האם יש לחייב את הנתבע 2 (יו"ר עמותה), באופן אישי, בחוב העמותה (הנתבעת 1) לתובע הנובע מאי תשלום שכרו של התובע? זו השאלה העומדת להכרעה. הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) - עמותה רשומה חייבת לתובע סכומים שונים בגין אי תשלום שכר עבודתו. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד הנתבע 2 (יו"ר העמותה). לבקשת התובע, ניתן ביום 29.8.2010 פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת על יסוד כתב התביעה. התובע לא הסתפק בפסק הדין שניתן כנגד הנתבעת וביקש כי יינתן פסק דין המחייב את הנתבע 2 (להלן: הנתבע) באופן אישי בחובות הנתבעת. משכך במסגרת פסק הדין אבחן אם בנסיבות המקרה שבפני יש מקום לחייב את הנתבע, באופן אישי, בחוב הנתבעת לתובע. התשתית העובדתית: הנתבעת היא עמותה רשומה (מוצג ת/6). הנתבע הוא יו"ר הנתבעת ויועץ מס במקצועו. פרט לתפקידו כיו"ר הנתבעת שימש הנתבע אף בתפקיד יועץ מס של הנתבעת והיה אחראי, בין היתר, על הנפקת תלושי שכר לעובדי הנתבעת וטפסי 106 (עמ' 6 לפרו' ש' 8 - 20). מר ארז ביטמן - המנהל המקצועי של הנתבעת (להלן: המנהל המקצועי), פנה אל התובע וביקש את שירותיו במחלקת הנוער של אליצור נתניה. לאחר אותה שיחה התקיימה פגישה בנוכחות המנהל המקצועי, התובע והנתבע. באותה פגישה סוכם כי התובע יאמן את קבוצת הנוער במשך עשרה חודשים; שכרו יעמוד על סך של 3,200 ₪ ברוטו לחודש; מספר האימונים בשבוע יעמוד על שלושה או ארבעה אימונים ומשחק (עמ' 3 לפרו' ש' 10 - 13). התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 15.8.2008 ועד ליום 15.6.2009 בתפקיד מאמן קבוצת הכדורסל של אליצור נתניה (עמ' 3 לפרו' ש' 3 - 4). הנתבעת שילמה לתובע שכר בגין התקופה שמיום 15.8.2008 ועד ליום 31.12.2010 בסך 7,720 ₪ נטו בלבד, באופן הבא: סכום של 1,544 ₪ שולם ביום 17.10.2008 וסכום של 6,176 ₪ שולם ביום 10.11.2008 (מוצגים ת/2א', ת/2ב' - נספחים לכתב התביעה). לתובע הוצא טופס 106 לשנת 2008. הוכח כי האמור בטופס אינו מדויק שכן נכתב בו שהתובע לא עבד בחודש 10/2008, הגם שאין מחלוקת כי התובע עבד באותו חודש. כתוצאה מטעות זו שכר העבודה שנכתב בטופס נמוך מזה שהתובע זכאי לו - 11,200 ₪ (עמ' 6 לפרו' ש' 27 - 28) במקום 14,400 ₪ - וזאת למרות שאין מחלוקת שהתובע זכאי לשכר בגין עבודתו בחודש 10/2008 (עמ' 6 לפרו' ש' 29 - 31). על הטופס חתום הנתבע בצירוף חותמת "ליבר צבי יועץ מס מוסמך". בסוף חודש 12/2008 התקיימה פגישה בנוכחות כל המאמנים. באותה פגישה התבקשו המאמנים ליתן הסכמתם להפחתה בשיעור של 30% משכרם, וזאת עקב מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת (עמ' 3 לפרו' ש' 22 - 23; עמ' 5 ש' 30 - 32). מספר ימים לאחר הפגישה הודיע התובע למנהל המקצועי על הסכמתו להפחתת השכר, באופן ששכרו יעמוד על סכום של 2,240 ₪ ברוטו והמשיך בעבודתו בנתבעת (עמ' 3 לפרו' ש' 25). בהקשר זה אציין כי בכתב התביעה נטען שהתובע התנה את הסכמתו להפחתה בכך שהנתבעת תשלם את השכר שטרם שולם עד לאותו מועד וכן שהשכר המופחת ישולם מידי חודש בחודשו. משהנתבעת לא עמדה בתנאי, טען