בפני תביעה כספית. התובעת סיפקה שירותים שונים לנתבעת מס' 1, דהיינו ציוד מחשבים, רכיבי מחשב ועוד ציוד אחר. הוכח, כי שירותים אלה אכן סופקו ולא שולם עליהם. סך החוב עפ"י כרטסת הנהלת חשבונות עומד על 52,243 ₪. הוכח והנתבעים 2 ו- 3 לא חלקו על כך, כי סכום זה צריך להשתלם ע"י הנתבעת מס' 1 אלא שהנתבעת מס' 1 נכנסה להליכי חדלות פרעון ועניינו של פס"ד זה הוא טענת התובעת, כי יש "להרים מסך" כנגד הנתבעים 2 ו- 3 באופן שביהמ"ש יחייב אותם אישית לשאת בחיוב הכספי אשר אין לנתבעת מס' 1 כחדלת פרעון את היכולת לשאת בו. כל ניסיון להגיע להסדר בתיק זה לא צלח ובנסיבות אלה נשמעו ראיות בישיבת ביהמ"ש ביום 29/11/05 ולאחריה הגישו הצדדים את סיכומיהם. להלן טענות התובעת אשר מכוחן מתבקש ביהמ"ש בין השאר "להרים מסך": 1. הנתבעים 2-4 הם בני משפחה אחת. הנתבעים 2-4 העדיפו נושים על פני נושים אחרים. הנתבעים 2-4 ניתקו קשר עם התובעת באופן מפתיע ללא כל התראה מראש, כאשר נמנעו מלהזהיר את התובעת בדבר מצבה הקשה של הנתבעת מס' 1, המשיכו וקנו סחורה ו/או הגדילו את חובם למרות שידעו שלא יוכלו לשלם תמורת סחורה זו. כן מסרו שיקים של הנתבעת מס' 1 כאשר הם יודעים שקיים סיכוי סביר ,כי יחוללו. 2. הנתבע מס' 4 שנחקר היה האישיות הדומיננטית בחברת הנתבעת מס' 1 ומי שניהלה בפועל. בין עדותו ועדות אשתו הנתבעת מס' 3 התגלו סתירות מהותיות בין היתר בכל הנוגע לזהות החותם על השיקים בשם הנתבעת מס' 1. הנתבע מס' 4 אישר, כי הוא חתום על השיקים של הנתבעת מס' 1, טען בתחילה, כי חתם גם בשם אשתו ואולם שינה את גרסתו מס' פעמים. הנתבע מס' 4 הצהיר, כי הציג עצמו כאדם עם אמצעים העומד בהתחייבויותיו. מצג זה של אמינות ויכולת כספית הינו מצג שווא. 3. הנתבע מס' 4 לא מסר לתובעת מידע כי החברה בהפסדים. התובעת מפנה את ביהמ"ש למאזני החברה המלמדים, כי בשנת 1998 ההפסד היה 38,000 ₪, בשנת 1999 ההפסד האמיר ל- 160,000 ₪ ובשנת 2000 כבר הגיע ל- 270,000 ₪. מדובר בהפסדים גדלים ולכן הנתבע מס' 4 היה חייב לגלות לתובעת את הסיכון במסירת סחורה ופיזור שיקים ללא כיסוי. 512 4. הנתבע מס' 4 הצהיר, כי מסגרת האשראי בבנק לאומי היתה פעם בסך 150,000 ₪ ובשנת 2000 מסגרת האשראי גדלה ל- 200,000 ₪ וזאת בניגוד מוחלט לתצהירו כאשר מסגרת אשראי זו עלתה עד לכדי 250,000 ₪ בשנת 2000. 5. הפסקת פעילות הנתבעת מס' 1 היתה בחודש מאי 2000 כאשר מדובר ביתרת חובות ספקים בהיקפים גדולים מאד בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2000 ולא היה לו כל הסבר מניח את הדעת לעובדות שעלו במשפט כדלקמן: א. בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2000 (טרם כניסתה להליכי חדלות פרעון של החברה) נרכשה מספקים סחורה בהיקף גדול מאד של 640,000 ₪. הסחורה נמכרה ללקוחות אבל מתמורת המכירה נותר חוב פעוט של אלפי שקלים בודדים. בפועל לא שולמו לספקים ונטען, כי נתקבלה תמורה בגין הסחורה שסופקה כאשר בפועל הוברחו כספים מחברה, זאת לאור העובדה כי לא היתה שום ירידה במכירות ולא היתה שום בעיה עם הבנק. ב. נטען כי בתקופה האחרונה לפעילות הנתבעת מס' 1 השקיעו הנתבעים מאות אלפי שקלים בבניית בית חדש. ג. הנתבעים העדיפו לשלם בגין חובות שהם חתומים עליהם ערבות אישית ובכך העדיפו נושה על נושה. 6. עוד נטען כי הנתבע מס' 4 פעל בהתרשלות כמנהל כאשר למעשה מכר סחורה בהקפה ולא דאג לגביית תמורת הסחורה ולא פעל אף שנים לגביית תמורת הסחורה, דבר המלמד על כך כך נטען, כי למעשה גבה את הסכומים באופן פרטי ושלשל אותם לכיסו. 