המהות הכלכלית של מסך ההתאגדות בכלל, הרמת מסך בחברות קטנות בפרט והאם יש מקום, בנסיבות ענייננו, להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע, באופן אישי, בחובות ארנונה שצברו שלוש חברות שבבעלותו. אלו, בתמצית, השאלות שלפניי. הנתבע, אייזק שפירא, היה במועדים הרלבנטיים לתובענה שלפני מנהל רשום ובעל מניות עיקרי בשלוש חברות אשר ניהלו חניונים בעיר תל-אביב. בין השנים 1991-1996 צברו החברות חובות ארנונה שלא שולמו. העירייה פנתה לבית משפט השלום בהליך של סדר דין מקוצר ולאחר שהחברות לא ביקשו רשות להתגונן, פסק בית המשפט לטובת העירייה וקבע כי החברות חייבות בתשלום דמי הארנונה. המועד לערעור על פסקי דין אלה חלף, אך פסקי הדין לא בוצעו בשל חדלות פירעון של שלוש החברות. על כן, פנתה העירייה לבית משפט זה וביקשה להרים את מסך ההתאגדות של שלוש החברות ולחייב את הנתבע ואת אשתו בחובותיהן. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט צ' ברון) פסק, כי הנתבע "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו", וכי הנתבע בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות, "כדי להתחמק מנושים במקרה של כישלון עסקי". על כן, ולאור העובדה שהחברות הן חברות פרטיות, שהנתבע היה המנהל הרשום ובעל המניות העיקרי שלהן, פסק בית המשפט, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הארנונה שהוטלו על החברות. על פסק הדין הוגש ערעור ובית המשפט העליון קבע, כי למקרא פסק דינו של בית המשפט קמא לא ברור אם אכן הוכחה במקרה זה עילה המצדיקה הרמת מסך ועל כן הורה, כי הדיון יוחזר לבית משפט זה כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך, ובמידת הצורך ישמע ראיות לעניין זה. בית המשפט העליון הורה, כי "אם תיוותר ההחלטה להרים את מסך ההתאגדות בעינה, יוסיף בית המשפט גם קביעה מנומקת באשר לתקפות גובה החוב.". כיוון שהשופטת ברון פרשה בינתיים מכס השיפוט, הועבר התיק לדיון לפניי. 1. רקע הדברים והליכים קודמים הנתבע, אייזק שפירא, היה במועדים הרלבנטיים מנהל רשום ובעל מניות עיקרי בשלוש חברות, אשר ניהלו חניונים בתחום שיפוטה של עיריית תל-אביב (להלן: "העירייה"): ש.א. את ש.ש. שרותים (1991) בע"מ (להלן: "חברת ש.א."), י.סרג' בע"מ (להלן: "חברת סרג'") וגלדיס אחזקות ושירותים (1992) בע"מ (להלן: "חברת גלדיס"). הנתבע היה רשום כמנהל היחיד של שלוש החברות ומתוך 100 מניות שהקצתה כל חברה הוקצו 99 מניות בכל חברה לנתבע. אשתו של הנתבע, הגב' שמחה גלדיס שפירא, החזיקה במנייה הנותרת. בין השנים 1991-1996, צברו שלוש החברות חובות ארנונה שלא שולמו. העירייה פנתה לבית משפט השלום בהליך של סדר דין מקוצר ולאחר שהחברות לא ביקשו רשות להתגונן, פסק בית המשפט לטובת העירייה וקבע כי החברות חייבות בתשלום דמי הארנונה. המועד לערעור על פסקי דין אלה חלף, אך פסקי הדין לא בוצעו בשל חדלות פירעון של שלוש החברות. על כן, פנתה העירייה לבית משפט זה וביקשה להרים את מסך ההתאגדות של שלוש החברות ולחייב את הנתבע ואת אשתו בחובותיהן, אשר לטענת העירייה הסתכמו בסך 2,138,364 ₪ במועד הגשת התובענה. בכתב התביעה שהוגש בגדרי ההליך שבכותרת, טענה העירייה כי על פי רישומיה, בין השנים 1991-1996 החזיקו החברות שבבעלות הנתבע בארבעה חניונים שונים, כדלקמן: חברת ש.א החזיקה מיום 1.3.91 ועד ליום 30.11.93 בחניון בשטח 340 מ"ר ברחוב מונטיפיורי 1 (להלן: "חניון מס' 1"); מיום 1.3.91 ועד ליום 31.3.92 בחניון בשטח 693 מ"ר ברחוב קלישר 25 (להלן: "חניון מס' 2"); מיום 1.3.91 ועד ליום 30.4.93 בחניון בשטח 6,888 מ"ר ברחוב הכובשים 57 (להלן: "חניון מס' 3") ומיום 1.3.91 ועד ליום 30.4.93 בחניון בשטח 7,053 מ"ר ברחוב תרמ"ב 2 (להלן: "חניון מס' 4"). חברת י. סרג' החזיקה מיום 1.5.93 ועד ליום 31.8.94 בחניון מס' 3 ומיום 1.5.93 ועד ליום 31.8.94 בחניון מס' 4. חברת גלדיס החזיקה מיום 1.9.94 ועד ליום 31.7.96 בחניון מס' 3 ומיום 1.9.94 ועד ליום 31.7.96 בחניון מס' 4. בכתב ההגנה כפר הנתבע בגובה החוב וטען, כי חברת ש.א. מעולם לא החזיקה בחניון מס' 2. באשר לחניונים מס' 3 ו-4, הם "חניוני הכרמל", טען הנתבע, כי לאחר שחברת ש.א זכתה במכרז להפעלתם, נדרשה ש.א על ידי העירייה להקצות כ- 120 מקומות חניה ללא תשלום לבעלי דוכנים בשוק הכרמל, השווים בגודלם ל- 2,500 מ"ר. נטען, כי תכתיב נוסף שכפתה העירייה על חברת ש.א היה הקצאת 2,500 מ"ר מתוך חניון מס' 3 לשימוש קואופרטיב "דן" מדי יום ביומו עד השעה 11:00. הנתבע טען עוד, כי למרות שחניוני הכרמל היו למעשה מגרש חניה ציבורי אחד ששטחו עולה על 10,000 מ"ר, המופעל באמצעות זכיין של חברה עירונית הגובה תשלום לפי תעריף שאינו עולה על אגרת חניה מוסדרת, חייבה העירייה את חברת ש.א בגינו כאילו היו אלה שני חניונים פרטיים רגילים ונפרדים. עוד טען הנתבע, כי בניגוד לטענת העיריה, אין כל ממש בטענה שלפיה ניהול החניונים נעשה בדרך של הקמת חברות שונות, אחת אחרי השנייה, כדי להתחמק, כביכול, מתשלום חובות הארנונה. על פי הטענה, כל חברה הוקמה לצורך הגשת מועמדות לזכייה במכרז לחניון ולא מתוך מטרה אחרת. הנתבע טען, כי מאחר שכל העת ניסו להכשילו בזכיות במכרזים, היה חייב להקים חברות חדשות מעת לעת. עוד נטען, כי אין ממש בטענה כי הנתבע עשה שימוש בחברות שלא למטרות כלכליות לגיטימיות וכי החברות כלל לא שילמו ארנונה. בפסק הדין מיום 21.4.06 קיבל בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת צ' ברון) את התביעה וקבע, כי הנתבע "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו", וכי בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות "כדי להתחמק מנושים במקרה של כשלון עסקי". על-כן, ולאור העובדה שהחברות הן חברות פרטיות, שהנתבע היה המנהל הרשום ובעל המניות העיקרי שלהן, פסק בית המשפט כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הארנונה שהוטלו על החברות. אולם, נפסק, כי אשתו של הנתבע לא נטלה חלק פעיל בניהול החברות ולא הייתה מעורבת בעסקיהן, ולכן התביעה נגדה נדחתה. הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין ובו טען, כי פסק הדין של בית המשפט שגוי משני טעמים. ראשית, מפני שלגישתו חובן של החברות לא הוכח. שנית, מפני שלשיטתו לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל את חובות החברות, אם ישנם כאלה, על כתפי בעל המניות שלהן. באשר להוכחת החוב, טען הנתבע, כי העדה מטעם העירייה, הגב' אדריאנה צירקוס, אשר שימשה כרכזת אכיפה באגף לגביית ארנונה בעירייה, הסתמכה על בדיקה במחשב וכי אין די בעדותה כדי להוכיח את גובה החובות, כדי להצביע על השטח שלגביו הוטלו וכדי ללמד כי החובות לא שולמו בעבר. הנתבע טען עוד, כי היה על בית המשפט להתייחס לגובה החוב המדויק ולהבהיר בפסק הדין מהם הסכומים שעל החברות לשלם ומהם הסכומים ששולמו על ידן בעבר. באשר להרמת המסך, טען הנתבע, כי בית המשפט מיהר להשתמש בכלי החריג של הרמת מסך כלפי בעל מניות ועשה זאת בקלות יתירה ובפסק דין קצר שאינו מנומק. לטענת הנתבע, בית המשפט החיל את חוק החברות, תשנ"ט-1999 בעניינו, אף שפסק הדין עוסק בחיובים שהתגבשו מספר שנים טרם חקיקתו. עוד טען הנתבע, כי לא הוכח שהתכוון להקים רצף של חברות ולהשתמט מתשלום ארנונה, או כי הישות המשפטית הנפרדת של החברות נועדה לחמוק מאימת הדין. חברת גלדיס, למשל, הוקמה כדי להפעיל חניונים במועצה האזורית גן רווה, ורק לאחר כשנתיים וחצי החלה לפעול גם בשטח העירייה, כשהיא מחליפה את חברת סרג'. לטענת הנתבע, הסיבה להקמת שלוש חברות הייתה כי לכל אורך שנות עבודתו הוכשל במכרזים על-ידי "גורמים אינטרסנטיים", וכדי להימנע מהתנכלות זו חייב היה להקים חברה חדשה כדי שיהיה לו סיכוי לזכות במכרז. הנתבע טען עוד, כי לא הוכח ערבוב נכסים או ערבוב זכויות בין החברות לבין עצמן או בינן לבין הנתבע. על פי הטענה, רק כאשר הסתיימה תקופת מכרז אחד היה ניגש באמצעות חברה חדשה למכרז חדש. הקמת החברות, כך טען הנתבע, נבעה מצורך עסקי לגיטימי, בעוד שבית המשפט ביסס את מסקנתו על הצהרה של הנתבע לפיה הוא קיבל את כל ההחלטות בחברות - עובדה המעידה לגישתו דווקא על אחריות כלפי החברות ולא על ניצול לרעה. לבסוף, טען הנתבע, כי בבעלותו