1. לפנינו תביעה לתשלום הפרש פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, הפרש דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לקרן הביטוח לפועלי הבניין עבור 11 חודשים שבהם לא הפרישה הנתבעת 1, לטענת התובע, את ההפרשות לקרן כנדרש, תשלום תמריץ עבור אי היעדרות, תשלום עבור שעות קיץ ותוספת וותק. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד להחזר תשלום פיצויי פיטורים ששולם לתובע ביתר ולהחזר הלוואה. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: התובע עבד אצל הנתבעת 1 מ-1.8.1994 ועד 31.12.2002. מ-1.1.1995 ועד לסיום עבודתו עבד התובע במשרה מלאה. הנתבע 2 הוא מנהל הנתבעת 1, ואחד מבעלי מניותיה. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1. שכרו הקובע של התובע לחישוב פיצויי הפיטורים עבור התקופה שבה עבד במשרה מלאה הינו 7,542 ₪. הנתבעת 1 שילמה לתובע השלמת פיצויי פיטורים בסך של 41,708 ₪. ביום 10.11.22002 קיבל התובע 6,500 ₪. 3. נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שיידונו להלן. 4. אחריות אישית של הנתבע 2 - הרמת מסך התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, שכן מירב הזיקות מלמד שעבד אצל הנתבע 2, והתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד. אם לא כך הדבר יש, לטענת התובע, לחייב את הנתבע 2 על פי הדוקטרינה של הרמת מסך, שכן עסקי הנתבע 2 נוהלו באמצעות 12 חברות שונות, והתובע עבד בחברות השונות של הנתבע 2. מעדות התובע עצמו עולה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבע 2. התובע אישר כי לא ראה את הנתבע 2 כל יום, וכי זה האחרון לא נתן לו הוראות לביצוע העבודה (ע' 7 שורה אחרונה, ע' 8 ש' 1-9). גם המסמכים שהוצגו לפנינו אינם מעידים על קיום יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבע 2. בתלושי השכר של התובע (צורפו לתצהירו), שם המעביד הינו מסד וטפחות הנדסה בע"מ, ולא הוצג בפנינו מסמך אחר התומך בטענתו כי הנתבע 2 היה מעבידו. מכאן, שלא ברור על מה מבסס התובע את טענתו כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבע 2. יש לדחות אף את טענת התובע כי יש להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את הנתבע 2 בחובות החברה. ראשית, הרמת מסך אינה עניין של מה בכך, ובית הדין לא ייעתר לבקשה להרמת מסך אלא כאשר יש הצדקה לכך. הכלל לפיו החברה הינה אישיות משפטית נפרדת מצוי בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן - החוק) : "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד". נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, שהיא יציר המשפט, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נ"ג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 345, וע"ע 34/03 אסנת שפרן - יוסף אלוש, לא פורסם (14.5.06). עם זאת, הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניות ולנושאי תפקידים בה תתאפשר, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי עניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה לעיל). במקרים אלה על התובע להניח תשתית עובדתית לטענת השימוש לרעה באישיות המשפטית של התאגיד. בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ. יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, נפסק כי: "בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה. העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד (ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאור חוק החברות החדש, ע' 253; דב"ע לח/52-3 ברגר ואח' נ. קאמית פד"ע י' 435, 441-442). התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי נעשה בענייננו שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. העובדה שלנתבע 2 חלק בחברות אחדות, והעובדה שהתובע ביצע עבודות עבור חברות אחרות או עבור חברת