רקע כללי התובעת הגישה תביעה זו לתשלום סכומים המגיעים לה מחברת סולושן מתן שירותים בע"מ (להלן: "סמ"ש"), בגין עבודות שביצעה עבור סמ"ש כקבלן משנה בפרויקטים של חברת תרכובות ברום בע"מ (להלן: "ברום") ושל חברת רותם דשנים בע"מ (להלן: "רותם"). התביעה לא הופנתה כנגד חברת סמ"ש, שהיא כנראה חדלת פירעון, אלא כנגד מנהלה, הנתבע 1 (להלן: "אביטוב"), ובעליה הנתבע 2 (להלן: "פרבר"). התביעה עותרת למעשה מבית המשפט לבצע "הרמת המסך", בין החברה סמ"ש לבין מנהליה ובעליה, ולחייבם בחיוב אישי בחובות סמ"ש לתובעת. ביום 2.6.08, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 2. נותר איפוא להכריע בטענות כנגד הנתבע 1 אביטוב. הנתבע 1, הגיש הודעה לצד שלישי כנגד ארבעת הצדדים השלישיים, ליאור תורג'מן (להלן: "ליאור"), דני תורג'מן (להלן: "תורג'מן"), חברת סולושן קליר פוינט בע"מ (להלן: "סק"פ") וחברת טכנו אלומיניום בע"מ (להלן: "טכנו"). התביעה נפתחה תחילה בבית המשפט השלום באשקלון, כתיק ת"א 1919/07, ולאחר שכב' השופטת חדד שהחלה לשמוע את הראיות, פסלה את עצמה עקב היכרות עם אחד העדים, הועבר התיק לבאר שבע וקיבל את המספר הנוכחי. יודגש, כי בטרם הורתה כב' השופטת חדד על העברת הדיון לאחר שפסלה את עצמה, נשמעו העדים ציון זגורי ושמואל מאיר. בדיון ביום 23.12.12, הסכימו הצדדים שכל הראיות שנשמעו בפני כב' השופטת חדד, יהיו קבילות ואין צורך לשמוע פעם נוספת את העדים שכבר העידו, למרות שינוי המותב. גובה החוב אף שאביטוב כפר בכתב ההגנה באופן פורמאלי בגובה החוב, הרי שבדיון ביום 23.12.12, הצהירו כל הצדדים כי עיקר החוב של סמ"ש לתובעת, הוא מוסכם. ב"כ אביטוב הצהיר כי הוא איננו יכול לסתור את גובה החוב הנטען על ידי התובעת וכי לא יביא ראיות לעניין זה. בעניין גובה החוב, הסביר ב"כ התובעת, כי לגבי 495,000 ₪, כבר ניתן פסק דין נגד סמ"ש, שאין כל טענה לגביו. לגבי 400,000 ₪ נוספים, נמסרו שיקים על ידי סמ"ש אשר חוללו ולא נפרעו. סכום נוסף של כ- 89,000 ₪ נומינאלית, הינו בגין פרויקט רותם. בהעדר כל ראיה אחרת זולת ראיות התובעת לעניין גובה החוב, נראה כי אין מחלוקת לעניין זה. הערות כלליות נמצא איפוא כי הסוגיה המרכזית שעל בית המשפט להכריע בה, היא השאלה אם בנסיבות העניין, הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה והוכיחה כי יש מקום לבצע "הרמת מסך" ולחייב את הנתבע 1, אביטוב, באופן אישי, בחובותיה של סמ"ש לתובעת. אין מחלוקת בין הצדדים, כי העד המרכזי מטעם התובעת לעניין הרמת המסך לחובות סמ"ש לתובעת וחיוב אישי של אביטוב, הוא העד דני תורג'מן. עדותו של מנהל התובעת בעניין זה, היתה רובה ככולה בגדר עדות שמיעה ועדות סברה. כבר עתה בפתיח, יצויין כי קשה לבסס ממצא כלשהו על עדותו של העד תורג'מן. אף ב"כ התובעת היה ער לכך והסכים במהלך הסיכומים, כי אין מדובר בעד נטול אינטרסים או אמין במיוחד. טענתו היתה, שחרף הבעייתיות בעדותו של תורגמן, ניתן להטיל אחריות אישית על אביטוב לחובות סמ"ש, נוכח התנהלותו הכוללת של אביטוב, המשתלבת עם עדותו של תורג'מן. עיון במסכת הראיות כולה, כפי שהובאה בפני בית המשפט, מעלה כי תורג'מן היה "הרוח החיה" בכל העניינים הקשורים לחברת סמ"ש, לרבות הקשרים שלה עם התובעת, ניהולה וחלוקת הכספים שנתקבלו בגין פרויקטים שביצעה התובעת עבור סמ"ש: ברום ורותם. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1, אביטוב, ביצע עבודה ממשית במסגרת הפרויקטים, כמפקח מקצועי על העבודות שביצעה התובעת כקבלן משנה עבור סמ"ש. התובעת לא חלקה על כך שאביטוב זכאי היה לקבל תמורה כלשהי בעבור עבודתו המאומצת בפרויקטים הללו. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי מהמסמכים לגבי העברת כספים עולה, כי לנתבע 1 אביטוב, הועברו רק 228,000 ₪, שהם פחות מ- 10% מן התמורה שקבלה סמ"ש עבור הפרויקטים. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי עיקר הסכומים שנתקבלו מחברת ברום, הועברו לחברות הקשורות לתורג'מן ולא לנתבע 1 אביטוב, או למי מטעמו. עובדות מוסכמות אלה, מקשות על טיעון התובעת לגבי הרמת מסך כלפי אביטוב, אשר לכל היותר שימש "עלה תאנה" למעשים של שותפו. אכן, התנהלותו של הנתבע 1 אביטוב, מעלה סימני שאלה ותמיהות. בין השאר עולות תמיהות לגבי העובדות הבאות: העובדה שלא נחתם הסכם ברור בין אביטוב לבין סמ"ש, כשלטענתו כי נשכר לצורך הפרויקט תמורת 10% מן התמורה ; גרסתו בעניין התמורה עברה שינויים שונים ; לא הוצג הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוצאו חשבוניות כדין או לחלופין תלושי משכורת בגין הסכומים שקיבל אביטוב ; אין מחלוקת כי חתימתו של אביטוב נדרשה לשם ביצוע כל אחת ואחת מהעברות הכספים מהחשבון בבנק ירושלים אליו הועברו כספי תמורת הפרויקט, ועוד. חרף תהיות אלו, שוכנעתי כי תורג'מן היה כאמור הרוח החיה בכל הפרויקט, הוא זה שחילק את ההוראות לאביטוב, הוא היה המוציא והמביא, ובעל הסמכא בכל ההתנהלות מול התובעת. בנסיבות אלה, גם אם התנהגותו של אביטוב הייתה לעיתים מתמיהה, משהוכח כי הוא קיבל רק פחות מ- 10% מכספי התמורה, כאשר אין מחלוקת כי הוא ביצע עבודה מאומצת בפרויקט, הרי שאין הצדקה ל"הרמת מסך" ולחייבו בגין חובה הגדול של סמ"ש לתובעת. מסכת העדויות העד ציון זגורי, עבד כשכיר אצל התובעת כמנהל עבודה. זגורי ציין בתצהיר כי כאשר היו מחלוקות בין התובעת לסמ"ש, המגעים היו אל מול הנתבע 1 אביטוב, אשר היה תמיד באתר מטעם סמ"ש, בקשר יומיומי רצוף. ואולם, אין בכך כדי להטיל אחריות על אביטוב, שהרי אין חולקין כי הוא היה איש המקצוע ומנהל הפרויקט מטעם סמ"ש בשטח. זגורי הצהיר עוד, כי אביטוב הבטיח שאף אחד מהעובדים או הקבלנים לא יפגע וכולם יקבלו את כספם, הרגיע את העד זגורי, וגרם לכך שהתובעת תמשיך בעבודה. לדברי זגורי, אביטוב אף הציע לעד זגורי להמשיך את הפרויקט ללא מעורבות התובעת. בעדותו בבית המשפט, העיד זגורי שאביטוב אמר שידאג לתשלומים, אולם הוא לא יכול היה לאמר, אם אביטוב התחייב שידאג לכך אישית, מכיסו הפרטי. זגורי זכר שאביטוב אמר שהוא אישית אחראי על זה, אך בהמשך, לשאלת בית המשפט, אמר שאיננו בטוח שאביטוב אמר שהוא ישלם אישית מכיסו תשלומים, אם סמ"ש לא תשלם את חובותיה (ע' 6 ש' 5-15 לפרוטוקול מיום 15.4.10). זגורי אישר שאביטוב היה נמצא באתר שמונה עד עשר שעות ביום. זגורי סבר שאביטוב ותורג'מן הם הבעלים של סמ"ש. זגורי פירט לגבי סכסוך כלשהוא, כאשר מנופאי הפסיק את העבודה עקב אי העברת תשלומים במועד. לאחר שאביטוב הבטיח כי התשלומים יועברו, זגורי הרגיע את העובדים והעבודה נמשכה. לסיכום עדות זו, אין מחלוקת שאביטוב היה מנהל הפרויקט, נמצא שעות רבות באתר ועמד בקשר מול התובעת והקבלנים מטעמה. אפשר גם שאביטוב, כמנהל הפרוייקט מטעם סמ"ש, התחייב, בשם