חברה נוספת, היא חברת בריטניה ייעוץ והשקעות בע"מ, שהפעילה חניונים בין השנים 1997-2003 ושילמה את מיסי הארנונה כסדרם. על פי הטענה, אם הנתבע היה חפץ להימנע מתשלומי ארנונה היה עושה זאת גם בחברה זו, שחובות הארנונה שצברה ושילמה עולים על החובות נשוא התובענה, כך לטענת הנתבע. העירייה טענה, מצדה, כי יש לדחות את טענות הנתבע על שני ראשיהן. באשר להוכחת החוב, טענה העירייה, כי חובות החברות הוכחו בפסקי דין חלוטים והם אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת. נטען, כי טענות הנתבע כנגד חובות אלו מהוות ניסיון לעקוף את המסלול הקבוע בחוק ואת המועדים שנקבעו בו לערעור על שומת הארנונה ועל פסק הדין החלוט. באשר להרמת המסך, טענה העירייה, כי הנתבע עשה שימוש בחברות לשם הפרת הוראות החוק המחייבות תשלום ארנונה. נטען, כי הנתבע ידע בעת הקמת החברות ובעת ההתמודדות במכרזים, כי הוא אינו מתכוון לשלם את חובות הארנונה. על פי הטענה, התנהגות הנתבע עולה כדי ניסיון לסכל את כוונת הדין, הונאת נושים והברחת נכסים אל בעלי המניות, ולכן מצדיקה הרמת מסך. העירייה טענה עוד, כי הבעלות בשלוש החברות הייתה זהה, עיסוקן היה זהה ומיקומן היה באותו מען - לכן לא הייתה הפרדה ממשית בין החברות השונות. נטען עוד, כי הנתבע לקח סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברות לפרוע את חובותיהן וכי ניהל את עסקי החברות תוך התחשבות בטובתו ולא בטובתן. הדפוס של הקמת החברות וסגירתן נעשה כדרך "לגלגל חובות", כך טענה העירייה, ובמטרה להתחמק מהחובות שהוטלו על החברות כדין. ביום 23.3.11 קיבל בית המשפט העליון (מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת כב' השופט נ' הנדל וכב' השופט ע' פוגלמן) את הערעור, ביטל את פסק הדין והורה על החזרת הדיון לבית המשפט כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך (ע"א 4403/06). בית המשפט העליון פסק, כי מקריאת פסק דינו של בית המשפט קמא לא ברור אם אכן הוכחה במקרה זה עילה המצדיקה הרמת מסך, ובלשונו: "בית המשפט קמא פסק כי המערער הקים את שלוש החברות כדי שבמקרה של כישלון עסקי - נושיו לא יפנו אליו ישירות. אולם אמירה זו כשלעצמה משקפת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, העומד בבסיס הקמת החברה; הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה. על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה - אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה.... ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות. נדמה שבענייננו ניתן להוסיף ולומר כי אין זה ברור מאליו שהקמת מספר חברות יצרה חובות גבוהים יותר או פגעה בעירייה. לפיכך אף אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן, רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן. בשל קושי זה חוקק בשנת 2004 סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה. מנגנון זה, שאף הוא כולל גבולות משל עצמו, עשוי אולי לפתור את הקושי שניצב בפני העיריות בבואן לגבות ארנונה, אלא שתיקון החוק אינו חל בענייננו... המשיבה מעלה היום טענות עובדתיות רבות המצדיקות, לשיטתה, את הרמת המסך. כך למשל טוענת המשיבה כי המערער לא שמר על הפרדה בין נכסיו הפרטיים לבין נכסי החברה, וכי רכש לילדיו דירות מכספי החברה. המערער מעלה גם הוא טענות שבירורן צריך להיעשות בערכאה הדיונית, וטוען, למשל, כי הקים את החברות מתוך מטרת עסקית לגיטימית ולא כדי להתחמק מתשלום חובות. טענות עובדתיות אלה, שניתן להניח כי ההכרעה בהן עשויה להשפיע על תוצאת פסק הדין, לא הוכרעו על ידי בית המשפט קמא ואין בידינו להכריע בהן בערכאה זו. אשר-על-כן, סבורים אנו כי יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידון בטענות אלה ויכריע בהן. (ההדגשות שלי - מ' א' ג')." בכל הנוגע לשאלת הוכחת החוב שהוטל על החברות, קבע בית המשפט העליון, כי טענותיו של הנתבע מופנות כלפי הכרעתו של בית המשפט קמא בנוגע למהימנות הראיות ולמשקל שיש לתת להן וכידוע, בית המשפט שלערעור יתערב בקביעות אלה רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. עם זאת, קבע בית המשפט העליון, כי במקרה זה נראה כי יש קושי בכך שבית המשפט לא קבע כל ממצא עובדתי מפורש בנוגע לגובה החוב המוטל על החברות וכי אף אם בחר בית המשפט לקבל את כל טענות העירייה בנוגע לגובה חובות הארנונה הנטענים - אין הדבר מפורט או מנומק בפסק הדין. בית המשפט ציין, כי נראה שכוונת בית המשפט הייתה כי הסכומים יקבעו לפי פסקי הדין שניתנו בהליכי סדר הדין המקוצר, וכי חיובים אלה יוטלו במלואם על הנתבע, ואולם אם אכן כך הדבר - ראוי כי תעשה גם בעניין זה קביעה ברורה. לאור כל האמור, הורה בית המשפט העליון, כך: "אשר-על-כן הייתי מציע כי פסק הדין נשוא הערעור יבוטל, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך, ובמידת הצורך ישמע ראיות לעניין זה. אם תיוותר ההחלטה להרים את מסך ההתאגדות בעינה, יוסיף בית המשפט גם קביעה מנומקת באשר לתקפות גובה החוב." בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, השאלה שתדון להלן הנה האם יש הצדקה במקרה נשוא ענייננו להרים את מסך ההתאגדות מעל החברות ולהטיל את חובות הארנונה שצברו על הנתבע, כבעל מניות בהן. רק ככל שהתשובה לשאלה זו תהא בחיוב, אדרש לטענות הנתבע בדבר תקפות גובה החוב. 2. טענות הצדדים העירייה טוענת, כי הקמת החברות על ידי הנתבע נעשתה בתזמון כזה, שכאשר חברה אחת נסגרה, מיד קמה חברה חדשה, שלה הועברה פעילות החברה שנסגרה. על פי הטענה, הקמת חברות שונות באופן רציף, כולן לשם אותה מטרה והיא ניהול חניונים, נועדה, בין היתר, להתחמק מתשלום חובות על פי דין המגיעים לעירייה. לטענת העירייה, התנהלות כאמור מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות בעילת תרמית ושימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. העירייה טוענת עוד, כי אין כל הצדקה לא לשלם ארנונה מהיום הראשון לתפיסת החזקה, כאשר בזמן הזה יתר התשלומים לנושים האחרים משולמים באופן סדיר, אלא אם כן ישנה כוונת מכוון להונות את העירייה. על פי הטענה, הימנעותו של הנתבע מלשלם את תשלומי הארנונה השוטפים לעירייה אפשרה לו להפנות משאבים כספיים ליתר הנושים של החברות, ובכללם עובדים, ספקים, חברת חשמל וכיו"ב, ובכך להמשיך ולנהל את עסקיו באין מפריע. נטען, כי לא ניתן להסביר את אי התשלום לעירייה בשל קשיים כלכליים שאליהן נקלעו החברות, שכן וודאי שהחברות לא נמצאו בקשיים כלכלייים כבר ביום הראשון להיווסדן וכי התנהלות הנתבע, הבוחר אילו חובות לפרוע ומאילו להתעלם, מהווה התנהגות פסולה, אשר וודאי כי אין לומר שעולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. הנתבע טוען, כי לאורך השנים גורמים אינטרסנטים ביקשו להכשילו בזכייה במרכזים להפעלת חניונים, כאשר בכל אותה עת דלף מידע מהמערכת של העירייה עצמה בשלב הגשת ההצעות למכרזים. בשל כך, לטענתו, הוא נאלץ להקים חברה חדשה או לגשת למכרז באמצעות חברה שפעלה באזור אחר ולפיכך לא הייתה מזוהה עמו. לאור האמור, טוען הנתבע, כי הקמת החברות הייתה בבחינת צעד עסקי סביר ולגיטימי. הנתבע טוען עוד, כי כלל לא הוכח שהוא התכוון להקים רצף של חברות ולהשתמט מתשלום ארנונה, או כי הישות המשפטית הנפרדת של החברות נועדה לחמוק מאימת הדין. נטען, כי גם לא הוכח ערבוב נכסים או ערבוב זכויות בין החברות לבין עצמן או בינן לבין הנתבע. לטענת הנתבע, הקמת החברות נבעה מצורך עסקי לגיטימי ולאורך כל השנים שבהן החברות הפעילו את החניונים, הוא נאלץ להזרים מכיסו כספים רבים, על מנת שניתן יהיה להמשיך להפעיל את החניונים ומתוך תקווה שהעסק יעלה על דרך המלך. לטענת הנתבע, בשל התככים והשחיתויות של הגורמים שפעלו בתחום, לא עלה הדבר בידו ונגרמו לו נזקים כספיים כבדים, כאשר כל חסכונות חייו נעלמו כלא היו. 3. הרמת מסך - המסגרת הנורמטיבית א. הרמת מסך - העיקרון הכללי חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה, המתיישבות עם אופייה וטבעה כגוף מואגד (ראו, היום, סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") ובעבר סעיף 22 לפקודת החברות. כן ראו ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353 (1992) (להלן: "עניין מוברמן"); רע"א 46/94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) (1996)). הגדרת החוק עונה רק חלקית לשאלה מהי חברה במובן הכלכלי. במאמר מרכזי על מהות החברה תוארה החברה כמסגרת לארגון פעילות כלכלית, שאינה ניתנת לביצוע באמצעות חוזים (ראו: Ronald H. Coase, The Nature of the Firm, 4 Economica 386 (1937), reprinted in Ronald H. Coase, The Firm, the Market and the Law (1998)). ד"ר עמיר ליכט במאמרו: "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?", תאגידים ב/3, 65 (2005, להלן: ליכט, הרמת מסך) מבהיר כי: "התאגיד הוא טכנולוגיה משפטית - דרך לביצוע פעולות אשר הגשמתן בכלים משפטיים אחרים מסורבלת יותר, יקרה יותר, או בלתי-אפשרית...". להגדרה זו יש חשיבות לעניין הרמת המסך. בהתאם לעקרון יסוד זה, לחברה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית מישויותיהם המשפטיות של בעליה ושל חברות הקשורות אליה. לפיכך, על דרך הכלל, קיים "חיץ" בין החברה לבין בעלי מניותיה וקיים "מסך" המפריד בין תכונותיה של החברה לבין התכונות של בעלי מניותיה. הרמת מסך ההתאגדות פועלת באופן מנוגד ומטרתה העמסת חובותיו של התאגיד על כתפי בעלי המניות או שחקנים אחרים בפירמה (לניתוח כלכלי מפורט של האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ראו: אוריאל פרוקצ'יה, "תאגידים", בתוך: הגישה הכלכלית למשפט, 774 ואילך (אוריאל פרוקצ'יה עורך, תשע"ב-2012, להלן: פרוקצ'יה, הגישה הכלכלית). כיון שהרמת מסך פועלת לביטול החיץ של האישיות המשפטית, הרי שעיקר מהותה של האישיות המשפטית מבחינה כלכלית הוא האחריות המוגבלת הקובעת שלא ניתן להעמיס את חובות התאגיד על בעלי המניות בשעת חדלות פרעון. על פי עיקרון זה, אין בעלי המניות חבים בחובות החברה מעבר לסכום שהשקיעו בה (ראו ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116 (2003) (להלן: עניין ויטלי קריספי). עם זאת, מערכת המשפט הכירה בכך, כי קיומה של אישיות משפטית שאינה טבעית פותחת פתח לניצול לרעה בידי פרטים אופורטוניסטיים, העלולים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטלו על עצמם. פרוקצ'יה, הגישה הכלכלית, עומד על כך בעמ' 775: "היותו של התאגיד אישיות משפטית נבדלת ויכולתם של בעלי המניות להסתתר מאחורי סינרה של הדוקטרינה של אחריות מוגבלת יוצרים בעיית מדיניות התובעת פתרון.. אחת התובנות הכלכליות הבסיסיות ביותר מורה לנו כי כל פעילות כלכלית צריכה "לשאת את משקל גופה", כלומר, לא להעמיס "השפעות חיצוניות שליליות" (negative externalities) על צדדים שלישיים.. והנה האחריות המוגבלת, העומדת ביסוד רעיון התאגיד, מאפשרת לבעלי המניות ליהנות מרווחי העסק כשהשמש זורחת, אך להחצין לנושי העסק את חובותיו ביום סגריר. קיים חשש אפוא כי הדבר עלול לספק להם תמריץ לנקוט דרכי פעולה לא יעילות, כלומר כאלה שהעלות החברתית שלהן עולה על התועלת החברתית." לכן, בצד התפתחותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, התפתחה גם הדוקטרינה של הרמת מסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. ליכט, הרמת מסך, שהגדיר את החברה כטכניקה משפטית, מבהיר, כי יש לשמר טכניקה זו רק כאשר היא רצויה מבחינה חברתית (עמ' 68): "קיומה של טכנולוגיה משפטית זו [התאגיד] רצוי מבחינה חברתית ולכן על קובעי הדין, המחוקק ובתי המשפט, לדבוק ברעיון האישיות המשפטית של התאגיד.. [עם זאת] גם בתאגיד ניתן להשתמש באופן מזיק, הסותר עקרונות יסוד חברתיים. כללי המשחק החברתי, שהמשפט נותן להם תוקף, יכולים להגביל את הנסיבות שבהן יוכר תוקפו של רעיון התאגיד כאישיות משפטית. או אז ייוותרו בשדה המשחק אותם שחקנים שהדין אינו תנאי לקיומם, דהיינו, בני אדם יחידים. זוהי הרמת מסך". והוסיף ד"ר עלי בוקשפן, "הרמת מסך מעל הרמת המסך: ההצגה צריכה להימשך והשחקנים צריכים להיראות", תאגידים ב/3 92, 93 (2005): "מעצם טבעם, לחברה ולפועלים מטעמה יש תמריץ כלכלי אינהרנטי להחצין סיכונים על קהילות שונות הקשורות בחברה. מסיבה זו מובן הצורך בקיומה של "דוקטרינת שסתום" אשר תסדיר במישרין את השימוש הלגיטימי בחברה כבעלת אישיות ואחריות משפטית נפרדת ועצמאית. ככזו, הרמת המסך קובעת את גבולותיה של החברה כפיקציה משפטית ונוגעת ברקמה העדינה, המשמעותית והטעונה ביותר בדיני החברות, זו המשליכה על היקף אחריותה העסקית והחברתית של החברה ועל היקף אחריותם האישית של אלו המשקיעים ופועלים במסגרתה". משמעותה של הרמת מסך, ככלל, היא הרחבה של מעגל היריבויות: על פי העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת, יריבותם של נושי החברה מצטמצמת ליריבות עם החברה עצמה בלבד. הרמת המסך, לעומת זאת, יוצרת יריבות גם בין הנושים לבין בעלי המניות של החברה. כאשר מרים בית-המשפט את מסך ההתאגדות, הוא יוצר יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי המניות, על מנת לשרת את האינטרס של הנושים להיפרע את מלוא החובות כלפיהם (ראו: אוריאל פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט יז', 167 (תשנ"ב). הרחבת מעגל היריבויות יכולה לפעול גם לטובתה של החברה עצמה, כאשר זו מבקשת את הרמת המסך על מנת למצוא את הנושה אחראי אישית כלפי בעלי המניות של החברה (ראו אירית חביב-סגל, דיני חברות (2007) (להלן: חביב-סגל, דיני חברות), 281). ניתן לומר, אם כן, כי בהתאם לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קיימת הפרדה בין "כיס העושר" של החברה לבין "כיסי העושר" של הפרטים המשקיעים בה, כך שכל אחד מהם מהווה מקור נפרד לפירעון התחייבויות. מכאן, שכאשר יוצרת חברה התחייבות במהלך פעילותה העסקית, הרי שכיס העושר שלה, ושלה בלבד, הוא הכפוף לפירעון התחייבויות אלו. היריבות היחידה המתקיימת היא היריבות שבין החברה לבין הנושה. הרמת המסך, לעומת זאת, מאפשרת לבית המשפט להתעלם מקיומו של מסך ההתאגדות, וכך לכפוף את גם את כיסי העושר של בעלי המניות להתחייבויותיה של החברה. עם הרמת המסך, מתווספת יריבות נוספת אל היריבות המקורית, היא היריבות שבין הנושה לבין בעלי המניות של החברה (ראו חביב-סגל, דיני חברות, 282). יוער, כי יש להבחין בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמן (צפון) בע"מ (ניתן ביום 20.10.09); ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (ניתן ביום 23.2.10)). בעוד שאחריות אישית מקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה. ב. התפתחות ההסדר המשפטי של הרמת מסך ניתן לפתוח ולומר כי מאז ומתמיד נקבע שהסעד של הרמת מסך הוא סעד מרחיק לכת. בראש ובראשונה משום שמדובר בשינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות בידי בית המשפט. כפי שמציין ליכט, הרמת מסך (בעמ' 70): "בין הצדדים הישירים לסכסוך עשויה הרמת מסך לסכל ציפיות לגיטימיות. הדבר חריף במיוחד כאשר הרמת מסך משמשת להטלת חובות התאגיד על בעלי מניות. ההשלכות החמורות יותר נובעות מן ההשפעות החיצוניות של ביצוע הרמת מסך מעבר לנסיבותיו של המקרה המסויים. ביטול ההפרדה בין נכסי התאגיד וחובותיו לבין נכסי החברים מערער את יציבות המוסד המשפטי של התאגיד באופן כללי. ככל שמדובר בסיכון אקראי שאינו ניתן לחיזוי, זהו מקור של אי-ודאות הפוגעת ביכולתם של צדדים לאמוד כראוי סיכונים עסקיים." היו מספר שלבים בהתפתחות הדוקטרינה של הרמת מסך, אולם תמיד הדגישו בתי המשפט, כפי שאראה בהמשך, כי מדובר בצעד חריג. מקובל לחלק את השלבים בהתפתחותו של ההסדר המשפטי של הרמת מסך בדין ובפסיקה לשלושה שלבים: השלב הראשון, החל על ענייננו, כולל את התקופה שקדמה לחקיקת חוק החברות, שבמהלכה נקטו בתי המשפט זהירות יתרה בהרמת מסך; השלב השני, כולל את התקופה שלאחר חקיקתו של חוק החברות ולפני תיקון מס' 3, שבמהלכה נקטו בתי המשפט נכונות רבה יותר - ויש שיאמרו - מרחיקת לכת - להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות והמנהלים; השלב השלישי, כולל את התקופה שלאחר התיקון, אשר צמצם את המקרים בהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות (ראו חביב-סגל, דיני חברות, 281-325. לעמדה שונה ראו ליכט, הרמת מסך, שאינו סבור כי קיימים בין השלבים השונים הבדלים