אין מחלוקת, כי הורי התובעת חסכו עבורה בהיותה קטינה, סכום כסף אצל הנתבעת, וכי ביום 12.10.11, ביקשה התובעת למשוך את כספי החיסכון, ב"תחנת היציאה" הקרובה, אשר חלה ביום 30.11.11. באותה עת, עמדה היתרה בתכנית החיסכון על סך 6,729 ₪. הנתבעת אישרה את משיכת הכספים במועד המבוקש. ביום 1.12.11, פנו התובעים טלפונית אל הנתבעת, וביקשו לקבל לידיהם את הסכום, אלא שעד אותו מועד, לא הועבר סכום החיסכון לחשבון הזמני שנפתח לצורך משיכת הכספים, וזאת, לטענת הנתבעת, עקב תקלה טכנית. אין מחלוקת, כי כשעתיים לאחר פניית התובעת, הודיע לה פקיד הנתבעת, כי היא רשאית למשוך את הסכום האמור, הגם שטרם הועבר לחשבון הזמני, אלא שלטענת התובעים, הם חששו למשוך את הסכום, בשל חשש כי יהיו חשופים בהמשך לטענות מצד הנתבעת, או לדרישה מצידה לתשלום ריבית, וע"כ נמנעו ממשיכת הסכום. לטענת הנתבעת, היא הודיעה לתובעת ביום 2.12.11, כי היא רשאית למשוך את סכום החיסכון בכל עת. לטענת התובעים, נגרם להם נזק בסך 10,000 ₪, בשל החמצת עסקה לרכישת רכב במחיר הנמוך ב-10,000 ₪ ממחיר המחירון שלו, משלא היו בידם כספי החיסכון, באמצעותם ביקשו לממן חלק מהרכישה. התובעים תבעו אפוא לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסכום האמור, ובנוסף, תשלום בסך 6,729 ₪ - כספי החיסכון, פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין עגמת נפש שסבלו לטענתם, והוצאות בסך 200 ₪. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי התובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק כלשהו, עקב האיחור בשחרור כספי החיסכון. הנתבעת שבה והודיעה בכתב ההגנה, כי התובעים רשאים למשוך את כספי החיסכון בכל עת. במהלך הדיון היום, העידו התובעים ונציג הנתבעת, שטיפל בעניינם. כאמור, לא הכחישה הנתבעת, כי כספי החיסכון לא שוחררו ביום 30.11.11, בעטיה של תקלה טכנית. מכאן, שהנתבעת נושאת באחריות כלפי התובעים, בגין המחדל האמור. התובעים לא הביאו ראיה חיצונית כלשהי, להוכחת הנזק שנגרם להם, לטענתם, עקב החמצת עסקת רכישת הרכב. התובעים לא העידו לענין זה את האדם ממנו ביקשו לרכוש את הרכב, לא הציגו זכרון דברים או מסמך אחר, שיכול היה להעיד על העסקה האמורה, ואף לא פירטו טענותיהם לענין גובה ההפסד שנגרם להם. בין היתר, נמנעו מלפרט את גובה התמורה ע"פ ההסכם בינם ובין מוכר הרכב, ואת שווי הרכב במחירון. עדויות שני התובעים, שהינם בני זוג, הינן, לענין זה, בגדר עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי (ר' ע"א 761/79 פינקל ואח' נ' הדר חברה לביטוח, פ"ד לח (2) 48, 55, וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', פ"ד נד (2) 559, 570-571). ביהמ"ש יטה שלא לסמוך ממצא עובדתי על עדות כזו, אלא אם שוכנע כי היא מהימנה במלואה. בענייננו, כאשר התובעים נמנעו מהבאת ראיות רלוונטיות להוכחת טענתם, ולא העידו את מוכר הרכב, סבורני כי לא הרימו את הנטל, להוכיח הנזק הנטען, בגין החמצת העסקה. מעבר לאמור, על פני הדברים נראה, כי התובעים יכולים היו באופן סביר להקטין את נזקם הנטען, אילו קיבלו את הצעת פקיד הבנק, למשוך סכום השווה לסכום החיסכון, הגם שטרם הועבר לחשבון הזמני, אלא שהם בחרו כאמור שלא לפעול כמוצע. יש אפוא לדחות חלק זה של התביעה. בנסיבות האמורות, כאשר התובעים לא הוכיחו את הנזק הנטען בגין עסקת רכישת הרכב, וכאשר יכולים היו למשוך את סכום החיסכון עוד ביום 1.12.11, ובחרו שלא לעשות כן, איני רואה מקום לפסוק לזכותם פיצוי בגין עגמת נפש. ברי, כי התובעים זכאים לתשלום מלוא היתרה בתכנית החיסכון, ולכך הסכימה הנתבעת עוד קודם הגשת התביעה, וגם במסגרת כתב ההגנה. לדברי נציג הנתבעת, עומדת היתרה נכון להיום, על סך 6,749.41 ₪, וסכום זה יש לפסוק לזכות התובעים. התביעה מתקבלת אפוא באופן חלקי, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, את הסכום הנקוב לעיל. הסכום ישולם תוך 30 ימים, תוך שיערוכו בהתאם לתנאי תכנית החיסכון, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. בנסיבות הענין, וכאשר התובעים רשאים היו למשוך את הסכום האמור, עוד קודם הגשת התביעה, ולא עשו כן, אין צו להוצאות. תוכנית חיסכוןשחרור כספים