סמ"ש, כי התמורה תשולם, אולם לא הוכח כי מדובר בהתחייבות אישית שלו, ונראה כי גם ב"כ התובעת זנח טיעון זה בסיכומיו. העד, עו"ד שמואל מאיר, מסר בתצהירו כי ייצג את התובעת בהליכים משפטיים כנגד סמ"ש וכנגד תורג'מן במסגרת ת"א 3909/03 בבית משפט השלום באשקלון. בבקשה לביטול עיקולים שהוטלו במסגרת התביעה, הוגש תצהירו של אביטוב, שהוגש לאחר מכן וסומן ת/1. עו"ד מאיר הצהיר, שהצדדים הגיעו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 9.12.03, לפיו התחייבה סמ"ש לשלם לתובעת 800,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר אביטוב היה שותף פעיל במשא ומתן שהביא להסכם הפשרה. בעדותו בבית המשפט, חזר עו"ד מאיר על עיקר האמור בתצהירו, לפיו אביטוב ניהל משא ומתן בשם סמ"ש, בהליכים המשפטיים כנגדה, זאת בניגוד לגרסתו של אביטוב. עם זאת, עו"ד מאיר אישר שעל הסדר הפשרה חתמו מנהל התובעת ותורג'מן (!). בחקירה הנגדית הסביר עו"ד מאיר, כי תורג'מן הוא מי שניהל את המשא ומתן עם התובעת, אולם הוא הציג את אביטוב כשותפו. עו"ד מאיר אישר עוד, כי מנהל התובעת לא אמר לו כי אביטוב התחייב אישית לשלם את החוב של סמ"ש. עו"ד מאיר לא ידע לתת הסבר מניח את הדעת, מדוע באותה תביעה נתבע תורג'מן כמנהל באופן אישי, אולם התובעת בחרה באותו שלב שלא לתבוע את אביטוב באופן אישי. עו"ד מאיר התרשם, כי למנהל התובעת יש יותר טענות כנגד תורג'מן שהונה אותו, מאשר כנגד אביטוב שהיה פחות דומיננטי (ע' 11 לפרוטוקול מיום 15.4.10). הדברים מדברים בעד עצמם. עדותו של ניסים ברנס מנהל התובעת, העד ניסים ברנס, מסר בתצהירו את כל הנתונים לגבי חובה של סמ"ש לתובעת, שכאמור אינן במחלוקת של ממש. באשר לסוגיה שבמחלוקת - הרמת המסך וחיוב אישי של אביטוב - ציין ברנס בתצהיר, כי אביטוב הציג את עצמו כבעלים של סמ"ש בשותפות עם תורג'מן. ברנס הדגיש כי הוא נפגש מספר פעמים עם אביטוב ותורג'מן, עד שהגיעו לסיכום עקרוני לגבי התנאים הכספיים של ההתקשרות. לאחר שסמ"ש הפרה את חובותיה לשלם לתובעת את תמורת העבודה, הוגשה בקשה לעיקול זמני, במסגרתה הגיש אביטוב תצהיר בו ציין כי הוא מנהל סמ"ש ומעורב בכל פרטי ההסכם. ברנס הוסיף כי אביטוב הוא זה שהתייצב לדיון מטעם סמ"ש וניהל את המשא ומתן, שקדם להסכם הפשרה במסגרת אותו הליך. לדבריו, רק בדיעבד נודע לתובעת, כי לאביטוב ולתורג'מן לא היה כל מעמד רשמי בסמ"ש, אשר בעל מניותיה הרשום היה הנתבע 2 פרבר, והיא שימשה רק "חברת קש" להונאת התובעת. ברנס ציין בתצהיר, כי לצורך הפרויקט נפתח חשבון מיוחד בבנק ירושלים, אליו הוזרמו תקבולי הפרויקט שנתקבלו מחברת ברום בסך כולל של 3,103,923 ₪. כספים אלו חולקו כדלקמן: 228,000 ₪ לאביטוב; 2,033,648 ₪ לסמ"ש; 664,000 ₪ לחברת טכנו אלומיניום בע"מ צד ג' 4; 20,000 ש"ח לעו"ד לילוף ולליאור תורג'מן; 158,000 ש"ח לחברת סק"פ, צד ג' 3 (ס' 44 לתצהיר). בכך למעשה מאמצת התובעת את הנתונים שמסר אביטוב לגבי חלוקת התמורה, בניגוד לטענת דני תורג'מן, העד מטעמה. בנוסף, טען ברנס בתצהיר, כי אביטוב התחייב באופן אישי בפני התובעת לקבלני משנה ששכרה, כי יהיה אחראי אישית לתשלום חיובי סמ"ש בגין ביצוע העבודות. בעדותו של ברנס בבית המשפט, למעשה הוסכם כי מירב העובדות המפורטות בתצהירו באשר לחלקו של אביטוב ולהרמת מסך כנגד אביטוב, ידועות לו מתורג'מן ולא מידיעה אישית. ברנס אישר כי התביעה הוגשה כנגד אביטוב, רק לאחר שתורג'מן הסתכסך עם אביטוב, ואמר לברנס שאפשר לתבוע את אביטוב באופן אישי. אמנם, התובעת רצתה לתבוע אישית את אביטוב עוד קודם לכן, אולם ברנס אישר כי רק לאחר שתורג'מן החל לשתף עימו פעולה, קמה התשתית הראייתית המאפשרת חיובו של אביטוב באופן אישי (ע' 19-25 לפרוטוקול מיום 20.1.14). ברנס נשאל בנוגע לפרויקט רותם דשנים בע"מ, בהשלכה על סעיף 27 לתצהירו, אם אביטוב חתם על איזשהו מסמך כלפיו. ברנס טען כי כל המסמכים צורפו לתצהירו, ולא ידע להסביר מדוע אין בנמצא מסמכים הקשורים לפרויקט זה בחתימתו של אביטוב, למעט מכתבים רשמיים של חברת סמ"ש, עליהם רשום שמו של אביטוב. ברנס התעקש על עמדתו כי גם בהליך המשפטי בבית המשפט השלום באשקלון, היה זה אביטוב שניהל את המשא ומתן להפחתת 200,000 ₪ מן החוב, ולא ידע להסביר מדוע אביטוב איננו חתום על כל הסכם בעניין זה, בניגוד לאמור בסעיף 11 לכתב התביעה, שם נטען שאביטוב חתם על הסכם הפשרה. ברנס נשאל מדוע תורג'מן הוא זה שחתם על ערבות אישית, אם אביטוב היה הדמות הדומיננטית בסמ"ש, והשיב, כי תורג'מן הוא זה שהתנדב לחתום ולכן הוא הסתפק בערבותו ולא ביקש ערבות אישית של אביטוב. ברנס לא יכול היה להצביע על ראיה קבילה מידיעה אישית, לגבי הוצאת כספים מהחשבון לשוק האפור, טענה שטען בתצהירו, והסכים כי למעשה מדובר בעדויות שמיעה או בעדויות סברה. ברנס טען כי כספי התמורה הועברו שלא כדין לצדדים השלישיים 3 ו- 4 סק"פ וטכנו, בלא שביצעו כל עבודה עבור הפרויקט. עם זאת, ברנס הודה כי הבעלות בצדדי ג' 3 ו- 4, סק"פ וטכנו, הייתה פורמלית בידיו של דוד פרבר, ומעשית בידיו של תורג'מן ולא של אביטוב. באשר לטענה החלופית בדבר התחייבות אישית, שב ברנס והעיד כי אביטוב אמר לו שימכור אפילו את הבית שלו, על מנת שהתובעת תקבל את מה שמגיע לה (ע' 45 ש' 1 לפרוטוקול מיום 20.1.14). באשר לטענת ההתחייבות האישית, כאמור לעיל, אפילו ב"כ התובעת זנח בטיעוניו את טענה זו, והסיכומים כולם עסקו בהרמת המסך. מכל מקום, למען הסר ספק, ובהמשך למה שנאמר ע"י העד זגורי, אינני מאמין שניתנה התחייבות אישית של אביטוב לשלם מכיסו את התמורה, אלא לכל היותר התחייבות לתשלום התמורה בשמה של סמ"ש, כמנהל הפרוייקט מטעמה. עדותו של דני תורג'מן דני תורג'מן מסר שני תצהירים, האחד כחלק מראיות התובעת, והשני באופן עצמאי מטעמו כצד שלישי. בתצהיר מיום 10.11.07 שהוגש כחלק מראיות התובעת, טען תורג'מן כי הוא ואביטוב בצוותא ביקשו לקבל את הפרויקט של חברת ברום בשנת 2003, ולאחר שהגיעו לסיכום כספי עם התובעת, זכו במכרז. תמורת הפרויקט הופקדה בחשבון מיוחד בבנק ירושלים, בו היו בעלי זכות החתימה, בעל החברה הנתבע 2 פרבר ואביטוב. תורג'מן ציין, כי מהחשבון נמשכו על ידי אביטוב שיקים לצדדים שלישיים, שנמכרו לשוק האפור. לטענתו, מתוך כלל הכספים ששולמו על ידי ברום, כ- 500,000 ₪ שולמו לתובעת, 200,000 ₪ הועברו להוצאות בהן נשאה סמ"ש, והיתרה חולקה בין סמ"ש לאביטוב. תורג'מן טען כי בתחילה ביקשו הצדדים לקיים את ההסכם עם התובעת, אולם לאחר שהתובעת הגישה כנגדם תביעה, שכנע אותו אביטוב שלא לשלם לתובעת, כך שהיא תתבע את סמ"ש שתישאר ריקה מתוכן. לטענת תורג'מן, כל ההחלטות הכספיות בנוגע לפרויקטים התקבלו במשותף על ידו ועל ידי אביטוב אשר ניהלו את הפרויקט במשותף. בתצהיר המשלים שהגיש תורג'מן כצד ג' מספר 2, הוא הוסיף וציין כי מדובר