עקרוניים). בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (2005) (להלן: עניין דלתות חמדיה), מגדיר כב' השופט א' רובינשטיין את דיני הרמת מסך כתחום שבו נע המשפט הישראלי כמטוטלת (שם, בפסקה 9(ה)): "המטוטלת בו נעה אנה ואנה - כדי לאזן בין תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד מזה, והחשש למעשים שלא כדין תחת הכסות התאגידית מזה." חביב-סגל, דיני חברות, 287-288 מבהירה, כי תנודתה של מערכת המשפט מן הגישה המחמירה לגישה המקלה בהרמת מסך, וחזרה לגישה המחמירה מבטאת את התלבטותה של מערכת המשפט בין שני עקרונות יסוד של השיטה המשפטית: מן העבר האחד, עומד עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, המבטא את רצונה של השיטה לעודד יזמים ליטול סיכונים עסקיים. מן העבר האחר, עומד העיקרון שלפיו: "חוזים יש לקיים", כך שבית המשפט מבקש למנוע מצבים שבהם מנצלים היזמים את ההפרדה בין "כיס העושר" של החברה לבין כיסיהם הפרטיים, על מנת להתחמק מקיום התחייבויות שנטלו על עצמם בשמה של החברה. מאחר שלא ניתן לוותר ולהתפשר על אף אחד משני עקרונות יסוד אלה, הרי שכל אימת שמערכת המשפט נעה לעבר ההגנה על העיקרון האחד - גובר החשש מפני אובדנו של העיקרון המתחרה, ועימו גוברים הלחצים לנוע אל צידה ההפוך של המטוטלת. כאמור, בשלב הראשון, לפני חקיקתו של חוק החברות, התפתח ההסדר של הרמת המסך בחקיקה השיפוטית. נטיית בתי המשפט הייתה להרים את מסך ההתאגדות רק כאשר ההכרה בהתאגדות תוביל לתוצאות בלתי צודקות ובלתי רצויות שאינן תואמות את התפיסה המכירה בעצמאות אישיותה של החברה. הרמת מסך כלפי בעלי מניות נעשתה מנימוקים של עשיית צדק ויושר ושמירה על טובת הציבור, או כאשר החברה שמשה למעשי תרמית או עקיפת חוקים וצוין כי התנהגות בלתי נאותה - השקולה כנגד תרמית - היא זו אשר מטרתה ניצול עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלא למטרות כלכליות מסחריות טהורות, אלא כדי לזכות ביתרונות לא הוגנים. ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי נמוך ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה והתערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבו לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם, הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות (ראו ע"א 494/70 נירנברג נ' נירנברג, פ"ד כח(1) 185, 190 (1971); ע"א 478/74 נהר בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 706, 712 (1976); ע"א 69/84 שפר נ' בונה, פ"ד מ(2) 645, 655 (1986); ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857 (1990); עניין מוברמן, 360; רע"א 510/00 רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פד"י נד(2) 712, 717 (2000); עניין דלתות חמדיה, בפסקה 9(ה); חביב-סגל, דיני חברות, 288-289). המערכת השיפוטית נקטה זהירות בשימושה במבחן העמום של שימוש לרעה במסך ההתאגדות ונמנעה מלהיענות לתביעותיהם של נושי חברות, אשר ביקשו להרים את המסך רק משום שאינטרס ההסתמכות שלהם נפגע, כתוצאה מהפרדתה של האישיות המשפטית מבעליה או עקב האחריות המוגבלת של בעלי החברה. בצד החלתו של מבחן השימוש לרעה, חזרה ההלכה הפסוקה והדגישה את הזהירות שעל בית המשפט לנקוט כל אימת שהוא דן בהרמת מסך, על מנת "שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו" (כב' השופט י' טירקל בע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי, פ"ד נ(2) 27 (1996). ראו גם הסקירה בעניין דלתות חמדיה, פסקה 9(ה) לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; חביב-סגל, דיני חברות, 288-289). בצדו של מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות, החילו בתי המשפט תפישות מדיני השליחות על מנת לייחס פעולות של החברה לבעליה, ולהיפך. באותם מקרים, כאשר לא התקיימה הפרדה ממשית בין החברה לבין בעליה, והאחרונים לא התירו לה לפעול כישות עצמאית הפועלת למקסום רווחיה, ראה בית המשפט בחברה מעין שלוח של בעליה ועל פי תפישות של שליחות, ייחס את חיובי החברה לבעליה (חביב-סגל, דיני חברות, 290). בשלב השני, כאמור, עוגן ההסדר של הרמת מסך בחוק החברות, אשר נתן ביטוי למגמות שכבר קנו להן שביתה ועיגן בסעיף 6 את תורת הרמת המסך כלפי בעלי מניות ובסעיף 54(ב) כלפי יחידי האורגנים בחברה (המוגדרים בסעיף 46). עיון בעילות להרמת מסך שהיו קבועות בחוק החברות עובר לתיקון מס' 3 מלמד כי המחוקק ביקש להותיר בידי בית המשפט "גמישות שיפוטית מירבית בהחלת דוקטרינת הרמת המסך" (ראו ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (2009) (להלן עניין אפרוחי הצפון), בפסקאות 66-65 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה) וכי חלק מאותן עילות היה כרוך בהרחבה ניכרת של ההסדר הישן (ראו חביב-סגל, דיני חברות, 288-290; דברי ההסבר לסעיף 8 בהצעת חוק החברות, שנ"ו - 1995, ה"ח 2, 12). כך, נוספו עילות מלבד תרמית, הן בהוראת הסל שבסעיף 6(ב), המאפשרת לבית המשפט לעשות שימוש בדוקטרינה של הרמת מסך במקום ש"בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן" והן בפירוט שבסעיף 6(ג); כאשר השימוש באישיות המשפטית של החברה נועד לסכל כוונת כל דין או להונות או לקפח אדם (סעיף 6(ג)(1)), או לחלופין, במצב בו בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה וכי היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולת החברה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(ג)(2)). בשלב השני, ובדומה לשלב הראשון, גילו בתי המשפט נכונות כמעט מוחלטת להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על בעלי מניות בכל המקרים שבהם עשו בעלי המניות או המנהלים פעולות הגובלות בתרמית, כאשר בדרך כלל התמצתה כוונת המרמה בניסיון להתחמק מפירעון חובות וכן כאשר דובר בחברות שנעדרו כל תשתית כלכלית או עסקית שהיא (ראו רע"א 6039/04 אורי פזלשטיין נ' דוד עובדיה (2005)). לצד זאת, עשו בתי המשפט שימוש נרחב בעילה שבסעיף 6(ג)(2) לחוק, שבה היה טמון עיקר חידושו של החוק. כך, למשל, שימש הסעיף להרמת מסך במקרים של מימון דק (ראו עניין ויטלי קריספי; עניין דלתות חמדיה; עניין אפרוחי הצפון). עוד שימש הסעיף במצבים שבהם בעלי מניות ומנהלים חתמו על שיקים של החברה, כאשר הם היו מודעים לקיומם של קשיים פיננסיים בחברה שלא יאפשרו את פירעון השיקים (ראו עניין דלתות חמדיה). בנוסף, שימש הסעיף על מנת להרים את מסך ההתאגדות מעל "מקימי חברות סדרתיים", הנוהגים להקים חברות חדשות לבקרים, כאשר אין להם כל כוונה לקיים עסקים ממשיים באף אחת מהן ועל מנת להטיל אחריות אישית על מנהלים ובעלי מניות של חברות אשר נמצאו בקשיים פיננסיים ואשר מתוך ניסיונות נואשים להציל את העסק, המשיכו להתקשר עם ספקים, מבלי לגלות להם על קשייה הפיננסים של החברה (ראו חביב-סגל, דיני חברות, 296-297). נוסחו של סעיף 6 לחוק החברות טרם שינויו במסגרת תיקון מס' 3 זכה לביקורת רבה והיו שטענו כי הוא יצר הרתעה מפני נקיטת יוזמות וניהול על ידי אורגנים בחברה מתוך החשש שתוטל עליהם אחריות אישית (ראו יוסף גרוס, חוק החברות החדש (1999), 47; אירית חביב-סגל "חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005: רפורמה חקיקתית בדיני החברות" תאגידים ב/3 12, 20 (2005); עניין דלתות חמדיה, בפסקאות 9(ח)-(י"א); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (2010) (להלן: עניין נשאשיבי), בפסקה 76 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). ואכן, בשנת 2005 נחקק תיקון מס' 3, אשר בכל הנוגע לדוקטרינה של הרמת מסך, צמצם את המקרים בהם ניתן יהיה לעשות שימוש בדוקטרינה זו לרשימה סגורה של מקרים. על המגמה לצמצום השימוש באפשרות של הרמת מסך, ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתקן: "סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מידי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם יוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק ויעיל לעשות כן..." (ראו דברי ההסבר להצעת חוק החברות (תיקון) תשס"ב-2002, ה"ח תשס"ב 3132, 639; כן ראו עניין דלתות חמדיה, פסקאות 9(ה)-(ט) לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; עניין