דיני עבודה (מאי 2004), שער עשירי, פרק 30, עמ' 8). 17. למעשה המחלוקת העיקרית בין הצדדים בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתו של התובע, הינה האם התובע התקבל לעבודתו בעירית ירושלים בעודו עובד עבור הנתבעת. לטענת נתבעת 1, כשנודע לה שהתובע לא נסע לאתיופיה לאחר שעזב את עבודתו אצלה, הציעה לתובע לחזור לעבודתו, אך התברר לה, כי התובע התקבל לעבודה כאחראי אחזקה בגימנסיה, כעובד מן המניין של עירית ירושלים. כן טענה, כי בעודו מועסק על ידה, הגיש התובע בקשה להתקבל כעובד מן המניין של העיריה. כשבקשתו אושרה, קיבלה הנתבעת הודעה, כי עבודתה בגימנסיה תסתיים בתחילת חודש אוגוסט 2001. לטענת התובע, הוא התקבל לעבודה בעירית ירושלים רק לאחר שפוטר מעבודתו בנתבעת. עבודתו בגימנסיה מטעם הנתבעת הסתיימה בסוף חודש יוני, אז החזיר את כל המפתחות לגימנסיה (עמ' 9 לפרוטוקול). בחודש יולי לא עבד כלל, ובסוף חודש יולי התייצב בשירות התעסוקה שהפנה אותו לעירית ירושלים (עמ' 12). עבודתו של התובע בגימנסיה הינה בתפקיד "אב הבית" ואין בעבודה זו כדי להחליף את מתן שירותיה של הנתבעת בתחום הניקיון. 18. על מנת להכריע במחלוקת דנן, נסכם תחילה את המסכת העובדתית כפי שהיא עולה מן המסמכים והעדויות שהוצגו לפנינו: 1. ביום 20.6.01 הסתיימה עבודתה של הנתבעת בגימנסיה באמצעות חוזה הקבלנות. עבודת הניקיון שביצעה בגימנסיה בחופשת הקיץ (עד סוף חודש אוגוסט), הייתה בהסכם נפרד ולא במסגרת חוזה הקבלנות, מאחר ומספר ימים לפני שנת הלימודים שוכרים חברת ניקיון שתנקה לפני תחילת הלימודים, ולא כעבודה קבלנית (ר' עדותו של חקק, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.9.05). 2. התובע עבד בגימנסיה עד סוף חודש יוני וביום 20.7.01 פוטר עקב הפסקת עבודתה של הנתבעת בגימנסיה. כשהסתיים המכרז לעבודת הנתבעת 1 בגימנסיה, שם ביצע התובע עבודה של מנהל עבודה, לא הוצעה לו עבודה חלופית באותו תפקיד במקום אחר (ר' עמ' 20 לעדותו של מוטי סמירה, עמ' 21 לעדותה של הנתבעת 2). התובע העיד, כי כשהסתיים המכרז של הנתבעת בגימנסיה, היא נתנה לו לעבוד במשרד האוצר בערבים בלבד למשך שבוע (עמ' 9-10 לפרוטוקול). כפי שהעיד בנה של הנתבעת, מוטי סמירה: "הוא היה מנהל העבודה שלי בגימנסיה. הוא רצה להתקדם יותר והלך לעיריה. ש. רצית שהוא יהיה פועל ניקיון במשרד האוצר. ת. יש לי רק פועל ניקיון" (עמ' 20). 3. מספר ימים לאחר מכן, פנה לשירות התעסוקה, ובסוף חודש יולי הופנה על ידי שירות התעסוקה לעבודה בעירית ירושלים. התובע צירף אישורים משירות התעסוקה, על התייצבותו שם ביום 31.7.01 (נספח א לכתב התשובה לתביעה שכנגד) ואישור על הפנייתו לעבודה כאב בית בעירית ירושלים (נספח ב). 4. במקביל החלו מנהלי הגימנסיה בהליך לקליטת התובע לעבודה בגימנסיה כעובד מן המנין של העיריה. 