התובע כי הוא זכאי לתשלום של 3,200 ₪ ברוטו לתקופה של עשרה חודשים בהפחתה של הסכומים ששולמו לו במשך תקופת העבודה (ס' 9 - 12 לכתב התביעה). לא אכריע בטענה זו של התובע בשל התוצאה אליה הגעתי. ביום 17.2.2009 שילמה הנתבעת לתובע שכר בסך 2,162 ₪ נטו עבור עבודתו בחודש 1/2009 וביום 1.3.2009 שילמה הנתבעת לתובע שכר דומה עבור עבודתו בחודש 2/2009 (מוצגים ת/3א' ו-ת/3ב' לכתב התביעה). ביום 17.3.2009 שלח התובע לנתבע מכתב בדואר אלקטרוני (עמ' 1 של נספח 4 לכתב התביעה). בנוגע לשכר כתב התובע כך: "....ואני מסתובב עם תחושות קשות בנוגע לשכר. א - לגבי החוב של נובמבר דצמבר. אני חושב שהייתי הכי סובלני שיש עד עתה והכי מתחשב אך אני מחכה לכסף עד סוף החודש. אין לי ברירה אחרת בסוף אפריל נגמרת העונה ואני באמת מתחיל לחשוש. ב - לגבי השכר המעודכן - אני בפירוש אמרתי לארז שאני לא הייתי מוכן להורדה (אותך לא תפסתי עד פברואר...) ... הסיכום היה שאם מורדים מהשכר גם מורידים אימונים. אני נמצא במצב לא נעים מול ארז שאני לא יכול להגיד לו שאני לא מאמן יותר מפעמיים בשבוע בגלל שהשכר ירד כי לא הצלחתי לסגור זאת מולך. אם אכן זה השכר שישאר בלית ברירה אני אסכים לכך אך אצפה ממך לעדכן את ארז כדי שלא אעמוד בתחושה לא נעימה...." (ההדגשה הוספה - ק.כ.). הנתבע השיב, באותו תאריך, למכתבו של התובע, באופן הבא (עמ' 2 של נספח 4 לכתב התביעה): "בתחילה אני רוצה להביע את התודה שלי על העבודה המצויינת שאתה עושה... בתחום השכר - אני מודה שזו השנה הקשה ביותר מבחינה כלכלית והסיבות הם רבות והם לא תירוץ. אני באופן אישי עושה כל מאמץ לגייס כספים המיועדים אך ורק לתשלומי שכר, אבל התנאים האובייקטיבים קשים ביותר. ואני בודד במערכה זו. אני יכול להבטיח לך שאליצור לא תשאר חייבת לך כספים, ותשלם את כל החוב אבל באיחור. בנוגע למספר האימונים אני יעביר לארז את המסר ממכתבך לצמצום מס' האימונים על ידך" (ההדגשה הוספה - ק.כ.). ביום 11.5.2009 שילם הנתבע לתובע מחשבונו הפרטי סכום של 3,500 ₪ נטו עבור עבודתו של האחרון בנתבעת (נספח ת/3ג' לכתב התביעה). בנוסף, ביום 21.6.2009 שילמה הנתבעת לתובע סכום של 3,500 ₪ נטו עבור עבודתו (מוצג ת/3ד' לכתב התביעה). מן המקובץ עולה כי שולם לתובע סכום כולל של 19,044 ₪ נטו בלבד בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת (עמ' 3 לפרו' ש' 2). ניסיונות התובע להגיע עם הנתבעת להסכמות בדבר תשלום החוב, לא צלחו (נספח 5 לכתב התביעה). ההליכים המשפטיים: ביום 15.2.2010 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעים לתשלום הפרשי השכר בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת. ביום 29.8.2010 התקיים דיון. בתחילת הדיון ניתן פסק דין כנגד הנתבעת בהיעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. כמו כן, משעמד התובע על תביעתו לחיוב הנתבע, באופן אישי, בחובות הנתבעת התקיים דיון הוכחות אשר במהלכו העידו התובע והנתבע. בסיום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה. בתביעה זו קיימות שתי שאלות: השאלה האחת עניינה גובה השכר לו זכאי התובע בגין