האם יש להרים מסך בין החברות נתבעת 1 ו 3 לבין נתבעים מספר 4 ומס' 5. זו השאלה המרכזית שבפנינו. נתבע מס' 5 (להלן איב) הקים עסק שעסק בייצור סלונים וספות (להלן: העסק). העסק פעל בתחילה בתלפיות לימים הועבר לאזור תעשיה עטרות. בתחילה פעל העסק באמצעות נתבעת מס' 1, שחלק מניותיה היה בידי נתבע מס' 5- איב ובידי נתבע מס' 2. לימים הקים איב את נתבעת מס' 3. כבעלת המניות של החברה נתבעת מס' 3 וכמנהלת החברה נרשמה נתבעת מס' 4, שהינה בתו (להלן: דפנה). התובעים 1 ו 3 עבדו בעסק כרפדים, תובע מס' 2 עבד כגזרן, ותובע מס' 4 עבד כעוזר רפד. נתבע מס' 2 נמחק מההליך לאחר שנמצא כי אין למעשה קשר בינו לבין פעילות העסק. נכון אומנם שהוא היה רשום כבעל מניות של נתבעת 1 אך לטענתו היה זה לאחר שאיב רימה אותו וזייף את חתימתו. כנגד החברות נתבעת 1 ונתבעת 3 ניתן פסק דין חלקי לאחר שלא שהגישו כתב הגנה, על ידי כב' השופטת אגסי ביום 8.9.08 (להלן: פסק הדין החלקי). בפסק הדין החלקי נפסקו לתובעים כל הסכומים שנתבעו על ידם בכתב התביעה. התובעים המשיכו בהליך כנגד גב' דפנה ואביה מר איב וטענו כי יש לחייבם באופן אישי ולהרים מסך. 4. לטענת התובעים יש להרים מסך בין החברות נתבעות 1 ו 2 לבין נתבעים 5-4, מר איב ודפנה הואיל והקמת החברות היתה במרמה, כדי להתמחק מחיובים שהיו. כן טענו כי היתה הברחת נכסים, מימון דק בהקמת החברות, וחוסר תום לב. כל אחד מאלה ובדאי הצטברותם מצדיקים הרמת מסך לשיטתם. 5. לטענת הנתבעים 5-4, מר איב וגב' דפנה, אין מקום להרמת מסך. לא היתה הברחת נכסים. העסק למעשה הגיע לחדלות פרעון בשל פריצות שארעו בעסק בשנת 2004 ו 2005. פריצות אלה הביאו למעשה לקריסתו. הקמת החברה נתבעת 3, נועדה למעשה לאפשר את המשך הפעילות של העסק הואיל ונתבעת 1 היתה במצב שלא אפשרה לה לפעול. בכל אופן גב' דפנה לא היתה למעשה קשורה לפעילות העסק. בהיותה בת 18 ולבקשת אביה חתמה על המסמכים הקשורים בהקמת נתבעת 3 הואיל ואותה שעה איב היה מנוע מהקמת חברה חדשה, בשל חובות לרשויות המס, של חברה קודמת, שהיתה לו. נתבעת 4 גב' דפנה, למעשה סייעה לאביה בנסיונותיו להותיר את העסק על כנו. לדאבון הלב נסיונות אלה לא צלחו והעסק נסגר, בשל חוסר הכדאיות להמשיך להפעילות לאחר הפריצות שהיו מכה קשה להמשך הפעילות. נציין כי הנתבעים יוצגו באמצעות הסיוע המשפטי וזאת לאחר שהופנו לשם על ידי בית הדין כדי שניתן יהיה לברר הדברים לאשורן. כעולה מדבריו, של איב, כיום הוא נמצא בהליכים של פשיטת רגל לנוכח חובות שנצברו לו. 6. לפנינו העידו ארבעת התובעים ומנגד העידו נתבעת מס' 4 ונתבע מס' 5 (דפנה ואיב). נציין כי מר ללוש (שהיה נתבע מס' 2 ונמחק מהתובענה) לא העיד בפנינו. יחד עם זאת הסכימו הצדדים כי המסמכים שצורפו לתצהירו ישארו בתיק בית הדין וניתן להם משקל מתאים. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים שהתמקדו בשאלת הרמת המסך. הכרעה הרמת מסך 7. לטענת התובעים, יש להרים את מסך ההתאגדות בין נתבעת 1 ו 3 לבין בעלי המניות שהם הנתבעים 4-5, מהעילות: חוסר תום לב, התרשלות בניהול, ניצול לרעה של מסך ההתאגדות, מרמה, הברחת נכסים, ומימון דק. לטענת הנתבעים מאידך, אין הם אחראים ו/או ערבים באופן אישי לחיוביהן של החברות נתבעות 1 ו 3. אין הברחת נכסים ולמעשה הנתבעים ניסו לפעול להצלת העסק וניסו לגייס כל משאב שבידיהם על מנת למנוע את קריסתו. כל שעשו עשו בתום לב. בכל אופן נתבעת 4 לא היתה מעורבת כלל. אותה עת היתה היא בת 18, לאחר לימודיה ובסך הכל נעתרה לבקשת אביה, שביקש להציל העסק ולכן הסכימה להרשם כבעלת המניות בחברה נתבעת 3. 8. הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כדלקמן: "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". 9. הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350). יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן אפוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו"בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך". 10. בדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה. נקבע, כי העובדים אינם מתקשרים רגילים, ומעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, ניתן ביום 27.11.02; ע"ע 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, ניתן ביום 22.5.06). בפס"ד בעניין ערב חדש (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) ואח', ניתן ביום 17.2.02), נקבע כדלקמן: "העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד... קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו". וכן: "מכאן שיסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה או התערבות החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק הרמת מסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפויים ב"שימוש לרעה במסך ההתאגדות". 11. מן המקובץ עולה, כי לפי ההלכה פסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות. כפי שמציינת פרופ' א. חביב סגל במאמרה "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך", עיוני משפט י"ז 197, הרחיבה הפסיקה בשנים האחרונות את המקרים בהם יש הצדקה להרמת מסך, כאשר עניין מרכזי שנבחן, בבתי הדין לעבודה, הינו חובת תום הלב המוגברת, הקיימת ביחסי עובד ומעביד. חובת נאמנות זו, הרחבה מחובת תום הלב הרגילה בדיני חוזים, מחייבת להתאים את העסקת העובדים, ליכולת הכלכלית של החברה ובהעדר יכולת כזו עשוי בית הדין להטיל אחריות אישית על מי שעומד מאחורי החברה, מנהל אותה ושולט בה. זה האחרון היודע שאינו יוכל לשלם שכר לעובדיו וממשיך לפעול בחברה, עשוי לחוב באופן אישי. כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה עשויים אף הם להצביע על ערבוב נכסים או על חוסר תום לב ונאמנות כלפי העובדים שעשויים למצוא בבוא יום הפירעון את קופת החברה ריקה. 12. מן הכלל אל הפרט. לאור התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, ולאור העדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה, כי יש עילה להרמת מסך בנסיבות המקרה דנן. הרמת המסך תהיה בין דפנה לבין נתבעת 3 חברת דפנה דיזיין מערכות בע"מ ובין מר איב לבין נתבעת 1 טופ 555 בע"מ. דפנה היתה בעלת המניות בנתבעת 3 ואילו איב היה בעל מניות בנתבעת 1. בהתאם לפסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים וצורף לתצהירו של מר ללוש (מי שהיה נתבע מס' 2 ונמחק מהתובענה) הרי ששמו של זה נמחק מרישומי רשם החברות כבעל מניות בחברה טופ 555 בע"מ. מהמסמכים שצורפו לתצהיר מר ללוש עולה עוד כי בעלי המניות בחברת טופ 555 בע"מ היה גם מר איב. זה האחרון למעשה שלט בשתי החברות בעצמו ובאמצעות ביתו דפנה. מר איב העיד כי נתבעת 3 נטלה על עצמה את כל החובות של נתבעת מס' 1 ונכנסה בנעליה. לנוכח זאת הרי שכל חיובי נתבעת 1 חבה בהם גם נתבעת 3 (ראה פר וט' עמ' 11 ש' 23-22). 