השופט שמואל צור 1. המשיב הועסק על ידי חברת אבליים סחר בינלאומי בע"מ (להלן - החברה) שהמערער הוא בעל המניות היחיד בה ומנהלה. 2. המשיב הועסק על ידי החברה מיום 1.3.03 ועד 30.9.05, מועד בו פוטר. עם סיום עבודתו של המשיב בחברה, הוא היה זכאי ממנה לפיצויי פיטורים בסכום של 12,000 ש"ח. 3. בחודש אפריל 2006 מסר המערער למשיב שישה שקים של החברה חתומים בידו, על סך של 2,000 ש"ח כל אחד לתאריכים 30.5.06 ולכל חודש שלאחר מכן עד ליום 30.10.06. שקים אלה הוצגו לפרעון אך לא כובדו מן הטעם שחשבון החברה היה מוגבל. 4.בבית הדין האזורי בחיפה הגיש המשיב תביעה נגד המערער לתשלום סכום של 12,000 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר . בתביעתו ביקש המשיב להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המערער באופן אישי בחובה של החברה. 5. בית הדין האזורי (השופטת אביטל רימון-קפלן; תיק עב' 2095/08), קיבל את תביעת המשיב. בית הדין האזורי עמד על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ועל החריגים לו המאפשרים הרמת המסך ההתאחדות, בין היתר, במקרה של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת לטובתם של בעלי עניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה (סעיף 12 לפסק הדין). בית הדין האזורי עמד על המקרים בהם הורחבו גדר המקרים והעילות להרמת המסך, במיוחד ביחסי עבודה (סעיף 13 לפסק הדין). 6. לעצם העניין קבע בית הדין האזורי כי המערער היה המייסד של החברה והמנהל היחיד שלה. בית הדין קבע כי המערער היה הגורם המוסמך היחיד להתחייב ולחתום בשם החברה. בית הדין קבע כי המערער גילה אדישות וחוסר אכפתיות לזכויות המשיב, בניגוד לרמת האחריות המוגברת של נושא משרה בחברה כלפי נושה שלה (העובד המשיב). בית הדין קבע כי המערער הוליך שולל את המערער ונתן לו להאמין כי השקים שמסר לו נפרעו למרות שבמועד מסירתם ידע כי חשבון הבנק של החברה מוגבל (סעיף 20). בית הדין הוסיף וציין כי המערער לא עשה דבר על מנת להבטיח את זכויות המשיב ואף לא פעל לפירוק החברה על מנת לאפשר לו לקבל גמלה מן המוסד לביטוח לאומי, אלא הוליך אותו שולל בכך שמסר לו שקים מחשבון החברה המוגבל. בכל אלה, במצטבר, ראה בית הדין סיבה מספקת להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי של המערער בתשלום פיצויי הפיטורים למשיב, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית. 7. בערעור טוען המערער כי לא היתה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי בתשלום פיצויי פיטורים למשיב. לטענתו, חל על עניינו תיקון משנת 2005 לסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 אשר צימצם את היקפה של עילת הרמת המסך. לטענתו, ההמחאות נמסרו לידי המשיב עוד בחודש דצמבר 2005 או בינואר 2006 ובמועד זה היה חשבון הבנק של החברה פעיל והוא ציפה שבמועד הפרעון של השקים (בקיץ 2006) מצבה הכספי של החברה ישתפר. המערער טוען כי אין לייחס משקל לכך שלא פעל לפירוק החברה שכן דבר זה יכול היה גם המשיב לעשות. המשיב תומך בפסיקת בית הדין האזורי. 8. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. 9. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של גוף מאוגד (בענייננו - חברה) הוא מאבני הפינה של כל שיטת משפט ונדמה שאין צורך להכביר מלים על כך. עם זאת קיימים חריגים לעקרון זה במקרים בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית, בין היתר, לשם הונאת אדם או קיפוח נושה של החברה. וכך קובע לעניין זה סעיף 6(א) לחוק החברות בנוסחו המתוקן משנת תשס"ה. הרמת מסך "6.(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2)לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) (ג)...". לפי זה, קיימת הצדקה להרמת מסך במקרים של קיפוח נושה של חברה ובכלל זה עובד אשר החברה חבה לו כספים בקשר לעבודתו. 10. יחסי עבודה יוצרים זיקה משפטית קרובה ומיוחדת בין המעסיק ועובד. אחריותו של המעסיק כלפי העובד מוגברת, שהרי מדובר ביחסים משפטיים נמשכים ובתלות כלכלית של העובד במעסיק: "מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה". [ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג[88], 34, בסעיף 7 לפסק הדין). לאור זאת נפסק כי למעסיק קיימת חובת אמון מיוחדת כלפי עובדיו הנגזרת לא רק מחוזה העבודה שבין השניים אלא גם - ובעיקר - מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי עבודה (ע"ע 1201/00 זילברשטיין - ערב חדש עבודה ארצי כרך ל"ג [39], 35). 11. מעבר לכך, בענייננו, מדובר בחברה משפחתית קטנה שהמערער הוא בעל המניות בה ומנהלה היחיד. בקשר לכך פסק בית המשפט העליון כי "כאשר מדובר בחברה משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נגד בן יעקב; ; 2.8.09). ועוד נפסק כי: "אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. גם התיקון לחוק מתשס"ה, כאמור, מביא בחשבון את שיעור האחדות כמצד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות". (ע"א 10582/02 בן אבו נגד דלתות חמדיה; 16.10.05). 12. בענייננו מדובר בשילוב של יחסי עובד ומעביד (אחריותו המוגברת של המעסיק לעובדו) והיות המעסיק חברה משפחתית. כפי שקבע בית הדין האזורי, המערער - כמעסיק וכבעל מניות ומנהל בחברה - גילה אדישות וחוסר אכפתיות לזכויות המשיב. הוא הוליך את המשיב שולל בכך שנתן לו שקים דחויים לתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לו תוך שהוא נותן לו להאמין שהם ייפרעו, כשהוא יודע שחשבון הבנק של החברה מוגבל. מנסיבות העניין ניתן להסיק כי המערער היה מודע למצבה של החברה ולמעשיו כלפי המשיב שהוליכו אותו שולל והעמידו אותו בפני שוקת שבורה. המערער היה המנהל. הוא היה הרוח החיה. במעמדו זה פעל המערער בניגוד למצופה ממנו כמעסיק ובניגוד לחובתו לנהוג בתום לב כלפי עובדו. בנסיבות אלה לא תעמוד למערער הגנת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וראוי שהוא יישא באופן אישי בחובות החברה כלפי המשיב. 13. לפיכך הערעור נדחה ופסק דינו של בית הדין האזורי יעמוד בעינו. המערער יישא בהוצאות המשיב בערעור בסכום של 3,500 ש"ח. הרמת מסךנושה