הנתבעת 1 הנה חברה העוסקת בייצור ושיווק של תוספי מזון טבעיים (להלן: "הנתבעת"). הנתבע 3 הנו מנהלה ובעל מניותיה היחיד של הנתבעת 1. הנתבעת 2 הנה רעייתו של הנתבע 3. הנתבעת 2 נרשמה כעוסקת מורשה בשנת 2000, לצורך ניהול פעילות עסקית בתחום עבודתה הסוציאלית. בשלב כלשהו לאחר שהנתבעת 2 נרשמה כעוסקת מורשה, החל הנתבע 3 לנהל את פעילותו העסקית בתחום ייצור ושיווק של תוספי מזון במסגרת תיק העוסק מורשה של הנתבעת 2, בהסכמתה המלאה של הנתבעת 2 (ת/5 שהנו עדות הנתבעת 2 בתיק עב' 3123/07 שהתקבלה כראיה בתיק בהתאם להחלטת בית הדין מיום 15.6.10). הנתבעת 1 התאגדה ביום 23.8.05 כחברה בע"מ, ולמעשה המשיכה את פעילות עסקו של הנתבע 3 בתחום הייצור והשיווק של תוספי המזון שפעל קודם לכן במסגרת העוסק מורשה של הנתבעת 2, כאמור. התובע הועסק אצל הנתבעת 1 ממועד כלשהו השנוי במחלוקת בין הצדדים ועד לחודש 10/07. התובע טען כי הוא החל את עבודתו בחודש 06/02, ואילו הנתבעת טענה כי התובע החל את עבודתו בחודש 10/03. התובע הועסק בתפקיד מנהל ייצור, ובמסגרת זו היה אחראי על ייצור תוספי המזון הטבעיים ופיקוח על עובדים פועלי ייצור (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.10, שורות 11-12). התובע הועסק חמישה ימים בשבוע (א'-ה') בין השעות 8:00-17:00 (עדות הנתבע 3 בעמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 15.6.10, שורות 20-21). התובע הועסק כעובד חודשי (עדות הנתבע 3 בעמוד 12 לפרוטוקול הדיון מיום 15.6.10, שורה 19). שכרו האחרון של התובע עמד על סך 6,700 ₪ (עדות הנתבע 3 בעמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 15.6.10, שורות 5-6). לתובע הונפקו תלושי שכר על שם הנתבעת 2, והחל מחודש 10/06 עד למועד סיום עבודת התובע בחודש 10/07, הונפקו לתובע תלושי שכר על שם הנתבעת 1 (נספח א' לכתב התביעה). תלושי השכר לא שיקפו את השכר ששולם בפועל לתובע. התובע סיים את עבודתו בחודש 10/07, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. התובע טען בכתב התביעה כי הוא פוטר ללא שימוע. הנתבעת טענה כי התובע התפטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה עדיפה עלינו גרסת הנתבעת לפיה התובע התפטר מעבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. זאת, בין היתר, בהתחשב בגרסאות השונות שמסר התובע לעניין זה בכתבי הטענות שהוגשו בתיק, כפי שיפורט בהמשך. בשלב כלשהו הנתבע 3 נקלע לקשיים כלכליים בגין הלוואות שנטל בשוק האפור אותן לא הצליח לפרוע (ת/6). ההליכים תביעה זו הוגשה ביום 5.2.09 לתשלום הפרשי שכר עבודה, גמול בעד עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ופיצוי בגין עגמת נפש. התובע ביקש שבית הדין יגלם את שיעורי המס, כך שהסכומים שייפסקו לו ישולמו לו כסכום נטו. כן עתר התובע כי בית הדין יורה על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ויחייב באופן אישי את הנתבעים 2 ו-3 בתשלום זכויותיו. כתב הגנה הוגש ביום 2.4.09, בהיות הנתבעים מיוצגים. במסגרת כתב ההגנה הועלו טענות קיזוז של אי מתן הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪ ונזקים אחרים שנגרמו לנתבעת בגין עבודתו של התובע, מבלי שפורטו סכומים לצד רכיבי הקיזוז. ביום 28.7.09 שוחרר ב"כ הנתבעים מייצוג, על פי בקשתו, ומהמועד האמור הנתבע 3 מייצג את הנתבעים. ביום 30.9.09 קוים דיון מוקדם במעמד הצדדים, במסגרתו צמצם התובע את תביעתו לדמי הבראה לשתי שנות עבודתו האחרונות. במעמד הדיון ניתנה החלטה לפיה הנתבעים רשאים להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה בתוך 7 ימים. ביום 15.10.09 הוגש כתב ההגנה המקורי בצירוף מסמך שכותרתו "נספח לכתב הגנה". במסגרת נספח זה הועלו טענות כנגד התובע בגין נזקים שגרם לנתבעת 1, שרובם תוארו בכתב ההגנה המקורי, אלא