5. ביום 29.8.01 החל התובע בעבודתו בגימנסיה, מטעם העיריה, בתפקיד אב הבית. 19. להלן בקצרה, הראיות התומכות בגרסה עובדתית זו. ראשית, גרסתה של הנתבעת לעניין מועד סיום עבודת התובע היתה מבולבלת ולא קוהרנטית. תחילה טענה הנתבעת, התפטר התובע במפתיע, בסוף חודש אוגוסט 2001. בכתב ההגנה, טענו הנתבעות, כי בסוף חודש יולי 2001 ביקש התובע מהנתבעת 2 מכתב המלצה והודיע על רצונו להפסיק את עבודתו לאלתר ולנסוע לאתיופיה. בתצהיר מטעמה, תיקנה הנתבעת 2 את המועד לסוף חודש אוגוסט 2001, אולם מוטי סמירה, בנה של הנתבעת 2, העיד כי התובע עבד עד סוף חודש יולי (עמ' 17). מאידך גיסא, גרסתו של התובע, אשר הותיר רושם אמין, הייתה ברורה וקוהרנטית, ואנו מקבלים אותה לעניין זה. שנית, חקק, העיד, כי התובע החל לעבוד בעירית ירושלים ביום 29.8.01 (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 11.9.05). אמנם, ביום 2.7.01 כתב חקק מכתב לממונה משאבי אנוש בעירית ירושלים, בו ציין, כי עובד האחזקה בגימנסיה יצא לגמלאות והוא מבקש להעסיק במקומו את התובע. אולם, אין בכך כדי להוביל למסקנה שהתובע התקבל לעבודה בעודו עובד אצל הנתבעת. יתרה מזו. הגימנסיה הודיעה לשירות התעסוקה, על העסקת התובע אצלה מטעם עירית ירושלים, מיום 1.9.01 (נ/1). ההפניה משירות התעסוקה לעבודה כאיש אחזקה בעירית ירושלים הינה מחודש אוגוסט 2001. המסמכים שמילא התובע עובר לתחילת עבודתו בעירית ירושלים - חוזה להעסקת עובד, הצהרה על קרבת משפחה, בקשת הצטרפות לקרן השתלמות, הצהרת בריאות - נושאים את התאריך 28.8.01 (נ/1). שלישית, עד הנתבעת, מר שמשון פאר (להלן: פאר), סגן מנהל הגימנסיה, העיד, כי בדרך כלל מכרז לניקיון בית הספר יוצא ביום 15.8 כל שנה. אם מחליפים את חברת הניקיון, מפרסמים את שם החברה הזוכה מספר ימים לפני תחילת הלימודים (עמ' 13-14 לפרוטוקול). פאר העיד, כי החוזה של הנתבעת בגימנסיה היה עד ליום 20.6.01. בסוף חודש יוני נכנסה חברה אחרת. העסקתו של התובע בגימנסיה עלתה לדיון רק לאחר שעבודתו בנתבעת הסתיימה, והוא התקבל במהלך אוגוסט-ספטמבר 2001 (עמ' 14). עדותו של פאר, שבא להעיד מטעם הנתבעת, תמכה דווקא בגרסת התובע, בבחינת "בא לקלל ויצא מברך". פאר הוסיף וציין, כי בגימנסיה שמחו לשמוע שהתובע הפסיק לעבוד בנתבעת, והנושא של העסקתו של התובע באופן ישיר, עלה לדיון רק כשנודע להם שהתובע פוטר (עמ' 14). טענתה של הנתבעת כי התובע התפטר בסוף חודש אוגוסט 2001, נסתרה גם במכתבו של התובע לנתבעת 2, בו ציין כי עבד בחברה מדצמבר 93 עד יולי 2001. מכתב זה נכתב ביום 9.8.01 ולפיו במועד זה, התובע כבר לא היה עובד של הנתבעת (נספח ד' לתצהיר התובע). 20. מן האמור לעיל יוצא, כי התובע פוטר בסוף חודש יולי וזכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. לא מצאנו מקום לפסוק הלנה בשל מחלוקת משפטית של ממש בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום עבודתו של התובע. פדיון ימי חופשה 21. כידוע, "נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים..." (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219). 