פנטהאוז, אינה מצדיקה, כשלעצמה, הרמת מסך. הנתבע 2 אישר כי התובע ביצע עבודות גם עבור חברות אחרות, אך לדבריו הוא עשה זאת באמצעות הנתבעת (ע' 13 ש' 8-10). דבריו אלה לא נסתרו. התובע לא הביא אף לא ראשית ראיה התומכת בטענתו כי עבד באופן ישיר בחברות אחרות, לא הוצגו בפנינו תלושי שכר שניתנו לתובע והנושאים את שמה של פנטהאוז או של חברה אחרת, שכרו של התובע שולם לו במשך כל תקופת עבודתו על ידי הנתבעת 1 (ע' 8 ש' 11), והנתבע 2 לא נתן לו מעולם המחאות אישיות או שילם לו מכיסו (ראו דברי התובע ע' 8 ש' 4-5). גם העובדה שהתובע ביצע עבודות בביתו של הנתבע 2 או של בני משפחתו אינה מצדיקה הרמת מסך, ואינה יוצרת יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבע 2. ראשית, נראה כי היה מדובר במקרים בודדים (ע' 14 ש' 10-14). כמו כן לא הוכח כי גם עבודות אלה לא נעשו באמצעות הנתבעת 2. מכאן, שלא הוכח בפנינו כי הנתבע 2 עשה שימוש לרעה במסך התאגיד, כי עירב נכסים או עשה מעשי תרמית. לפיכך נדחית טענת התובע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבע 2, וכן טענתו כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי. 5. גמול שעות נוספות התובע טוען כי עבד שעות נוספות רבות, ולא קיבל תשלום עבורן. לפיכך הוא תובע גמול שעות נוספות בסך של 197,367 ₪. לטענתו התשלומים המופיעים בתלושי השכר שלו עבור שעות נוספות ושעות נוספות גלובליות נועדו למנוע ממנו בבוא העת להסתמך על תשלומי שכר אלה כרכיבים לצורך תשלום פיצויי פיטורים. מנגד טוענים הנתבעים כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) אינו חל על התובע, שכן עבד מחוץ לחצרי הנתבעת 1, מילא תפקיד הדורש אימון אישי, ולנתבעת לא היה פיקוח על שעות עבודתו. על כן, לטענת הנתבעים, חלים על התובע החריגים הקבועים בסעיפים 30(5) ו-(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה. מתצהיריהם של יוסי אטיאס ודימיטרי פיסקון עולה כי לא היה כל קושי לפקח על עבודתו של התובע. העד יוסי אטיאס הצהיר כי היה אחראי על התובע, ותפקידו כלל פיקוח על עבודתו (סעיפים 3 ו-4 לתצהירו). העד גם ידע מה היו שעות עבודתו של התובע (סעיפים 8-10). דברים דומים אמר גם העד דימיטרי פיסקון. דבריהם לא נסתרו. מכאן שלא חל על התובע החריג הקבוע בסעיף 30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה. כמו כן לא הוכח בפנינו כי תפקידו של התובע דורש מידה מיוחדת של אימון אישי, כנדרש בסעיף 03(5) לחוק. העובדה שכפופים לתובע עובדים אינה מלמדת על כך. לפיכך אנו קובעים כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע. 6. נשאלת, אם כן, השאלה האם הוכיח התובע את תביעתו לגמול שעות נוספות. זאת, משום שהתובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד (דב"ע לב/32-3 פרוימוביץ - בר אדון, פד"ע ד' 39), עם זאת כאשר קיימת מסגרת שעות קבועה, ההנחה היא שהעובד עבד אותן שעות, להוציא הפסקות שעולות מעצם מהותו של מקום העבודה (דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח 343). מסגרת שעות העבודה הקבועה של התובע לא כללה עבודה בשעות נוספות. התובע עצמו אישר כי עבד עד לשעה 15:30 (ע' 5 ש' 22-23), והעד מטעמו, יוסי אטיאס, אישר כי עבודתו של התובע היתה בהיקף רגיל של 8 שעות באתר הבניה (סעיף 5 לתצהירו). מכאן, שעל התובע מוטל הנטל להוכיח מתי עבד בשעות נוספות, באילו תאריכים, וכמה שעות בכל פעם, ולא ניתן בעניין זה להסתמך על הערכה: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד', ע' , בעמ' 43-42). ועוד נפסק כי: "על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם" (דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט, ח 343). משמע, שהיה על התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך (דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38). דהיינו: "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות - עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך - כמובן שתביעתו תידחה" (דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, ע' 577). התובע לא עמד בנטל זה המוטל עליו. בתצהירו פירט התובע בהרחבה רבה את טענותיו המשפטיות, אולם נמנע מלפרט את התשתית העובדתית העומדת בבסיס תביעתו, ובכלל זה את העובדות הנוגעות לעבודתו בשעות נוספות. התובע טוען כי הסיע פועלים לאתר הבניה וממנו, ובשל כך הוא זכאי לגמול שעות נוספות, אך לא התייחס לכך כלל בתצהירו, ולא פירט מתי הסיע פועלים, האם בכל תקופת עבודתו או רק בחלק ממנה, ומה שהיו השעות שבהן הוסעו הפועלים. משכך, לא הובאה בפנינו אף לא ראשית ראיה בעניין שעות עבודתו של התובע. אמנם העד דימיטרי פיסקון ציין בתצהירו כי: "היו גם ימים ששעות העבודה שלנו חרגו מעבר לרמת השעות שלה היינו רגילים" (סעיף 10 לתצהירו). אך כאמור התובע לא הציג כל פירוט של המועדים שבהם עבד בשעות נוספות, זמן ההסעה של הפועלים וכד'. לכתב התביעה צורפו טבלאות ובהן פירוט של השעות הנוספות שעבד התובע. לא ברור על מה מבוססות טבלאות אלה, שהרי מעדותו של התובע עצמו עולה כי לא היה שעון נוכחות במקום העבודה, ולא נעשה רישום של השעות. התובע לא ניהל יומן (ע' 5 ש' 2 מהסוף), והוא אינו זוכר באילו תאריכים עבד שעות נוספות (ע' 5 ש' 19-20). יתר על כן, לדבריו בחלק מתקופת עבודתו שולם לו גמול שעות נוספות (ע' 4 ש' 3 מהסוף). זאת ועוד. במהלך חקירתו הנגדית של התובע התברר שהתחשיבים שערך אינם מדוייקים כלל, שכן הם כוללים תביעה לגמול שעות נוספות עבור תקופה שבה התובע נעדר מהעבודה בשל מחלה (ע' 8 ש' 12-15, נ/1). 7. לכל אלה יש להוסיף כי בתלושי השכר של התובע מופיעים תשלומים הן עבור שעות נוספות גלובליות והן עבור שעות נוספות. בעדותו אמר הנתבע 2 כי התובע קיבל תשלום עבור שעות נוספות גלובליות משום שהיה קושי לפקח על שעות עבודתו, ומשום שלפעמים עבד יותר ולפעמים עבד פחות (ע' 17 ש' 12-18). מדבריו אלה עולה כי התובע אכן קיבל תגמול עבור השעות הנוספות שבהן עבד. התובע לא הוכיח כי התשלומים ששולמו לו אינם מכסים את השעות הנוספות שבהן עבד, ולא עלה בידו לשכנענו כי התשלומים ששולמו לו בגין שעות נוספות גלובליות ובגין שעות נוספות נועדו להפחית את משכורתו הקובעת לצורך תשלום פיצויי פיטורים. גם טענה זו לא הוכחה. לפיכך נדחית התביעה לתשלום גמול שעות נוספות. 8. דמי הבראה התובע טוען כי שולמו לו דמי הבראה עבור 7 ימים בלבד בשנה, ולא נלקח בחשבון הוותק שלו במקום עבודה. לטענתו, משכך הוא זכאי לדמי ההבראה החסרים עבור כל תקופת עבודתו, ולא עבור השנתיים האחרונות בלבד. סעיף 7.א להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה קובע כי: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד זאת לגבי תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו" . מכאן, שאין כל בסיס בלשון הסעיף לפרשנות שניתנה לו על ידי התובע, והתובע אינו זכאי לסכום שנתבע. נשאלת השאלה האם עבור השנתיים האחרונות לעבודתו אצל הנתבעת קיבל התובע את מלוא דמי ההבראה להם הוא זכאי. לשאלה זו איננו יכולים ליתן תשובה, שכן התובע לא פירט את תחשיב דמי ההבראה שנתבעו, ואת הסכומים שקיבל. משכך אין לדעת מה הסכום שקיבל התובע, ומהו ההפרש שלו הוא זכאי לו. לפיכך נדחית תביעתו זו של התובע. 9. פדיון חופשה סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1(4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957). מכאן שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד מוטל על המעביד, האמור על פי החוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113). לא הוצג לפנינו פנקס חופשה או רישום אחר כלשהו לגבי ימי החופשה של התובע, והנתבע 2 אישר בעדותו כי אין לו מסמך שבו מפורטים ימי החופשה של התובע (ע' 19 ש' 15-19). הנתבעים מעלים בסיכומיהם טענת התיישנות. טענה זו יש להעלות בהזדמנות הראשונה. משלא הועלתה