שהפעם נתבעו סכומים בגין נזקים אלה במסגרת כותרת "סיכום התביעה". אין מדובר בתביעה שכנגד אלא בטענות קיזוז. ביום 11.4.10 נשמעו העדויות בתיק. מטעם התובע העידה גב' ולריה רוטנשטיין, ששימשה כמנהלת המשרד של הנתבעת 1 והתובע עצמו. מטעם הנתבעת העידו הנתבע 3 ומר תומר כהן, ששימש כיועץ המס של הנתבעת, ונקבע מועד נוסף להמשך שמיעת עדויות הנתבעת בתיק. ביום 23.5.10 הוגשה בקשת הנתבעת 2 לפטור אותה מהתייצבות לדיון, בין היתר, בשל מצבה הרפואי ופסיקת בית הדין בתיק עב' 3123/07 (שהוגש על ידי גב' ולריה רוטנשטיין) לפיה הנתבעת 2 לא היתה מעורבת באופן ישיר או עקיף בניהול או בפעילות הנתבעת. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 7.6.10 הופטרה הנתבעת 2 מהתייצבותה לדיון המשך ההוכחות, תוך קביעת מועד להגשת תגובת הנתבעת 2 לבקשה לכלול את עדותה בתיק עב' 3123/07 כחלק מהראיות בהליך זה. ביום 15.6.10 התקיים דיון המשך הוכחות במסגרתו ניתנה החלטת בית הדין לפיה, פרוטוקול עדותה של הנתבעת 2 בתיק 3123/07 מתקבל בהסכמה כראיה בתיק. ב"כ התובע הודיע כי "לאור הסכמה קודמת בתיק אחר שנדון אצל כב' השופטת שדיאור, מסכים למחיקת הנתבעת 2 מהתביעה" (עמוד 1, שורות 16-17). בהתאם לכך, נמחקה הנתבעת 2 מהתביעה בהליך זה. הנתבע 3 הסכים להצעת ב"כ התובע לצרף את שני הפרוטוקולים של העדות שלו בתיק עב' 3123/07, כראיות בהליך זה (עמוד 1, שורה 27). ביום 15.12.10 הוגשו סיכומי התובע. ביום 15.3.11 הוגשו סיכומי הנתבעים, ומכאן פסק דיננו. הפלוגתאות מהו היו נסיבות סיום עבודת התובע אצל הנתבעת, האם התובע פוטר כטענתו או התפטר כטענת הנתבעת? בכפוף לכך, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, ודמי הודעה מוקדמת ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי הבראה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין חודשים 8/07-10/07, וארבעה ימי עבודה בחודש 11/07, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לו לטענתו במהלך עבודתו, ובאיזה שיעור? האם בענייננו מתקיימים הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של הנתבע 3? האם הנתבעת זכאית לקזז מכל סכום שייפסק לתובע דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב עבודת התובע ונסיבות סיום עבודתו אצלה, ובאיזה שיעור? נסיבות סיום עבודת התובע כמבואר לעיל, במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה עדיפה עלינו גרסת הנתבעת כי התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת ללא מתן הודעה מוקדמת, כפי שיפורט להלן. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא פוטר מעבודתו. התובע מסר לעניין נסיבות סיום עבודתו גרסאות שונות וסותרות, ועל כן עדיפה עלינו גרסת הנתבעת לעניין זה. התובע טען בכתב תביעתו כי "בעקבות דרישותיו הלגיטימיות החלו הנתבעים אף למרר את חייו ולהתנכל לו וזאת במיוחד לאחר שחזר והתריע כמנהל הייצור במפעל על אי עמידה של המפעל בתקנים של ISO ו- ASAP בדבר המינון וההרכב של תוספי המזון שאושרו לייצור ע"י משרד הבריאות. כמנהל ייצור היה מודע התובע לגודל האחריות החוקית המוטלת עליו כתוצאה מאי העמידה של המפעל בתקנים בייצור המוצרים וההשלכות הבריאותיות שלהם ציבור לקוחות המפעל ולכן סירב בתוקף לתת יד לכך. בעקבות סירובו של התובע לשתף פעולה עם הנתבעים ולתת יד למעשיהם הבלתי חוקיים הללו, גמלה בליבם של הנתבעים החלטה לסיים את עבודתו של התובע והם חיכו להזדמנות המתאימה." בהמשך מתאר התובע כי במסגרת תפקידו בנתבעת הוא החל "להיחשף לסיכונים ממשיים על חייו מצד גורמים פליליים שהיה להם עניין עם הנתבעים, דבר שהשפיע קשות על מצב בריאותו". בעקבות כך "כשהוא על סף התמוטטות נפשית ופיסית נאלץ התובע להיעדר מעבודתו ביום 25.10.07 ולהיזקק לטיפול רפואי...". התובע צירף