13. מעדויות הנתבעים 5-4 עולה, כי החברה נתבעת 3 הוקמה ללא הון עצמי, והגיעה זמן לא רב לאחר הקמתה לחדלות פירעון. הנתבע 5 העיד, כי בעקבות הסכסוך בינו לבין מר ללוש לא ניתן היה להפעיל את החברה והוא נאלץ להקים את הנתבעת 3 (פרוט' עמ' 10 ש' 31-32, עמ' 11 ש' 1-4). את החברה החדשה, נתבעת 3, פתח כאשר בתו נרשמת כבעלת המניות. אותה שעה הוא היה מנוע מלהרשם כבעל מניות ובעלים של החברה בגלל חובות שהיו לו לרשויות המס (פרוט' עמ' 11 ש' 6-7 , וכן ראה תצהירו של מר איב מיום 14.6.09 סעיף 7). למעשה מר איב ביקש לעקוף את האיסור הסטטוטרי להקים חברה חדשה, בעודו חב חובות לרשויות המס, על ידי רישום בתו כמנהלת ובעלת מניות בחברה החדשה שהקים נתבעת 3. בכך ניסה לחמוק מחובות שהיו לו. בתו נתבעת מס' 4 - דפנה- סייעה לו, בהסכמתה לשמש כבעלת מניות החברה ומנהלת החברה. דפנה אף הופיעה בבנק מזרחי בו פתח התובע חשבון חדש וחתמה על כל הטפסים הנדרשים, לצורך פעילות חשבונית של החברה (פרוט' עמ' 12 ש' 31-32).נציין כי דפנה העידה שידעה כי נרשמה כבעלי החברה נתבעת 3 והמנהלת שלה, בשל כך שאביה מנוע היה היה לפתוח חברה אותה שעה (פרוט' עמ' 13 ש' 12-14). למעשה דפנה נתנה יד לעקיפת הוראות הדין. יש בכך מרמה ואף ניסיון לחמוק מתשלום חובות. 14. בעת הקמה של החברה נתבעת 3, היה מצבו הכלכלי של העסק בכי רע (ראה תצהירו של מר איב סעיף 23-27). על אף האמור, הנתבעת 3 המשיכה להעסיק את התובעים, בשעה שידעה שאין ביכולתה לשלם להם זכויות קוגנטיות כמו שכר עבודה דמי הבראה וכיוצ"ב. הנתבעת 3, מר איב ודפנה נהגו בחוסר תום לב בכך שהמשיכו להעסיק את התובעים, בהעדר יכולת פיננסית לשלם זכויותיהם. ואכן, אף את שכר העבודה ופיצויי הפיטורים לא שילמה הנתבעת 3 למרות שאין חולק כי התובעים זכאים לשכר עבודה ולפיצוי הפיטורים. חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים. זאת ועוד. הנתבעים 5-4 אף לא נקטו בהליכי פירוק הנתבעות 1 ו 3 על אף שהגיעו לחדלות פירעון, ובכך מנעו מהתובעים לקבל חלק מהזכויות המגיעות להם מהמוסד לביטוח לאומי. אף בכך נהגו בחוסר תום לב. 15. באשר לאופן ניהול החברה, ברי כי צריך להקפיד על הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך פגיעה מכוונת בזולת. במקרה דנן ניטל סיכון בלתי סביר על ידי העסק, שלא הצליח לפרוע הלוואותיו, ויחד עם זאת, נהגו הנתבעים בחוסר תום לב בכך שלא גילו לתובעים את מצב החברה, הקימו חברה חדשה -נתבעת 3 והמשיכו להעסיקה ביודעם, כי לא יעמדו בתשלומים שהם חבים להם . גם בע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קיטרינג בע"מ ואח' נ' ריאד עבדלרחמן ואח' (ניתן ביום 27.7.03) נפסק, כי בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים מחוסר תום לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן, במיוחד כאשר בעלי השליטה בחברה לא נוקטים בהליכי פירוק ובכך מונעים מהעובדים לקבל חלק מהזכויות המגיעות להם מהמוסד לביטוח לאומי. 