נשאשיבי, פסקאות 76-77). בשלב השלישי, לאחר תיקון מס' 3, העילה להרמת מסך, מקום בו מצא בית המשפט כי בנסיבות הענין הדבר "צודק ונכון", שוב לא עומדת כעילה עצמאית לבדה, אלא נדרש, בנוסף, כי יתקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6, קרי, שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, קובע סעיף 6 לאחר התיקון, כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד (ראו עניין אפרוחי הצפון, בפסקאות 70-69 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; חביב-סגל, חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005: רפורמה חקיקתית בדיני החברות, לעיל, 11-21). כמו כן, נוספה בסעיף 6 לחוק החברות דרישה ליסוד נפשי, לפיו נדרשת מודעות של בעל המניות, כאשר גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות אך הימנעות מלבררם, ייחשבו למודעות, למעט אם מדובר ברשלנות בלבד. כן נקבע, כי בית המשפט יתחשב באחוז אחזקותיו של בעל המניות ובמילוי חובותיו כלפי החברה בהתאם לסעיפים 192 ו-193 לחוק החברות ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה (ראו עניין דלתות חמדיה, בפיסקה י"א; עניין נשאשיבי בפסקה 78 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר; חביב-סגל, דיני חברות, 320). לסיכום ניתן לעמוד על שלושה עיקרים העומדים בבסיס הדוקטרינה של הרמת מסך (בדגשים שונים לאורך התקופות). ראשית, כפי שציינתי, תמיד הבהירו בתי המשפט כי הרמת מסך הינה צעד קיצוני שיש להיזהר בומולעשות בו שימוש רק במצבים חריגים (ראו עניין מוברמן, 360; עניין אפרוחי הצפון, פסקאות 65-66; רע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (2013) (להלן: עניין רונן). נאמר, כי סעד זה "יוצר 'שינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות בידי בית המשפט' ובכך הוא עלול ליצור מצב שיש בו כדי לסכל את הציפיות הלגיטימיות של הצדדים הישירים לסכסוך ואף לערער את 'יציבות המוסד המשפטי של התאגיד באופן כללי'" (ראו עניין נשאשיבי, בפסקה 74 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). שנית, הרמת מסך בבסיסה מותנית בכך שנעשה שימוש לרעה בתאגיד, שבעל השליטה השתמש בתאגיד למטרות זרות שהביאו להונאה, קיפוח או חוסר צדק כלפי צדדים שלישיים, שהרי שימוש לגיטימי בתאגיד הוא שעומד בבסיס הדוקטרינה של האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת אחריות: "רק מי שהוכח לגביו כי הוא עצמו השתמש באישיות המשפטית הנפרדת באופן פסול, ראוי שיעמוד בפני הסיכון כי תיקבע לגביו יריבות עם בעל-דינה של החברה". (ליכט, הרמת מסך, 72). הבעייתיות בהגדרת שימוש לרעה ועמימות המונח הם העומדים בבסיס ההתנגדות והבעייתיות של מוסד זה. לבסוף, יש לזכור כי טענה בדבר קיומה של עילה להרמת מסך מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת לשם כך (ראו רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין בע"מ (2005); עניין רונן). ג. הבסיס הרעיוני להצדקת האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת אחריות בחברות פרטיות קטנות לעיל דנתי בכלל הנוגע להרמת מסך. אולם, המקרה שלפניי מעורר שאלה נוספת שיש לדון בה והיא ההצדקה הכלכלית והבסיס הרעיוני לאפשר התאגדות והגבלת אחריות במקרים של חברה פרטית בעלת בעל מניות אחד או מספר מצומצם של בעלי מניות, כאשר החברה עוסקת בפעילות מצומצמת. במקרים אלו, כפי שאפרט, קשה יותר להצדיק מבחינה כלכלית את האישיות המשפטית הנפרדת, וכפועל יוצא, ככלל, קל יותר להצדיק הרמת מסך. כפי שמציין פרוקצ'יה, הגישה הכלכלית (עמ' 775): "האחריות המוגבלת איננה חוק טבע. גם כאשר הדין קובע אותה כברירת מחדל, כמו בדיני החברות, אין זה בלתי שכיח להתנות נגדה". ואכן, כאשר מדובר בנושים רצוניים, פעמים רבות מחייב הנושה את בעלי המניות לחתום על ערבות אישית לחובות החברה. ברירת המחדל בדיני החברות היא אחריות מוגבלת, היינו הטלת חלק מהנטל במקרים של חדלות פירעון על הנושים. ברירת המחדל נקבעת על ידי המחוקק בניסיון לקבוע מה שצדדים היו מסכימים עליו בעולם היפותטי של מידע מלא וללא עלויות עסקה. פרוקצ'יה, הגישה הכלכלית, טוען, כי ברירת המחדל צריכה להשתנות לפי גודל הפירמה ואופי פעילותה. אני סבורה כי אכן יש לאמץ מסקנה זו, היפה לענייננו. בעמ' 776 מבהיר פרופ' פרוקצ'יה את הדברים: "בחברה ציבורית, כאשר בעלי המניות הם המשקיעים במניותיה ואילו הנושים הם בדרך כלל מוסדות פיננסיים גדולים, ברור לגמרי שהחוזה ההיפותטי שהצדדים היו כורתים היה מאמץ את ברירת המחדל של אחריות מוגבלת. מדוע? ויתור על אחריות מוגבלת היה מטיל על המשקיעים מקרב הציבור סיכונים אדירים. כל חדלות פירעון של חברה שמניותיה כלולות בתיק ההשקעה שלהם הייתה גוזרת חדלות פירעון גם עליהם, כמי שערבים לחובותיה, וחובות אלה היו יכולים להיערם בממדים אסטרונומיים..". פרופ' פרוקצ'יה ממשיך ומבהיר את הפרמיה שהיו נאלצים לשלם כדי להתגבר עם סיכונים אלו. כן מדגיש כי מנגד המוסדות הפיננסיים מלווים למספר רב של תאגידים ומפזרים את הנזק בשל חדלות פירעון. במצב דברים זה, משטר משפטי של אחריות מוגבלת בו נושאים הנושים בחלק מנטל חדלות הפירעון הוא משטר מיטבי. אולם, כאשר מדובר בחברה פרטית קטנה, בעלת פעילות מוגבלת, מרבית הטעמים הללו אינם עומדים. ראשית, המשקיעים הם בדרך כלל אלו המפעילים את החברה, ואם לא, יש להם יכולות פיקוח על החברה. במקרים אלו אין גם משמעות לגיוון ההשקעה. כפי שמציין פרוקצ'יה, הגישה הכלכלית (עמ' 777): "בעל מכולת הרשומה כחברה לא יגוון את השקעתו על ידי רכישת מכבסה, חנות ספרים ובית קפה". מנגד, הגבלת אחריות המשקיעים עלולה להטיל נזק בלתי סביר על הנושים שכן המידע שמקבלים הנושים מצוי כולו בידי בעלי המניות המפעילים את החברה. במקרים אלו, סבור פרופ' פרוקצ'יה, בעולם היפותטי שבו מידע מלא וללא הוצאות עסקה, הכלל שהיה נקבע בחברות כאלו היה הטלת מלוא החוב על בעלי החברה. בפועל, על אף שכלל ברירת המחדל הוא אחיד בחוק, במקרים אלו הנושים הרצוניים מתנים למעשה על הכלל ודורשים ערבות אישית מהבעלים לחובות החברה שכמוה כהיפוך הכלל והרמת מסך. אולם, הבעיה היא, כמו במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בחברות פרטיות קטנות וכאשר מדובר בנושים רצוניים ללא כושר מיקוח (כמו לקוחות פרטיים של החברה), או בנושים בלתי רצוניים. נושים כאלה אינם יכולים להתנות על כלל ברירת המחדל, וכיון שאין הצדקה כלכלית תיאורטית לכלל של הגבלת אחריות, יש נימוק כבד משקל להרים את המסך. עירייה, כמו התובעת במקרה שלפניי, היא נושה לא רצוני כיון שאינה רשאית להתנות מתן שירותים עירוניים ביכולת כלכלית או הפקדת ערבויות אישיות. אכן, התעוררה בעיה של חברות שהיו קמות חדשות לבקרים, מקבלות שירותים עירוניים, נמנעות מתשלום ארנונה ומתפרקות או נזנחות בידי בעליהן מבלי לשלם עבור השירותים שקיבלו. נוצר מצב בו מיסי ארנונה בסכומים נכבדים אינם משולמים על ידי חברות שמפסיקות את פעילותן, מצב המעורר קושי, שכן יש בכך כדי לפגוע פגיעה חמורה בקופת העירייה, הנשענת במידה רבה על תשלומי הארנונה בגין הנכסים שבתחומה. אי תשלום מסי הארנונה פוגע גם בציבור תושבי הרשות המקומית, אשר לטווח הארוך נושאים על גבם את חובותיהן של אותן חברות. בשל החשיבות של גבייתם היעילה של מסי הארנונה והרצון למנוע מצב בו לא מצליחה העירייה להיפרע מחברה שהפסיקה את פעילותה, חוקק בשנת 2004 סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה. אמנם הסעיף לא חל בענייננו אך חשוב להבהיר כי מדובר למעשה בהרמת מסך נקודתית בענייני ארנונה. סעיף 8(ג) הנ"ל קובע: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן ... ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן [א] כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה." סעיף 119א(א) לפקודה קובע: "(1) היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם ... בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראת פסקאות (1) ו-(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה." תכלית הוראת סעיף 119א לפקודה הינה מניעת "הברחת נכסים" או התגברות על "הברחת נכסים" מתאגיד שהתפרק או הפסיק את פעילותו במגמה לחמוק מתשלום מס החל עליו, כאשר הסעיף קובע מעין אפשרות "עקיבה" אחר הנכסים המוברחים לבעל השליטה, על מנת לאפשר לגבות את המס מבעל השליטה. כלומר, גם לפי התיקון לחוק, מדובר בבעל שליטה שנותרו בידיו נכסים וביסוד של שימוש לרעה, הברחת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה כדי להתחמק מתשלום המס. זהו למעשה מקרה פרטי של הרמת מסך, הרמת מסך סטטוטורית. כאמור, החוק אינו חל בענייננו, ומכל מקום, גם לנושה בלתי רצוני אין זכות מוקנית להרמת מסך. מהדברים שאמרתי לעיל, לעניין חברות פרטיות בעלות מספר בעלי מניות מצומצם ופעילות מצומצמת, אין להסיק כי יש להפוך את הכלל כאשר מדובר בחברות מסוג זה. כלל שלא היה מאפשר ליזמים להקים חברה ולהגביל את אחריותם, היה מתמרץ את אותם יזמים להשקיע באפיקים שמרניים ולא לקחת סיכונים עסקיים ביוזמות חדשניות. כיון שאנו רוצים לעודד יזמות וחדשנות ופתיחת אפיקים ונתיבים עסקיים יצרניים חדשים, יש לאפשר את הגבלת האחריות ככלל ברירת המחדל גם בחברות קטנות, אם אכן לקחו על עצמם סיכונים עסקיים סבירים. היינו, עצם העובדה שחברה אינה עומדת בהתחייבויותיה אינה מהווה שימוש לרעה או פגיעה בלתי מוצדקת בצדדים שלישיים. ומבהיר ליכט, הרמת מסך, 76: "בעלי המניות, לרבות בעל השליטה אינם מבטחים של החברה. תכליתן של חברות עסקיות היא ליצור עושר תוך נטילת סיכונים כלכליים. כישלון עסקי והפסד כספי הם תוצאות נורמליות של ניהול עסקים גם כאשר העסק מתנהל בתום לב ובכוונה מלאה לעשיית רווחים. הכרת החברה בכללותה ביתרונות של הפירמה המאוגדת כמסגרת לניהול פרויקטים עסקיים מסוכנים מלמדת על נכונות חברתית לקבל גם את התוצאה שבה ההפסד מוחצן אל נושים תמימים." ליחס בין בעלי המניות לנושים ראו ספרו המקיף של פרופ' עמיר ליכט, דיני אמונאות, חובות האמון בתאגיד ובדין הכללי, 189 (תשע"ג-2013). יש לזכור, כי ישנם גם מצבים שבהם אדם המבצע פעילות עסקית שלא במסגרת חברה לא יעמוד בחיוביו והנטל ייפול על הנושים. לכן, עצם העובדה שהחברה לא עמדה בחיוביה אינה מהווה בסיס להרמת מסך ויש צורך ביסוד נוסף של שימוש לרעה בתאגיד. 4. האם מתקיימת בעניינו עילה להרמת מסך א. הטענה להקמת חברות סדרתית על מנת להתחמק מתשלום ארנונה העירייה טוענת לשיטה בהתנהלות הנתבע, כאשר הקים שלוש חברות אשר עסקו, כולן, בהפעלת חניונים, וזאת, לטענתה, מתוך ניסיון להתנער מתשלום הארנונה. לשיטתה, אין כל הצדקה להקמת שלוש חברות בעלות אופי פעילות זהה, אלא אם כן ישנה כוונת מכוון להונות את העירייה ולהקשות עליה בגביית החוב. הנתבע, מצדו, טוען, כי הקים את החברות מתוך מטרה עסקית לגיטימית, לאור התככים והשחיתויות בתחום החניונים ומערכת הלחצים ו"הקומבינות" בין בעלי תפקידים בחברת הבת של העירייה, חברת נתיבי איילון בע"מ ולאחריה חברת אחוזות החוף בע"מ, לבין "קליקה" סגורה של מפעילי חניונים, עליהם ניצח ראובן גרוס המנוח. בתצהירו, פירט הנתבע את השתלשלות העניינים למן הרגע שהחליט להיכנס לתחום החניונים, שבדיעבד התגלה לו כתחום רווי תככים ושחיתויות. הנתבע הצהיר, כי בשנת 1991, כאשר החל להתעניין בהפעלת חניונים, ניגשה חברה קיימת שבבעלותו, אשר תחום עיסוקה המקורי היה בעיבוד נייר ומוצרי ניילון, למכרזי החניונים מס' 3 ו-4, הם "חניוני הכרמל". הנתבע הבהיר, כי מאחר שהוא לא רצה שחברה אחת תעסוק בכמה ענפים, החליט להקים את חברת ש.א לצורך ניהול החניונים. הנתבע הצהיר, כי בסמוך לאחר רכישת חוברת המכרז ובטרם הגיש הצעה, ראובן גרוס המנוח יצר עמו קשר וניסה לשכנעו שלא להתמודד במכרז ובהמשך, אף שהצעתה של ש.א להפעלת חניונים מס' 3 ו-4 הייתה הגבוהה ביותר, היא לא זכתה במכרז והחברה העירונית הודיעה לה כי ההצעה שהגישה "לא הגיעה לאומדן", כביכול, של המכרז. הנתבע הצהיר, כי מאחר שהמפעילים הוותיקים של נתיבי איילון ואחוזת החוף ניסו להכשילו בזכיות במכרזים, הוא נאלץ להקים חברה חדשה או להשתמש בחברה קיימת אחרת ולא מוכרת, עת ניגש למכרזים הבאים, על מנת שלא יזהו אותו כמציע. וכך הצהיר הנתבע לעניין זה בסעיף 14 לתצהירו: "הניסיון המר במכרז הנ"ל (הכוונה למכרז חניוני הכרמל - מ' א' ג'), עוצמת "הקומבינות" והיקפן, הכל בשיתוף פעולה של נציגי החברה העירונית, אילצו אותי למשנה זהירות כשניגשתי למכרזים הבאים להפעלת חניונים. כך נאלצתי, בלית ברירה, בכל פעם שהסתיימה תקופת מכרז, לגשת למכרז הבא עם חברה אחרת שהקשר שלה אלי לא היה ידוע לגרוס ולחבר מרעיו, והם לא היו יכולים להפעיל עלי את מכבש הלחצים שלהם ולמנוע ממני לגשת למכרז." ובהמשך, בסעיף 19 לתצהירו: "אציין, כי לאורך השנים בהם הפעלתי חניונים של החברה העירונית, מנע ממני גרוס לא אחת באיומים מלגשת למכרזים לחניונים שבהם הוא החזיק. כך הוא גם נהג איתי לפני מכרזים לגבי חניונים של מפעילים אחרים אשר היו מקורבים אליו, חלקם אף אנשי קש שלו." ובחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 19.5.13 בעמ' 6): "ת. אני יכול להראות את השחיתות בהגשת המכרז הראשון שלי של חניוני הכרמל. שאני הגשתי 750 אלף ₪ לשנה ואני הייתי הכי גבוה, אני הייתי הזוכה אך בסוף לא זכיתי, לקחו אותי לישיבה, קודם כל לקח אותי לשיחה טלפונית גרוס שאמר לי לצאת מהענף הזה וזה לא בשבילי. אחרי שזכיתי ולא נתנו היתה ישיבה של נציגים היה נתיבי איילון, עם נציג של נתיבי איילון והסבירו לי אם אני רוצה אני צריך לשלם מיליון ₪ מאחר והאומדן שלהם עומד מיליון ₪ במקום 700 אלף ₪ אז לא הבנתי שום דבר בחניונים, ישבתי מול מוסד עירוני וחשבתי שהם צודקים ואז שכנעו אותי ואמרו לי שאעשה ניסיון לשלושה חודשים ואם לא אחזיר את החניון, חשבתי שיש לי מושג והסכמתי. נכנסתי לשלושה חודשים אחרי שלושה חודשים הפסדתי כסף והחזרתי את החניון. יצא מכרז חדש שנגשתי אליו וידעתי את האמת כמה המכרז שווה, הגשתי 600 אלף ₪ וזכיתי במכרז על אותו חניון, הם רצו להבריח אותי משם או בכוח או שאני אפסיד כסף." לטענת הנתבע, כל חברה הוקמה לצורך הגשת מועמדות לזכייה במכרז לחניון ולאו דווקא בתל-אביב, אולם אף חברה לא השתמשה בזיכיון קודם של קודמתה או נכנסה לנעליה. הנתבע מצביע על כך שחברת גלדיס הוקמה לפני חברת סרג' וזאת לצורך הפעלת חניונים בחוף פלמחים, וכי רק ביום 1.9.94, החלה חברת גלדיס להפעיל את חניון מס' 3. היינו, חברת גלדיס הוקמה כתשעה חודשים לפני חברת סרג', אולם הפעילה חניונים בתל-אביב לאחר חברת סרג'. מכאן, שאין ממש בטענה, כי הנתבע הקים "חברה אחרי חברה", בכדי להתחמק מתשלום ארנונה. עוד הצביע הנתבע על העובדה, שחברת ברטינה ייעוץ והשקעות בע"מ (להלן: חברת ברטינה), אשר הפעילה בין השנים 1997 עד 2003 ארבעה חניונים בתל-אביב, שילמה כדין את כל תשלומי הארנונה בגינם. לטענתו, אילו היה שמץ של אמת או יסוד כלשהו לתיאוריה של העירייה, לפיה הקים, כביכול, רצף של חברות כדי להתחמק מתשלום ארנונה, הרי שכך גם היה נוהג בחניונים שהפעילה חברת ברטינה. אני סבורה, כי בנסיבות שעליהן הצהיר הנתבע, לפיהן גורמים אינטרסנטים ניסו בכל השנים הרלבנטיות להכשילו מלזכות במכרזים, נסיבות אשר לא נסתרו ואף מקבלות חיזוק מפרשת החניונים, הייתה להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי. מכל מקום, וכפי שהעיר בית המשפט העליון, טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה, דווקא, להונות את העירייה ולהתחמק מתשלום ארנונה אינה מובנת מאליה, שכן אין זה ברור מאליו שהקמת מספר חברות יצרה חובות גבוהים יותר או פגעה בעירייה. נכון הוא, כי הקמת חברות סדרתית מהווה עילה להרמת מסך במקרים המתאימים. אולם, אין די בעצם הנטייה להקים חברות בצורה סדרתית על מנת להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות. לצורך כך נדרש, כי התובע יוכיח כי מטרתה של הקמת החברות הסדרתית הייתה להתחמק מחובות (ראו אירית חביב-סגל, דיני חברות, 310). כזאת לא הוכח בענייננו ומכל מקום, אין המדובר בענייננו במצב שבו הנתבע הקים "חברה אחרי חברה", בכדי להתחמק מתשלום ארנונה. כפי שהוכח, חברת גלדיס, אשר החליפה את חברת סרג' בהפעלת חניונים מס' 3 ו-4, הוקמה קודם לחברת סרג'. גם העובדה, שלא נסתרה, לפיה חברת ברטינה, אשר הפעילה בין השנים 1997 עד 2003 ארבעה חניונים בתל-אביב, שילמה