לכתב התביעה אישורים רפואיים מיום 30.10.07 (נספח ה' לכתב התביעה). בהמשך טען התובע כי אושרה לו חופשת מחלה עד ליום 4.11.07, בהתאם לאישור המחלה שנמסר לו על ידי הרופא המטפל (נספח ו' לכתב התביעה), וכי "ביום 5.11.07 ביקש התובע לחזור לעבודתו והציג בפני הנתבעים את אישורי המחלה וכמוכן דרש את שכרו והחזר הוצאות הדלק לחודש 10/07.... בהזדמנות זו שב התובע על דרישתו לקבל את הפרשי השכר המגיעים לו בסך 5,000 ₪ בגין חודשים 8-9/2007. בעקבות כך נתקבל התובע בסירוב מצד הנתבעים וזאת בטענות שונות ומשונות והובהר לו שאינו רצוי יותר במקום העבודה ואף לדרישתו לקבל מכתב פיטורים בין היתר כדי שיוכל דמי אבטלה לא שעו הנתבעים." לעומת זאת, טען התובע בתצהיר עדותו הראשית "כתוצאה מכך חששתי לחיי ולא רציתי לעבוד בחברה שמנוהלת ע"י עבריינים, כמו כן לא שולמו לי שכרי וזכויותיי החוקיות ראיתי עצמי מתפטר במעמד מפוטר. בתאריך 5/11/07 שלחתי לנתבעים הודעה בפקס על התפטרותי במעמד מפוטר מצ"ב ומסומן ח'". מכתב התפטרותו של התובע צורף לתצהיר עדותו הראשית רק לאחר שהועלתה בכתב ההגנה טענה לפיה התובע התפטר מעבודתו. במכתב התפטרותו של התובע מיום 5.11.07, ציין התובע כי "לאור החלפה בהנהלת החברה והשינויים בתנאי העבודה לרעה חוסר ביטחון במהלך השבועות האחרונים והלחץ האדיר בו שרוי המפעל אני מודיע לכם על התפטרותי...". מכתב התפטרותו של התובע אינו מתיישב עם טענתו בכתב התביעה לפיה הוא פוטר ביום 5.11.07 לאחר שחזר לעבודתו לאחר חופשת מחלה וביקש תשלום זכויותיו. כשהתובע עומת בחקירתו הנגדית עם העובדה כי מסר שתי גרסאות שונות לעניין נסיבות סיום עבודתו, אישר התובע את גרסת הנתבעת לפיה הוא לא שב לעבודתו מיום 25.10.07 והודה כי האמור בכתב התביעה אינו אמת: "מה שמופיע בכתב התביעה לא היה מעולם. זו אי הבנה שהיתה לעורך הדין יוסף כהן. אני מעולם לא חזרתי לשם. לא רציתי לחזור ואני לא רוצה לחזור".. "מ-25.10 עזבתי ומעולם לא הגעתי" (עדותו בעמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.10, שורות 1-4). בהתאם לכך, תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורין נדחות. לאחר שקבענו כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי פוטר מעבודתו, אנו דוחים את תביעתו לתשלום דמי הודעה מוקדמת. משהוכח כי יום עבודתו האחרון של התובע אצל הנתבעת היה ביום 25.10.07, ומשאין מחלוקת כי לא ניתנה לנתבעת הודעה מוקדמת, ומשלא נטען וממילא לא הוכח קיומן של נסיבות המצדיקות אי מתן הודעה מוקדמת לנתבעת אנו מקבלים את טענת הקיזוז של הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת, אליה נתייחס בהמשך. התביעה לדמי הבראה כידוע, על פי הוראות צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, עובד שהשלים שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד זכאי לקצובת הבראה. הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה, מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה. המדובר בטענת "פרעתי" על-פי הקבוע בצו ההרחבה הכללי, ועליו להראות זאת בבירור (דב"ע נו/3-283 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - עומר, פסק דין מיום 29.10.96). בענייננו, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי שילמה לתובע דמי הבראה. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי פרט לתשלום "שכר יסוד" לא שולם לתובע כל תשלום נוסף. בהתאם לכך, אנו מקבלים את תביעתו של התובע לדמי הבראה. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם לעניין מועד תחילת עבודת התובע אצל הנתבעת. התובע טען כי החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 6/02, ואולם תלושי השכר שהונפקו לו היו מחודש 10/03 בלבד. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את מועד תחילת עבודתו כנטען. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה עדיפה עלינו גרסת התובע כי הוא החל את עבודתו אצל הנתבעת בחודש 06/02. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי "אין חולק כי התובע עבד אצל הנתבעת 1 החל מאוקטובר 2003 ועד למועד שבו נטש את החברה יחד עם זאת, לפני אוקטובר 2003, התובע היה תלמיד ישיבת מרכז הרב וביקש לעבוד במפעל ללא תלושי שכר." טענה זו של הנתבעת הנה בבחינת הודאת בעל דין התומכת בגרסת התובע כי הוא עבד תקופה מסוימת ללא תלושי שכר, ועל כן גרסתו לפיה הוא החל את עבודתו אצל הנתבעת בחודש 06/02 מקובלת עלינו. העובדה כי התובע ביקש מהנתבעת, משיקולים השמורים עימו, שלא להנפיק עבורו תלושי שכר אינה פוגעת במעמדו האמיתי של התובע כעובד של הנתבעת בתקופה שבה לא הונפקו עבורו תלושי שכר, על כל ההשלכות הנובעות מכך. בהתאם לכך, אנו קובעים כי התובע הועסק אצל הנתבעת החל מחודש 06/02 ועד לחודש 10/07. התובע זכאי לתבוע דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות (שנים 2006-2007). בגין שנות עבודתו הרביעית והחמישית זכאי התובע לדמי הבראה בסך 4,452 ₪ (לפי חישוב 318 ₪ תעריף דמי הבראה X 7 ימים X 2), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.8.07 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות התובע טען כי הוא עבד במהלך כל תקופת עבודתו בממוצע 30 שעות נוספות בחודש. התובע צירף לתביעתו רישומים שניהל לטענתו, לעניין שעות עבודתו הנוספות לחודשים 02/07- 10/07 (נספח ח'). בגין רכיב זה מבקש התובע שנפסוק לו סך של 18,821 ₪. כידוע, התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לב/3-32 מרלן פרומוביץ נ' ישראל בר-אדון, פד"ע ד 39; דב"ע נז/3-7 נחום לבון נ' מ.ת.מ. תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584; דב"ע 98/ 3-76 גאנם וסאם נ' צ'אם מוצרי מזון בע"מ (לא פורסם); ע"ע 1215/00 דוד סגל נ' דובל'ה ריהוט מודרני בע"מ (לא פורסם); ע"ע 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ (לא פורסם); ע"ע 1038/00 שלמה מנחם ואח' נ' שאול יוסף-פונדק שאול (לא פורסם)). עם זאת, נקבע חריג לכלל זה לפיו די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות על מנת לפסוק לעובד גמול בגין עבודה בשעות נוספות [דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט שותפות, פד"ע ח' 343; עע 1351/04 מראט זרצקי - שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ (לא פורסם, 6.4.06)]. בשנים האחרונות מגמת בית הדין הארצי לעבודה הנה הגמשת נטל הראיה החל על התובע גמול שעות נוספות במקרים בהם שוכנע כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות, והוא אינו נדרש להוכחה מדויקת של שעות עבודתו (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפריים (טרם פורסם) ניתן ביום 12.11.08, וראה האסמכתאות המובאות שם). באותו פסק דין נקבע, כי בהעדר רישומים של המעביד בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק. כפי שפורט לעיל, הנתבע 3 העיד כי מתכונת עבודתו של התובע היתה חמישה ימים בשבוע בין השעות 8:00- 17:00, עדותו לעניין זה היתה מקובלת עלינו. איננו מאמינים כי התובע עבד ברציפות וללא כל הפסקה במהלך כל יום עבודה, כך שסביר להניח כי יצא להפסקות אוכל של כחצי שעה ביום, ובהתאם לכך השכר ששולם לו היה בגין עבודה במשרה מלאה. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. נספח ח' לכתב התביעה אינו מהימן עלינו, שכן הוא לא כולל את שעות הכניסה והיציאה של התובע ואת מלוא פרטי שעות עבודתו בגין חודשים 02/07- 10/07, ואיננו סבורים שניתן לסמוך על הרישום של התובע של מספר השעות הנוספות שמפורטות במסמך. כמו כן הרישום המפורט בנספח ח' הנו "מסודר" למדי ואיננו מאמינים כי הוא נערך "בזמן אמת". בהתאם לכך, התביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות- נדחית. התביעה להפרשי שכר עבודה התובע עתר לתשלום הפרשי שכר כמפורט להלן: בגין חודשים 8/07- 09/07 -סך של 5,000 ₪. בגין חודש 10/07- סך של 8,591 ₪ שכולל החזר תשלומי דלק. בגין חודש 11/07- 4 ימי עבודה (מיום 1.11.07 -4.11.07 מועד בו הוא פוטר לטענתו)- סך של 1,200 ₪. נטל הוכחת תשלום שכר עבודה מוטל על המעביד מכיוון שמדובר בטענת "פרעתי" (דב"ע נב/188-3 חליל אחמן מוחסן נ' מרכז מוסדות זוועהיל, עבודה ארצי כרך כה (3) 315). התביעה להפרשי שכר בגין חודשים 08/07- 09/07- התובע בתצהיר עדותו הראשית לעניין נסיבות סיום עבודתו אצל הנתבעת (סעיף 18) "... בנוסף השתנה כל הניהול של החברה, שכרי הולן ולא שולמו לי את שכרי כך בחודש 8 ו9 בשנת 2007 קבלתי שק חלקי עבור חודשים אלה ע"ס 15,000 ₪ לתאריך 12/10/07. חודש וחצי אחרי סוף העבודה." כאמור, שכרו החודשי של התובע עמד על סך 6,700 לחודש. בהתחשב בהודאת התובע בתצהיר עדותו הראשית כי קיבל ש'ק בסך 15,000 ₪ ביום 12.10.07 בגין חודשים אלה, לא ברורה לנו תביעת התובע, שכן קיבל סך של 1,600 ₪ ביתר. התביעה להפרשי שכר בגין חודש 10/07- התובע טען כי מגיעים לו הפרשים בסך של 8,591 ₪ בגין חודש זה לפי חישוב: 6,750 ₪ שכר יסוד, 787 ₪ גמול בעד שעות נוספות ו-1,054 ₪ בגין החזר הוצאות דלק, כמפורט בנספח ח' לכתב התביעה שהנו מסמך המפרט רישום ידני של התובע בגין זכויותיו הנטענות במועד סיום עבודתו. הנתבע 3 אישר בחקירתו הנגדית כי התובע קיבל החזרים בגין הוצאות דלק כנגד הצגת חשבוניות. התובע לא הוכיח כי הוא זכאי להחזר הוצאות דלק בגין חודש 10/07, שכן לא הוצגו החשבוניות ששילם בגין הוצאות הדלק לחודש 10/07. כמו כן התובע לא הוכיח כי עבד שעות נוספות בחודש 10/07, בגינן מגיע לו תשלום נוסף. אין מחלוקת כי התובע עבד עד יום 24.10.07, בגינו זכאי לשכר עבודה (שכר יסוד 6,700 ₪) והנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליו להוכיח כי שילמה לתובע את שכר עבודתו לחודש זה. כך למשל לא הוצג בפנינו תצלום של הש'ק ששולם לתובע בגין שכר עבודה לחודש 10/07. בהתאם לכך, תביעתו של התובע להפרשי שכר עבודה חודש 10/07 מתקבלת, ואנו פוסקים לו את שכרו היחסי בגין עבודתו בחודש זה בסך 5,142 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.07 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשי שכר חודש 11/07- אין מחלוקת כי יום עבודתו האחרון של התובע היה ביום 24.10.07, וכי הוצגו אישורי מחלה בגין התאריכים 30.10.07-2.11.07, כך שהתובע אינו זכאי לתשלום שכר עבודה בגינם. התובע לא עתר לתשלום בגין דמי מחלה בעד תקופה זו, וממילא לא הובררה השאלה האם היו לזכות התובע ימי מחלה שלא ניצל במועד האמור, כך שאיננו יכולים לפסוק לתובע סעד אחר שנגזר מהסעד העיקרי בגין התקופה האמורה. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה התובע עתר לתשלום בסך 24,182 ₪ בגין רכיב זה. לטענתו, הנתבעת הפרישה עבורו בחסר לקרן פנסיה בגין התקופה שבין חודשים 01/04- 12/04, סך של 2,143 ₪ בלבד. לתמיכה בטענתו צירף התובע לכתב התביעה את נספח ט'. מעיון בנספח ט' עולה כי מדובר בפירוט ההפרשות שבוצעו עבור התובע לביטוח חיים ולא לקרן פנסיה. הנתבע 3 העיד לעניין זה בחקירתו הנגדית כי לא הפריש עבור התובע לקרן פנסיה מכיוון שבתקופת עבודתו לא היתה כל חובה לעשות כן, וכי הפסיק את ההפרשות עבור התובע לביטוח חיים מכיוון "שהיו חילופים בכל הקרנות" (עמוד 12, שורות 1-4). ביום 30.12.07 הורחבו בצו הרחבה הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק מיום 19.11.07. הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף וההסכם הקיבוצי נכנסו לתוקף ביום 1.1.08, ולפיכך