1. הצדדים וההליך לפני תביעה שהגישה התובעת ע"ס 11,263.50 ₪. ואלו העובדות הצריכות לענייננו: התובעת עוסקת בתחום המזון. הנתבעת מס' 1, חב' אינטר דן בע"מ, הוקמה כחברה בע"מ וניהלה עסק בשם "גוד לאנצ'", שהוא שם מסחרי למרכז הזמנות עבור מסעדות ומתן שירותי משלוחי מזון (להלן: "החברה"). הנתבע מס' 2, רמי שמאי, שימש כמנהל החברה וכבעל המניות בה, כעולה מתדפיס פרטי החברה מרשם החברות (נ/1). הנתבע מס' 3, ליאור שמאי, הוא אחיו של הנתבע מס' 2, אשר עזר לו מעת לעת בניהול העסק, ללא כל תמורה ומבלי שזכה לכל תפקיד רשמי או למניות בחברה (ראה נ/1 ו- נ/4). בהסכם שנכרת בין התובעת, בבלה בע"מ (להלן: "התובעת") לבין החברה, סוכם שהחברה תעסוק בניהול הזמנות ובביצוע שליחויות עבור התובעת בתמורה לעמלה שתיגבה ע"י החברה בשיעור השווה ל- 18% משווי של כל הזמנה. בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים שילמו את העמלה המוסכמת בגין פעילות חודש מאי 2001 בסך של 6,134 ₪, ואולם ביום 27/6/01 הפסיקו הנתבעים את פעילות העסק "גוד לאנצ'" באופן חד צדדי ונותרו חבים לתובעת את הסך של 11,263.50 ₪ בגין שירותי ההזמנות שבוצעו במהלך חודש יוני 2001 (ראה: סעיפים 8-11 לכתב התביעה). עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעים פעלו בתרמית, תוך הפרת ההסכמים עם התובעת וכי הנתבעים 2 ו- 3 מנסים להסתתר מאחורי החברה. הנתבעים 2 ו- 3 הגישו כתבי הגנה, ובהם טענו, כי לחברה קיימת אישיות משפטית נפרדת והיא זו אשר התקשרה עם הנתבעת ופעלה כמרכז הזמנות ומשלוחים, וכל סכום שאמור להשתלם לתובעת, אמור להיות משולם ע"י החברה. עוד נטען, כי הנתבע מס' 3 לא שימש כמנהל או כבעל מניות בחברה וכל עיסוקו בחברה התמצה בעזרה שנתן לאחיו, וזאת בעיקר בקבלת הזמנות טלפוניות. לאחר שהועבר התיק לטיפולי, עם חילופי המותב בתיק, עקב פרישתו של כב' השופט ארנסט, קיימתי ישיבה לא פורמאלית עם ב"כ הצדדים ביום 12/9/05 ובמהלכה הוסכם, כי התביעה נגד החברה תימחק, בהעדר יכולת גביה מהחברה. עוד הובהר, כי אין מחלוקת לגבי קיומו של החוב ולסכום הנתבע, בעוד שלטענת הנתבעים 2 ו- 3, חלה החובה לשלם חוב זה על החברה ועליה לבדה. 2. העדויות שהובאו מטעם התובעת העיד מנהל התובעת, מר אורן כהן, אשר טען בתצהיר עדותו הראשית, כי כל הפעילות העסקית התנהלה בינו לבין שני הנתבעים. עוד טען מנהל התובעת, כי ליאור שמאי שימש כאחראי על ניהול פעילות מרכז ההזמנות והפעילות העסקית נמשכה במשך מספר חודשים ונוהלה בעיקר מול ליאור שמאי (ראה: סעיפים 3 ו- 7 ל- ת/1). עוד טען מר כהן בתצהיר עדותו הראשית, כי משיחות עם בעלי מזון אחרים, נודע לו, כי הנתבעים 2 ו- 3 פעלו בדרך דומה גם עמם והיה זה כנראה "עוקץ" ומעשה מרמה מתוכנן מראש על ידם (סעיף 13 ל- ת/1). ערב ישיבת ההוכחות חזרה בה התובעת מטענתה לקיומם של מעשי מרמה או "עוקץ" ולמותר לציין, כי לא טרחה עוד לפני כן להביא כל עדות נוספת שהיא, לשם הנחת תשתית ראייתית נאותה להוכחת הטענות החמורות שהועלו. זאת ועוד. מחקירתו של מר כהן התברר, כי הפעילות העסקית התקיימה במשך פחות מחודשיים, ולא במשך "מספר חודשים" כנטען. לא זו אף זו. פירכות נוספות התגלו בעדותו של מר כהן, אשר פירט בתצהיר עדותו הראשית על הנזקים שנגרמו לתובעת, כביכול, עקב הפסקת הפעילות ע"י הנתבעים- "דבר שהותיר את בבלה ללא קשר עם לקוחותיה וללא דרך לבצע את השליחויות במקרה הצורך" (סעיף 9 ל- ת/1), בעוד שבחקירתו הנגדית התברר, כי התובעת הפעילה בעצמה שירות משלוחים ואף נעזרה בעוד שתי חברות לביצוע משלוחים (בשמות: "התפנוקייה" וחב' "קנגורו"), וזאת הן עובר להתחלת ההתקשרות עם הנתבעים, הן במהלך תקופת הפעילות של הנתבעים והן לאחר מכן (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול שורה 13 - עמ' 11 לפרוטוקול שורה 2). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית שנערכו ע"י הנתבע מס' 2, הוא רם שמאי (להלן: "רם") וע"י הנתבע מס' 3, הוא ליאור שמאי (להלן: "ליאור"). ליאור טען בתצהירו (נ/4), כאמור לעיל, כי לא היה צד להסכם בין התובעת לבין החברה, כי לא היה מורשה חתימה בחברה, כי לא קיבל כל תמורה בגין פעילות החברה וכי פעל בהגינות ובתום לב מלא. התובעת בחרה שלא לחקור כלל את ליאור על תצהירו, ומכאן שטענותיו אלו לא נסתרו. 3. המחלוקת לאחר שנסתיימה הבאת הראיות, סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה, וב"כ התובעת הבהיר, כי הוא מצמצם את כל טענותיה של התובעת לטענה אחת בלבד והיא, כי החברה הוקמה במימון דק והדבר מהווה עילה להרמת המסך. 4. הרמת מסך חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה, המתיישבות עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד (רע"א 46/94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202). הרמת המסך נעשית במקרים חריגים וקיצוניים, ותכליתה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכוונת כנגד בעלי המניות, המבקשים לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראה: רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה (לא פורסם), החלטה מיום 6/6/05). סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, מאפשר הרמת מסך כלפי בעלי מניות בתנאים מסוימים. על כך נמתחה ביקורת והחוק אף תוקן בתיקון מספר 3 (ס"ח 1989, התשס"א, 17/3/05). בדברי ההסבר לתיקון לחוק הובהר, כי סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהילייה העסקית בחוסר וודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפייה. לכן הוצע לקבוע, כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות, יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן, ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף. עוד הוצע להבהיר, כי הרמת מסך במקרה של מימון דק תתבצע רק כאשר החברה, באמצעות האורגנים שלה, בהתאם לסמכויותיהם, פעלה באופן הפוגע בטובת החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. יחד עם זאת, יש להבהיר, כי התביעה שלפנינו הוגשה ונדונה לפני תיקון החוק ולפיכך ההכרעה לגביה תתבסס על העילות להרמת מסך, כפי שנקבעו בנוסח המקורי של סעיף 6 משנת 1999, ואולם יש בהצעת החוק ובתיקון החוק שנעשה לאחרונה, כדי לתמוך בטענה, כי כוונת המחוקק הייתה מאז ומתמיד לשמר את הליך הרמת המסך למצבים יוצאי דופן, באותה מתכונת מצומצמת, כפי ששררה עד לשנת 1999 מכוחם של הכללים ההלכתיים להרמת מסך (וראה: ת"א (י-ם) 12090/02 מנשה נ' מזור שירותי רפואה ואבחון 1993 בע"מ (לא פורסם). גם חוק החברות החדש נותר אפוא נאמן להשקפה זו, לפיה הרמת מסך ההתאגדות לשם ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניותיה הינה צעד חריג, שיש להפעילו בזהירות ובריסון