הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה, ברוב דעות, את ערעורה של המערערת שלפנינו על פסק-דינו של בית-משפט השלום, שדחה תובענה לפינוי ולסילוק יד של המשיבה מאולמות אשר אותם שכרה מן המערערת (להלן - המושכר). 2. עובדות המקרה אינן במחלוקת: המשיבה החזיקה במושכר, אותו שכרה מידי המערערת בשנת 1955, כדיירת מוגנת על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן - חוק הגנת הדייר). המושכר שימש את המשיבה כבית-עסק, והיא ניהלה בו מפעל של ייצור ציוד רפואי. המשיבה נוסדה כחברה פרטית לפי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ואף הייתה בגדר "חברת מעטים", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר. בשנת 1982 הפכה המשיבה מחברה פרטית לחברה ציבורית, כאמור בסעיף 41 לפקודה, והציעה ממניותיה לציבור. בחוזה השכירות אשר בין הצדדים הופיעו התניות הבאות, אשר אף מקובלות בחוזי שכירות מסוג זה: "6. השוכר מתחייב לא להעביר את החוזה הזה או איזה זכות הנובעת ממנו לאחר, וכן לא להשכיר את המושכר הנ"ל לאחר או כל חלק ממנו, וכן לא למסור או להרשות את השימוש במושכר או כל חלק ממנו לאחר באיזו צורה שהיא מבלי קבלת הסכמתו בכתב של המשכיר. ....... 19. כל אחת מהתחייבויות חוזה זה תיחשב כהתחייבות יסודית ובמקרה של הפרת אחת מהן, הזכות בידי המשכיר לדרוש את פינוי המושכר ו/או לדרוש את כל הנזקים, ההפסדים וההוצאות שייגרמו לו עקב הפרה של אחד מתנאי חוזה זה על ידי השוכר". סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע לאמור: "131. על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: ... (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". המערערת תבעה את פינויה של המשיבה מהמושכר מן הטעם, שהמשיבה הפרה את חוזה השכירות בכך שעם הפיכתה לחברה ציבורית כמוה כמי שהעבירה את השימוש במושכר לאחר. המערערת הוסיפה וטענה, כי המשיבה למעשה חדלה להתקיים עם הפיכתה לחברה ציבורית, וכי זו האחרונה לא רכשה מעולם מעמד של דייר מוגן במושכר וממילא לא עומדת לה הגנתו של חוק הגנת הדייר. 3. הערכאה הראשונה דחתה את התביעה באומרה, כי - "ברור... כי בהפיכת חברת מעטים לחברה ציבורית, או חברה פרטית לחברה ציבורית, אין משום העברה לאחר, ודי בכך כדי לקבוע שאין בכך משום עילת פינוי". בפסק-דינה של הערכאה השנייה, שניתן בעקבות ערעורה של המערערת, נחלקו דעות השופטים. שופטי הרוב (השופטים י' לויט ו-מ' חסון) סברו שיש לדחות את הערעור. נימוקיהם נשענו על שני אדנים, הראשון עניינו דיני התאגידים והשני נוגע לחוק הגנת הדייר. לעניין דיני התאגידים, קבע בית המשפט (מפי השופט חסון), כי - "את התשובה לשאלה הנ"ל יש למצוא בפקודת החברות, ולא בחוק הגנת הדייר... המשיבה... נרשמה כחברה פרטית, ועל כן, חלו לגביה המגבלות המנויות בסעיף 39 לפקודה... סעיף 41 לפקודה קובע כי חברה פרטית ששינתה את תקנונה כך שאין הוא כולל עוד את הוראות סעיף 39 'תחדל מיום השינוי להיות חברה פרטית, ותוך 14 ימים תשלח לרשם אגרות שנקבעו בתקנות, ומשעשתה כן יפרסם הרשם ברשומות הודעה על שינוי התקנות כאמור'. הצורך בתשלום חובות אגרה הוא בלתי משמעותי ונובע מהטעם שלפי התקנות, האגרה הכרוכה ברישום חבה ציבורית גבוהה מזו הכרוכה ברישום חברה