החודשים 1/2009 - 6/2009, וזאת נוכח טענת התובע ולפיה הסכמתו להפחתת השכר הותנתה בתנאי שבו לא עמדה הנתבעת; השאלה השנייה עניינה חיוב הנתבע באופן אישי בחוב הנתבעת. אקדים את המאוחר ואציין כי נוכח התוצאה אליה הגעתי ולפיה בנסיבות המקרה שבפני אין מקום לחייב את הנתבע, באופן אישי, בתשלום חוב הנתבעת, לא אדון בשאלה הראשונה שעניינה גובה השכר לו זכאי התובע בתקופה שמיום 1.1.2009 ועד ליום 15.6.2009. דיון והכרעה טענות הצדדים: התובע טען כי יש לחייב את התובע באופן אישי בחוב הנתבעת, וזאת משתי סיבות: האחת, חברי הנתבעת ובכלל כך הנתבע לקחו על עצמם התחייבויות כספיות שלא יכלו לעמוד בהם. השנייה, הנתבע נטל על עצמו באופן אישי את כל התחייבויות השכר של הנתבעת, הבטיח לתובע בכתב ובע"פ ששכרו ישולם ואף העביר כספים מחשבונו הפרטי לתובע. מנגד טען הנתבע כי התובע מעולם לא הועסק על ידו, אלא ע"י הנתבעת בלבד (עמ' 9 לפרו' ש' 3). הנתבע העיד כי בחודש 12/2008 רצו חברי הנתבעת לסגור את הנתבעת בשל הקשיים הכלכליים אולם הובטח להם תקציב מסוים, שבהתבסס עליו קיימו את ישיבת המאמנים בה התבקשו המאמנים להפחית את שכרם בשיעור של 30%. הנתבע אף העיד כי הנתבעת נותרה חייבת כספים למאמנים אחרים פרט לתובע, כי פעילות הנתבעת הופסקה בסוף שנת 2009 וכי עירית נתניה שילמה חלק מחובות הנתבעת (עמ' 5 לפרו' ש' 30 עד עמ' 6 ש' 3). בנוסף, הודה הנתבע ששילם לתובע כספים מכיסו הפרטי אלא שלטענתו עשה זאת מתוך תקווה שהכספים יוחזרו לו ע"י העמותה ושכיום הוא "כבר לא יכול כלכלית לשלם חובות של העמותה" (עמ' 8 לפרו' ש' 1 - 2; ש' 8 - 9). התשתית המשפטית: סעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם - 1980 קובע כי "מהיום שצויין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". משכאן, שבשל היותה של הנתבעת עמותה רשומה היא בעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מאישיותם של חבריה ובכללם הנתבע. וכדברי בית המשפט העליון בבג"צ סיעת בת-ים "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לעמותה כלפי פלוני אינו כלשעצמו חוב של חברי העמותה...". אחת הדרכים לחיוב חבר עמותה בחובות העמותה היא באמצעות הרמת מסך. שכן למרות שבחוק העמותות אין סעיף שעניינו 'הרמת מסך' אימצה הפסיקה סעד זה גם לגבי עמותות וכיום ההלכה היא כי "עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך". דרך נוספת לחיוב בחר העמותה בחובות העמותה היא באמצעות הטלת אחריות אישית על חבר העמותה בגין מעשיו או מחדליו. בעניין בן מעש עמד בית המשפט העליון על ההבדל בין הרמת מסך לבין חיוב נושא משרה באופן אישי בחובות התאגיד. ובלשונו של בית המשפט העליון: "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי 'הרמת מסך אחד מהנימוקים לה' הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק (ראו ע"א 4606/90מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353). אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' ". אבחן להלן אם יש לחייב את הנתבע בחובות הנתבעת בכל אחת מהדרכים שפורטה בסעיף 21 לעיל. הרמת מסך: הכלל