7. נטען כי נגבו חובות מלקוחות שונים וחובות אלה למעשה גולגלו לידיהם של הנתבעים 2-4 למרות שהחברה נסגרה. מכל המקובץ דלעיל צריך להגיע ביהמ"ש למסקנה של "הרמת מסך". להלן טענות הנתבעים שמכוחן נדרש ביהמ"ש לדחות את טענות התובעת בדבר "הרמת מסך": 1. התובעת נכשלה מלהביא תשתית עובדתית מספקת. ניתנה אפשרות לתובעת לעיין בכל מסמכי החברה ואולם תחת זאת היא נמנעה מלהביא חוו"ד רואה חשבון מטעמה להוכיח את טענותיה והסתפקה בתצהיר הגב' טלי סיסו (מטעם התובעת) שהינה פקידה מנהלת חשבונות ורוב עדותה ותצהירה מבוסס על עדות שמיעה. הטענה על כך להברחת נכסים ולפעולה ברשלנות לא נתקיימה. 2. היה ניסיון שלא להבחין בין הנתבעים 2-4. למרות שהנתבעים 2 ו- 3 היו בעלי מניות ובעלים רשומים בחברה הרי בפועל לא נטלו תפקיד כלשהו בניהול החברה או בפעילותה השוטפת, לא זו בלבד הנתבע מס' 3 סבל מנכות כללית ועבד בחברה בעיקר בשליחויות בין השנים 97-96 וזאת במשכורת של 1,000 ₪. הנתבעת מס' 2 אשתו של הנתבע מס' 4 עבדה כלבורנטית ולא לקחה חלק פעיל בניהול החברה למעט חתימה על חלק מהשיקים לבקשת הנתבע מס' 4. עניין זה אושר גם ע"י הגב' סיסו אשר ציינה כי הקשר שלה היה עם הנתבע מס' 4. 3. הנתבעים מבקשים מביהמ"ש לדחות את הטענות להברחת נכסים מהחברה באופן שאת הכסף שקיבלו השקיעו כביכול בבית חדש או מכרו רכב ומכונת צילום לעובד החברה, תוך גביית כספים מלקוחות שונים ושלשול הכספים לכיסם. לטענתם עצם בניית בית אינה אומרת כי כספים הוצאו מהחברה ולשם כך נדרשות הוכחות מפורשות. נהפוך הוא, המאזנים מדברים דווקא על הזרמת הון אישי של הנתבעים ובני משפחותיהם לחברה. 4. לגבי הטענה כי רכוש של החברה נמכר לאחרים, הרי הרכוש שנמכר כלל רכב ישן שנמכר ב- 2,500 ₪ ומכונת צילום והכספים שנתקבלו הופקדו לחשבון החברה (הנ"ל נמכר לעובד החברה נמוז בוטרוס). 5. החברה הוקמה ביום 7/12/95 ובמשך 4 שנות עבודתה עם התובעת (עד להפסקת הפעילות) רכשה מהתובעת סחורה במאות אלפי שקלים ששולמו ולא היתה כל כוונת מרמה כלשהי. 6. הנתבעים מבקשים לדחות את טענת רשלנות. לא הוכח, כי מנהל החברה לא יכול היה לדעת את מצבה האמיתי בעת קבלת ההתחייבות. לא הובאו נתונים עובדתיים כלשהם שמתוכם יכול ללמוד ביהמ"ש על מצבה של החברה בעת רכישת הסחורה ואודות הידיעות שהיו לפועלים מטעמה. לא הובאו גם עדויות להתחייבות אישית של הנתבע מס' 4. העובדה שהציג עצמו כפקיד בנק ואמין, אין בה כדי להטיל עליו אחריות אישית. 7. הטענה כי על הנתבע מס' 4 היתה החובה להזהיר את התובעת כי קיים סיכון מוגבר שהחברה לא תשלם עבור הסחורה, אין בה ממש משני טעמים: א. לא הוכח כי הנתבעים היו מודעים לכך שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. היה מדובר בירידה משמעותית במכירות בחודש 5/00 וירידת אחוז הרווח של התחרות בשוק וכן גידול ביתרת החייבים והוצאות מימון גבוהות (המכירות בחודש 5/00 ירדו לכדי 70,000 ₪ לעומת 200,000 ₪ בחודשים האחרונים). ב. יהיה זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כל אימת שהוא נמצא בקושי עסקי, הוא יפרוס בפני לקוחותיו את קשייו, דבר שגם יגרום להרחקת לקוחות מעסקו (ע"א (ירושלים) 1390/00 חב' לבניין מלון הנביאים בע"מ נ. אליהו פז ואחרים). 