מרובים וזאת תעשה "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" חשוב לציין, כי הרמת המסך הינה תהליך של מספר שלבים, כאשר השלב הראשון, והרלוונטי לענייננו, הוא השלב בו מעלה בית המשפט הנחה, שיש להוכיחה, כי ההתנהגות העומדת לביקורת שיפוטית נגועה בפגם. כאשר פגם זה כרוך בניצול אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שלא למטרה כלכלית טהורה, ולתועלתו הפרטית של בעל המניות המסתתר מאחורי הפרגוד. כדי להרים את המסך ולראות בחובות התאגיד חובות בעלי המניות שבו, צריך לבסס תשתית עובדתית, שתצדיק הרמת מסך שכזאת (רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבנין בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 19/6/05). 5. מימון דק טרם חקיקת חוק החברות, התשנ"ט-1999 נפסק, כי: "הדין בישראל, כפי שהיה באנגליה עד לשנת 80, מתיר לחברה להתאגד ללא כל דרישה להון מינימאלי. אין בפקודת החברות כל הוראה באשר לגובהו של ההון הרשום או הנפרע ולמעשה רשאיות מרבית החברות להתאגד בסכום מינימאלי. שמע מינא, כי בעובדת הקמת חברה במימון דק, בה כשלעצמה, וללא כל נימוק נוסף, אין כדי להוות נימוק להרמת מסך ההתאגדות. עם זאת, המימון הדק, האפשרי על פי החוק, פותח פתח להקמה זולה של חברות ולניצול לרעה של האישיות הנפרדת של החברה ע"י בעלי החברה. במקרה כזה, אכן יישקל המימון הדק כאחד הגורמים, שבהצטברו לניצול לרעה של מסך ההתאגדות ע"י בעלי החברה, עשוי להטות את הכף לטובת הרמת מסך ההתאגדות... בספרו "דיני חברות חדשים לישראל" סוקר פרופ' פרוקצ'יה את הנימוקים המועלים בעד ונגד הרמת מסך, במקרה של מימון דק. הנימוקים בעד הרמת מסך, הם בעיקרם קיפוח נושים, במקרה של מימון דק, כאשר החיוב הקיים בינם לבין החברה אינו נוצר מאקט רצוני של הסכמה..." (ת.א. (מח'-ת"א) 372/92 א.א.א השקעות פיננסיים (1986) בע"מ נ' פן, דינים מחוזי, כרך כו (7), 14). הפסיקה והספרות המשפטית הבחינו בין נושה מרצון, אשר התקשר מרצונו עם החברה, לבין נושה לא רצוני, דוגמת אדם שנפגע בנזיקין עקב מעשי החברה או מחדליה. לעובדה זו קיימת חשיבות, שכן לא הרי נושה, שהתקשר מרצון עם חברה ונטל סיכון עסקי מרצון בהתקשרו עם חברה שהוקמה במימון דק, כהרי נושה לא רצוני, שהפך לנושה שלא ברצונו. נושה רצוני חוזי, שהתקשר עם החברה, אינו יכול להתלונן כי החברה הגיעה לחדלות פירעון, למעט במקרים נדירים כגון תרמית (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 698/699; ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, 130). למותר לציין, כי במקרה הנדון התובעת הינה נושה מרצון. סעיף 6 (ג)(2) לחוק החברות בנוסחו המקורי מעגן את מבחן המימון הדק, ולפיו- כאשר בעלי ההון בחברה מפעילים אותה על בסיסו של מבנה הון, היוצר סיכון משמעותי ביותר לאירוע של חדלות פירעון, הדבר יכול להיחשב כעילה להרמת מסך (ראה: א. חביב סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א', עמ' 258) בעקבות תיקון החוק הובהרו התנאים להרמת מסך במקרה של מימון דק, וכיום- על מנת שביהמ"ש ירים מסך בעילה זו, יש להראות כי בעלי המניות פעלו באופן, הפוגע בטובת החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה (ד"ר מיכל אגמון-גונן, תיקונים לחוק החברות, הוצאה לאור, בעמ' 3). ראה לעניין זה פרסומה של ד"ר א. חביב סגל