לא היתה על הנתבעת חובה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני. התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי על פיו היה זכאי להפרשות בגין קרן פנסיה בתקופה שקדמה להחלת צו ההרחבה. כך התובע גם לא הצביע על מקור נורמטיבי המזכה אותו בהפרשות לביטוח חיים, במהלך תקופת עבודתו, ולפיכך תביעתו נדחית. התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש טענת התובע לפיה נגרמה לו עגמת נפש רבה במהלך עבודתו אצל הנתבעת לא הוכחה ולפיכך היא נדחית. התביעה לגילום שיעורי המס התובע ביקש מבקש שבית הדין יגלם את שיעורי המס, כך שהסכומים שייפסקו לו ישולמו לו כסכום נטו. התביעה לא פורטה, לא כומתה ולא הוכחה ועל כן היא נדחית. התביעה להרמת מסך ההתאגדות הנתבעת 1 וחיובו האישי של הנתבע 3 התובע מבקש מבית הדין להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולחייב באופן אישי את הנתבע 3 בתשלום זכויותיו (כאמור הנתבעת 2 נמחקה מהתביעה). בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, העילה העיקרית לביסוס טענה של הרמת מסך ההתאגדות, הנה כאשר נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה על מנת לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם. כידוע, חיוב אורגן של החברה בחיובי החברה איננו דרך המלך, שכן לא ייתכנו חיי מסחר תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן - נפתלי ניסני (טרם פורסם, פסק דין מיום 9.12.07; דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345, 350). עם זאת, במקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות המשרתים את טובת בעלי העניין השולטים בתאגיד, קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות התאגיד לבעלי מניותיו: "יחד עם זאת יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו" (דב"ע נג/205-3 לעיל). אכן, העילה העיקרית להרמת מסך הנה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. עילה זו מתפצלת לעילות משנה נוספות, שכל אחת מהן עשויה להצדיק את המהלך של הרמת המסך- "המושג זה של "שימוש לרעה" מתפצל לעילות משנה מקובלות, לאמור - "מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך, בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים ב"שימוש לרעה, במסך ההתאגדות". (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, (טרם פורסם) פסק דין מיום 17.12.02). במשפט העבודה, הרמת מסך ההתאגדות תיעשה רק לאחר ששוכנע בית הדין כי קיימת פעילות שאינה בתום לב או בכוונה לפגוע בזכויותיהם של עובדי התאגיד, וכן במקרים שבהם זהות העסק המאוגד מתחלף לעיתים קרובות, אך מנהלו של העסק הוא אותו המעסיק (מנחם גולדברג, דיני עבודה, כרך שלישי, שער 14 עמ' 22 והאסמכתאות שם). הנתבע 3 העיד הן בהליך שבפנינו והן בהליך בתיק עב' 3123/07 כי הנתבעת הנה חדלת פרעון ולא ניתן להתחיל בהליכי פירוק החברה שכן קיים שיעבוד צף מדרגה ראשונה לבנק פאג"י. לא שוכנענו כי משך תקופה ארוכה לאחר הקמת הנתבעת 1, תלושי השכר הונפקו על שם הנתבעת 2 בטעות. מדובר בתקופה העולה על שנה, ואין זה סביר כי לא עלה בידי היועץ מס להחתים את כל העובדים על טפסי 101, משך תקופה כה ארוכה, כפי הנטען בענייננו. הנתבע 3 העיד הן בהליך שבפנינו והן בהליך בעב' 3123/07 כי זכויות הייצור והשיווק של הנתבעת 1 הועברו ל"טונר פרינט", וכי הוא חתם עימה הסכם לפיו בתמורה להעברת זכויות הייצור והשיווק הוא יועסק בטונר פרינט כאחראי ייצור. נתונים מהותיים אלה לא אוזכרו בכתב ההגנה או בתצהיר עדותו של הנתבע 3 בשני ההליכים. הנתבע 3 טען בחקירתו הנגדית כי הוא מכר לטונר פרינט את הנכסים הרוחניים של הנתבעת 1 שכן לא היו בידי הנתבעת 1 נכסים פיזיים ממשיים (עדותו בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 