8. גם אם החברה בהפסד, אין הדבר אומר שהשיקים שלה יסורבו. טענתה של התובעת בסיכומיה כי בשנת 98 היתה החברה בהפסד, אינה נכונה והנתבעת מס' 1 דווקא היתה ברווח של 31,441 ₪ אלא שבשל הפסד השנה הקודמת, היא הגיעה ליתרה מצטברת של הפסד בסך של 38,640 ₪, אין הדבר מלמד שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. 9. החוב הוא תוצר מצטבר והרכישה האחרונה היתה בסך של 3,523 ₪ בלבד. אין ראיה כי בעת ביצוע הרכישות היה מצב החברה הנתבעת גרוע כל כך עד שלא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. סילוק מקצת החובות אין בו כהעדפת נושים. עם סירוב השיק הראשון, הפסיקה הנתבעת מס' 1 לרכוש סחורה מאף ספק, דבר המלמד על כך כי אין בו כדי להגדיל את החובות. 10. הנתבעת מס' 3 ציינה כי חתמה על השיקים של החברה וגם בעלה הנתבע מס' 4 אישר זאת הגם שהוא ציין שלעתים חתם במקום הנתבעת מס' 3 וברשותה, זאת בשים לב לעובדה שהנתבעת מס' 3 לא היתה מעורבת כלל בעסקי החברה. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בהרחבה כפי שעולים מסיכומיהם, בחנתי את העדויות בפרוטוקול ישיבת ביהמ"ש בתיק זה ואת החומר הראייתי שהונח לפתחי והכולל בין השאר מסמכים שונים של הנתבעת מס' 1, אני נותן בזאת פסיקתי: דין התביעה להדחות ואולם בנסיבות העניין אני אסתפק בתוצאה הזו ולא אחייב את התובעת בהוצאות משפט. להלן נימוקי בימ"ש בהגעה למסקנה האמורה: 1. אני בהחלט מסכים עם עמדת הנתבעים ולאחר שבחנתי גם את חומר הראיות וגם את כתבי הטענות ואת העדויות, כי הניסיון שלא להבחין בין הנתבעים 2-4 בנסיבות העניין ולצורך "הרמת מסך" לא היה נכון. הנתבעים 2 ו- 3 היו אכן בעלי מניות ורשומים בחברה אבל בפועל לא נטלו תפקיד משמעותי כלשהו בפעילותה של החברה. הדברים תקפים במיוחד ביחס לנתבע מס' 3 אשר סובל מנכות כללית ועבד בחברה בעיקר בשליחויות. גם הנתבעת מס' 2 שהעידה אשתו של הנתבע מס' 4 היתה בפועל לבורנטית ולא לקחה חלק פעיל בניהול החברה למעט חתימה על השיקים לבקשת הנתבע מס' 4 וגם בחתימה זו אינני רואה עדות למעורבות פעילה שלה בחברה. עיקר העיקרים היה צריך להיות מופנה לנתבע מס' 4 שהוא כאמור היה הרוח הדומיננטית, הוא זה שניהל את עסקי החברה וגם עפ"י עדותה של נציגת התובעת הגב' סיסו למעשה בא בדברים עימה ועימה בלבד. ניסיון לטעון כי אין לתת אמון בעדות הנתבע מס' 4 שכן ישנן סתירות לעניין החתימה על השיקים בינו לבין הנתבעת מס' 3 לא נראה בעיני מהותי, ומכל מקום לא מצאתי באי התאמות שנתגלו בעדותם כמלמדים על כך שאין לתת אמון בעדותו כמכלול וכביטוי לאי אמירת אמת. 2. הניסיון של התובעת היה לטעון כנגד הנתבע מס' 4 ולמעשה כנגד הנתבעים כולם מס' טענות: טענה של העדפת נושה על נושה, טענה של הברחת נכסים, טענה של שימוש בנכסי החברה לצורך בנייה של ביתם ולצורך מכירה של ציוד החברה בעלות שולית יחסית וכן כי לא יידעו את התובעת על מצבה האמיתי של החברה תוך שהם מפזרים שיקים בידיעה שאין להם כיסוי. נדמה לי שיש