16. בנסיבות כפי שתוארו לעיל, כאשר בפועל עומדים התובעים בפני שוקת שבורה עת באו לדרוש זכויות המגיעות להם מן החברות, נתבעות 1 ו 3, וכאשר הנתבעים 5-4 נהגו כלפי התובעים בחוסר תום לב תוך קיפוח זכויותיו על פי דין, סבורים אנו, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 4-5 בחובות נתבעת 1 ונתבעת 3כלפי התובעים (ר' גם ע"ע 1401/04 גיל ברק - רפאל פרץ, (לא פורסם, 5.9.06). 17. על כל אלה נוסיף ונאמר כי איב למעשה הוציא חלק נכבד מהציוד בעסק מיד לאחר יום העבודה האחרון שהיה בסוף חודש 11/06. את הציוד העביר לביתו בקרית ארבע. חלק מהציוד הוא מסר לעובד אחר שעבד עימו תמורת אכסנה של ציוד. ברור כי בדרך זו העדיף מר איב נושים מסוימים על פני אחרים. דרך זו בה הוא נוטל מהעסק את הציוד ומעביר אותו לביתו יש בה משום הברחת נכסים. אף מטעם זה ראוי היה להרים מסך. 18. לסיכום נאמר כי אכן מצאנו שיש הצדקה להרים מסך בין איב ודפנה לבין נתבעות מס' 3 ומס' 1. זכויות העובדים 19. כאן עלינו לקבוע את הזכויות שיש לכל אחד מהתובעים. בענין זה הוגשו תצהירים על ידי התובעים. אין חולק כי העסק למעשה נסגר ביום 26.11.06. אין חולק שלנוכח צורת סגירתו זכאים העובדים שעבדו למעלה משנה אחת ברציפות לפיצוי פיטורים. נציין כי ניתן כאמור פסק דין חלקי נגד נתבעות 1 ו 3 על ידי כב' השופטת אגסי. פסק דין זה ניתן לאחר שנתבעות 1 ו 3 לא הגישו כתב הגנה. פסק דין זה לא בחן את הזכאות של התובעים אלא אימץ את כל דרישותיהם לנוכח אי הגשת כתב הגנה כאמור. בנסיבות אלה יהיה עלינו לבחון את זכאותם של כל אחד מהתובעים בנפרד. נציין כי הנתבעים למעשה לא התגוננו ביחס לסכומים השונים, שנתבעו בכתב התביעה ובתצהירים. אף החקירות התמקדו בשאלת הרמת המסך, אך לא עסקו בנתונים הספציפים, של כל אחד מהעובדים. לנוכח זאת לא היה בפני, אלא את האמור בתצהירים של התובעים בענין שכר העבודה תקופת העבודה וכיוצ"ב. לנוכח זאת נסמכתי ביחס לכל אחד מהתובעים, כמפורט להלן, על האמור בתצהיריהם. בחלק מהרכיבים תבעו התובעים פחות מהסכום לו הם זכאים ובנסיבות אלה אין מקום לפסוק להם מעבר למה שתבעו. לפיכך נפסק לתובעים הסכום הנקוב בכתב התביעה. ביחס לכל אחד מהתובעים נפרט עוד דברים אחדים. עוד נקדים ונאמר כי הדברים האמורים להלן ביחס לתובע מס' 1, נכונים בשינויים המחויבים, לגבי שאר התובעים, ולא מצאנו לחזור עליהם ביחס לכל אחד מהתובעים. תובע מס' 1 20. תובע מס' 1 סמיר אלמימי, מסר בתצהירו כי החל לעבוד ביום 1.1.05 כרפד בעסק , עת זה היה עדיין בתלפיות. כשבועיים לאחר מכן הועבר העסק לעטרות. משכורתו היתה 5000 ₪ נטו והוא עבד ברציפות עד סגירת העסק ביום 26.11.06 דהיינו כ 23 חודשים. התובע תבע כפיצוי פיטורים סכום של 10,541 ₪. ואכן סכום זה תואם את שכרו ותקופת עבודתו כעולה מתצהירו. הוא תבע תשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 5000 ₪, פדיון חופשה בסך 5364 ₪ ויתרת שכר עבודה עבור החודשים 11-10/06 בסך 9060 ₪. כן הוא תבע גמול עבור עבודה בשעות נוספות. התביעה לשעות נוספות נסמכת על רישומים שנערכו בעסק וצורפו כנספח ב' לכתב התביעה. בהתאם לרישומים אלה זכאי התובע לגמול עבודה בשעות נוספות בסך 2530 ₪. באשר לדמי הבראה אף כאן טען כי אלה לא שולמו לו מעולם והם מגיעים לסכום של 3336 ₪. באשר לנסיעות טען שמגיע לו סכום