היה בשותפות בינו לבין אביטוב, כאשר החברה סמ"ש שמשה רק כפלטפורמה לשם הגשת ההצעה למכרז. לטענתו ההסכם היה כי הרווחים יחולקו מחצית לאביטוב ומחצית לתורג'מן. תורג'מן מציין עוד כי כל הפעולות שנעשו על ידי סמ"ש בפרויקט נעשו בידיעה ובהחלטה של אביטוב, לרבות מסירת השיקים של סמ"ש לתובעת וביטולם. לדבריו, אביטוב תכנן את המהלך על מנת להשבית את סמ"ש. תורג'מן טען עוד, כי אביטוב הביא חשבוניות מס מחברה בשם "צוות לכל", על סך 1,180,000 ₪ ובתמורה סמ"ש שילמה לאביטוב בשיקים. לפיכך, נטען שכלל הסכומים שקיבל אביטוב מגיעים לכדי 1,565,380 ₪ ולא 228,000 ₪ כפי שטען אביטוב. יצויין כי אין כל אישור במסמך לטענה זו, הסותרת גם את תצהירו של מנהל התובעת וגם את המסמכים המלמדים עד דרך חלוקת התמורה. בעדותו בבית המשפט אישר העד דני תורג'מן, כי הוא שוחרר מהכלא לאחר ריצוי מאסר בגין עבירות מס. עוד אישר תורג'מן כי הוא כועס כעס עמוק על אביטוב. תורג'מן לא ידע להסביר מדוע רק בשלב מאוחר, בשנת 2007, החליט שצריך "לעשות צדק" עם התובעת, ומדוע בכל ההליכים שקדמו לכך לא גילה את הידוע לו על מעורבותו של אביטוב. באשר לחלוקת הרווחים, הופנה דני תורג'מן לסעיף 11 לכתב ההגנה מטעמו להודעה לצד שלישי, סעיף בו הוא מודה כי בהתאם להסכמה אביטוב אמור היה לקבל רק 10% מן הרווחים ולא מחצית. תורג'מן לא ידע לתת הסבר לסתירה זו. תורג'מן נסמך על הסכם לכאורה שנחתם בין סמ"ש לאביטוב ביום 7.1.03, לגבי חלוקה של 50% ברווחים. בהסכם זה נרשם, כי תמורת העבודה בתרכובות ברום בניכוי ההוצאות של סמ"ש תחולק שווה בשווה. המועד הרשום בראש המסמך הינו 7.1.03. אביטוב הכחיש את חתימתו על ההסכם וטען כי מדובר במסמך שזוייף. תורג'מן הופנה לכך שההסכם עם ברום נחתם רק ביולי 2003, ולכן לא ניתן היה לחתום על הסכם זה בינואר 2003. תורג'מן לא ידע לתת הסבר לבעייתיות שבמועד. תורג'מן התחייב להביא את ההסכם המקורי, אולם המקור של ההסכם לא הוצג בפני בית המשפט עד לתום ההליכים. תורג'מן הופנה בחקירתו הנגדית לחוסר ההיגיון בחישובים המספריים המפורטים בתצהירו, לפיהם אביטוב נטל כ- 1,700,000 ₪. תורג'מן לא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת. הוא אישר כי הוא עצמו קיבל כ- 1,100,000 ₪ (ע' 69 לפרוטוקול מיום 20.1.14), ולא ידע להסביר מדוע לא העביר לתובעת את הסכומים המגיעים לה מן החלק המשמעותי שקיבל. תורג'מן הודה כי דוד פרבר היה רק איש קש כבעלים של סמ"ש וחברות אחרות, כאשר הבעלים האמיתיים של החברה היה תורג'מן עצמו (ע' 71-72 לפרוטוקול מיום 20.1.14). תורג'מן אישר בחקירתו, שמאות אלפי שקלים מכספי התמורה שהתקבלו מברום, הועברו לחברות שבבעלות בנו, סק"פ וטכנו אלומיניום. לדבריו היה זה תמורת הוצאות. כמו כן טען תורג'מן שסק"פ קיבלה סכום של 158,000 ₪ תמורת "הוצאות משרד", ולא יכול היה להסביר מה טיב ההוצאה המגיעה לכדי סכום ניכר כזה ומדוע לא הוצאה חשבונית כדין. תורג'מן נשאל מדוע הצד השלישי 4 טכנו אלומיניום, חברה בבעלות פרבר ובניהול בנו, ליאור, צריכה הייתה לקבל 664,000 ₪ מן הפרויקט (!). לטענתו הדבר נעשה כדי להוציא שיקים לשוק האפור עבור אביטוב, אף זאת ללא כל תימוכין במסמכים כלשהם. סיכומו של דבר, תורג'מן היה בעל המאה ובעל הדעה בכל הקשור לסמ"ש. הוא זה שגייס את אביטוב לפרוייקט, נתן את ההוראות בעניין, והוא זה שקיבל את ההחלטות המהותיות שהביאו לפגיעה בתובעת. עדותו היתה מבולבלת, היא סתרה את האמור במסמכים ולעיתים את עצמה, כך שקשה לבסס ממצא עובדתי כלשהוא על עדותו של תורג'מן. עדותו של איזי אביטוב בתצהיר פירט אביטוב כי התמחה בעבר כקבלן ומפקח בפרויקטים ביטחוניים שונים. תורג'מן פנה אליו בשנת 2003, והציע לו לקחת חלק בפרויקט המבוצע עבור חברת תרכובות ברום בע"מ. תורג'מן הסביר לו כי הפרויקט יבוצע באמצעות חברת סמ"ש, שבבעלותו למרות שהיא רשומה פורמלית על שם פרבר. ההסכמה בין הצדדים הייתה כי אביטוב ישמש כמנהל הפרויקט תמורת 10% מהתקבולים בצירוף החזר הוצאות. אביטוב ציין בתצהירו כי כדי להבטיח את שכרו, הציע תורג'מן כי הוא ישמש כבעל זכות חתימה בחשבון בנק חדש שיפתח לסמ"ש, אליו יוזרמו כל התקבולים שיגיעו מברום. בהמשך, נחתם חוזה עם התובעת כי תשמש כקבלן משנה עבור סמ"ש. אביטוב לא היה מעורב בהסכם ולא חתם עליו, ופרטי ההסכם סוכמו בין התובעת לתורג'מן. אביטוב טען כי ניהל את הפרויקט באופן מקצועי, וכאשר התקבלו תקבולים מברום בחשבון הבנק, קיבל את שכרו כפי שהוסכם. שאר התקבולים הועברו לסמ"ש ולצדדים השלישיים. בעקבות מחלוקת בין התובעת לסמ"ש, הגישה התובעת תביעה כנגד סמ"ש, כשטענת ההגנה של סמ"ש הייתה רשלנות של התובעת בביצוע העבודות. תורג'מן שכר את שירותיו של עו"ד לילוף לייצג את סמ"ש, ואביטוב מסר את התצהיר כמנהל הפרויקט וכמי שהיה לו מידע על טיב העבודות שבוצעו על ידי התובעת. כאשר נקבע דיון בתובענה, התייצב אביטוב כמצהיר, אולם תורג'מן הגיע להסכמה עם התובעת. אביטוב טען כי לא נטל חלק בהסכם הפשרה. אביטוב טען כי מעולם לא שימש כבעל מניות או כאורגן של סמ"ש, אלא רק כמנהל מקצועי של הפרויקט ולכן אין מקום ל"הרמת מסך" כנגדו. אביטוב טען כי מעולם לא התחייב התחייבות אישית כלפי התובעת. חלוקת הכספים שהועברו מברום, נעשתה כדלקמן: 228,000 ₪ קיבל אביטוב, 2,033,648 ₪ קיבלה סמ"ש, 664,000 ₪ קיבלה טכנו אלומיניום, צד ג' 4, 158,000 ₪ קיבלה סק"פ, צד ג' 3, 10,000 ₪ קיבל ליאור תורג'מן, צד ג' 1 ו- 10,000 ₪ הופרשו לעו"ד לילוף. אביטוב צירף אסמכתאות לחלוקת הכספים האמורה. לאחר שהסתיים פרויקט ברום, הוקם מיזם משותף לביצוע פרויקטים אחרים, לגביו היו אמורים הרווחים להתחלק שווה בשווה, בין חברה בשליטתו של אביטוב לחברה בשליטתם של דני וליאור תורג'מן, אולם שיתוף הפעולה נסתיים כיוון שאביטוב חש שתורג'מן הונה אותו. אביטוב הכחיש כל קשר למסמך המתחזה להיות הסכם בינו לבין דני תורג'מן, מחודש ינואר 2003, בטענה כי כתב היד איננו שלו והמשא ומתן בין הצדדים החל רק בספטמבר 2003. בעדותו בבית המשפט הדגיש אביטוב כי לא ידע שהשיקים שמסרה סמ"ש לתובעת על פי הסכם הפשרה לא כובדו, עד שקיבל את התביעה הנוכחית (ע' 112-113 לפרוטוקול). אביטוב שב וציין כי בכל פעם שפנה לדני תורג'מן בשאלות לגבי תשלומים (לתובעת או למע"מ וכד'), דני תורג'מן השיב שזה לא עניינו. אביטוב העיד שהוא הובא על ידי סמ"ש, כמנהל פרויקט המתמחה בתחום בוצה וקרקע מזוהמת, מכיוון שהפרויקט דרש ניהול בהיבט הבטיחותי, והוא נחשב למומחה בתחום הזה (ע' 115 לפרוטוקול). אביטוב לא ידע להסביר מדוע הסיכום בדבר קבלת 10% לא נערך בכתב. לדבריו כיוון שדאג ל"הגנה" בדמות החשבון בבנק ירושלים, לא נזקק למסמכים (ע' 118 לפרוטוקול). אביטוב לא ידע להסביר מדוע בתצהיר נכתב שסוכם על תשלום של 10% מהתקבולים בתוספת הוצאות, ואילו