22. התובע העיד, כי שכרו שולם בשיק, והוא לא קיבל תלושי משכורת (עמ' 10-11). בנה של הנתבעת, מוטי סמירה, ציין, כי אין ברשותו תלושי השכר של התובע. כשנשאל מוטי סמירה, מדוע לא צירף את תלושי השכר של התובע, השיב כי יועץ מס שעבד איתם, הורשע ועזב את המשרד ולכן אין אפשרות להשיג את החומר (עמ' 17 לפרוטוקול). לפיכך, הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח את מספר ימי החופשה שניתנו, אם בכלל, לתובע במשך תקופת עבודתו. 23. התובע טען, כי גם בחופשות כשלא התקיימו לימודים בבית הספר, הייתה עבודת ניקיון (עמ' 10) וכי עבד בחול המועד פסח (עמ' 12). ואמנם במכתב ממנהל הגימנסיה לסגן מנהל מנח"י מיום 25.5.98 (נספח ד5 לכתב התביעה שכנגד) נכתב: "...החברה משקיעה מאמץ בבית הספר גם בימי חופשה כתוצאה מכל אלו חל שינוי של ממש בניקיון הגימנסיה" (ההדגשות אינן במקור - א.א.). 24. בהעדר תלושי שכר בהם מצוין מספר ימי החופשה להם זכאי העובד או פנקס חופשה, שלא הוגשו על ידי הנתבעות, אנו קובעים, כי התובע זכאי לתשלום מלוא ימי החופשה בהתאם לחוק ולהסכם הקיבוצי החל עליו. 25. לפי הוראות החוק מתיישנת התביעה עבור פדיון ימי חופשה תוך 3 שנים. הזכות לימי חופשה נוצרת בתום שנת העבודה ולכן למעשה זכאי התובע לפדיון ימי חופשה עבור חמש השנים האחרונות לעבודתו (לעניין זה ר' הסבר בספרו של מ' גולדברג "דיני עבודה", כרך שני, פרק 16 עמ' 33). 26. לפי הסכם העבודה הקיבוצי בענף הניקיון והאחזקה וצו ההרחבה בענף, זכאי התובע ל-102 ימי חופשה עבור חמש השנים האחרונות לעבודתו. אולם, בית הדין לא ייפסוק סכום גבוה מהסכום שתבע התובע, לפיכך, מקבלת תביעתו במלואה ברכיב זה. דמי הבראה 27. טענת התובע, כי לא שולמו לו דמי הבראה בתקופת עבודתו לא נסתרה על ידי הנתבעות. כידוע, נטל הראיה באשר לתשלום דמי הבראה - על המעביד. הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח תשלום דמי הבראה לתובע, לפיכך זכאי התובע לפדיון דמי הבראה, בגבולות שנקבעו בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש. 28. על פי סעיף 7(א) לצו, עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום עבודתו. מכאן, שעל הנתבעת 1 לשלם לתובע 11 ימים * 285 ₪ = 3,135 ₪. תוספות יוקר 29. לטענת התובע, הנתבעות לא שילמו לו מעולם תוספות יוקר. לבד מטענת התובע, לא מצאנו ראיות כלשהן לטענה זו. התוספת המבוקשת לא כומתה ולא הוכח כי לא שולמה. יתרה מזו. שכרו הגבוה של התובע, עשוי להצביע על כך שהשכר כלל תוספות יוקר בפועל. בהעדר ראיות לכאן או לכאן, ובהעדר תלושי השכר של התובע, נדחית טענה זו. התביעה שכנגד 30. לטענת הנתבעות, לאור נסיבות סיום עבודתו של התובע, נגרמו לנתבעת 1 הפסדים רבים. לצורכי אגרה, העמידה הנתבעת 1 את התביעה שכנגד על סך 60,000 ₪ בראש נזק זה, אולם מדובר בסכומים גבוהים בהרבה. הפסדים אלו נבעו, מהפסקת עבודתה של הנתבעת בגימנסיה, וכן חברה נוספת