בפני תביעה כספית בסך של 10,612 ₪. נגד נתבעת 3, נמשכים הליכי הוצל"פ, וההוכחות התנהלו נגד הנתבעים 2,1 בלבד. פרשת התביעה: התובעת, חברה שעוסקת בשיווק מוצרי חשמל. נתבע 1 הינו מנהל של נתבעת 2 שהינה חב' לביצוע עבודות נירוסטה. נתבע 1, ובנו, הם בעלי המניות בנתבעת 2, אשר רכשה מוצרי חשמל לביצוע עבודותיה. נתבע 1 הזמין בשם נתבע 2 מוצרי ואביזרי חשמל, על פי חשבוניות ותעודות משלוח, המפורטות בכתב התביעה ומצורפות. את תעודות המשלוח אישר מי מטעם נתבעת 2. נתבע 1 ציין בפני התובעת, כי לנתבעת 2 אין בעיה לפרוע חובותיה. הסתבר בדיעבד, כי התובעת רומתה והוטעה במתכוון על ידי נתבע 1, שידע במועד שהזמין את המוצרים עבור נתבעת 2, כי האחרונה לא תוכל לפרוע חובותיה. נתבע 1 דאג לכך שהנתבעת 2 לא תוכל לשלם את חובה לתובעת, וביום 18.7.01 יסד חברה נוספת בבעלותו בשם "אברי זי נירוסטה 2001 בע"מ, שאליה העביר את פעילות נתבעת 2, ושמנוהלת על ידי הנתבע 1 בלבד, באותה מתכונת, ובאותו מקום. בצורה זו, נתבע 1 רוקן את נתבע 2 מתוכן ויסד את החברה השניה כדי להמשיך בעסקיו באותה מתכונת, תוך ניצול המוניטין של הנתבעת 2 בקרב לקוחותיה וספקיה. לנתבע 1, חברה נוספת בשם אברי נירוסטה בע"מ שהוקמה בשנת 90, נקלעה לקשיים והוצא נגדה צו פירוק. בעצם הנתבע העביר פעילותו, מחברה לחברה, כאשר נושיו נותרו בפני שוקת שבורה. התובעת לא קיבלה את המגיע לה בגין מוצרי החשמל שסופקו, וזאת בשל מצג שווא שהציג נתבע 1. התובעת, שינתה מצבה לרעה, בשל מצג שווא, זה ובשל פעילות נתבעת 3, שמנעה מנתבעת 2 אפשרות להרוויח כספים. נתבעת 3, עשתה שימוש בשירותים בגינם נוצר החוב. הנתבעים חייבם לשלם לתובעת עבור מוצרי החשמל שסופקו את סכום התביעה. מטעם התובעת, הגיש תצהיר עדות ראשית, מר זאב שביט, מנכ"ל התובעת. אשר חזר על המפורט בכתב התביעה, והדגיש כי בחקירה בפני כב' הרשמת, העיד נתבע 1 כי אברי נירוסטה 2000 פתחה חשבון בבנק אחר, כדי להמשיך פעילות שוטפת של החברה אך לא הצליחו לעמוד בהתחייבויות החברה ונפתחה חברה שלישית. פעילות זו של הנתבע 1 היתה במטרה להתחמק מתשלום ולהתנער מחובות. הנתבע 1, פעל בחוסר תום לב, כאשר ידע, שהנתבעת 2 לא תעמוד בחובותיה, המשיך להזמין סחורה, לא הודיע על מצבה הכלכלי הגרוע של הנתבעת 2, ושידר "עסקים כרגיל". בחקירה נגדית, לא ידע העד להשיב, אם הנתבע 1 רוקן את הנתבעת 2, אלא שעם הגשת התביעה הסתבר לו, שבאותו מבנה בו שוכנת נתבעת 2, שכנו עוד שתי חברות בשם דומה, בבעלות נתבעת 1. העד אישר, כי במשך 6 שנות עבודה משותפת, הנתבעת 2 שילמה כל המגיע ממנה. העד גם לא ידע להשיב במה רימה והטעה נתבע 1 את התובעת, אלא שלשיטתו הסתבר כי יש חברה אחרת בעלת שם דומה. העד גם לא ידע לענות, מהיכן נלקחה טענתו, כי הסחורה לא הוזמנה על ידי הנתבעת 2. פרשת הגנה: מי שאמור להיות הנתבע הינה נתבעת 2 ולא הנתבע 1 אישית. בעבר הוגשה תביעה נגד נתבעת 2, אשר נמחקה והוגשה תביעה חדשה גם נגד הנתבע 1. הנתבע 1, איננו ערב אישית לחובות נתבעת 2. הזמנת המוצרים נעשתה על ידי נתבעת 2 כאמור בחשבוניות. נתבע 1 לא נשאל ולא אמר מעולם לתובעת מה