בעדותו אמר שסוכם רק על 10% מהרווח לאחר ניכוי הוצאות. הוא ניסה להסביר זאת בכך שלא היו לו הוצאות. בהמשך מסר גרסה שלישית, לפיה מדובר היה בהסכמה לקבל את השכר בתלוש משכורת כנטו מגולם, גרסה שלא עלתה מעולם קודם לכן ללא הסברים (ע' 122-125 לפרוטוקול). אביטוב לא ידע להסביר מדוע לא יצאו חשבוניות או תלושי משכורת בגין עבודתו כמנהל הפרויקט. הוא גם התקשה להסביר, כיצד ניהל את הפרויקט ללא הַסְדרה של השכר באמצעות תלוש משכורת, ביטוח לאומי, מס הכנסה וכדומה, וטען כי תורג'מן דחה אותו כל העת בלך ושוב (ע' 122-123 לפרוטוקול). באשר לפרויקט בחברת רותם, ציין אביטוב כי ההסכמה הייתה לגבי קבלת 10% בדומה לפרויקט ברום, אלא שכל הכסף הועבר לסמ"ש. לדבריו, הוא לא עמד על קבלת שכרו כיוון שהיה מדובר בסכום קטן. אביטוב הבהיר כי בעניינים מנהליים וכלכליים, מי שניהל את המשא ומתן עם התובעת היה דני תורג'מן, אולם כאשר התגלעו מחלוקות מקצועיות, מטבע הדברים הוא היה זה שעמד מול התובעת. כאשר נשאל אביטוב לגבי התצהיר שחתם בפני עו"ד לילוף בהליך הקודם, בו תבעה התובעת את סמ"ש, הוא התחמק וטען כי זה לא התצהיר שעליו חתם, וזאת למרות שבתצהירו אישר כי חתם על תצהיר באותו הליך (ע' 129-132 לפרוטוקול). בהמשך, הסביר אביטוב כי כאשר נכתב בתצהיר, כי היה מעורב בכל פרטי ההסכם שנעשה עם התובעת, הכוונה הייתה בתחומים המקצועיים. באשר להעברת הכספים מהחשבון בבנק ירושלים, הדגיש אביטוב כי העברת כל הכספים לחברות הקשורות לתורג'מן, נעשתה בהנחייתו של תורג'מן. לטענת אביטוב, תורג'מן אמר לו ששילם לתובעת את התמורה. לדבריו, גם נציגי התובעת אמרו לו שקיבלו שיקים. הוא לא ידע ששיקים אלו חוללו ולא נפרעו. אביטוב לא ידע להסביר מדוע בתצהיר לא מופיע פירוט זה (ע' 141-143 לפרוטוקול). אביטוב נשאל מדוע מהתקבולים הראשונים נטל חלק ניכר לעצמו, והשיב כי כל התקבולים נעשו אחרי שהפרויקט כבר הסתיים, ולכן בסיכום הכללי הוא נטל אפילו פחות מ- 10% שהגיעו לו, כי תורג'מן אמר לו שהיו הוצאות משרד, שהבן שלו לא הביא בחשבון והוצאות נוספות ולכן התפשר על פחות מ- 10%. בחקירה הנגדית של אביטוב לשאלות דני תורג'מן, הוא הכחיש שוב כי הוא חתום על ההסכם לחלוקה של 50% ברווחים, טען שהמסמך מסמך מזויף, וביקש כי יומצא המקור. בהמשך החקירה, הודה אביטוב כי בתחילת העבודה נסע ברכב הספארי של אביו, וזאת למרות שקודם לכן טען כי נסע רק עם הרכב של סמ"ש. סיכומו של דבר, יש ממש בטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, כי התנהלותו של אביטוב מעלה תהיות רבות. שלל הגרסאות לגבי דרך העסקתו, והעדר מסמכים לכך, מעוררות שאלות רבות ומקשות על קבלת עדותו בעניינים אלה. עם זאת, עדותו כי היה מנהל מקצועי בשטח מחוזקת בראיות אחרות והאמנתי לאביטוב כי כל מה שנעשה על ידו מבחינה כספית וניהולית נעשה בהנחייתו של תורג'מן. עדותו של יוסי רייך העד רייך הוא עד מטעם אביטוב, אשר שימש כמנכ"ל בחברת איזי טופ שנשלטה על ידי אביטוב. בתצהיר פירט רייך כי בשנת 2007, זמן רב לאחר המחלוקות בין התובעת וסמ"ש, נודע לחברת איזיטופ שמפעלי ים המלח וחברת רותם מבקשים לקבל הצעת מחיר לשם ביצוע עבודות צבע וניקוי חול. אביטוב הנחה אותו לפנות למספר קבלנים העוסקים בתחום. בין השאר הוא יצר קשר עם התובעת, אשר הביעה התעניינות בביצוע העבודה כקבלן משנה. הוא אף נפגש עם מר ניסים ברנס מנהל התובעת. רייך מסר כי ברנס אמר לו, כי בעבר עבד אביטוב בחברה אחרת השייכת לדני תורג'מן, ודני תורג'מן "עשה לו מעשה עוקץ". ברנס אמר לו, שידוע לו שאביטוב ודני תורג'מן נפרדו, ודני תורג'מן גרם נזקים גם לאביטוב עצמו. בעדותו בבית המשפט, חזר רייך על האמור בתצהירו. הוא ציין כי פנה למספר קבלנים ולא רק לתובעת, ואביטוב, כאשר הפנה אותו לתובעת, לא ציין כי הוא עבד איתה בעבר וכי היו טענות הדדיות. עדות זו מקשה במידה רבה על קבלת הטענות של ברנס כלפי אביטוב, אלא שכאמור לעיל, עיקר עדותו של ברנס נגד אביטוב היא ממילא עדות שמיעה וסברה. לפיכך, כשם שאין לתת משקל ניכר לעדותו של ברנס בעניינים הנוגעים להרמת המסך כנגד אביטוב, כך אין צורך ניכר בעדותו של רייך המלמדת על קשיים בטענת ברנס. בתמונה הכללית, ברור שברנס ראה בזמן אמת בתורג'מן את האחראי העיקרי להונאתו. רק בדיעבד, נוכח עדותו החדשה של תורג'מן, החל ברנס לראות גם באביטוב אחראי לעובדה שהתובעת לא קיבלה את כספה. עדותו של ליאור תורג'מן ליאור תורג'מן, צד ג' מספר 1, מסר בתצהירו כי הוא המנהל והבעלים של חברת סק"פ, העוסקת באלומיניום וטיפול בפסולת כימית. בפרויקט שנעשה עבור חברת ברום, שימש ליאור כעובד שכיר כחודשיים תמורת שכר של כ- 10,000 ₪. חברת סק"פ שברשותו, קיבלה תשלום עבור הוצאות תחזוקת משרד שוטפת: טלפונים, חשמל, ארנונה, מהנדסת פרויקטים, הנהלת חשבונות וכדומה בסכום כולל של 158,000 ₪ (!). פרט לכך לא הייתה כל מעורבות של חברת סק"פ בפרויקט וכל ההתחשבנות בין אביטוב לדני תורג'מן, נעשתה ללא מעורבות של ליאור או של סק"פ. ליאור צירף לתצהירו הסכם שנעשה בין חברת סמ"ש לחברת סק"פ, לפיו שכרה סק"פ מסמ"ש את משרדיה לרבות הריהוט והציוד לתקופה של שנה מיום 8.3.04. בעדותו של ליאור בבית המשפט, הוא שב וציין כי עבד בסמ"ש כשכיר תקופה של שנתיים או שלוש. ליאור ציין כי מי שניהל בפועל את סמ"ש היו אביו, דני תורג'מן, בשיתוף עם הבעלים הרשום דוד פרבר, כאשר גם לגרסתו, הדמות הדומיננטית בחברה הייתה דני תורג'מן. ליאור נשאל לגבי המעורבות של אביו, דני תורג'מן, בסק"פ שבבעלותו. ליאור הופנה לחקירתו בעדות במסגרת תיק אזרחי (שלום באר שבע) 5432/05 (נ/6), שם העיד, כי בפועל מי שמנהל את סולושן הוא דני תורג'מן, המהווה הדמות הדומיננטית ומנהל החברה בפועל, וטען כי התכוון לחברת סמ"ש ולא לחברת סק"פ. יצוין כי אותה תביעה הייתה תביעה של סק"פ שסמ"ש לא היו צד לה, ולכן קשה לקבל הסבר זה. ליאור התקשה להסביר מדוע לא יכול היה להציג תלושי שכר מחברת סמ"ש, בה לטענתו עבד כשכיר. ליאור נשאל עבור מה קיבלה סק"פ מסמ"ש 158,000 ₪, מן הכספים שהתקבלו עבור פרויקט ברום - ליאור השיב כי מדובר במכתבים, שירותי משרד, תיאום עם קבלנים וכל מה שנלווה לזה. ליאור לא יכול היה להסביר מדוע סמ"ש לא ביצעה את שירותי המשרד בעצמה, שהרי היו לה משרדים בבית פריזמה. ליאור גם לא ידע להסביר מדוע אין הסכם למתן שירותי משרד בסכום כה ניכר, בין סמ"ש לסק"פ, והפנה להסכם שצורף לתצהירו, אשר איננו נוגע כלל לעניין זה. ליאור לא ידע להסביר מדוע אין בנמצא חשבונית כדין שהוצאה מחברת סק"פ לחברת סמ"ש, והשיב שעל כך צריך לשאול את אביו דני תורג'מן (ע' 181-183 לפרוטוקול). בהמשך העיד ליאור, כי בפרויקט של ברום, אביו דני תורג'מן היה היוזם, אבל מי שניהל בפועל את הפרויקט היה אביטוב, וכל עניין חלוקת הכספים נעשתה בין אביו