הוא כי בית הדין לא ירים את מסך ההתאגדות דרך קבע בשל עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שכן נפסק כי "עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית... ועל פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות". חריג לאותו כלל היא דוקטרינת הרמת המסך, אשר השימוש בה נועד לצורך ייחוס חובות החברה לבעלי המניות ובמקרה שלנו ייחוס חובות העמותה לחבריה. תכליתה של דוקטרינת הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיותו הנפרדת של התאגיד. נפסק כי "המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד". בית הדין הארצי עמד בפסק דין זילברשטיין על האופי המיוחד של יחסי העבודה אשר בגינו יש מקום במקרים מסוימים להרים את מסך ההתאגדות, וכך נקבע: "העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם... הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את העובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך...". דוקטרינת הרמת המסך עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. בשנת 2005 תוקן סעיף 6 לחוק החברות(תיקון מס' 3) כאשר במסגרת התיקון צומצמו הקריטריונים להרמת מסך. וזהו נוסח הסעיף כיום: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחת מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור... (2) לעניין סעיף קטן זה יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, או מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו...". בפסק דין שפרן נדונה תביעתה של עובדת שפוטרה עקב מצבה הכספי הקשה של החברה בה עבדה. בית הדין הארצי פסק כי לאחר תיקון סעיף 6 לחוק החברות בשנת 2005 "ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה. הנימוק להקמת החברה היתה ציפייתו שהוא לא יחוייב אישית אם לא תמצא במעשיו הונאה או תרמית. מהבחינה המעשית לרוב העובד הפונה לבית הדין אינו העובד היחיד. בעל המניות היחיד לרוב לא יוכל לעמוד בתשלום אישי לכל העובדים". הלכה נוספת הרלוונטית לענייננו היא קביעת בית הדין הארצי בעניין אביר ולפיה "כשלון עסקי -כשהוא לעצמו -אינו מהווה עילה להרמת המסך". הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, מצאתי כי לא מתקיימות העילות להרמת מסך ההתאגדות. טרם פירוט הטעמים לקביעתי אציין כי עדותו של הנתבע עשתה עלי רושם של עדות מהימנה בהיותה עקבית וסדורה. כמו כן, עדותו של הנתבע בדבר פעילותו בתפקידו כיו"ר העמותה ובדבר המאמצים שנעשו במסגרת אותו תפקיד על מנת לגייס כספים לצורך פעילות העמותה ולצורך תשלום משכורות למאמנים, לא נסתרה. ואלה הטעמים להחלטה ולפיה אין מקום בנסיבות המקרה שבפני להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הנתבעת: ראשית, לא הוכח שהנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה הנפרדת של הנתבעת על מנת להתחמק מתשלום שכרם של המאמנים ובכללם התובע. כמו כן, הנתבע אף לא הציג מצג שווא בנוגע למצבה הכלכלי של הנתבעת. הנתבע פעל בשקיפות מלאה בהתנהלותו מול התובע. התובע ידע כי הוא מועסק ע"י הנתבעת ולא ע"י הנתבע