בעניין, חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 רפורמה חקיקתית בדיני חברות, ( הוצאה לאור, עמ' 11): "…מוסיף סעיף 6(א)(1)(ב) וקובע כי נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה תהווה עילה להרמת המסך אך ורק כאשר אין לאותם סיכונים עסקיים כל בסיס עסקי ממשי, מבחינתה של החברה. מכאן, שכאשר נוטלים קברניטי החברה סיכונים עסקיים מרחיקי לכת מתוך ניסיון כן להציל את העסק בקשיים- לא יהווה עוד הדבר בסיס או עילה להרמת מסך. " 6. הניתן להרים מסך במקרה שלפנינו? במקרה הנדון לא יכולה להיות מחלוקת, כי לא קיימת כל חבות אישית מצידו של ליאור, אשר פירט בתצהירו על העדר כל מעורבות מצידו בניהול עסקי החברה ומכוונה ליהנות מרווחיה. לפיכך אין לחייבו בכל חבות אישית, משליאור לא נחקר על תצהירו. קל וחומר הוא הדבר, לאור העובדה שליאור לא שימש כמנהל ולא היה בעל מניות בחברה. לגבי רם תישאל השאלה ולגביו יש לבחון את העובדות הרלוונטיות ולערוך את המבחנים הצריכים לענייננו מן הכלל אל הפרט. אין חולק, כי בגין הפעילות של חודש מאי 2001 שילמה החברה בשיק שנמשך מחשבון החברה ואשר נחתם בשם החברה ונפרע, וזאת בהסתמך על חשבונית שהופקה ע"י התובעת על שם החברה. משכך, לא עולה מהמסמכים שהוחלפו בין הצדדים, כי הייתה כוונה להטיל חיוב אישי על רם. זאת ועוד. לא הונחה כדבעי תשתית ראייתית, כדי להצביע על כך שרם נהג בחוסר תום לב, היכול להוות עילה לאחריות אישית. לא הוכחו היסודות החיוניים של רמייה או דופי מוסרי בהתנהגות החברה או מנהלה. רם העיד, כי נשא בהוצאות כבדות מאוד להקמת החברה, ומן החשבוניות שצורפו לתצהירו ניתן לראות, כי ההוצאות שהוצאו על ידו הוצאו לא רק בשלב הקמת החברה, כי אם גם במהלך פעילותה. כך, צורפה חשבונית מיום 31/5/05 ע"ס 56,417 ₪ של חברת הפיל הוורוד בע"מ וצורפו חשבוניות מס/קבלה של חברת עלונים שיווק וקידום מכירות בע"מ מהימים: 20/5/01, 13/6/01 ו- 19/6/01. רם לא נחקר על חשבוניות אלו ומכאן שתשובתו בחקירה הנגדית, כי השקיע את מירב הכספים בשלב הקמת החברה, אך כי גם בהמשך הזרים לחברה מכספיו האישיים, אוששה ולא נסתרה, וכדבריו: "יש השקעה ראשונית של ציוד, אופנועים, ציוד משרדי, יש פרסום. להקמה הזרמתי, ובמהלך הפעילות הזרמתי..." (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 17-18). מאלו נובעת המסקנה, כי החברה ומנהלה לא ניהלו את עסקי החברה תוך עצימת עיניים ותוך גלגול ההפסדים על נושי החברה, כטענת התובעת ובא כוחה. גרסתו של מנהל החברה, לפיה - איבד את כל השקעותיו בחברה שהסתכמו במאות אלפי ₪, לא נסתרה. גם במהלך פעילות החברה המשיך מנהל החברה להזרים מכספו שלו, תוך ציפייה סבירה ומקובלת, כי החברה תתאושש, היקף העסקים יגדל, והרווחים יעלו על ההוצאות השוטפות של החברה. משנכזבה תוחלתו, דאג מנהל החברה לסגור את החברה תוך זמן קצר ביותר ומתוך ניסיון לצמצם את ההפסדים של החברה ושל הנושים. ודוק כל תביעתה של התובעת מצטמצמת לתקופת פעילות של פחות מחודש ימים, והיא הנותנת, כי החברה בחרה שלא ליטול על עצמה סיכון עסקי בלתי סביר וללא בסיס עסקי, תוך גלגול ההפסדים על הנושים, ובכללם התובעת. גם גובה החוב לתובעת, המשתקף מסכום התביעה, תומך בכך. זאת ועוד. מעבר להיותה של התובעת נושה רצוני, חשוב להדגיש את העובדה, כי מהראיות שהובאו לפני עולה, שהתובעת בחרה לוותר על ערבות אישית של מנהל החברה (ראה עמ' 13 לפרוטוקול