לאביטוב. ליאור העיד, כי אביטוב היה מגיע לפרויקט עם רכבו מסוג ספארי, שלאחר מכן נרכש על ידי ליאור. לדבריו אביטוב גם קיבל הוצאות על אותו רכב (בניגוד לעדותו של אביטוב). לסיכום עדותו של ליאור, נראה כי קשה להתבסס על עדותו. למירב השאלות לא ידע ליאור לתת הסבר של ממש, ומן העדות עלה כי ליאור משמש רק כ"ידו הארוכה" של אביו דני תורג'מן. הרמת מסך כללי לטענת התובעת, אביטוב עשה שימוש באישיות הנפרדת של סמ"ש, לצורך הונאתה וקיפוחה ולפיכך יש להורות על "הרמת מסך" ולחייבו באופן אישי בחובות החברה. סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט 1999, כנוסחו בעבר, איפשר לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר למקרים בהם ניתן להורות על "הרמת מסך". סעיף 6 כנוסחו לאחר התיקון צמצם את אותם מקרים, כך שרק בהתקיים אחד התנאים המפורטים בסעיף 6(א)(1)(א) ו-(ב) (הונאת אדם; קיפוח נושה; באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה), תתאפשר "הרמת מסך", וגם זאת רק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן. עוד קבע התיקון כי "הרמת מסך" תחול רק על בעלי מניות. שני הצדדים התייחסו לתחולתו של התיקון לחוק על אירועים הקודמים לכניסתו של התיקון לתוקף. ב"כ התובעת טען כי הדין החל בענייננו הינו סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו הרחב עובר לתיקון, שכן האירועים נשוא תביעה זו התרחשו טרם כניסת התיקון לתוקף. אכן, ניתן למצוא תימוכין לטענה זו בשורה ארוכה של פסקי דין (ר' ת"א (של' ת"א) 180161/02 פרידמן נ' תימרת מכונות אוטומטיות בע"מ (28.08.05) ; ע"א 8910/05 אדמון בע"מ ואח' נ' זלמה וינבלט ואח' (20.09.07)). מנגד, ב"כ אביטוב טען כי תחולת התיקון היא גם רטרואקטיבית, והדין החל בענייננו הינו סעיף 6 בנוסחו החדש, המצמצם, לאחר כניסת התיקון לתוקף, זאת מאחר והמועד הרלוונטי להחלת התיקון לחוק הינו מועד ההתדיינות. ב"כ אביטוב סמך ידיו על הקביעה בעניין סהר (ת"א (מח' חי') 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ (09.01.08)). קביעה זו נסתרה לאחרונה בעניין קופ"ח לאומית (ע"א (מח' ת"א) 4786-11-12 קופת חולים לאומית נ' שירותי רפואה פעילה 2200 בע"מ (10.03.14)), כאשר נקבע שוב, כי יש להחיל את הדין שחל בעת התרחשות האירועים הרלוונטיים. בעניין משמר העמק (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור (21.1.2009)), התייחס בית המשפט העליון אגב אורחא לסוגיה זו. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה כי התיקון לסעיף 6 לחוק החברות לא הביא עמו מהפכה קונספטואלית בתפיסה הבסיסית של התנאים שיש לשקלם לצורך הרמת מסך. התיקון הגדיר בצורה ברורה, מהודקת וחדה יותר את מסגרת התנאים והאיזונים הנדרשים לצורך כך. השופטת הוסיפה כי גם במתכונת החקיקתית הגמישה יותר של ההסדר על-פי נוסחו המקורי של החוק, תנאים ואיזונים דומים צריכים לבוא ברקע שיקול הדעת השיפוטי המופעל לצורך שימוש באמצעי של הרמת מסך. נקבע כי סעיף 6 לחוק החברות במתכונתו המקורית, חל על העניין, והוא מאפשר הרמת מסך "אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן" כעילה העומדת לעצמה. ניתן לעשות כן, בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים, במקרה של שימוש פסול בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת כדי לקפח אדם (שם, פסקות 73-74 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). נראה איפוא, כי מירב הפסיקה קבעה תחולה רטרוספקטיבית לתיקון, ממועד התיקון ואילך. על פניו, מכח סעיפי התחולה שנקבעו בתיקון לחוק, ונוכח הלכת משמר העמק, אין תיקון סעיף 6 חל רטרואקטיבית. עם זאת, אינני רואה צורך להדרש להכרעה בעניין התחולה בענייננו, שכן כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, לא מצאתי לנכון להורות על "הרמת מסך", גם נוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט לפי סעיף 6 לחוק החברות לפני תיקונו, אשר על פי הלכת משמר העמק אינו שונה בהרבה. פסק הדין המנחה לעניין הנסיבות המצדיקות "הרמת מסך" לאחר חקיקת חוק החברות, הינו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (2005). בעניין בן אבו, קבע כב' השופט רובינשטיין, כי יש לגזור את הנסיבות המיוחדות בהן ניתן לבצע הרמת מסך ולהטיל אחריות אישית, מעקרון "תום הלב שהוא עקרון מלכותי החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו". בית המשפט מציין כי הגבול בין ניסיון של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין ניסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה, הוא גבול עדין. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק או לא שקולה אין די בו כדי להצדיק "הרמת מסך". רק כאשר ההתנהגות של בעל המניות גובלת בתחום הפלילי תוך פגיעה מכוונת שלא בתום לב, אז ניתן לבצע "הרמת מסך". במסגרת רע"א 6039/04 אורי לזשטיין נ' דוד עובדיה (2005), קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה כי גם אחרי חקיקת חוק החברות, "הרמת מסך" תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את עיקרון ההפרדה להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. באשר להטלת אחריות על אורגן של חברה, מכח דיני החוזים, קבע כב' השופט דנציגר כי גם כאן ראוי לנקוט גישה מצמצמת. בעניין נשאשיבי (ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, (2010)), נקבע כי ככלל: "הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה... ...קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה..." (שם, פסקה 43). נקבע כי בדרך כלל, נושה רצוני וחוזי שהתקשר עם החברה בלבד, אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון, להוציא במקרים נדירים דוגמת תרמית. גם אם ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על נושא משרה בחברה, בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין, אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו יוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה, לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים. לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי. לעומת זאת, שונים הדברים במישור הטענות מדיני הנזיקין: נושה נזיקי, אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. אין בכך הצדקה להרמת מסך, אך יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם באופן אישי, קיימו את יסודות האחריות בנזיקין. על המבקש להטיל אחריות אישית בנזיקין על אורגן או נושא משרה בחברה, מוטלת חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית שממנה עולה, כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העוולה. אם