פרטית... מסעיף 41(א) לפקודת החברות עולה כי 'הפיכתה' של חברה פרטית לחברה ציבורית אינו מחייב הגשת תזכיר או תקנות חדשות. ההסכמה המקורית של שר המשפטים לרישום החברה לפי סעיף 17 לפקודה שרירה וקיימת, ואין מדובר 'בהתהוות' חברה חדשה לפי סעיף 22 לפקודה. השינוי היחיד הוא בתקנות ההתאגדות והשינוי מוסב להרחקת המגבלה לפי סעיף 39 לפקודת החברות. מכאן שאין יסוד לטענת ב"כ המערערת כי 'הפיכת' חברה פרטית לחברה ציבורית כמוה כ'התהוות' תאגיד חדש". אשר לדיני הגנת הדייר קבעו שופטי הרוב (מפי השופט לויט): "אכן, במקרה שבעל בית השכיר נכס לחברת מעטים, כמשמעותה בסעיף 76 לפקודת מס הכנסה, ואם הועברה או הוקנתה שליטה בחברה כזו בכל דרך להוציא דרך ירושה, זכאי בעל הבית לקבל מהחברה השוכרת חלק יחסי בדמי מפתח כמבואר בחוק (סעיף 120 לחוק). כאמור, שאלת תחולתו של סעיף 120 במקרה הנדון לא התעוררה במשפט כי לא זו היתה התביעה (היינו, תביעה לדמי מפתח בהעברת השליטה בחברה -מ' ש'). אולם, מכלל הן שבסעיף 120 אתה שומע לאו. לאמור, שלהוציא זכות לדמי מפתח - בהתקיים שינויים מסויימים כנ"ל בחברה השוכרת - אין לבעל הבית כל פתחון פה נגד התאגיד, דיירו, שמקיים את תנאי השכירות כהלכה, ויהיו השינויים במעמד ובמסמכי התאגיד אשר יהיו... מלכתחילה יכולה היתה המערערת שלא להשכיר את נכסה לחברה בע"מ מתוך השיקול שיתכן שיחולו שינויים בחברה השוכרת שלא יהיו לרוחה של המערערת ומבלי שהמערערת תוכל לעשות דבר בקשר לכך בכל מה שנוגע למושכר. שיקול כזה הוא שיקול לגיטימי והראייה האמור בסעיף 96 לחוק, הקובע שאם בעל בית מסרב לקבל כדייר תאגיד במקומו של 'דייר יוצא', הרי שסירובו הוא סביר. אולם בעוד שהדברים הללו יפים לגבי ההסכמה הראשונה של בעל בית לקבל תאגיד כדייר מוגן בנכס שלו, הרי משעה שהתאגיד נעשה דייר מוגן בהסכמת בעל הבית שוב אין שומעים לבעל הבית הטוען נגד התאגיד דיירו כי השינויים שנעשו בו - בתאגיד - הם בבחינת העברת המושכר לאחר או טענות אחרות דומות שתכליתן לפגוע בזכותו של התאגיד להמשיך ולהחזיק במושכר רק משום שנעשו שינויים במסמכי התאגיד או בבעלי המניות של התאגיד... אמנם, ייתכן שהמערערת תצא מפסידה בסופו של דבר מבחינה כספית. זאת משום שאילו המשיבה היתה ממשיכה להיות חברת מעטים, הרי שבכל שינוי בשליטה בה, לפי סעיף 120 לחוק, היתה המערערת זכאית לתבוע תשלום כדמי מפתח יחסיים. ואילו עתה, משהמשיבה הפכה לחברה ציבורית שוב לא תוכל המערערת ליהנות מדמי מפתח כלשהם אף אם יחולו שינויים בעתיד בשליטה בחברה המשיבה. על כך יש להשיב שזהו אחד הסיכונים שנוטל על עצמו בעל בית שהשכיר את נכסו לתאגיד. כנראה שהמערערת שקלה היטב בעת שהשכירה את נכסה לחברה המשיבה, ויתכן אף שקיבלה פיצוי נאות בין בסכום דמי מפתח ששולם (אם שולם) ובי בסכום דמי השכירות. מצבה של המערערת אינו שונה ממצב של בעל בית שהשכיר את נכסו לתאגיד שבעלי מניותיו הן חברות בע"מ וכל שינוי בבעלות אותן חברות אינו מזכה את בעל הבית בדמי מפתח כלשהם, ובוודאי שלא בעילת פינוי כלשהי נגד השוכר, התאגיד (ע"א 382/67, שלוש נ. חברת יעקב יפת ושות' בע"מ, פד"י כ"ב(2), 133, 137)". שופט המיעוט (סגן הנשיא (כתוארו אז) מ' בן-דרור) לא חלק על קביעותיהם של שופטי הרוב בכל הנוגע להמשך קיומה של אישיותה המשפטית של החברה בעת הפיכתה מחברה פרטית לציבורית. אלא שלדידו ההכרעה במקרה דנן אינה צריכה להיעשות לפי העקרונות שמתווים דיני התאגידים, אלא - "...