לדחות את הטענות אחת לאחת. ראשית, הטענה החמורה מאד שעניינה "טענת מרמה", דהיינו הברחת נכסים ושימוש בנכסי החברה לצורך בניית ביתם הפרטי ו/או לחילופין מכירת הציוד בעסקה סיבובית למר נמוז בוטרוס בעלויות נמוכות לא הוכחה כלל ועיקר ויש לדחות את הטענות בהעדר ראיות. יש לזכור, כי טענות מעין אלו שהן טענות מרמה מחייבות גם רמת הוכחה גבוהה יותר מ"מאזן ההסתברות" עפ"י הפסיקה באופן שניתן לטעון, כי יש להוכיח אותן ברמת הסתברות של כ- 70% לפחות. הטענות הנוספות היו העדפת נושה על נושה ואולם גם כאן כשלה התובעת בהצגת מצג ראייתי מספק בנסיבות העניין. העובדה שחלק מהתביעות נסגרו מחוץ לכתלי ביהמ"ש או בתוך כתלי ביהמ"ש, כאשר חלקן נוגעות במצב שבו משולמים התיקים שבהם לנתבעים ערבות אישית, אין בה כדי ללמד על כך שהעדיפו בהכרח נושה על נושה. 3. נובע איפוא שעיקר העיקרים עליה שמה התובעת את יהבה היה מצבה האמיתי של החברה שהינו מצב שהיה בידיעתם המוחלטת של הנתבעים ובמיוחד הנתבע מס' 4 ואולם, למרות שידעו את המצב לא טרחו הנתבעים ליידע את התובעת ובפועל גם פיזרו שיקים והוציאו מספקים ציוד רב, ציוד שלמעשה ידעו שלא יוכלו לשלם עליו. ראשית דבר אציין, כי לא מוכרת לי חובה שבדין שבמהלכה נדרשת הנתבעת ליידע בהכרח את התובעת על כל ההתנהלות של עסקיה. עם זאת, חלה עליה בהחלט חובת ניהול עסקים "בתום לב ובדרך מקובלת" באופן שלא תיקח על עצמה התחייבויות שאינה יכולה לעמוד בהן. בעניין זה הפנתה התובעת למאזנים של החברה וכן להדפסים של דפי החשבון של הבנק. ואולם לא מצאתי בחומר ראייתי זה עילה והצדקה ל"הרמת מסך". מדובר היה בחברה שהיתה חברה פעילה ואשר נכנסה עובר לקריסתה במאי 2000 לירידות משמעותיות מאד ברווחים ובמכירות וירידות אלה הן שהביאו בסופו של דבר לקריסתה. לא מצאתי בחומר ראייתי זה המצביע על כך, כי היתה נפילה משמעותית מאד במכירות, עדות לכך שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה ואילו הייתי מגיע למסקנה, כי פעלה במכוון ביצירת חובות נוספים מספקים תוך ידיעה שאינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, הייתי מקבל את עמדת התובעת. ברצוני להדגיש, כי החוב אליו מפנה התובעת איננו חוב של לקיחת ציוד בפעם אחת, אלא חוב שנוצר מפעם לפעם, כאשר לא הוכח גם כי מצבה של החברה בעת לקיחת הסחורה היה גרוע כל כך שניתן היה ללמוד ממנו בעליל על כך שהנתבע מס' 4 ו/או הנתבעים האחרים יודעים ומודעים לכך שאין ביכולתם בפועל לשאת את ההתחייבויות שלקחו על עצמם. 4. עם זאת ולמרות מסקנותיי דלעיל, לא יכולתי שלא להתרשם מהעובדה שהנתבעים לקחו על עצמם סיכונים ורכשו סחורות בהיקפים גדולים תוך שהם לוקחים על עצמם סיכונים לאור הירידות במכירות ולאור המצב הכולל של החברה ועל כן אינני סבור כי יהיה זה נכון והוגן בנסיבות העניין לחייב את הנתבעים הגם שלא שוכנעתי, כי פעלו מתוך כוונת מרמה ומתוך הברחת נכסים או רצון להונות את התובעת לחייב בהוצאות משפט. למסקנתי זו הגעתי גם לאור חוסר הפשרנות שבעמדת הנתבעים להסדר שהוצע ולפיו תנסה התובעת להפרע מבעלי חובה לנתבעת, דבר שלא צלח בנסיבות העניין. אשר על כן ומכל המקובץ דלעיל, דין התביעה להדחות ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות. הרמת מסךמרמה