שורות 4-7), וכי התובעת היא זו אשר החליטה להגדיל את היקף המשלוחים שיבוצעו ע"י החברה בחודש יוני 2001, לאור העובדה שהחברה הסכימה לבצע את המשלוחים תמורת עמלה של 18% בלבד, בעוד שהחברות המתחרות עשו כן תמורת עמלה של 25% או 30%. בעניין זה יצוין, כי מעדותו של מנהל החברה עולה, כי לאחר שקרסה החברה, דאג רם להעביר את מספר הטלפון לביצוע ההזמנות באמצעות החברה לחברת ה"תפנוקיה", שעבדה עם התובעת, ובכך ויתר על זכויותיו בקו זה ועל השקעותיו בפרסום מספר הטלפון לטובת התובעת. גם בכך יש ללמד על תום לבו ועל ניסיונותיו למזער את נזקיה של התובעת, בהיותה נושה של החברה. במאמר מוסגר יוזכר שוב, כי בהעלאת טענתו של מנהל התובעת, לפיה- היה בסגירת החברה משום השארתה של התובעת ללא קשר עם לקוחותיה וללא דרך לבצע את השליחויות במקרה הצורך (סעיף 9 ל- ת/1) משום זריית חול בעיני בית המשפט, וזאת מעבר לכך שהתברר בחקירתו הנגדית של מנהל התובעת, כי לתובעת היה מערך שליחים עצמאי משלה וכן התקשרות נפרדת עם שתי חברות משלוחים נוספות. לאור זאת ניתן לראות את התנהלותו של מנהל החברה בחודשים הבודדים, במהלכם "חיה" החברה ובזמן כה קצר, תוך ציפייה ש"העסק יתרומם", בבחינת ציפיות עסקיות ומסחריות סבירות ואין לראות בכך משום חוסר תום לב, קל וחומר - תרמית, או ניסיון להפיק רווחים על חשבון הנושים. אף לא נטילת סיכון בלתי סביר יש במקרה דנן, משכל ההוצאות העיקריות של הקמת העסק שולמו מכיסו של מנהל החברה. למותר לחזור ולציין, כי לאור העובדה שהעסק של החברה לא הצליח "להתרומם", הושתו ההפסדים הגדולים בגין קריסתו, על כתפיו האישיות של מנהל החברה, הוא הנתבע מס' 2. למותר עוד לציין, כי מנהל החברה לא נחקר ולא הונחה תשתית ראייתית בעניין היקף חובותיה של החברה, ומשהחברה נסגרה כהרף עין, בטרם נערמו והצטברו חובות בסכומים גבוהים, לא ניתן לקבוע, שהשימוש בחברה נעשה ע"י מנהלה במודע, כדי להונות אדם או לקפח כל נושה שהוא, ולרבות - התובעת. 7. סיכום אין בהתנהלות הכללית של החברה ושל מנהלה כדי להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולהטיל אחריות אישית על המנהל ובעל המניות. למרבה הצער, קריסתן של חברות הינן בבחינת חזון נפרץ במקומותינו ולא קיימת עילה להרמת מסך גורפת כלפי בעלי המניות או הטלת אחריות אישית באופן כללי. לא היו בנסיבות המקרה הנדון משום שימוש לרעה במסך ההתאגדות ולא מצאתי בהתנהגותו של מנהל החברה ובעל המניות שלה משום התנהגות פסולה. הוא לא פעל לרעת החברה ולא בניגוד למטרותיה. הוא לא נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה, ואין בעצם קיומו של החוב המגיע לתובעת, והמסתכם, כזכור, בסכום של 11,263.50 ₪, כדי להצביע על כך. הנתבע ביקש להפסיק את ההתקשרות בשלב, שבו החוב היה מצומצם, ובטרם הצטברו החובות לנושים, ועצם הניסיון לנהל את העסק של החברה במחירים ראשוניים אטרקטיביים, יש בו משום נטילת סיכון עסקי כללי, אך זאת במסגרת מאמצים סבירים להיכנס לשוק ולא מתוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות. סופו של יום ולאחר שהתביעה שהוגשה נגד החברה נמחקה, אני מורה על דחיית התביעה שהוגשה נגד הנתבעים . התובעת תשא באגרת המשפט ובשכר טרחת ב"כ הנתבעים בסך של 5,000 ₪ + מע"מ, אשר ישולם לכל אחד משני הנתבעים. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מימון דקהרמת מסךמימון