מצבה של נתבעת 2 ולא דובר כלל בין הצדדים על נושא זה. נתבע 1. לא גרם לכך שהנתבעת 2 לא תוכל לשלם את חובה, לא רימה ולא הטעה את התובעת וכן לא הציג מצג שווא. הקמת חברה חדשה, נועדה לאפשר המשכת פעילות ותשלום לספקים ולנושים. משבר נתבעת 1 אירע מסיבות חיצוניות. בתצהיר עדות ראשית מטעם נתבע 1, חוזר האחרון על האמור בכתב ההגנה, והוסיף כי עקב המצב הבטחוני, קרסה הנתבעת 1 וחברה חדשה הוקמה כדי שהפעילות תמשיך, וישולם החוב לנושים. החברה הוגבלה, והנתבע 1 נאלץ לפתוח חב' חדשה, לספק הזמנות ולשלם לספקים. בחקירה נגדית השיב, כי כל העובדים היו עובדי החברה הראשונה שקרסה, וכי בחברה השניה ובשלישית לא היו עובדים. החברה הראשונה, אבי נירוסטה בע"מ, נקלעה לקשיים עקב המצב הביטחוני והוגבלה בבנק. כדי להמשיך בפעילות, נפתחה חברה שניה, שבה היתה הפעילות הכספית, וכל הציוד והעבודה התנהלו דרך החברה הראשונה. כל סכומי המזומנים, שהוצאו מחשבון החברה על פי תדפיס הבנק, היו כדי לשלם לפועלים ערבים, שלא קיבלו שקים אלא רק מזומנים. מי שרכש מהתובעת מוצרים, זו חברת אברי נרוסטה בע"מ. חברה זו שילמה משכורות, אך הכספים הגיעו לחברה השניה, אברי נירוסטה 2000, והועברו משם לחברה השניה, אברי נירוסטה 2000 והועברו משם לחשבונות של אברי נירוסטה . המפעל, אברי נירוסטה בע"מ, עבד עד סוף 2001, והיתה כוונה לשלם את החובות, אך לא היה מאין. נמשכה הזמנת הסחורה, בתקווה שהמצב ישתפר, ויתאפשר לשלם ואכן פעילות החברה המשיכה. סיכומי התובעת: מדובר במס' חברות שנפתחו על ידי הנתבע 1, בהפרש של מס' שנים בין אחת לשניה, שמות החברות דומים וכולן באותה כתובת. על פי חוק החברות, סע' 6ג'. לנושאי משרה יש אחריות אישית במקרה כגון זה שלפנינו. יש להרים את מסך ההאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי. הנתבע 1 הזמין סחורה ביודעו כי לנתבעת 2 אין יכולת פירעון. מדובר במעשה תרמית כמשמעותו בס' 56 לפקודת הנזיקין. מדובר, בעצימת עיניים של הנתבע, אשר ידע את מצב הנתבעת 2, ובכך נשלל תום הלב שלו. הוא ידע על אי יכולת הפירעון ובחר להתעלם מכך. ביודעו שהחברה השניה חדלת פירעון, הזמין סחורה, ביודעו שהתמורה לא תתקבל הוא סגר חברה ופתח חדשה לצורך הטעיית התובעת. והפעילות הכספית עברה מחברה לחברה. סיכומי הנתבע: החברה הראשונה הוקמה בשנת 1990 ועקב המצב הבטחוני פעילות המפעל ירדה ונגרמו הפסדים גדולים שעל חלקם הוא ערב אישית ומשלם את החוב, הוא איבד את נכסיו. פתיחת החברות נעשתה לא כדי לעשוק אלא בניסיון להציל את החברה ולהמשיך את הפעילות הקודמת. לא היתה לו כל ידיעה שלא יהיה אפשר לשלם את החובות. השקעת הכספים נעשתה כדי לנסות להציל את הפעילות בחברה ולא להונות את החברה ו/או את הספקים. אינו ערב אישית לחוב התובעת ואינו חייב לשלם. דיון : בפני תביעה, בגין חוב כספי, כנגד נתבע -1 בעל מניות, בשתי הנתבעות הנוספות אברי נירוסטה 2000 בע"מ (להלן החברה השניה ) ואברי ז.