15.6.10, שורות 5-10): "ש. שעבוד צף אתה יודע מה זה. מה מכרה חברת טבעון ביוטק בע"מ לחברת טונר פרינט לכאורה. ת. יש הסכם חתום שהוא נמצא בידך. מכרתי זכויות, פורמולות, טלפונים של לקוחות. הרכוש הרוחני של החברה. כי בנק פאג"י עיקל את כל הנכסים הפיזיים של החברה. ש. זכויות. ת. זכויות, ידע. מה שהיה בלתי עביר מבחינת נכסים שאפשר לממש. ש. הייצור של תוספי המזון. ת. נכסים בעין לא היו לחברה. " עם זאת, בהמשך חקירתו הנגדית העיד הנתבע 3 כי טונר פרינט רכשה ציוד ומלאי (ללא ציון זהות המוכר), ובהמשך ניסה לטעון כי הציוד הנ"ל היה בבעלות הנתבעת 2, וזאת על אף שאין מחלוקת כי הנתבעת 2 לא היתה מעורבת כלל בניהול הנתבעת 1 באופן ישיר או עקיף, וכי כל הפעילות העסקית של הנתבע 3 שהיתה בעבר מנוהלת במסגרת העוסק מורשה של הנתבעת 2 עברה לנתבעת 1 לאחר הקמתה וכי אף במועד שבו הפעילות העסקית נוהלה במסגרת העוסק המורשה של הנתבעת 2 לא היתה לנתבעת 2 כל מעורבות בדבר (עדותו בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 15.6.10, שורות 12-14, עמוד 4, שורות 18-33, עמוד 5, שורות 1-3). "ת. חברת טונר פרינט היא בעלת העסק, היא קנתה ציוד ומלאי והיא מייצרת. ת. מה מייצרת. ת. את מה שהיא קנתה. היא השקיעה בציוד ומייצרת תוספים. ... ש. גם אשתך וגם אתה מכרתם זכויות לכאורה לחברת טונר פרינט, חתמתם על ההסכם, וכפי שאשתך טענה, היא לא חתמה על ההסכם, אתה חתמת בשמה. ת. זה שקר. על ההסכמים שקשורים לאשתי, אשתי כן חתמה. וגם אני. כי מדובר בעוסק מורשה משפחתי שנפתח בשנת 2000. הציוד שהיה בבעלותה של אשתי נמכר כחלק מההסכם. אני מכרתי את זכויות היוצרים ואת הקניינים הרוחניים שהיו בחברה, לעומת זאת, הציוד והמלאי שנשארו אחרי שהמאפיה של אלפרון ערכה בזיזה במפעל והיו בבעלות אשתי, נמכרו לטונר פרינט. היא חתמה על הסכם המכר. יועץ המס דיווח לרשויות המס כדין. ש. מציג הסכם בין אשתך לבין טונר פרינט מיום 16.11.07. ת. כן. ש. אתה חתום. ת. אני חתום בראשי תיבות למטה, אשתי חתומה למעלה ואשתי חתמה חתימה מלאה בסוף ההסכם וגם אני. ש. למה אתה צריך לחתום. ת. עוסק מורשה, בניגוד לחברה בע"מ, הוא עסק משפחתי. כל העסק, גם כשאשתי, אחרי שהציוד נרכש על ידה, החליטה שהיא לא תעבוד עם זה, אלא תהיה עובדת סוציאלית, ואני אח"כ הוצאתי, עד שפתחתי את החברה, תלושים מהעוסק מורשה על שמה- אחרי שאתה פותח את זה במס הכנסה ובמע"מ זה נשאר אותו תיק. בני הזוג נחשבים באותו עסק, לא משנה מה מקורות הכנסתם. לכן כשטונר פרינט רכשה את זכויות החברה מצד אחד ואת המטלטלין והמלאי מאשתי מצד שני, היה צריך אישור משני בעלי המשפחה." עדותו של הנתבע 3 לפיה הציוד ששימש לפעילות העסקית של הנתבעת 1 היה בבעלות הנתבעת 2, לא היתה מהימנה עלינו. גם ממוצג ת/6 (ההסכם מיום 16.11.07 שנחתם בין הנתבעת 1 לבין טונר פרינט) לא עולה כי הרכוש ששימש לפעילותה של הנתבעת 1 הנו בבעלותה הפרטית של הנתבעת 2. בהסכם האמור מצוין כי "והיות: שחברת טבעון ביוטק מצהירה בזה כי כל הציוד הנמצאת במפעל שייך כרכוש פרטי של גב' עינבל טבעון שקנתה אותם כמה שנים לפני שקמה חברת טבעון ביוטק בע"מ, ומעולם לא העבירה אותם לחברה כי לא קיבלה תמורתם שום תמורה, כאשר הציוד נרכש על ידה מכספים שקיבלה מהוריה." להסכם לא צורפו חשבוניות המעידות על כך שהנתבעת 2 רכשה את הציוד ששימש לפעילות הנתבעת 1 בזמן שבו הפעילות נעשתה במסגרת העוסק מורשה של הנתבעת 2. כמו כן מתחת לכותרת "מוכר" בהסכם מצויה חתימתו של הנתבע 3 בלבד, ללא חתימתה של הנתבעת 2, בניגוד לעדותו של הנתבע 3. מעבר לכך, אפילו היתה מתקבלת טענת הנתבע 3 כי מדובר בציוד שהנו בבעלות הנתבעת 2, הרי שהיה בכך על מנת לחזק את מסקנתנו כי הנתבע 3 עשה שימוש שלא כדין באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 בכדי להימנע מפרעון