בבעלותה של נתבעת 2, אשר זכתה במכרז לניקיון הגימנסיה, אך מנהל הגימנסיה הודיע כי בעקבות יחסי אי אמון עמוקים אינו מעוניין בקשר, והחברה משכה את הצעתה (נספח ג לכתב התביעה שכנגד). לטענת הנתבעת 1 בינה לבין מנהל הגימנסיה היו יחסי עבודה מצויינים, ומעולם לא התגלעו יחסי אי אמון עמוקים, אלא מדובר בתרוץ בלבד, שמקורו ברצון הנהלת הגימנסיה לדאוג שהתובע יועסק ישירות על ידם. הנתבעת טענה כי בין התובע להנהלת הגימנסיה נרקמה תכנית להחליף את הנתבעת בחברת ניקיון אחרת, ולקבל את התובע כאיש אחזקה מטעם עירית ירושלים. 31. טענות אלו אינן מבוססות וחסרות שחר. עד הנתבעות, פאר, העיד, כי התנגד להחזרת הנתבעת לעבודה בשנת 2002 בגלל חוסר שביעות רצון וללא קשר לעניינו של התובע, אלא עקב רמת ניקיון ירודה וחוסר שביעות רצון ממספר העובדים שהיה בניגוד לחוזה (עמ' 15-16). טענת "הקנוניה" בין הגימנסיה לתובע, כנגד הנתבעות, לא הוכחה כלל. 32. הנתבעות אף לא הרימו את הנטל להוכיח בתביעה שכנגד, את הקשר הסיבתי בין התובע לבין הפסד המכרז בגימנסיה. נהפוך הוא, התובע הוכיח, כי לא היה שום קשר בין פיטוריו מהנתבעת לבין תחילת עבודתו בגימנסיה. נכון, כי התובע זכה לעדיפות בקבלתו לעבודה בגימנסיה כעובד עיריה, מתוקף היכרותם של מנהלי הגימנסיה עם התובע בתקופת עבודתו בגימנסיה באמצעות הנתבעת, אך זאת יש לזקוף לאיכות עבודתו של התובע שהותירה רושם טוב אצל מנהלי הגימנסיה ולכן שמחו לקבלו לעבודה ההולמת את כישוריו ולא לזכותה של הנתבעת, שלא העריכה את טיב עבודתו מספיק באמצעות תגמול הולם, ואף לא מילאה את חובתה בדין לשלם את זכויותיו הסוציאליות של התובע. לפיכך, הגענו לכלל מסקנה, כי אף אם נגרמו לנתבעת נזקים, וזאת יש לציין, לא הוכח בפנינו כדבעי, נזקים אלו נגרמו בשל התנהלותה של הנתבעת עצמה וניסיונה להטיל את האחריות לנזקים על כתפי התובע, ניסיון כושל הוא. 33. בנוסף, טענה הנתבעת, כי העניקה לתובע, לבקשתו, הלוואה בסך 10,000 ₪, מתוכם החזיר התובע סך של 4,000 ₪, ונותר חייב סך של 6,000 ₪. התובע הכחיש טענה זו. הנתבעת לא המציאה ראיה כלשהי לתמוך בטענה שנתנה לתובע הלוואה כספית. יתרה מזו, לטענת הנתבעות ההלוואה נועדה לנסיעתו של התובע לאתיופיה, אולם כאמור, התובע לא נסע לאתיופיה, לפיכך, לא היתה סיבה שייקח הלוואה (עמ' 18 לעדותו של מוטי סמירה). סוף דבר 34. התביעה שכנגד נדחית. 35. התביעה העיקרית מתקבלת. 36. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים 49,162 ₪ דמי הודעה מוקדמת 6,276 ₪ ד. פדיון חופשה 28,116 ₪ ה. דמי הבראה 3,135 ₪ כל הסכומים הנ"ל ישולמו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין לתקופה שמיום 1.8.01 ועד התשלום בפועל. לא ישולמו הסכומים הנ"ל תוך המועד האמור ישא הסכום הנ"ל בס"ק א פיצויי הלנה בשיעור הקבוע בחוק הגנת השכר מהיום ועד התשלום בפועל. 37. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. דיני חברותהרמת מסךחברה פרטית