באופן אישי (עמ' 4 לפרו' ש' 15 - 18) ובמהלך חודש דצמבר 2008 אף הובא לידיעת התובע ולידיעת יתר המאמנים מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת והתבקשה הסכמתם להפחתת שכר. שנית, הנתבע לא ניהל את הנתבעת ב"מימון דק" אשר אינו מספיק לפעילות העמותה. הנתבע העיד כי כל כספי הנתבעת משמשים לפעילות ו"אף אחד מחברי ההנהלה או העמותה לא מקבל שכר והחזר הוצאות" (עמ' 7 לפרו' ש' 16 - 17). עוד העיד הנתבע כי חברי הנתבעת פעלו כל העת לצורך השגת כספים ותקציבים לצורך כיסוי פעילויות הנתבעת ובכלל כך תשלום השכר למאמנים (עמ' 7 לפרו' ש' 21 - 24). הנתבע הוסיף והעיד כי לא ידע מלכתחילה שהנתבעת לא תוכל לעמוד בתנאי השכר של התובע (עמ' 7 לפרו' ש' 20 - 22) וכי הסיבה לקיומה של פגישת המאמנים שבה התבקשה הסכמתם להפחתת שכר הייתה הסתמכות הנתבעת על תקציב שהובטח לה מעיריית נתניה. ובלשונו של הנתבע: "בדצמבר רצינו לסגור את העמותה והיא אף הושבתה והיה לנו מגעים עם עיריית נתניה להמשיך את העמותה. הובטח לנו תקציב מסויים ועל סמך זה קיימנו ישיבת מאמנים ושם הודעתי לכל המאמנים שמי שיסכים לקצץ 30% משכרו יוכל להמשיך ולהאמן (צ.ל. - לאמן) וכולם הסכימו ..." (ההדגשה הוספה - ק.כ.) (עמ' 6 לפרו' ש' 30 - 32). בהקשר זה אוסיף, כי שוכנעתי שאכן הנתבע לא ידע מראש שלא ניתן יהיה לשלם למאמנים שכר בגין עבודתם וכי הוא פעל כל העת על מנת להשיג תקציבים וכספים על מנת שהנתבעת תעמוד בהתחייבויותיה. שלישית, לא הוכח ערוב בין נכסי הנתבעת לנכסיו הפרטיים של הנתבע. אמנם ביום 11.5.2009 שילם הנתבע לתובע סכום של 3,500 ₪ מחשבונו הפרטי אולם לטעמי אין בעובדה זו כשלעצמה בכדי להצביע על עירוב נכסים ועל טשטוש הגבולות בין נכסיו הפרטיים של הנתבע לנכסי הנתבעת. שכן מדובר בתשלום יחיד ששולם מחשבונו הפרטי של הנתבע, לאחר למעלה מחודשיים בהם שלא שולם לתובע שכר כלל, כאשר לאחר תשלום זה שולם לתובע בחודש 6/2010 תשלום מחשבונה של הנתבעת. הנתבע הודה בעדותו שחלק מהכספים שולמו מחשבונו הפרטי אולם הסביר כי "קיוותי שיום אחד זה יוחזר לי ע"י העמותה. במאזנים של העמותה מופיעים כספים אלו..." (עמ' 8 לפרו' ש' 1 - 2). כפי שהתרשמותי מעדותו של הנתבע, הגינותו ותום ליבו הם אלה שעמדו בבסיס התשלום מחשבונו האישי לתובע וכי התשלום בוצע מתוך דאגה כנה לתובע אשר לא קיבל שכר מחודש 2/2009. וכדברי כב' השופטת ארד, כתוארה אז, בעניין אביר "אילו התמצה פועלו של המשיב 1 בתשלום שכרו של המערער בצ'קים פרטיים שהוציא מכיסו, ייתכן והיה נותר מאחורי הפרגוד". רביעית, לא הוכח ואף לא נטען כי חברי הנתבעת ובכלל כך הנתבע עשו מעשים של תרמית או הבריחו נכסים ללא תמורה מספקת. בנסיבות העניין, אין הצדקה להרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבע שכן כאמור שוכנעתי כי כל פעילותיו של הנתבע נעשו במסגרת תפקידו כיו"ר הנתבעת ובשמה. אחריות אישית: כאמור, הדרך השנייה לחיובו של חבר עמותה בחובות העמותה היא על דרך של הטלת אחריות אישית. וכדברי בית המשפט העליון בפסק דין גליק: "לעיתים מוטלת אחריות אישית על אורגן, אך דבר זה מקורו במעשיו ובמחדליו של האורגן