נירוסטה 2001 בע"מ (להלן החברה השלישית). נגד האחרונה לא התנהלו ההוכחות כיוון שהליכי ההוצל"פ שנפתחו נגדה ממשיכים. תמצית הפרשה : התובעת סיפקה לנתבעת 2, על ידי הזמנות מטעם הנתבע 1, מוצרי חשמל. לטענתה, הוטעתה על ידי הנתבע 1, אשר לטענת התובעת, ידע בעת הזמנת הסחורה, כי החברה השניה אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, ותוך כדי כך העביר את פעילותה העסקית של הנתבעת 2, אל תוך החברה השלישית אשר הקים בחודש יולי 01. הנתבע והנתבעת 2, הגישו כתב הגנה, בו דוחה הנתבע את הטענה בדבר אחריותו האישית לחוב, לטענתו מעולם לא הודיע לתובעת על מצב החברות, ועל כך שאלה נקלעו לקשיים עקב המצב הכלכלי השורר בסביבת עבודתן, היות ולא נשאל לעניין זה ונושא זה לא דובר בין הצדדים. הדיון בעניינינו, נחלק למספר קטגוריות, משנה, הסובבות סביב דוקטרינות הרמת המסך : הראשונה, הכלל בדבר ישותה הנפרדת של החברה. השנייה, חריג לכלל, הרמת מסך ההתאגדות. השלישית, הפרמטרים, העילות הסטטוטוריות והלכות בית-המשפט להרמת מסך ההתאגדות. הרביעית, תרמית, ודרכי הוכחתה. החמישית, ערבוב חברות. הכלל בדבר ישותה הנפרדת של החברה : הכלל הנו אי-הרמת מסך, דהיינו אישיות משפטית נפרדת של התאגיד, הרמת המסך תתבצע אך ורק " במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". יש לזכור, כי הרמת מסך, הנה החריג לכלל, אשר בו לחברה ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה. כלל זה אומנם חזק, אך אינו כלל ברזל. מטרתו, היא יצירת וודאות בדבר התוצאות הנובעות מהפעלת עסק, אצל בעלי המניות, תוך מתן הגנה לפעולותיהם במסגרת התאגיד, כאמור בהלכת סלומון הוותיקה, ופסיקה מקומית ענפה. יפים לכך דבריה של כב' השופטת ורדה אלשיך : בש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 - שמואל רובננקו נ' שיא החזקות . תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985. "מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר." ובלשונו של השופט זוסמן בע"א 471/88 דוד יעקוב ואח' נ' המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ ואח', פ"ד כג (1) 65, עמ' 70: "...יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחריו מסתתרים בעלי המניות ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות שלא ייצא שכר ההזדהות בין חברה ובעל המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו". "התעלמות מישותה הנפרדת של החברה בעניין דנן יכול שתגרום אי צדק יותר משתהא צודקת, ויכול שתגרום ערבוביה ששיעורה לא ניתן לקבוע מראש". חריג לכלל, הרמת מסך ההתאגדות : חוק החברות, התשנ"ט-1999 סעיף 6. הרמת מסך (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל וכוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה. הפרמטרים, העילות הסטטוטוריות והלכות בית-המשפט להרמת מסך ההתאגדות: חברה משפחתית : קיימת פסיקה ענפה בדבר העילות להרמת מסך, אותה משמרות העילות הסטטוטוריות המניות בחוק. במקרה שבפני, החברה הנה חברה משפחתית וכבר נקבע, בע"א 4606/90 - תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח' . פ"ד מו(5) 353 ,עמ' 366-367. "מסקנה זו מתחזקת בכך שמדובר בעניננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה מקובלת עלינו שמצאה ביטויה בפסקי דין לרוב, היא שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (ע"א 213/79 קליר נ. מנהל מס עזבון פ"ד לה(3) עמ' 696 בעמ' 698; בג"צ 397/67 ברגרהיים נ. יו"ר ההוצאה לפועל ואח' פ"ד כב (1) 533, 539)." יש לזכור שלא מדובר בכלל גורף, אלא בפרמטר, אותו ישקול בית-המשפט, תלוי בנסיבות אופן התנהלות החברה וכחיזוק לעילה המנויה בחוק, כאשר בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, ולא כשיקול מכריע לעניין. בנסיבות העניין, לא מצאתי במיעוט בעלי המניות בחברות סיבה להרמת המסך. ניהול העסקים, היה בין שני גופים משפטיים, קרי חברות הצדדים ובנסיבות העניין אין בית המשפט מוצא את היות החברה, חברה משפחתית, חיזוק התומך בהרמת מסך. קשיים כלכליים : פסיקה ענפה עסקה בקשיים הכלכליים של תאגידים, והיחס שבינם לבין הרמת מסך ההתאגדות. בעיקר, בשל מועד הידיעה כי החברה נקלעה לקשיים, והחובות המוטלות על אורגנים בחברה, לחשוף את הקשיים בפני נושיהם ולקוחותיהם. השאלה היא, האם ובאלו נסיבות, קיימת חובת גילוי של מצבה הכספי הקשה של החברה, לעוסקים עימה. בשאלה זו קיימת בפסיקה אבחנה, בין מקרה שבו עסק או חברה מצויה בקשיים עסקיים, אפילו קשים, אולם בעל החברה מנסה בתום לב להציל את החברה, לבין מקרה, שבו הוא נכנס להתחייבות בשם החברה, תוך שהוא יודע כי החברה לא תוכל בשום אופן לשלם. במצב הראשון, אין דורשים מבעל העסק, או החברה, לפרוש בפני לקוחותיו או ספקיו את הקשיים שהחברה נתונה בהם, הואיל ופעולה כזאת לא רק שלא תועיל לחברה, אלא עלולה להחמיר את מצבה עוד יותר. ואילו במצב השני, כאשר בעל החברה יודע כי ההתחייבות לא תקוים מחמת העדר יכולת לקיימה, במצב דברים שכזה - קיימת חובת גילוי. ע"א (ירושלים) 1390/00 - חברה לבניין מלון הנביאים נ' אליהו פז . תק-מח 2001(1), 710 ,עמ' 711. "לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים. בנסיבות אלו, מובנת הקביעה בפסיקה לפיה" הנתבע בחקירתו השיב, כי פתח את החברה השניה, בשל קשיים כלכליים של החברה הראשונה, הגבלת חשבון הבנק שלה. כל זאת, לטענתו, עקב קשיים כלכליים אשר מקורם באינתיפדה הנוכחית, אשר העלו את הקושי בגיוס עובדים. לטענתו, אשר הנה אמינה עלי, פתח את החברה השניה, לצורך סיוע כספי לחברה הראשונה, ולא על מנת להבריח את נכסיה, או להתחמק מנושיה, אלה להיפך. ע"א (ירושלים) 1390/00 - חברה לבניין מלון הנביאים נ' אליהו פז . תק-מח 2001(1), 710 ,עמ' 711. "ואכן, גם מבחן הרמת המסך המרחיב, לפי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, אינו מסתפק בנטילת הסיכון העסקי, בכדי לגרום להרמת מסך ההתאגדות וליצור חיוב אישי. הסעיף מונה שני תנאים מצטברים: האחד, שבניהול עסקי החברה היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; והשני, שניהול עסקי החברה כאמור "לא היה לטובת החברה". הנה-כי-כן, אין די בקיומו של התנאי לפיו האורגנים פועלים תוך כדי נטילת סיכון לגבי יכולת הפירעון, אלא קיימת דרישה לתנאי נוסף, שפעילותם אינה לטובת החברה." שוכנעתי מדברי הנתבע, כי פעולותיו נעשו בתום