לא כן, ניתן להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (שם, פסקה 48). לעומת הרוח המצמצמת באחריות חוזית של מנהלים בהלכת נשאשיבי, הרי שבעניין רפאלי, הטיל כב' השופט ג'ובראן אחריות אישית על מנהלים שנמנעו מלגלות לצד השני לחוזה פרטים מהותיים (ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין, (12.4.2011)). לקביעתו, מודל האחריות האישית קובע, כי לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו. כך למשל, תבחן פעילותו של מנהל הנוהג בחוסר תום לב במשא ומתן. כב' השופט ג'ובראן מציע להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך, במקרים בהם רוצים לבחון הטלת אחריות על בעלי מניות בחברה. הרמת מסך משמעה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. לעומת זאת, האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ויתרונה הוא בהרחבת מעגל היריבויות ובפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ע"א 7991/07, שם, פיסקה 22). גם בעניין הוט (ת"א (מח' ת"א) 2659/07 הוט מערכות תקשורת בע"מ נ' טבע הדברים (26.1.12)), הטיל כב' השופט שוהם אחריות אישית על מנהל ובעל מניות. על יסוד הלכת נשאשיבי הנ"ל, נקבע כי לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן או על נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודות העוולה. עם זאת, היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. על מנת להטיל אחריות על אורגן, יש להראות כי רובצת עליו באופן אישי אחריות סובייקטיבית ואשם אישי ישיר למעשים. במקרים בהם אין יסוד של אשם אישי, או כאשר מדובר בכישלון של חברה המהווה הפרת חוזה, אך לא מהווה עוולה הנעוצה באשם אישי, תוך ניצול מסך ההתאגדות, אין מקום, לא להרמת מסך ולא לחיוב אישי בגין הפרת החוזה. באותו עניין, כאשר מדובר היה במנהל שהוא גם בעל החברה, אשר פעל באופן אישי להמשך חובות החברה למרות מצבה, נקבעה לו אחריות אישית לחובותיה. ההכרעה הערכת עדותו של ברנס מנהל התובעת ב"כ אביטוב בסיכומיו התייחס לסתירות אלו ואחרות בעדותו של ניסים ברנס מנהל התובעת. לא מצאתי מקום להרחיב בעניין זה. כפי שהדגשתי, אין מחלוקת כי התובעת לא קיבלה את השכר המגיע לה עבור עבודתה. למעט הטענה לגבי התחייבות אישית של אביטוב לשלם מכיסו, טענה שאין לקבל כמפורט לעיל, אין מחלוקת כי עיקר התצהיר של ברנס והטענות החמורות שיש לו כלפי אביטוב, הם עדות שמיעה על דברים ששמע מדני תורג'מן ואינם מידיעה אישית. לא התרשמתי כי ניסים ברנס לא אמר אמת במפגיע. מנהל התובעת בסך הכל רצה לנסות ולהשיג, ולו חלק מן הכספים המגיעים לתובעת, מאדם שלפי עדויות אחרות, שהגיעו לאוזניו של ברנס באיחור של שנים, היה מעורב בקנוניה נגדו. בנסיבות אלה, פסק דין זה מתבסס בעיקרו על הראיות שהוכחו במסגרת מערכת היחסים שבין אביטוב לדני תורג'מן ועדויות שניהם. דחיית עדותו של דני תורג'מן מסיכומי הצדדים עולה, כי למעשה אין מחלוקת שקשה לבסס הכרעה בעניין הרמת מסך, על יסוד עדותו של דני תורג'מן. טענתו של תורג'מן בדבר הסכם לפיו יקבל אביטוב 50% מהרווחים, לא הוכחה. תורג'מן עצמו בכתב ההגנה מטעמו סותר אותה, והסכומים שחולקו מהחשבון, להם מסכימה גם התובעת, תומכים דווקא בגרסתו של אביטוב. טענתו של דני תורג'מן כי הועברו לאביטוב כספים נוספים באמצעות השוק האפור - היא טענה בעלמא שלא נתמכה ולו על ידי בדל ראיה שהיא. התרשמתי כי דני תורג'מן היה בעל הדבר בכל ההתנהלות העסקית אל מול התובעת. התרשמתי כי דני תורג'מן יזם את ההתקשרות והיה מעורב בכל פרטיה. הוא היה זה שביקש לצרף אליו את אביטוב, בגלל מצבו הקשה ובגלל ניסיונו של אביטוב בניהול פרויקטים, והוא זה שנותר הרוח החיה בכל ההתנהלות אל מול התובעת (למעט בעניינים מקצועיים). לפיכך, ככל שהתובעת לא קיבלה את שכרה תמורת העבודה שביצעה - עיקר האשם מוטל על כתפיו של דני תורג'מן. בנסיבות אלה, ניסיונו של דני תורג'מן, באיחור של שנים, בעקבות סכסוך עם אביטוב, להטיל אחריות אישית על אביטוב, הוא ניסיון נואל. ההסכם לגבי חלוקת הרווחים דני תורג'מן טען בסיכומיו, כי לאחר שאביטוב התנער מן ההסכם של חלוקה שווה בשווה של תמורת הפרויקט, ראוי היה שבית המשפט ישלח את ההסכם לבדיקת השוואת כתבי יד בפני מומחה. יצוין כי אביטוב טען עוד בכתב הגנתו ולאחר מכן בתצהיר, כי ההסכמה הייתה לתשלום של תמורה של 10% בלבד. דני תורג'מן עצמו, בכתב ההגנה שהגיש באמצעות עורך דין להודעה לצד שלישי ששלח אליו אביטוב, הודה כי מדובר בהסכם לפיו היה אמור אביטוב לקבל 10% מהתמורה (ס' 11 לכתב הגנה מטעם הצדדים השלישיים). אביטוב דרש כל העת להמציא את המקור של המסמך, שהרי ברור שבדיקה של חתימה יכולה להעשות רק על גבי המקור, אולם לא עלה בידיו של דני תורג'מן להביא את המסמך המקורי. נוכח התכחשותו של אביטוב לתוכן ההסכם האמור, התובעת או דני תורג'מן, יכולים היו לאתר את המקור של המסמך, ולהמציא חוות דעת להשוואת כתבי יד, בשלב מקדמי בעת הגשת הראיות. העובדה שהתובעת ודני תורג'מן נמנעו מבדיקה כזו, מדברת בעד עצמה. שיהוי בהגשת התביעה והשלכתו על הטלת האחריות אין מחלוקת כי בין התובעת וסמ"ש התנהלו הליכים בעבר בשנת 2003 ובשנת 2004. אין מחלוקת כי דני תורג'מן נתבע אישית בתביעה עוד בשנת 2004. אין מחלוקת כי בעבר לא מצאה התובעת לנכון לתבוע את אביטוב באופן אישי. לפי עדותו של ניסים ברנס, התביעה הנוכחית כנגד אביטוב באופן אישי, נולדה רק לאחר ששמע דברים מדני תורג'מן, לגבי מעורבותו של אביטוב. לפיכך, לאחר שקבעתי כי לא ניתן לבסס ממצא עובדתי על עדותו של דני תורג'מן, הרי שנדמה כי עיקר המסד העובדתי עליו מתבססת התובעת - מאליו נשמט. מועד הגשת התביעה ועדותו של ניסים ברנס, לפיה רק לאחר ששמע דברים מדני תורג'מן החליט להגיש תביעה אישית נגד אביטוב - מקשים על קבלת טענות התובעת. התחייבות אישית של אביטוב בכתב התביעה ייחסה התובעת לאביטוב גם התחייבות אישית בפני עובדים וקבלני משנה של התובעת לתשלום תמורת העבודה. בסיכומי ב"כ התובעת הוא לא התייחס כלל לטענה זו, וניתן להסיק מכך כי הטענה נזנחה על ידי התובעת. יצוין כי העד היחיד שהובא לעניין זה הוא העד זגורי, אשר כמצוין לעיל, חזר בו ולא נתן גרסה ברורה וחד משמעית לגבי התחייבות אישית של אביטוב. יודגש כי לא נטען בכתב התביעה כי אביטוב התחייב אישית כלפי ניסים ברנס לשאת בתשלום. טענה זו עלתה רק בתצהיר. גם העובדה שהתובעת החליטה לתבוע את אביטוב, רק לאחר טענותיו של דני תורג'מן, כפי שהעיד ניסים ברנס, מקשה על קבלת גרסה זו. אם היה מדובר בהתחייבות אישית שנתן אביטוב לניסים ברנס או לעובדים אחרים - לא היה צורך להמתין עד שנת 2007, אז הסתכסך דני תורג'מן עם אביטוב ומסר לתובעת נתונים אלו ואחרים לגבי מעורבותו של אביטוב. כמצויין לעיל, בהחלט ייתכן