טענת ההתיישנות לא בכתב ההגנה ולא בפלוגתאות - דינה להידחות. הנתבעים מוסיפים עוד כי החופשה אינה ניתנת לצבירה, כי היו ימים שבהם לא עבד התובע, ועל כן אלה היו ימי החופשה שלו, וכי לא יכול להיות ספק שהתובע ניצל את ימי החופשה שלו. כפי שהובהר לעיל הנתבעת 1 לא הציגה מסמך כלשהו המפרט את ימי החופשה של התובע, על כן לטענה כי אין ספק שניצל את ימי חופשתו אין בסיס. אם אמנם סברה הנתבעת 1 כי אין זה ראוי שהתובע יצבור את ימי חופשתו, היה עליה להודיע על כך לתובע, ולאפשר לו לצאת לחופשה. לא הובא לידיעתנו כי דבר זה נעשה. הנתבעת 1 גם לא חלקה על אופן החישוב של ימי החופשה. לפיכך על הנתבעת 1 לשלם לתובע פדיון חופשה, כפי שנתבע, בסך של 48,832 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2003. 10. תוספת וותק ותוספת תמריץ עבור אי היעדרות התובע טוען כי הוא זכאי לתוספות הנ"ל מכוח ההסכם הקיבוצי, וכי יש לחשב את תוספות אלה גם בחישוב פיצויי הפיטורים שלו. התובע לא טרח לציין את סעיפיו של ההסכם הקיבוצי הרלבנטיים לעניין. מנגד טוענת הנתבעת 1 כי שכרו של התובע היה גבוה בהרבה מזה הקבוע בהסכם הקיבוצי, וכי לתביעתו לתמריץ בשל אי היעדרות מאוקטובר 2000 ועד יולי 2002 אין כל בסיס בהסכם הקיבוצי הכללי, שכן התמריץ נכלל בשכר הכולל של מנהלי עבודה. תמריץ אי היעדרות אינו מהווה רכיב שכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים (סעיף 4 לתוספת להסכם הקיבוצי הכללי מיום 21.12.1999, להלן - התוספת להסכם). לפיכך נדחית תביעתו זו של התובע. יתר על כן, סעיף 4.2 לתוספת אכן קובע כי תמריץ אי ההיעדרות כלול בתעריפים המפורטים בטבלאות השכר שבתוספת. מאחר ששכרו של התובע גבוה מזה הקבוע בסעיפים הנ"ל, יש לקבל את טענת הנתבעים כי התמריץ כלול בשכרו. דברים אלה יפים גם לעניין תוספת הוותק. לפיכך גם תביעתו זו של התובע דינה להידחות. 11. תשלום בגין שעות קיץ התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום של שעה נוספת בחודשי הקיץ, משום שעל פי הוראות ההסכם הקיבוצי הוא זכאי לעבוד בחודשי הקיץ 7 שעות בלבד. בטבלת חישוב שעות אלה, שצורפה לכתב התביעה, כלל התובע גם את שעות עבודתו בקיץ 2002, אף כי בתקופה זו נעדר מן העבודה בשל מחלה (נ/2). כמו כן לא הוכיח התובע כי בחודשי הקיץ האחרים אכן עבד 8 שעות. יתר על כן, בטבלה נעשה חישוב על פי שעות עבודה מ-15 ביוני ועד לראש השנה בעוד אשר בסיכומיו טוען התובע כי השעות הנ"ל נתבעות מ-15 ביולי. משמע, שלא ניתן להסתמך על החישוב שערך התובע, וגם תביעתו זו דינה להידחות. 12. הפרשות בחסר לקרן הביטוח לפועלי הבניין התובע טוען כי הנתבעת 1 לא העבירה הפרשות לקרן הביטוח לפועלי הבניין עבור 11 חודשים בשנים 1994, 1995, 1998 ו-2001. כפי שטענו הנתבעים לא המציא התובע מסמך כלשהו מן הקרן המבסס את טענותיו אלה. במסמכים שצירף התובע לכתב התביעה אין די כדי להוכיח כי אכן לא הועברו ההפרשות כנדרש. לפיכך נדחית התביעה להעביר סכומים אלה לקרן או לפיצוי התובע בגין אי העברתם. 13. התביעה שכנגד הנתבעת 1 טוענת כי שולמו לתובע פיצויי פיטורים ביתר בסך של 9,093.15 ₪, וכי עליו להחזיר הלוואה שניתנה לו ביום 10.11.2002. לא מצאנו כל התייחסות לתביעה שכנגד בסיכומי התובע ובתצהירו. לפיכך מתקבלת התביעה שכנגד במלואה, ועל הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 15,593 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2003. סוף דבר - הנתבעת 1 תשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 48.832 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2003. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. הנתבע שכנגד ישלם לתובעת שכנגד סך של 15,593 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2003. כל צד ישא בהוצאותיו. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש, תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הרמת מסך