לב, ובדרך היחידה אותה הכיר, לסייע לחברות, תוך ניסיון לגלגל את חובותיהן ומצוקתן הכלכלית של החברות, עד ליום טוב יותר בו ישתפרו עסקיהן. ברור, כי פעולות אלו, פעולות אלה של הנתבע 1, למען שיפור מצב החברה, לא צלחו. בנסיבות המקרה, אין מנוס מלקבוע כי הנתבע פעל בתום לב, ובדרך סובייקטיבית, באופן שנראה לו כנכון ביותר להבריא את עסקיו. ואף לדבריו שלא נסתרו קרס אישית מבחינה כלכלית בנסיונות נואשים להבריא את מצב החברה תוך הזרמת כספים אישיים אליה. הדברים באים לביטוי מעדותו של הנתבע, כאשר טען כי המכלול העסקי, העובדים, נשארו תמיד בחברה הראשונה, ואילו החברה השניה והשלישית, שימשו כמנוף כלכלי, להזרמת כספים לחברה הראשונה. אומנם אין בפני כל ראיה לנכונותה של טענה זו, אך הנטל להוכחתה, או להפרחתה רובץ לפתחה של התובעת, אשר לצלחה להרימו, ועל כן אני מקבלת טענה זו. ע"פ 223/88 - מרדכי לארי נ' מדינת ישראל . פ"ד מג(3) 11 ,עמ' 19-20. "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כל אימת והוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחות את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר מצבו עוד יותר. ואולם אם תוך ידיעה כי ההתחייבות לא תקויים מחמת היעדר סיכוי לקיימה, מקבל בעל העסק כספים - תוך הצגת מצג חיובי, גם בכך יש כדי להכניסו לגדר הסעיף 414 הנ"ל." ע"א 3016/90 - פנחס ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן, עו"ד ואח' .תק-על 94(3), 904 ,עמ' 911. "עיקרם של דברים היה, כזכור, בכך, כי גם משנקלעו החברות לסחרור אינסופי של "גלגול כספים", המשיך המערער למכור דירות בפרוייקטים מתוכננים ולהרחיב את מעגל ההתחייבויות. יצוין כי אף עצם המשכתו של עסק תוך "גלגול כספים" עשוי, לעתים, להצדיק מימצא של כוונת מירמה כיסוד להרשעה בפלילים (השווה דברי השופט בייסקי בע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 11, בעמ' 19). ברם, בענייננו קבע השופט המלומד, והנסיבות שהוכחו הצדיקו קביעה זו, כי למערער היה עניין אישי במכירת הדירות, שכן מכירתה של כל דירה העלתה לו דמי תיווך שאותם מימש לאלתר. אין, לדידי, ספק, כי פעולת דירקטור, הרואה כיצד עסקי החברה מתדרדרים והולכים, והנעשית לקידום האינטרס האישי שלו תוך קיפוח האינטרסים של נושי החברה, מבטאת לא רק חוסר תום לב אלא עשויה להעיד גם על כוונת מירמה (השווה לאמור בספרו הנ"ל של כהן, בעמ' 202)." מעדותו של הנתבע, עולה בבירור, כי לא צמחה לו כל טובה אישית מן החברות, על פי עדותו שיעבד את רכבו הפרטי לטובתן, הזרים כספים מהונו הפרטי לטובתן, ואף נמנע במשך תקופה ארוכה מלמשוך משכורת בעבור עבודתו. כל אלו, מחזקים אצלי את ההנחה, כי הנתבע פעל בתום לב בניסיון שוטף להבריא את החברות שבשליטתו, אך ללא הצלחה. תרמית, ודרכי הוכחתה : לעניין עילת התרמית כבר נפסק כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות בהתקיימותם של יסודות עובדתיים מסויימים, ע"א 4606/90 - תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח' . פ"ד מו(5) 353 ,עמ' 