עצמו. כמו כל אדם אחר , אף אורגן של תאגיד אחראי לפעולותיו, והיותו אורגן של תאגיד אין בו כדי ליתן לו הגנה מאחריות. על כן, דירקטור המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי בלי הרשאה, אחראי כלפי הצד השלישי אישית (סעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965), אם פעל ברשלנות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת הרשלנות שבנזיקין, ואם פעל מתוך כוונה להונות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת התרמית. כמו-כן עשוי הוא להתחייב בניהול משא ומתן שלא בתום לב...". מכאן שעל מנת שתוטל אחריות אישית על חבר עמותה יש צורך בהוכחה כי פעולותיו של חבר העמותה נעשו באופן אישי ולא בשמה של העמותה ושלא מתוקף היותו נושא משרה בה. כמו כן, ניתן להטיל אחריות אישית על חבר עמותה אם תוכח הסכמה מפורשת של אותו חבר ליטול על עצמו את חובות העמותה כולם או חלקם. הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שאין מקום להטיל על הנתבע אחריות אישית משתי סיבות: האחת, התנהלותו של הנתבע היא בעלת סממנים מובהקים של פעילות יו"ר עמותה בתוקף תפקידו, ללא חריגה מסמכות ובשמה של הנתבעת. הנתבע בתוקף תפקידו כיו"ר הנתבעת נפגש עם התובע וסיכם עימו את תנאי העסקתו בנתבעת, הנתבע אף פעל מול הגופים השונים לצורך גיוס כספים לפעילות הנתבעת, כאשר את עבודתו זו עשה הנתבע ללא קבלת תמורה כספית. השנייה, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע נטל על עצמו את חובות הנתבעת או מקצתן ולחלופין כי הנתבע התחייב לשאת בחובות אלו באופן אישי. ולראיה, בכתב התשובה לתובע כתב הנתבע בשמה של הנתבעת כי "אני יכול להבטיח לך שאליצור לא תשאר חייבת לך כספים, ותשלם את כל החוב אבל באיחור" (עמ' 2 לנספח 4 לכתב התביעה). אוסיף, כי העובדה שהנתבע היה הדמות המרכזית והיחידה שהתעסקה בענייניה הכספיים של הנתבעת דבר שגרם לתובע "להאמין שהוא (הנתבע - ק.כ.) יעמוד בהתחייבויות ושהוא עומד מאחורי עצם התשלום של העמותה עצמה", כפי שהעיד התובע (עמ' 3 לפרו' ש' 31 - 32), אין בה בכדי להוביל לחיובו האישי של הנתבע בחובות הנתבעת מקום בו לא הוכח כי הנתבע פעל בחריגה מסמכות ולחלופין כי נטל על עצמו התחייבות אישית לשאת בחובותיה של העמותה. בשולי הדברים אציין כי אין מקום לקבל את טענת התובע ולפיה יש לחייב את הנתבע מכוח אחריותו כנושא משרה בהתאם לסעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שכן אין המדובר באחריות המוטלת בהליך אזרחי. סעיף 26 לחוק הגנת השכר קובע כי לנושא משרה קיימת אחריות בכל הנוגע ל"עבירה לפי סעיף 25ב" לחוק. סעיף 25ב לחוק שכותרתו "עונשין" מפרט את העונשים שיוטלו על מעסיק בהליך הפלילי אם יעבור על העבירות המפורטות באותו סעיף. משההליך שבפני הוא הליך אזרחי אין מקום לדון באחריות נושא משרה לפי סעיף 26 לחוק. סוף דבר: התביעה לחיוב הנתבע באופן אישי בחובת הנתבעת- נדחית. התובע ישלם לנתבע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. לא ישולם הסכום במועד האמור, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. הרמת מסךעמותות