שאביטוב, כמנהל הפרוייקט והאדם המקצועי שנמצא בשטח יומיומית, הרגיע את קבלני המשנה כי שכרם ישולם - אולם זאת כהתחייבות בשם סמ"ש, ולא כהתחייבות אישית לתשלום מכיסו. מכל האמור לעיל עולה, שיש לבחון את התנהלותו של אביטוב במסגרת הרמת מסך על פי דיני החברות, ולא מכוח הטענה בדבר התחייבות אישית. הבעיות בגרסתו של אביטוב כמתואר לעיל, גרסתו של אביטוב איננה נקיה מספקות. אביטוב לא ערך כל הסכם בקשר לעבודתו לחברה. אביטוב מסר מספר גרסאות נוגדות לגבי טיב ההסכמה בינו לבין סמ"ש. אביטוב לא יכול היה להמציא קבלות, חשבוניות או תלושי משכורת לגבי עבודתו. השאלה אם די בתהיות אלה, כדי להביא להרמת מסך כלפיו ולחיוב אישי שלו בחובות סמ"ש לתובעת. אביטוב ציין בתצהירו כי טרם כניסתו לפרויקט הוא עסק בניהול פרויקטים במשך שנים רבות בתחומי מזון, בניין, נדל"ן ועוד. אביטוב צירף לתצהיר שורה של מסמכים המעידה על קורס הכשרת קבלנים ומפקחים לאזבסט, קורס להכשרת אחראי רעלים, תעודה בדבר ניהול וביצוע פרויקטים בתחום הגנת הסביבה ועוד. אכן, המסמכים הללו מאוחרים לפרויקט נשוא התביעה, אולם אביטוב העיד על נסיונו הרב בניהול פרויקטים עוד קודם לכן (ע' 109 לפרוטוקול). אין למעשה מחלוקת אמיתית בין הצדדים, כי אביטוב היה המנהל המקצועי במקום מטעם סמ"ש, הוא הגיע למקום באופן תדיר, פיקח על העבודה שביצעה התובעת כקבלן משנה עבור סמ"ש, בא בדברים עם כל הנוגעים בדבר ופיקח הלכה למעשה על ביצוע הפרויקט. מן הראיות בנוגע לחשבון הבנק בבנק ירושלים עולה, כי למרות עבודה מאומצת זו שביצע אביטוב כמנהל הפרויקט, הוא קיבל תמורה של כ- 228,000 ₪ בלבד, פחות מ- 10% מהכספים שהועברו על ידי ברום. אין מחלוקת ממשית בין הצדדים כי יתרת הסכומים הועברה לחברות בשליטת דני תורג'מן. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי למרות שהרוח החיה והפעילה, הוא מי ש"זכה" במירב כספי ההונאה היה דני תורג'מן - הרי שניתן להרים את המסך ולחייב באופן אישי את אביטוב, מכוח היותו מנהל בחברה, אשר ידע על הונאה זו ולא מנע אותה או לכל הפחות עצם את עיניו והיה אדיש למרמה זו שביצעה סמ"ש כלפי התובעת. בא כוחו של אביטוב טען בסיכומים מטעמו מנגד, כי משהועברו כספים מהחשבון בבנק ירושלים לחשבונה של סמ"ש, ודני תורג'מן אמר לאביטוב כי ישלם לתובעת את כל הכספים שסמ"ש חייבת לה, נחה דעתו של אביטוב. בעניין זה יצוין כי אף מנהל התובעת מצהיר בסעיף 44 לתצהירו, כי סכום של 2,033,648 ₪ מתוך תמורת הכספים שהתקבלה מברום, הועבר מהחשבון בבנק ירושלים, לחשבונה של סמ"ש, בו אין לאביטוב כל נגיעה. הדברים מדברים בעד עצמם. אין מחלוקת כי מדובר בסכום ניכר, שיכול היה להספיק לכיסוי כל חובה של סמ"ש לתובעת. אין גם מחלוקת כי אכן ניתנו שיקים מחברת סמ"ש לתובעת, אלא ששיקים אלה חוללו, כעולה מהתביעה שהגישה התובעת כנגד סמ"ש. לא הוכח כי אביטוב ידע שדני תורג'מן משלם לתובעת את תמורת העבודה בשיקים שיחוללו. מכאן שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי אביטוב ידע כי סמ"ש איננה משלמת לתובעת את חובותיה. די בכך כדי לדחות את הבקשה להרמת המסך כנגדו. אף אם אביטוב נתן ידו לאי סדרים בהעברת הכספים שהתקבלו מברום, לא הוכח בפניי כי הוא ידע שדני תורג'מן התכוון להונות את התובעת ולא לשלם לה את תמורת העבודה. אכן, התנהלותו של אביטוב נראית תמוהה: אביטוב איננו עומד על עריכת מסמך מפורט לגבי זכויותיו וחובותיו בעסקה ; גרסתו אם הוסכם על סכום גלובאלי של 10% מהתמורה, עם או בלי תוספת הוצאות, או כמשכורת מגולמת, עברה תהפוכות שונות ; אביטוב אישר כי חתם על שיקים של העברות כספים בסכומים גבוהים לחברות הקשורות לדני תורג'מן רק על פי הנחייתו של תורג'מן ; אביטוב חתם על תצהיר בבקשה לביטול העיקול בו ציין כי הוא מנהל בסמ"ש ומכיר את כל התנהלותה העסקית מול התובעת. ואולם, כל התמיהות הללו אינן מצדיקות הרמת המסך, כאשר ברור מכלל הראיות כי הרוח החיה היה דני תורג'מן, כי אביטוב היה האיש המקצועי בפרויקט וקיבל פחות מ 10% מהתמורה, וכי חלק נכבד מהתמורה הועבר לסמ"ש, כאשר דני תורגמן הבטיח לאביטוב כי ישלם לתובעת את תמורת העבודה. ב"כ התובעת הדגיש, כי אביטוב העלה בחקירתו בבית המשפט לראשונה, טענות אישיות כנגד דני תורג'מן, לפיהן אמר לו כי יתנקם בו וכדומה. אף כאן אין מדובר בדברים המתייחסים ישירות להתנהלותו של אביטוב ולכן העובדה שדברים אלה אינם מופיעים בתצהיר איננה פוגמת שלעצמה בעדותו של אביטוב. יצויין שתורגמן עצמו אישר כי יש בליבו רוגז רב על אביטוב, ולכן גרסתו של אביטוב בעניין זה נשמעת איתנה. התצהיר בבקשה לביטול עיקול אין מחלוקת כי בשלב מקדמי של היחסים בין סמ"ש לתובעת, נקלעו הצדדים למחלוקת והתובעת הגישה בקשה לעיקול זמני על כספים המגיעים לזכות סמ"ש והמוחזקים בידי חברת ברום. אין מחלוקת כי בבקשה לביטול העיקול שהגישה סמ"ש, צורף תצהירו של אביטוב שסומן ת/1. שני הצדדים התייחסו באריכות למשמעותו של התצהיר עליו חתם אביטוב. בתצהיר ת/1 מיום 8.12.03, מציין אביטוב כי הוא משמש כאחד המנהלים בסמ"ש, ומעורב בכל פרטי ההסכם עם התובעת. בגרסתו בתובענה הנוכחית, הציג את עצמו אביטוב רק כמנהל מקצועי של הפרויקט, ולא כאורגן של סמ"ש. בחקירתו של אביטוב בבית המשפט באשר לתצהיר ת/1, התפתל אביטוב, התחמק משאלות ואף התכחש בשלב מסוים לכך שמדובר בתצהיר שלו ובחתימתו. למרות התנהלות בעייתית זו של אביטוב בקשר לתצהיר האמור, אינני מוצא כי יש בתצהיר כדי לשנות באופן משמעותי את מעמדו של אביטוב בחברה. סמ"ש ביצעה באותה תקופה פרויקט רחב היקף עבור חברת ברום. אין מחלוקת כי אביטוב היה מנהל הפרויקט מטעם סמ"ש. הטענות בין התובעת לסמ"ש היו, בית היתר, טענות מקצועיות. ברור איפוא, מדוע ביקש עו"ד לילוף כי דווקא אביטוב יחתום על התצהיר שנלווה לבקשה לביטול עיקול. ניתן לראות כי בתצהיר עולות טענות עובדתיות לגבי טיב העבודה (ראה למשל סעיף 8-13 לתצהיר ת/1). ב"כ התובעת עמד בחקירתו הנגדית של אביטוב, כמו גם בסיכומים מטעמו, על העובדה שהתצהיר עוסק גם בעניינים כספיים ולא רק בעניינים מקצועיים. לטעמי, לעיתים קשה לאבחן בין אלה לאלה. מנהל פרויקט המתבקש למסור תצהיר לגבי מחלוקות מקצועיות, מטבע הדברים מתייחס גם להשלכות הכספיות של עניינים מקצועיים אלה, והדבר איננו הופך אותו למנהל בחברה בכלל. אכן, הסבריו של אביטוב בבית המשפט והתפתלותו והתחמקויותיו, אינם מניחים את הדעת: צפוי היה שאביטוב יודה כי מדובר בתצהיר שהוא חתום עליו, וייתן הסברים ראויים לחתימתו. ואולם, כאשר מדובר בעד/נתבע הניצב על דוכן העדים, ומנסה להסביר את חלקו, ומוצג לו תצהיר קודם בו ציין כי הוא מנהל בחברה - נסיונו להתנער מהאמור בתצהיר, הוא מתבקש (גם אם יש לגנות אותו בכל תוקף). במאמר מוסגר יצוין, כי בסיכום ישיבה מיום 7.11.03, שצורף כנספח נ/3 