362-363. "הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק." ולעניין נטל ההוכחה באשר להטלת אחריות אישית על אורגן בעילה של תרמית, ראה ע"א 125/89 - רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח' . פ"ד מו(4) 441 ,עמ' 448-449. "תוך התייחסות לע"א 260/82, סלומון נ. אמונה, פד"י ל"ח (4) 253, 257: אך טבעי הוא, שבית משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא". ע"ע 300023/98 - אלדד קונשטוק נ' נאוה דגן ו-2 אח' .תק-אר 2000(3), 85 ,עמ' 88 ""מטרה פסולה" היא לעניין זה "הוכחה מעל לכל ספק של תרמית בין בעת הקמת החברה בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה" (הלכת וגיה עמ' 350 סעיף 16 ). דברים אלה שנאמרו לגבי הצדקת הרמת מסך, יפים גם לחיוב בעל שליטה בתאגיד מכוח דיני השליחות." הקריטריונים, אשר בהם נקטה הפסיקה, הוא מצג מלא של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית, בדרך העולה על מאזן ההסתברויות הרגיל של המשפט האזרחי, קרי הוכחה מעל לכל ספק של תרמית, התובעת לא העלתה בדל של ראיה, לקיומה של תרמית, אשר תאפשר את הרמת מסך ההתאגדות. לא זו אף זו, כאשר נחקר עד התובעת מניין הוא שואב בתצהירו את הטענה כי רומה והוטעה במתכוון על ידי הנתבע, השיב העד כי אין לו תשובה לכך. כל דברי התובעת, לעניין זה הן השערה או מסקנה ממצב חברותיו של הנתבע 1. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] .56 תרמית תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש, לשם הרמת מסך בעילת תרמית, כיוון שלאורך שנים בוצעו עסקאות דומות בין הצדדים, במשך שש שנים לפחות. בכל השנים האלה החברה שבבעלות הנתבע שילמה לתובעת כראוי על פי עדות העד מטעמה. בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי הנתבע פעל בתרמית, תוך עצימת עיניו, כתחליף לידיעה הנדרשת בעוולת התרמית. טענה זו אינה מקובלת עלי מאחר ובנסיבות המקרה פעל הנתבע בידיעה מלאה בדבר מצבן הקשה של החברות שבשליטתו, תוך ניסיון בלתי פוסק לשפר את מצבן הכלכלי, ותוך הזרמת כספים פרטיים לעסקיו, ולא כפי שמנסה התובעת לטעון כי מטרת הפעילות היתה להטעותה. אם כן אינני מוצאת כי בוצעה תרמית המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות. ע"א 4747/93 - דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי . פ"ד נ(2) 27 ,עמ' 37-38. "סעיף 373 הנזכר הוא במהותו הוראה סטטוטורית בדבר "הרמת המסך", ויש בו משום פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לפיכך נפסק שהסעיף אינו קובע סטנדרט התנהגות אובייקטיבי, כמו שקובע סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אלא הוכחת "מחשבת מירמה" (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401 (להלן - עניין גליק), בעמ' 406), וכי "מן הדין להפעיל את התרופה הנזכרת בהוראה זו, אך ורק אם ניכר שהמנהל נתן ידו ביודעין, לניהול עסקי החברה על דרך תרמית, כלומר, במטרה לרמות את נושיה או נושיו של אדם אחר או כדי להשיג מטרה אחרת שיש בה משום רמיה או הונאה" (עניין ע"א 471/64 מנור נ' גולושטיין ואח', פ"ד יט (2) 91, בעמ' 