על פי הפרשנות הנכונה וההולמת שעלינו לתת לחוזה השכירות שבין הצדדים, ולתנאיו. כל אלה באספקלריה של הוראות חוק הגנת הדייר...". לאורה של מסגרת משפטית זו קבע השופט בעל דעת המיעוט: "השאלה האמיתית והנכונה מתמקדת בנקודה אחת: האם, כתוצאה ממעשיה של המשיבה, חל שינוי ביחסי השכירות, שינוי ההופך את המשיבה ל'אחרת' מבחינת האינטרסים של המערערת. אם התשובה היא שחל שינוי כזה, כי אז הפרה המשיבה את תנאי השכירות ונוכל לקבוע כי היתה העברה ל'אחר', גם אם, מבחינה פורמלית או מבחינת פקודת החברות, לא חל שינוי כלשהו. סבורני כי לא יכולה להיות מחלוקת לגבי התוצאות הכלכליות שבמעשיה של המשיבה. על ידי הפיכתה לחברה ציבורית, שוב לא תהיה המערערת זכאית אי פעם לאותן טובות הנאה הנזכרות בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר. מבחינה זו המשיבה איננה אותו דייר שהיה למערערת קודם לכן, היא הפכה להיות דייר אחר ובעלים אחר: המשיבה המקורית העבירה את זכויותיה במושכר לדייר 'אחר' ששמו כשם המשיבה ואפילו לא השתנתה מהותו מכל בחינה אחרת, הנה זו נשתנתה גם נשתנתה מבחינת תנאי חוזה השכירות וחוק הגנת הדייר". השופט בן-דרור הוסיף וציין, כי קיים הבדל נוסף בין חברות מעטים לבין חברה ציבורית, המשליך על ענייננו. לדעתו, כאשר בחברת מעטים עסקינן, קיים עדיין סיכוי קלוש שהחברה תחזיר, מסיבה זו או אחרת, אח החזקה במושכר לבעל הבית. ואילו כאשר מדובר בחברה ציבורית, הרי לגבי זו אפילו סיכוי קלוש לקבל חזרה את החזקה בנכס אינו קיים עוד. גם מסיבה זו, סיכם השופט, יש לראות את החברה הציבורית כ"אחר". מכיוון שכך, היה שופט המיעוט בדעה, כי המערערת זכאית לצו פינוי נגד המשיבה. על כך הערעור ברשות שלפנינו. 4. טענותיו של המערער חופפות בעיקרן את שני הטעמים אשר הנחו את השופט בעל דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. הנימוק הראשון עניינו, כאמור לעיל, בזכותו של בעל הבית לדמי מפתח בעת חילופי שליטה בדייר- התאגיד. הנימוק השני מתמקד בסיכוייו של בעל הבית להחזיר לעצמו בעתיד את החזקה בנכס שהשכיר לדייר-התאגיד. טעמים אלו, הכרוכים בפרשנותו של הביטוי "העברה לאחר", המופיע בחוזה, יש לבחון - (א) לאור אומד דעתם של הצדדים לחוזה ונסיבות העניין (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973; ע"א 325/79 [1], בעמ' 53-54; ע"א 539/86 [2]; (ב) באספקלריה של דיני הגנת הדייר. מובן, לכן, כי גם אם על-פי דיני התאגידים אכן אין בהפיכתה של חברה פרטית (בין אם היא "חברת מעטים" בין אם לאו) לחברה ציבורית משום שינוי, הפוגע ברצף חייה של האישיות המשפטית של התאגיד, הרי שאין בכך כדי למצות את התשובה לעניין שלפנינו, כי העניין הוא דיספוזיטיבי, ויש לבחון מה הייתה כוונת בעלי הדין בהתקשרותם. 5. אשר לנימוק הראשון. סעיף 120 לחוק הגנת הדייר קובע לאמור: "היה הדייר של בית עסק חברת מעטים כמשמעותו בסעיף 76 לפקודת מס הכנסה ומניות המקנות שליטה בחברה הוקצו או הועברו - בדרך מכירה או בדרך אחרת, פרט לירושה - באופן שיש בכך להקנות או להעביר את השליטה בחברה, זכאי בעל הבית לחלק מחלקו לפי חוק זה בדמי מפתח העשויים לינתן בעד בית העסק, שהיחס בינו לבין כל חלקו בדמי המפתח הוא כיחס שבין כוח השליטה של המניות המוקצות או המועברות לבין כלל כוח השליטה של המניות המוצאות המקנות שליטה בחברה". בעניין משמעותו של המונח "חברת מעטים", מפנה המחוקק לסעיף 76(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ושם נאמר לעניין זה: "...