לתצהירו של אביטוב, הוגדר במפורש אביטוב, בזמן אמת ולא התצהיר מאוחר, כ"מנהל פרויקט מטעם סולושן", ולא כמנהל בסולושן. פתיחת החשבון בבנק ירושלים ב"כ התובעת עמד בסיכומים על כך שאביטוב הבין היטב כי דני תורג'מן מסובך במספר חברות, והוא אף ידע להגן על עצמו, באמצעות פתיחת החשבון בבנק ירושלים (ע' 151 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, נטען כי היה על אביטוב להבין כי יש חשש גדול שדני תורג'מן וסמ"ש לא יעבירו את הכסף לתובעת. ב"כ התובעת הוסיף וציין כי בתצהיר אביטוב אין פירוט מלא לגבי העילה לפתיחת החשבון בבנק ירושלים, ופירוט זה הגיע רק במהלך חקירתו של אביטוב. בסעיף 2 סיפא לתצהיר אביטוב, הוא מציין כי הוא חשש שהתמורה לא תשולם לו, ולכן הציע דני תורג'מן כי יפתח חשבון בנק חדש, שבעלי זכות החתימה בו יהיו אביטוב ופרבר, אליו יוזרמו כל התקבולים שיגיעו מברום, וממנו יועבר השכר המגיע לאביטוב. נראה כי בתצהיר התמקד אביטוב בכך שלא הכיר את פרבר ולכן רצה להגן על כספו. בבית המשפט הוסיף אביטוב כי גם עקב התנהלותו של דני תורג'מן, רצה בפתרון זה של פתיחת חשבון בנק על מנת להבטיח את שכרו. מכל מקום, לא מצאתי סתירה מהותית או הסתרה בתצהיר לגבי נסיבות פתיחת חשבון הבנק בבנק ירושלים, המצדיקה את דחיית עדותו של אביטוב. הוצאת כספים מהחשבון טענה חריפה יש לתובעת בסיכומיה, נגד העובדה שאביטוב אישר בהינף קולמוס, בחתימת ידו, הוצאת כספים מהחשבון בבנק בירושלים לטובת חברות שונות הקשורות לדני תורג'מן, מבלי לוודא כי התובעת מקבלת את חלקה. כאמור לעיל, אביטוב טען בחקירתו, וגרסה זו מקובלת עלי, כי דני תורג'מן היה הרוח החיה בעניין העברת הכספים, וכי הוא פעל על פי הנחיותיו. לפי עדותו, הוא פעל כ"חותמת גומי" להנחיותיו של דני תורג'מן (ע' 140 לפרוטוקול). טענה זו נתמכת על ידי העובדה שמירב הסכומים הועברו לחברות הקשורות לדני תורג'מן. השאלה אם די בהתנהגות כזו כדי להביא לחיוב אישי של אביטוב. הרמת מסך היא כאמור הליך חריג, המופעל כלפי מנהל או בעל מניות שניצל את מסך ההתאגדות כדי להונות צד שלישי. קשה להפעיל מהלך נדיר כזה כלפי מי שממלא הנחיות של "בעל הבית" בחברה. לטעמי, אם במסגרת מערכת היחסים היה ברור שדני תורג'מן הוא הגורם המכריע והמחליט בעניינים כספיים, ואביטוב הוא איש המקצוע לניהול הפרויקט, הרי שגם אם מדובר בהתנהגות לא ראויה במישור המוסרי, אין היא מצדיקה "הרמת מסך" כנגדו. ידיעתו של אביטוב על ההונאה סוגיה קריטית להכרעה היא, אם אביטוב ידע שאין כוונה לשלם לתובעת את חלקה. לשאלת בית המשפט לגבי התשלומים שהגיעו לתובעת, אביטוב העיד במפורש: "דני אמר לי בפירוש שהוא שילם לברנס". אביטוב אפילו הרחיב ופירט לגבי מקרה של אחד מקבלני המשנה של התובעת, דוד שטיין, שאמר לו שקיבל תשלום ישירות מדני תורג'מן. לדבריו, מנהל התובעת ברנס מעולם לא פנה אליו בזמן אמת בטרוניה על אי-תשלום, והוא היה משוכנע כי סמ"ש משלמת לתובעת (ע' 141-143 לפרוטוקול). ב"כ התובעת טען, כי דברים מהותיים אלה לא נאמרו בתצהיר. אכן הדבר לא נאמר ברחל בתך הקטנה כמתחייב, אולם כן נטען בתצהיר, כי התקבולים הועברו לחברות בשליטתו של דני תורג'מן אשר אמור היה לשלם לתובעת (ס' 6 לתצהיר אביטוב). עוד נאמר בתצהיר, כי אביטוב הבין מתורג'מן שהמחלוקות עם התובעת יושבו, וכי התובעת קיבלה את כל המגיע לה (ס' 8 לתצהיר אביטוב). אין מחלוקת שסכום של למעלה משני מלש"ח הועבר לסמ"ש, אשר מסרה שיקים לתובעת. אביטוב רשאי היה להניח שמסכומים נכבדים אלה, תשולם התמורה לתובעת. לא עלה בידי התובעת להוכיח איפוא, כי אביטוב הבין בזמן אמת, שישנה כוונה שלא לשלם לתובעת תמורת עבודתה. בנסיבות אלה, אין פגם בהתנהלותו של אביטוב, באישור בקשותיו של דני תורג'מן להעברת סכומים נוספים לחברות הקשורות לתורג'מן. ב"כ התובעת בסיכומיו, טען כי שני שיקולים מטים את הכף לטובת "הרמת המסך" כנגד אביטוב: ראשית, טיב ההתקשרות: העובדה שאין כל מסמך לגבי מערכת היחסים בין אביטוב לדני תורג'מן ולסמ"ש אין כל חשבונית או תלוש משכורת, תוך התנערות סתמית מהמסמכים שהציג דני תורג'מן. שנית, העובדה שכל הכספים עברו דרך בנק ירושלים, ונזקקו לחתימתו של אביטוב. באשר לטענה הראשונה, הרי שבפועל הוכח כי אביטוב קיבל מעט פחות מ- 10% מהתמורה והדבר מחזק את גרסתו לגבי ההסכם, מה גם שדני תורג'מן נמנע מהגשת מקור ההסכם לגביו טען, ולא הביא כל ראיה נוספת לכך שאביטוב קיבל מעבר לסכום של 228,000 ₪ בהם הודה אביטוב. מכאן שאביטוב לא זכה בכספי המרמה, והדבר מקשה על חיובו ברווחיה. באשר לטענה השנייה, הסביר ב"כ של אביטוב, והסבר זה לא נסתר, כי אביטוב דאג שסכום של למעלה מ- 2,000,000 יועבר לסמ"ש אשר הייתה אמורה לשלם לתובעת. דני תורג'מן הבטיח לו כי ישלם לתובעת את התמורה. בנסיבות אלה, חתימתו על השיקים איננה יכולה לחייב אותו אישית לחובות סמ"ש. מבחינה משפטית טען ב"כ התובעת בסיכומיו, כי ניתן להטיל את האחריות האישית על אביטוב, הן מכוח הרמת המסך בדיני חברות, הן מכוח אחריות אישית בנזיקין והן מכוח חובת תום הלב הכללית. עם זאת, ב"כ התובעת הסכים כי התחום ההולם לבחינת התנהלותו של אביטוב, הינו הרמת מסך על פי דיני החברות. ב"כ אביטוב התנגד להרחבת חזית בנוגע לטיעונים מעבר להרמת מסך, שרק הם מצוינים בכתב התביעה. אין מדובר בטענה לעוולה נזיקית אישית שביצע אביטוב, אלא לפעולתו במסגרת החוזית, בדיוק באותן טענות המבססות את הרמת המסך. כאמור בהלכת ע"א 313/08 נשאשיבי דלעיל, בניגוד להטלת אחריות נזיקית, כאשר מנהל או אורגן מבצע עוולה באופן אישי, הרי שהטלת אחריות חוזית תיעשה באופן מצמצם, בדומה להרמת מסך. בנסיבות אלה, השיקולים הם באופן כללי דומים. אף ב"כ התובעת הסכים כי יש לבחון את התנהלותו של אביטוב, בהתאם לקריטריונים שנקבעו לגבי מנהלים ואורגנים של חברות, על פי חוק החברות וההלכה הפסוקה בעניין הרמת מסך. משלא מצאתי מקום לבצע "הרמת מסך" בקריטריונים של דיני החברות, לא מצאתי מקום גם לאחריות חוזית אישית של אביטוב מכח הדוקטרינה של תום הלב, לגביה השיקולים הם דומים. סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, עם כל הצער על התובעת אשר לא קבלה תמורה לְעֲמַלָהּ, לא מצאתי כי מתקיימות העילות החריגות המאפשרות "הרמת המסך" או הטלת אחריות אישית על אביטוב בנוגע לחובה של סמ"ש בכל עילה משפטית אחרת. אני דוחה איפוא את התביעה כנגדו. התובעת תשלם לאביטוב שכר טרחה בשיעור כולל של 29,500 ₪, בצירוף הוצאות שהוציא: אגרה בגין הודעה לצד שלישי ותשלומים שהוציא בגין ההקלטה, משוערכים ממועד תשלומם עד היום. נוכח המסקנות שבפסק הדין, לפיהן חלק ניכר מהתמורה הועבר ללא הסבר מניח את הדעת לצדדים השלישיים, מצאתי לנכון כי בהודעה לצד שלישי שהגיש אביטוב, ישא כל צד בהוצאותיו. דיני חברותהרמת מסךחוק החברות