100; ראה גם א' פרוקצ'יה דיני חברות חושים לישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט) 50, לפיו המבחנים לצורך הטלת אחריות לפי סעיף זה זהים למבחנים של עוולת התרמית שבסעיפים 56 ו-57 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כמו כן נקבע כי "כמות הראיות הנדרשות על-מנת להטיל אחריות אזרחית לפי סעיף 373 הינה מעל המידה הרגילה..." (עניין קופל טורס, בעמ' 449; וראה גרוס, בספרו הנ"ל, בעמ' 468-467). ראה גם ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל " חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589." ערבוב חברות : לא נדרשתי לדון בערבוב החברות, אך מן המסכת העובדתית אשר בפני מצאתי לנכון, להזכיר בקצרה כי פעולותיו של הנתבע, הקמתם ופירוקם של תאגידים, על מנת לשרוד בעולם העסקי, יכל ויעלו לכדי ערבוב חברות, ויהוו הצדקה להרמת מסך ההתאגדות בין החברות לבין עצמן, אך לא בינן לבין בעל המניות, הנתבע. יפים לעניין זה דבריה של ד"ר א. חביב סגל בספרה דיני חברות לאחר "חוק החברות החדש", הוצאת אל טק 1999, בעמ' 253: "...על היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו. בפרט עליו לכבד בעצמו את ההפרדה בין 'כיס העושר' של החברה לבין 'כיס העושר' הפרטי שלו, לשמור על הפרדה זו, ולאפשר לחברה לפעול כמוקד רווחים עצמאי. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך" וברע"א 510/00 - ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר . פ"ד נד(2) 712 ,עמ' 716-717. "מכאן, פסע בית משפט קמא צעד אחד נוסף ובאמצעות עקרון "הרמת המסך" הגיע למסקנה כי החברה המבקשת והחברה המשיבה, שהן חברות קשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותם בעלים, הן, למעשה, ישות כלכלית-עיסקית אחת וההפרדה ביניהן מלאכותית. מכך הסיק שהרכב הינו בבעלות אותו גוף עיסקי המורכב משתי החברות גם יחד אשר החברה החייבת נמנית עליו. אם כך, ניתן היה לממש את הרכב לתשלום חובותיה של החברה החייבת... לאור האמור, אין להתערב במסקנה כי החברה המבקשת והחברה חייבת הינן חברות קשורות אשר בנסיבות הענין ראוי להרים את המסך ולראותן כישות כלכלית -עיסקית אחת. מכאן גם ניתן לראות את הרכב כרכב שהוא קניינה של החברה החייבת ולהכשיר את העיקול וצו התפיסה שניתן לגביו לצורך מימוש חובותיה של החברה החייבת. " גם את הנדרש לעילת ערבוב החברות כמפורט לעיל לא הוכיחה התובעת. סוף דבר : מן המסכת שבפני, ועל פי הנימוקים לעיל, אני קובעת כדלקמן : התביעה כנגד נתבע-1 תידחה. התביעה כנגד נתבעת -2 מתקבלת במלואה, התובעת הוכיחה, וטענותיה לא נסתרו כי נתבעת-2 קיבלה את הסחורה וכי זו התחייבה לשלם בגינה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 1. התובעת תשלם הוצאות הנתבע 1 בסך כולל של 1500 ₪ כולל מע"מ. אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 2. הנתבעת 2 תשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בצירוף ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל וכן הוצאות ושכ"ט כולל בסך כולל של 2000 ₪. הרמת מסךתרמית