של 4830 ₪. בענין זה נציין כי בתלושי השכר מופיע כאילו קיבל התובע מידי חודש תשלום על נסיעות. תלושי השכר נמסרו לו. בענין זה בסעיף 20 לתצהירו טען כי החזרי הנסיעות שנרשמו בתלוש לא שולמו לו למעשה אלא מדובר ברישום פקטיבי. על טענה זו לא מצאנו תשובה בתצהירי הנתבעים או בעדויותיהם ובנסיבות אלה אין לנו אלא לקבל את האמור בתצהיר התובעים ולפיכך יהיה התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסך של 4830 ₪. תביעותיו וחישוביו של התובע מס' 1 מקובלים עלי ואני מאמץ אותם על כרעיהם וקירבם. תובע מס' 2 21. התובע מס' 2 עומר סלהב מסר בתצהירו כי החל לעבוד בחודש 10/04 כגזרן בעסק עת זה היה עדיין בתלפיות. לאחר מכן הועבר העסק לעטרות משכורתו היתה 4000 ₪ נטו. נציין כי בכתב התביעה נרשם שהרוויח 5,000 ₪ אך בא כוחו תיקן הסכום בפתח הדיון. הוא המשיך לעבוד עד סגירת העסק ביום 26.11.06 דהיינו כ 25 חודשים. הוא תבע פיצוי פיטורים בסכום של 9,100 ₪ ואכן סכום זה תואם את שכרו (ברוטו) ואת תקופת עבודתו. הוא תבע הודעה מוקדמת בסך 4,000 ₪, פדיון חופשה בסך 4860 ₪, שכר עבודה עבור חודשיים אחרונים בסך 6389 ₪, גמול עבודה בשעות נוספות 1476 ₪ , דמי הבראה בסך 3366 ₪. כל הסכומים האמורים מתאימים לתקופת העבודה היקפה והזכויות הקוגנטיות המגיעות. באשר להחזר הוצאות נסיעה אף בעניינו נרשם בתלושים כאילו קיבל החזרי נסיעות אף הוא טען כי מדובר ברישום פקטיבי והלכה למעשה לא קיבל תשלום. אף בעניינו לא מצאנו כי יש התייחסות של הנתבעים 4 ו 5 לענין הנסיעות. התובע טען כי עלות הנסיעה שהוציא בפועל היתה לא פחות מ 21 ₪ ליום. התובע תבע סכום של 11,406 ₪. אף סכום זה נראה מתאים כנגזרת של תנאי עבודתו והאמור בתצהירו. תביעותיו וחישוביו של התובע מס' 2 מקובלים עלי ואני מאמץ אותם על כרעיהם וקירבם. תובע מס' 3 22. תובע מס' 3 מוהנד טחאן החל לעבוד בעסק ביום 1.6.06 כרפד בעטרות. השכר שסוכם עימו היה 4000 ₪ נטו. כאמור סיום העבודה היה ביום 26.11.06. הוא ביקש לקבל תשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 4000 ₪. בשים לב לתקופת עבודתו שהיתה פחות מ 6 חודשים הרי שהיה זכאי לשישה ימי הודעה מוקדמת בלבד. השכר היומי כנגזרת של שכרו כאמור, היה 166 ₪. לפיכך תשלום חלף הודעה מוקדמת לו יהיה זכאי הינו 996 ₪ בלבד. בשים לב לתקופת עבודתו זכאי היה לחופשה של 6 ימים לכל היותר. לפיכך ובשים לב לגובה השכר היומי כאמור לעיל, זכאי היה התובע לפדיון בסך 996 ₪. התובע ביקש לקבל את הפרשי השכר עבור חודש אוקטובר ונובמבר בסך 4600 ₪. סכום זה נראה מתאים. התובע טען כי הוציא לצורך נסיעות 12 ₪ ליום. התובע תבע 1512 ₪ סכום שנראה מתאים לנתונים המופיעים בתצהירו. אני מקבל אפוא את תביעות התובע לשכר עבודה עבור חודשים 11-10/06 להחזר הוצאות נסיעה לפדיון חופשה בסך 990 ₪ ותשלום הודעה מוקדמת כאמור. 