כדין את כל תשלומי הארנונה, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה. העירייה טוענת, כי הנתבע העביר הנכסים וכספים מחברה לחברה. אולם, טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט ולא הוצג לפני ולו בדל ראיה לתמיכה בה. מכל מקום, כלל לא ברור אילו נכסים מצויים בידי חברה המפעילה חניון, שאותם היא יכלה, כביכול, להעביר לחברות האחרות, במטרה שלא יהיו בה נכסים עקב התחייבויות לנושים. גם הטענה כי הנתבע משך מהחברות כספים רבים לאורך השנים וכי הנתבע לא שמר על הפרדה בין נכסיו הכספיים לבין נכסי החברה, לא הוכחה. ב. הטענה לניהול החברות בתרמית בניסיון להתחמק מתשלום הארנונה העירייה טוענת, כי הנתבע לא שילם את תשלומי הארנונה כבר מראשית רישום החברות שבבעלותו כמחזיקות בחניונים וכי אין כל הצדקה לא לשלם ארנונה מהיום הראשון לתפיסת החזקה, כאשר בזמן הזה יתר התשלומים לנושים אחרים משולמים באופן סדיר, אלא אם כן ישנה כוונת מכוון להונות את העירייה. נטען גם, כי אי תשלום מיסים לרשות המקומית תקופה ממושכת עולה כדי קיום חוזה בחוסר תום לב כלפי העירייה, התנהגות המצדיקה יחוס חובות החברה לגורם שבידו השליטה הבלעדית בהתנהלות החברה. העירייה הפנתה, לעניין זה, לפסק הדין בת"א (ת"א) 39843-02-10 עיריית תל אביב-יפו נ' צומת אביב אחזקות בע"מ (ניתן ביום 7.3.13), שבגדרו הורה בית משפט השלום על הרמת מסך ההתאגדות מעל חברת צומת אביב אחזקות בע"מ ועל חיוב בעל המניות בחברה בתשלום חוב הארנונה. באותו עניין קבע בית המשפט (כב' השופטת ריבה ניב), כי הוכח שהחברה נוהלה תוך קיפוח העירייה כנושה ותוך העדפת הנושים האחרים וזאת לאור העובדה שבעוד שתשלומי הארנונה לא שולמו כלל, הקפידה החברה לשלם לנושיה האחרים מתוך ההכרה כי העדר התשלום יפגע בפעילות העסקית. בית המשפט ציין, כי התנהגותו של מנהל החברה, אשר בחר אילו חובות לפרוע ומאילו להתעלם, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב וכי עניין זה נלקח בחשבון שעה שבית המשפט שקל האם יש להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות העניין. בחקירתו הנגדית, עומת הנתבע עם הטענה, כי בזמן שהחברות שבבעלותו נמנעו, במכוון, מתשלום הארנונה, הן דאגו לשלם את יתר התשלומים לנושים האחרים באופן סדיר (פרוטוקול מיום 19.5.13, עמ' 5 ש' 18 עד עמ' 7 ש' 23): "ש. אתה ניהלת חניונים במשך כעשר שנים. ת. כן. ש. אילו הוצאות יש בניהול חניון. ת. יש לך כשאתה נגש למכרז, צריכים לקנות חוברת מכרז, שמים ערבות כ-20% שאתה מציע הצעה שנתית, בטחון היה ואתה זוכה במכרז, והיה ואתה זוכה במכרז צריכים להביא ערבות 25% של הסכום שהצעת, עובדים, שכירות, ניקיון, ארנונה, החזקה, צבע של החניון, חשמל. ש. כמה ארנונה באחוזים מתוך ההוצאות. ת. לא יודע. ש. נכון שהארנונה זה הרבה כסף יחסית להוצאות. ת. זה הוצאות. לעומת שכירות זה לא הכי המשמעותי. ש. אחרי שכירות זה הכי משמעותי. ת. אחרי שכירות יש להניח שכן. ש. שכחת לציין שיש תשלום מיסים. ת. נכון, מע"מ, מס הכנסה. ש. יש גם חשמל ומים. ת. מים אין חשמל אמרתי שיש אבל לא לכל החניונים. ש. משכורות לעובדים שילמת. ת. כן. ש. שכירות שילמת. ת. כן. שהיה לי שילמתי. ש. מישהו תבע אותך על אי תשלום שכירות. ת. בטח. ש. מי תבע אותך. ת. אחוזות החוף. ש. מימשו לך ערבות בנקאית. ת. כן. ש. אחרי זה לא היית חייב בשכירות. ת. הערבות הבנקאית לא היתה של החברות אלא שלי אישית, ושל צד ג' והם לקחו לי את הערבויות. ש. מעבר לכך לא היו תביעות כי לקחו לך את הכסף מהערבויות. ת. נכון. ש. מס הכנסה של העובדים שילמת. ת. כן. ש. ביטוח לאומי של עובדים שילמת. ת. כן. ש. מע"מ שילמת. ת. לא. נשארתי חייב היה לי משפט עם מע"מ, עד היום החברות חייבות 300 עד 400 אלף ₪. ש. מהיום הראשון לא שילמת מע"מ. ת. שילמתי. הפסקתי לשלם שכבר לא היו הכנסות ולא היה לי כסף פרטי שלי לממן עוד את החברות. ש. הפעלת חניונים משנת 1991 עד 2003. ת. נכון. ש. מתי הפסקת לשלם מע"מ, בשנת 2000. ת. במצטבר מתי שלא היה לי באותו חודש לא שילמתי. לא יודע באיזה תקופה. ש. היה לך כתב אישום ממע"מ או אזרחי. ת. אזרחי. ש. אני אומר לך ששלושת החברות שסיימת להפעיל אותם בשנות ה - 90 לא היו חייבות למע"מ. ת. לא יכול להגיד לך כן או לא, לא זוכר באיזה תקופה זה היה. ש. קיבלת הלוואות מהבנק. ת. הלוואות מהבנק לא קיבלתי אלא בטחונות. ש. אחרי שמימשו את הערבויות הבנקאיות נהייה לך חובות לבנק. ת. לא. הערבויות היו שלי או של צד ג', הבנק שילם את הערבויות ואני מכרתי את החסכונות שלי שהיו ושילמתי ואיפה שהיה צד שלישי יש לי חובות עד היום. ש. אתה יכול להראות מסמך, דוח כספי, כלשהו שלך של רואה חשבון שאתה חייב כסף, שנשארת חייב כסף, שהפסדת כסף. ת. לא. היום לא, אין לי, אחרי 20 שנה ואחרי התמוטטות עצבים והתמוטטות, איבדתי כל הקשר עם העולם לאיזה שהיא תקופה." בהמשך, עומת הנתבע עם הטענה, כי החברות שבבעלותו לא שילמו לעירייה ולו שקל אחד בגין ארנונה במשך כל התקופה בה החזיקו בחניונים (שם, עמ' 7 ש' 24 עד עמ' 10 ש' 10): "ש. קראת את התצהיר של גב' סירקוס. ת. בסיבוב הזה כן. ש. אתה גם אומר שדברים שהיא אומרת בתצהיר לא נכונים. ת. נכון. ש. למה כשהיא אומרת בתצהיר שלה שאתה מעולם לא שילמת אגורה בגין החברות לא הבאת איזה שהוא מסמך שכן שילמת. ת. כל ההתרחשות היתה לפני 20 שנה, עברתי חיי גיהנום ונשארתי חייב בכל מקום ולא היתה לי שליטה לא בניירת ולא בשום דבר. ש. מפנה אותך לעמוד 63 לפרוטוקול מיום 28.9.05, שצורף לתצהירה של גב' סירקוס, בחקירה הנגדית שלך אתה אומר שכן שילמת מדי פעם ארנונה, עורך הדין שלך שואל אותך בחקירה החוזרת, "באיזה חברה שילמת ארנונה, ענית, ברטינה" מה שכתוב פה זה נכון. ת. ברטינה שילמה. לא רק ברטינה שילמה. שאלו על ברטינה ואמרתי שברטינה שילמה. ש. למה לא הזכרת חברות אחרות. ת. מאחר והזכרתי קודם (העד עיין קודם בעמוד 62 לפרוטוקול). השאלה הייתה על ברטינה. .. ש. מפנה לפירוטי החשבון שצורפו לתצהירה של גב' סירקוס, נספח 1ב (פירוט חשבון משנת 98), מופיעים כל הפירוטים של החיובים והזיכויים, בכל פירוטי החשבון אין שום תנועה של זכות אחת. ת. אני לא מכיר את החשבונות האלה, אני אומר ששילמתי כספים, אני לא יודע על איזה חניון. כתוב פה מונטיפיורי 1, אבל שילמתי על כל החניונים מתי שיכולתי. ש. מתי יכולת. ת. מתי שהיה לי כסף. מתי שהיה לחברה כסף. כשאני מדבר בשמי אני מדבר בשם החברה. ש. שהחברה החלה לפעול היה לה כסף או לא. ת. שהחברה מתחילה לפעול היא לא צריכה כסף בכלל, היא צריכה רק 4000 ₪. באותו יום שהיא מקבלת את חניון היא מתחילה לקבל כסף ואז בסוף החודש משלמים את כל ההוצאות מהכסף שנכנס מהחניון. ש. בחודש הראשון שילמת את הארנונה. ת. לא זוכר איזה חודשים אך שילמתי, משנת 91. ש. יש כל הזמן הכנסות. ת. אבל יש יותר הוצאות מאשר הכנסות. ש. איך אתה מחליט למי לשלם. ת. שאני אוכל להמשיך לפעול אני צריך לשלם לשכירות, לפועלים, החזקות שאם לא שילמת במקום הכול מושבת. ש. גם אם לא תשלם מיסים אז ישאר כתב אישום. ת. אתה משלם מיסים, כשאין לך, שהצהירו שהקופה לא כיסתה, אז אם לא רצתי לשלם ב -10 לחודש שכירות אז היו מוציאים אותי החוצה, אותו דבר כל המיסים. ש. אתה אמרת שהעסק הזה היה ברוך כל הזמן היה יותר הוצאות מאשר הכנסות. ת. נכון. ש. אתה גם אומר שלא הייתה לך ברירה שקודם שילמת את ההוצאות שבלעדיהם אי אפשר היה להפעיל את החניון, מה נשאר. העדפת שלא לשלם את הארנונה. ת. לא העדפתי שום דבר. שהגעתי לחניונים הייתי אחרי 40 שנה שעבדתי בארץ בתור עצמאי, עשיתי 4, 5 מקצועות בכולם הרווחתי הרבה כסף, קניתי דירות, היה לי כמיליון שקל בבנק שהתחלתי שאז זה היה 6, 7 דירות בראשון לציון, הייתי אדם הגון, מוצלח ועשיר, הגעתי לכאן, בגיל 60 לאחר הצלחה, לא מרים ידיים בקלות, לא ידעתי את המאפיונרים ומה שרוחש מתחת לאדמה ואני לא מרים ידיים, פעם מפסיד ואתה נלחם להחזיק את העסק, נלחמתי ולא הצלחתי וגמרתי לעצמי את החיים ואת העתיד." עדותו של הנתבע לפני הייתה כנה והשתכנעתי כי הוא מדבר מדם ליבו, עת העיד כי נכנס לעסקי החניונים במטרה להמשיך ולנהל עסקים מוצלחים כפי שעשה במהלך השנים אך כשל. מעדותו של העד לפניי התרשמתי כי אכן נקלע למצוקה כלכלית ממשית, תוך שהוא מנסה "לתמרן" בין הנושים השונים כדי לשרוד. בהתנהלות כזו של אדם המנסה לשרוד, אין כדי לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הרמת מסך. אמנם, בחברות בגינן הוגשה התביעה בתיק זה על פי מסמכי העיריה לא שולמה ארנונה. עם זאת, לפי עדות הנתבע הזכייה בחניונים הייתה על סמך מכרזים. במצב דברים זה, רשאית הייתה העירייה להתנות את המכרז בקיום הון מינימלי או ערבויות כספיות מתאימות. העירייה לא הציגה את המכרזים שהיוו את הבסיס להתקשרויות ומשכך יש להניח כי המכרזים לא היו תומכים בטענותיה (לעניין אי הגשת ראיות ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (2011)). היינו, ככל שמדובר בטענה לפיה מדובר היה במימון דק, וכי מלכתחילה לא שילם הנתבע ארנונה כיוון שההכנסות מהפעלת החניון לא הספיקו לכך, הרי שאם העירייה לא קבעה במכרז תנאי לעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה. אכן, אי תשלום ארנונה מגדיל את הנטל על תושבי העיר האחרים. עם זאת, אין להתעלם מהמציאות הקיימת לפיה חלק מהעסקים מנהלים את עיסוקיהם על ידי ניתוב תקבולי עסקיהם ממקום למקום בצורה של גלגול חובות מתוך ציפייה עתידית כי בסופו של דבר העסק יצלח וכל החובות והתשלומים ייפרעו. כאשר בסופו של יום אי תשלום חובות הארנונה בא בעקבות התדרדרות כלכלית של העסק ולא בצורה מכוונת מתוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם את חובות הארנונה, אין בכך כדי להצביע על קיומה של מרמה וניסיון להתחמק מפירעון חובות. יפים לענייננו דברי כב' השופט בייסקי, בע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11, 18-19, שצוטטו גם בעניין דלתות חמדיה (בפסקה י"ח): "קו הגבול שיש לתחום בין ניהול כושל של עסק, המביא את בעליו להסתבכות שבעקבותיה אינו יכול לקיים התחייבויות.. לבין הסתבכות בפלילים על בסיס מרמה.. הוא לעתים פרובלמטי וקשה. המציאות מלמדת, כי לפחות חלק מבעלי עסקים, אם לא מרביתם, מנהלים את העסק בצורה הידועה של "גלגול חובות".. מתוך אמונה, כי במהלך עסקים שוטף ורגיל ניתן יהא לקיים את ההתחייבויות.. מתוך כספים שיוזרמו על-ידי לקוחות נוספים בעתיד.. והשאלה היא מה הוא הגבול, המפריד בין נסיון סתם של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין הנסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה.. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק ולא שקולה, אין בו כדי לסבך את בעל העסק במרמה, אף אם יש במעשים כאלה עבירה על פי פקודת פשיטת הרגל.. גם התנהגות לא מוסרית כלפי לקוח לא בהכרח מכניסה את המעשה לתחום העבירה הפלילית". (הדגשה שלי - מ' א' ג') יש לזכור, כפי שפרטתי בהרחבה לעיל, כי לשם הרמת מסך יש להוכיח שימוש לרעה, מצב בו פעל בעל מניות ביודעין על מנת לפגוע בנושים של החברה, בין אם באמצעות הונאה או קיפוח של נושים, בין אם על ידי נטילת סיכונים בלתי סבירים ובו מן הצדק לאפשר לנושים להיפרע מנכסיו של בעל המניות. פגיעה באינטרס ההסתמכות של הנושה וכן עצם קריסתו הכלכלית של התאגיד אין בהם די כדי להוביל להרמת מסך ההתאגדות. גם הפעלת שיקול דעת עסקי בתום לב, אף אם בדיעבד התברר כמוטעה, אינה מובילה באופן אוטומטי להטלת אחריות משפטית על בעל משרה בתאגיד. אוסיף, כי באופן טבעי, קיים פער בין מה שנראה כסיכון מוצדק מראש, לבין מה שמסתבר כסיכון מוצדק בדיעבד: לאחר שכשל העסק ונושיו מתדפקים על שערי בית המשפט, קל יותר להגיע למסקנה, כי הסיכון היה בלתי סביר, בעוד שמראש אותו סיכון היה עשוי להיראות כסביר. בתצהירו של הנתבע תוארה השתלשלות העניינים שהביאה לקריסתו הכלכלית. הנתבע הצהיר, כי בשנת 1991 התחיל, לראשונה, להתעניין בהפעלת חניונים, כאשר לא היה לו כל ניסיון קודם בתחום. לטענתו, כבר בראשית הדרך נדהם לגלות את היקף התככים והשחיתויות בתחום החניונים ואת מערכת הלחצים ו"הקומבינות" בין בעלי תפקידים בחברת הבת של העירייה, חברת נתיבי איילון ולאחריה חברת אחוזות החוף, לבין "קליקה" של מפעילי חניונים, עליהם ניצח ראובן גרוס המנוח. הנתבע הצהיר, כי בשנת 1991, כשניגשה חברת ש.א, לראשונה, למכרזים להפעלת חניונים מס' 3 ו-4 (הם חניוני הכרמל), היא לא זכתה במכרזים אף שהגישה את ההצעה הגבוהה ביותר והחברה העירונית הודיעה לו, כי החברה לא זכתה במכרז, מאחר שהצעתה לא הגיעה לאומדן של המכרז. בהמשך, נקרא הנתבע לפגישה עם נציגי חברת נתיבי איילון, שבה הודיעו לו כי אם החברה תשפר את הצעתה, כך שתעמוד על מיליון ₪, יוכל לזכות במכרז ולהפעיל את החניונים לתקופת ניסיון בת שלושה חודשים. על תוכנה של הפגישה הצהיר הנתבע בסעיף 10 לתצהירו, כדלקמן: "באותה פגישה, שכנעו אותי נציגי החברה העירונית, בראשם מי שניהל את החניונים בחברה עירונית, מר נתי אמיר, לשפר את ההצעה של ש.א. למכרז חניוני הכרמל, כדי להגיע (כביכול) ל"אומדן" שנקבע על ידם. אני עשיתי זאת לאחר שהם שיכנעו אותי ודירבנו אותי בטענה כי המדובר ממילא בתקופת ניסיון של שלושה חודשים בלבד." הנתבע הצהיר, כי בדיעבד הסתבר לו, כי הסיבה האמיתית ללחץ שהופעל עליו להעלות את הצעתו הייתה להביא לנסיגתו מהמכרז ולחילופין לכך שאכן יעלה את ההצעה באופן שיגרמו לו הפסדים כבדים בהפעלת החניונים, אשר יביאו לכך שלא ישתתף בעתיד במכרזים נוספים. הנתבע הצהיר, כי בפועל, אכן נגרמו לו הפסדים וכי בשלושת החודשים הללו הפסידה חברת ש.א. כ- 250,000 ₪. הנתבע הצהיר, כי לרוב כלל לא משך משכורות ואם עשה כן, היו אלה משכורות מינימאליות בלבד. עוד הצהיר הנתבע, כי לאורך השנים, נאלץ להביא כל הזמן "כסף מהבית" כהלוואת בעלים שלא הוחזרה לו וזאת בסכומים עצומים, כדי להפעיל את החניונים, זאת בתקווה שהעסק יעלה בסופו של דבר על דרך המלך, דבר שלא קרה. הנתבע מפנה בתצהירו לפרשת החניונים במעורבותו של ראובן גרוס המנוח, המעידה, לשיטתו, כאלף עדים, על הקשיים הבלתי אפשריים של מפעיל חניונים אשר לא היה שותף לקנוניות. בעדותו חזר הנתבע על עיקרי הדברים ובעדות ניכר היה מצבו הנפשי הקשה מעצם העובדה שהיה עליו לחזור על הדברים. בנסיבות אלה, יש אפשרות סבירה לראות את אי תשלום חובות הארנונה לעירייה כנובעת מהסתבכותו הכלכלית של הנתבע, ולא מתוך כוונה מוקדמת שלא לשלם את חיובי הארנונה. אוסיף, כי אין המדובר בענייננו בנישום אשר טמן את ראשו בחול לנוכח חיובי הארנונה שהושתו עליו ואשר תכנן מבעוד מועד שלא לשלם אותם; מעדותו של הנתבע לפני עולה, כי הנתבע הגיש השגה בקשר עם חניוני הכרמל, הם חניונים מס' 3 ו-4, וכי והיה בקשר עם גורמים בעירייה בקשר עם חניון מס' 2, שלגביו טען כי הוא כלל איננו מחזיק בו, בהם חשב העירייה וסגן החשב (ראו סעיף 26.5 לתצהירו. כן ראו חקירתו הנגדית, פרוטוקול מיום 19.5.13, עמ' 10 ש' 11 עד עמ' 11 ש' 2). העירייה גם לעניין זה לא הביאה איש מהמעורבים אליהם הפנה הנתבע, ואף לא בחנה האם הוגשו השגות כאמור בזמנו. מאחר שהגב' צירקוס אישרה בחקירתה הנגדית, כי החלה לטפל בחניונים נשוא התביעה רק בשנת 2000, גרסת הנתבע לא נסתרה (ראו חקירתה הנגדית, פרוטוקול מיום 9.5.13, עמ' 5 ש' 11- 16, עמ' 7 ש' 32 עד עמ' 8 ש' 5). גם העובדה שהנתבע הוסיף לפעול באמצעות חברת ברטינה מלמדת, כי קיווה שעסקיו יעלו על דרך המלך. אמנם, כפי שטוענת התובעת מדובר בחברת יחיד, כאשר הנתבע הפעיל את החניונים באמצעות חברות בבעלותו. גם לעניין זה מעניין היה לראות אם המכרזים אפשרו בכלל לאדם פרטי לגשת או שחייבו הקמת חברה. מכל מקום, זהו בדיוק המקרה שבו אין להרים את המסך על אף שמדובר בחברות פרטיות בעלות פעילות ספציפית; מדובר באיש עסקים שניסה להיכנס לתחום חדש וכשל. אין לחייבו בחובות החברות בנסיבות אלו, בהן למעט הכישלון העסקי לא הוכח כל שימוש לרעה במסך ההתאגדות. 5. סוף דבר לא שוכנעתי, לנוכח המפורט לעיל, כי אישיותן המשפטית של החברות הייתה מלאכותית וכי הן נוסדו על מנת להתחמק מתשלום הארנונה. כמו כן, אין לומר כי הנתבע ניהל את החברות שבבעלותו מתוך כוונת מרמה, או במטרה להונות את הבאים עמו בקשר עסקי או כדי לקפח את נושיו, לרבות העירייה. על כן, אין הצדקה לסטות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולהרים את מסך ההתאגדות. התביעה נדחית. העירייה תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.הימוריםהרמת מסךארנונה