חובותיה. מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי הנתבע 3 הפעיל את הנתבעת 1 תוך נטילת סיכון בלתי סביר ליכולתה לפרוע את חובותיה, על אף מודעותו כי היא מצויה במצב של חדלות פרעון. כן עולה כי הנתבע 3 פעל להעברת זכויותיה של הנתבעת 1 לצדדים שלישיים על מנת לנסות ולהישמט מתשלום לנושים. בכך פעל הנתבע 3 "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" (כאמור בסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות המצדיק הרמת מסך וייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה) וכן "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מועד לשימוש כאמור" (כאמור בסעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות), נסיבות המצדיקות הרמת מסך וחיובו האישי של הנתבע 3 בתשלום חובות הנתבעת 1 כלפי התובע. בהתאם לכך, אנו קובעים כי בענייננו קיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 וחיובו האישי של הנתבע 3 בחובות הנתבעת 1 כלפי התובע, לפי פסק דין זה. קיזוז נזקיה הנטענים של הנתבעת 1 כמפורט בסעיף 89 לכתב ההגנה המתוקן הנתבעת מבקשת שנקזז מכל סכום שייפסק לתובע את הסכומים הבאים בגין הנזקים המפורטים להלן: גניבת רכב ממעביד- 5,000 ₪. גניבת מקרר מהמחסנים- 1,500 ₪. השחתת ציוד וגרימת נזק במזיד- 60,000 ₪. גניבת חומרי גלם והעברתם לצד ג'- 100,000 ₪. שידול עובדים לעזוב את החברה ומעילה באמון הבעלים- 90,000 ₪. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את הנזקים הנטענים ואת הסכומים הנתבעים בעד נזקים נטענים אלה, למעט לעניין הטענה בדבר נזקים שנגרמו לה עקב אי השבת רכב החברה שהועמד לרשותו של התובע, כפי שיפורט להלן. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא לא השיב לנתבע 3 את רכב החברה בגלל שלא שולמו לו תשלומים המגיעים לו, בגין החודש וחצי האחרונים לעבודתו (עדותו בעמוד 6, שורות 12-25): "ש. הרכב שנסעת בו לקראת סיום העבודה שלך, למי היה שייך. ת. לחברה. ש. מה קרה איתו. ת. היה רכב ישן, והגיר לא היה במיטבו. הרכב לא החזיק. המנוע הלך כעבור כמה חודשים. ש. לא היה לך שום קשר עם מר חגי אביב שהרכב היה בבעלותו. לא העברת בעלות על שמך ומכרת את הרכב אפילו שהוא היה שווה פרוטה. ת. הרכב לא נמכר. היתה העברת בעלות. ש. זאת אומרת שהרכב נגנב. למה הרכב לא חזר אלי. ת. כי אתה חייב לי המון כספים. אני שמרתי את האוטו, ואם היה משלם לי הייתי מחזיר לו את האוטו. הוא קנה את האוטו מחגי לפני הרבה חודשים ב-5,500 ₪ ובמצב שהוא היה, שווה אולי 2,000 ₪. ש. אתה עשית דין לעצמך. ת. האוטו לא היה שווה. אומר שוב- הייתי מחזיר לו בשמחה אם הוא היה משלם לי לפחות את החודש וחצי האחרונים שעבדתי." התובע הודה כי שוויו של הרכב היה כ- 2,000 ₪ ועל כן אנו קובעים כי סכום שוויו של רכב הנתבעת בו הודה התובע, שלא הוחזר לנתבעת על ידי התובע במועד סיום עבודתו יקוזז מהתשלומים שפסקנו לתובע על פי פסק דין זה. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת 1 והנתבע 3 ישלמו, יחד ולחוד, לתובע את הסכומים הבאים: בגין דמי הבראה סך של 4,452 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.07 ועד למועד התשלום בפועל. בגין הפרשי שכר חודש 10/07, סך של 5,142 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.11.07 ועד למועד התשלום בפועל. מהסכומים שנפסקו לתובע רשאית הנתבעת לקזז סך של 5,000 ₪ דמי הודעה מוקדמת להם עתרה בכתב הגנתה ועוד סך של 2,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה עקב אי החזרת רכב החברה שהיה בשימושו של התובע והועמד לרשותו לצורך עבודתו. בהתחשב בתוצאה, אין צו להוצאות. הערעור על פסק דין זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים. הרמת מסך בדיני עבודהשכר עבודההרמת מסך