23. תובע מס' 4 מוחמד אבו עיישה החל לעבוד כעוזר רפד ביום 15.9.05 במפעל בעטרות ועבד עד סיום סגירת העסק ביום 26.11.06 דהיינו כ 14 חודשים. שכרו היה 3000 ₪ לחודש. שכר זה נפל משכר המינימום שהיה אותה עת. ההפרשים לשכר המינימום שמגיעים לו לפי חישוביו, שלא נסתרו על ידי הנתבעים מגיעים לסך של 14,480 ₪. כמו כן זכאי התובע לפיצוי פיטורים בסך 3585 ₪ , תשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 3585 ₪, פדיון חופשה בסך 2007 ₪ , הפרשי שכר עבודה בסך 3000 ₪, גמול עבודה בשעות נוספות בסך 1019 ₪, דמי הבראה בסך 1530 ₪. התובע טוען כי הוציא לצורך נסיעותיו מידי יום 10 ₪. בהתאם לתקופת עבודתו תבע סכום 2520 ₪. סכום זה מתאים לנתונים המופיעים בתצהירו. אני מקבל את כל תביעות התובע כמופיעים בתצהירו ובכתב תביעתו וכמפורט לעיל. סוף דבר 24. הנתבעים 4 ו 5 ביחד ולחוד ישלמו לתובעים תוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין את הסכומים הבאים: לתובע 1 א. פיצויי פיטורין בסך 10,541 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורין מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. חופשה שנתית בסך 5,364.8 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. שכר עבודה בסך 9,060 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ה. שעות נוספות בסך 2,530 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ו. דמי הבראה בסך 3,366 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ז. נסיעות בסך 4,830 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. לתובע 2 א. פיצוי פיטורין בסך 9,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. הודעה מוקדמת בסך 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. חופשה שנתית בסך 4,860.8 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. שכר עבודה בסך 6,389 ₪ בצירוף פיציי הלנת שכר מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ה. שעות נוספות בסך 1,476 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ו. דמי הבראה בסך 3,366 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ז. נסיעות בסך 11,466 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. לתובע 3 א. הודעה מוקדמת בסך 996 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. חופשה שנתית בסך 996 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. שכר עבודה בסך 4,600 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. נסיעות בסך 1,512 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. לתובע 4 א. פיצויי פיטורין בסך 3,585 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורין מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ב. הודעה מוקדמת בסך 3,585 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ג. חופשה שנתית בסך 2,007 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. שכר עבודה בסך 3,000 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ה. שכר מינימום בסך 14,480 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ו. שעות נוספות בסך 1,019 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ז. דמי הבראה בסך 1,530 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל. ח. נסיעות בסך 2,520 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל.כמו כן ישולמו לתובעים הוצאות משפט בסך 4000 ₪ אף זאת תוך המועד האמור. כמו כן ישלמו הנתבעים 5-4 לתובעים הוצאות בסך 4000 ₪, אף זאת תוך המועד הנ"ל. 25. ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. הרמת מסך