חברה שהיא בשליטתם של חמישה בני-אדם לכל היותר ואיננה בת- חברה ולא חברה שיש לציבור ענין ממשי בה...". סעיף 77(א) לפקודה הנ"ל מאפשר לשלטונות המס, בתנאים מסוימים, "להרים את מסך ההתאגדות" של חברת המעטים ולשום את רווחיה, שלא חולקו, כאילו חולקו כדיווידנד לבעלי המניות. הוראה זו נחקקה בתקופה בה העניקו דיני המס תמריץ להותיר רווחים בחברה ולא לחלקם כדיווידנד, והיא שיקפה את דעתו של המחוקק, כי כאשר מדובר בחברה קטנה, המוחזקת על-ידי מספר מצומצם של אנשים (CLOSE COMPANY), אין לעתים הצדקה כלכלית להבחין בין ניהול העסק כעסקו של היחיד לבין ניהולו כעסק של חברה. מטרתה של ההוראה הנ"ל הייתה, במלים אחרות, "למנוע הימנעות ממס על ידי השימוש בצורה משפטית שאינה הולמת את התוכן הכלכלי" (א' ויתקון, י' נאמן, דיני מסים, מסי הכנסה, עזבון ושבח (שוקן, מהדורה 4, תשכ"ט) 208-210). הלכה למעשה, כמעט ולא נעשה שימוש בהוראה זו (ראה: י' גרוס, מיסוי חברות, חברת מעטים והחברה המשפחתית (המכון למחקר עסקים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ו) 83-85). סעיף 120 לחוק הגנת הדייר אף הוא עניינו ב"הרמת מסך ההתאגדות", ושוב, באופן הפועל לחובתם של בעלי המניות. גם כאן ניתן להניח, כי המחוקק סבר שקל יותר ואף לגיטימי להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כאשר המדובר בחברה קטנה וסגורה, ולראות לכן בחילופי שליטה בה חילופי גברי במושכר, המזכים את בעל הבית בחלק מדמי המפתח. בחברה מסוג זה גם סביר להניח, בדרך כלל, כי בעלי המניות עצמם הם אלה שמחזיקים בפועל בנכס. "הרמת המסך" לצורך שני החוקים מוגבלת ל"חברת המעטים" בלבד. כשם שהותרת רווחים בתוך החברה היא פעולה עסקית וכלכלית רצויה כאשר מדובר בחברה שאיננה אך קליפה משפטית לבעליה (ראה: א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1989) 55, 468), כך גם חילופי השליטה בחברה הגדולה, ובמיוחד זו הנסחרת בבורסה, מבטאים את הדינאמיות בשוק ההון ואת התפתחותו ויעילותו. כשם שבמקרה הראשון אין להטיל מסים על רווחים שלא חולקו כדיווידנד, כך במקרה האחרון אין לדרוש דמי מפתח בכל חילופי שליטה. 6. המערערת טוענת, כי הפיכתה של המשיבה לחברה ציבורית שללה ממנה את הציפייה לדמי מפתח, אם יהיו חילופי שליטה במשיבה. האם יש בסיכולה של ציפייה זו כדי הפיכתה של המשיבה ל"אחר" מבחינת חוזה השכירות? על שאלה זו יש להשיב בשלילה, וזאת בשל שני טעמים: ראשית, החוזה בין הצדדים נכרת בשנת 1955, ובבואנו לבחון את אומד דעתם שומה עלינו להתחשב בדיני הגנת הדייר, כפי שהיו קיימים בזמן כריתת החוזה. הוראות שנחקקו לאחר מועד זה אמנם הופנמו להסכם בין הצדדים, מכוח סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר, אך אין בהם כדי לשקף את ציפיות הצדדים, ובעיקר את האינטרסים הכלכליים שעמדו לנגד עיניהם בעת שקבעו את תנאי ההסכם ביניהם. ואמנם, ההוראה הכלולה כים בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר נחקקה רק במסגרת חוק דמי-מפתח, תשי"ח-1958 (סעיף 49), היינו - כשלוש שנים לאחר מועד כריתתו של החוזה דנן. להוראה זו לא היה אח ורע בחקיקה הקודמת, שעיקרה חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, והיא אף לא הופיעה בהצעת חוק דמי-מפתח, תשי"ח-1958, אלא הוכנסה רק בעת הקריאה השנייה של החוק בכנסת, בעקבות הערה שהושמעה בעת הדיון בקריאה הראשונה (ראה ד"כ 24 (תשי"ח) 1896, 2476). משמע, כי כבר מטעם זה אין המערערת יכולה לטעון, כי בבואה לקבוע את תנאי החוזה הייתה לה הציפייה לקבל דמי מפתח אם יהיו חילופי שליטה בחברה המשיבה. נהפוך הוא, המערערת חישבה את כדאיות העיסקה ביודעה, כי נכון ליום הכריתה לא תהיה לה אך פעם זכות לקבל דמי מפתח, במקרה כזה. מבחינה זו היה בהכנסתה של הוראת סעיף 49 לחוק דמי-מפתח (לימים סעיף 120 הנ"ל) משום הטבה עם המערערת, מעבר לציפיותיה החוזיות בעת הכריתה. לא נטען לפנינו, כי ההסכם בין הצדדים שונה או כי היה ניסיון לשנותו עקב תפנית זו במערכת היחסי בין הצדדים, ואולי יש בכך כדי להעיד על חשיבותה המועטה של ההוראה לגביהם, עניין שיתבהר להלן. 7. שנית - אף אם היינו יוצאים מתוך ההנחה, כי הוראת סעיף 120 הנ"ל נכללה בגדר ציפיות הצדדים לחוזה השכירות, הרי שלא היה מקום לקבל את טענת המערערת. המשיבה מחזיקה במושכר זה יותר משלושים שנים, ולא נטען כי נתחלפה בה השליטה ולו פעם אחת. אף לא נאמר, כי הפיכתה לחברה ציבורית נועדה לאפשר החלפת השליטה תוך התחמקות מתשלום דמי מפתח. סעד זה גם לא נתבקש, וממילא אין באי-תשלום דמי מפתח כשלעצמו, כמתחייב על- פי סעיף 120 הנ"ל, כדי להקנות עילת פינוי (ע"א 121/84 (ר"ע 565/83) [3], בעמ' 680). אדרבא, דומה, כי השינוי שחל במעמדה של המשיבה נועד לאפשר לה גיוס הון מהציבור דרך הבורסה לניירות ערך, פעולה הכרוכה בהוצאות נכבדות של פרסום תשקיף ועמידה בחובות הדיווח השונות. לדברי המשיבה, לא חל שינוי במבנה השליטה בה גם לאחר ההנפקה. מכאן, שכל הפגיעה באינטרס המערערת הינה פגיעה בציפייה בעלמא, שעד עתה לא נתממשה וספק אם הא עשויה להתממש בעתיד. פגיעה כזו אין בה כדי להפוך את החברה הדיירת ל"אחר" מבחינת תנאי החוזה, זאת אף אם נקבל את טענת המערערת, כי לא הייתה צריכה לצפות בשנת 1955 אפשרות הפיכתה של המשיבה לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה. 8. זאת ועוד, המחוקק ראה להיזקק לעניין חילופי השליטה בחברת מעטים, וקבע, כאמור, כי במקרה כזה יהיה בעל הבית זכאי לדמי מפתח בשיעור מסוים. נראה, כי יש בכך ללמד על שניים אלה: ראשית, כל שינוי במבנה החברה או במעמדה, שאינו כרוך בחילופי שליטה, אינו מקנה זכות לדמי מפתח; שנית, כשם שחילופי השליטה מקנים אך סעד ממוני ואינם מקימים עילת פינוי, כך - קל וחומר - שינוי אחר, אשר לא נקבעה לו נפקא מינה מבחינת מערכת דיני הגנת הדייר, שאף בו אין כדי להקים עילה כזו. לשון אחרת, המחוקק נפנה לעניין השפעתם של השינויים בתאגיד על דיני הגנת הדייר והתייחס לשינויי שליטה בחברת מעטים בלבד. בעשותו כן, הצטמצם לקביעת הוראה בעניין דמי מפתח בלבד. מכך עולה הסדר שלילי בעל שני ראשים: ראשית, אין שינוי השליטה בחברת מעטים משום עילת פינוי. שנית, יש להניח שהמחוקק היה ער לאפשרות של הפיכתה של חברה פרטית לחברה ציבורית, ואם בחר להצטמצם לנושא של חברת המעטים ולא הסדיר נושאים אחרים בקשר עם מטמורפוזות אחרות בתאגידים, משמע שביקש שלא להקנות להן משמעות לעניין עילת הפינוי. הצדדים לחוזה רשאים, כמובן, לקבוע בחוזה שביניהם, כי שינוי זה או אחר במבנהו או במעמדו של הדייר-התאגיד ישמש עילה לפינויו של הדייר (והשווה: ע"א 121/84 (ר"ע 565/83) [3] הנ"ל); אולם, משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם. נוכח מסקנותיי דלעיל, הייתי מותיר בצריך עיון את הטענה שהעלתה המשיבה, כי יכול שגם חברה ציבורית - ואף זו שהנפיקה ממניותיה לציבור - תיכלל בדל"ת אמותיה של הגדרת "חברת מעטים". 9. מכאן לטעמו השני של שופט המיעוט בערכאה השנייה, אשר אומץ על-ידי המערערת בסיכומיה. כזכור, סבר השופט, כי בעוד שבכל האמור בחברת מעטים קיים סיכוי, ולו קלוש, כי בעל הבית יקבל לידיו בחזרה את החזקה בנכס, הרי שלגבי חברה ציבורית סיכוי כזה אינו קיים. לעניין זה למד השופט אנאלוגיה מן המעבר משוכר פרטי לגוף מואגד, שהוגדר על-ידי השופטת (כתוארה אז) בן-פורת כ"חתונה קתולית" (ע"א 417/79 [4], בעמ' 348). אינני מוכן לאמץ גישה זו. מובן, כי לתאגיד יש מאפיין של המשכיות, שאינו מתקיים תמיד באותה מידה בבשר ודם. מסיבה זו לא הרי השכרה לאדם פרטי כהרי השכרה לתאגיד, והשקפה זו מצאה ביטויה בסעיף 96 לחוק הגנת הדייר, הרואה בסירובו של בעל הבית לקבל תאגיד, המוצע כדייר, משום סירוב סביר. מסיבה זו אף ראינו, בין השאר, בהעברת השכירות מאדם פרטי לחברה שבשליטתו הפרת תנאי השכירות האוסר מסירה ל"אחר" (למשל: ע"א 275/57 [5], בעמ' 274; ע"א 211/68 [6], בעמ' 528, ע"א 52/73 [7], בעמ' 61; ע"א 645/78 [8], בעמ' 379; ע"א 417/79 [4], בעמ' 343, 348). לא למותר לציין, כי אפילו במקרים כאלה סירבנו, לעתים, מטעמי צדק, להקנות סעד של פינוי (ראה: ע"א 52/72 [7] הנ"ל, ע"א 645/78 [8] הנ"ל; ע"א 417/79 [4] הנ"ל). אולם, משהושכר הנכס לתאגיד מלכתחילה, מתקיים בו מאפיין ההמשכיות, בין אם התאגיד הוא חברה פרטית ובין אם הוא חברה ציבורית. ייתכן, אמנם, כי אין ההמשכיות של האחת כימי חייה של השנייה, אך אין זה מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, כי החברה הציבורית יציבה יותר מהחברה הפרטית או מ"חברת מעטים", כל אחת פועלת במסגרת כלכלית שונה ונתונה למערכת אילוצים נפרדת, וכידוע, יש וגם חברות ציבוריות גדולות המתפרקות. בהעדר תשתית ראייתית הולמת לביסוס טענה זו, דינה להידחות. 10. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי יש לדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאותיה של המשיבה בסכום של 5,000 שקלים חדשים. השופט י' מלץ: אני מסכים עם התוצאה אליה הגיע חברי הנכבד, כבוד הנשיא, וזאת מן הטעם, שהחוזה הנדון כאן נכרת עוד בשנת 1955, דהיינו בטרם חוקק סעיף 120 לחוק הגנת הדייר (במתכונתו הקודמת כסעיף 49 בחוק דמי-המפתח). מאחר שכך, לא יכולה המערערת לטעון, כי בעת כריתת החוזה היו לה ציפיות לקבלת דמי מפתח מקרה של חילופי שליטה בחברה המשיבה. השופט א' גולדברג: אף אני סבור, כי במקרה דנן די בנימוקו הראשון של כבוד הנשיא כדי לדחות את הערעור. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. דיני חברותחברה ציבוריתהרמת מסך