השאלות העומדות לדיון הן: האם זכאים התובעים למתן צו הצהרתי שהנתבע לא היה זכאי לגבות מהם דמי הסכמה בגין מכירת זכויות הוריהם המנוחים בנחלה במושב "תלמי מנשה"? אם כן; האם זכאים התובעים למתן צו הצהרתי כי דמי ההסכמה שגבה הנתבע מאת התובעים חושבו על פי הכללים הקבועים בהחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל? האם זכאים התובעים לצו הצהרתי שחיובם של במע"מ על דמי ההסכמה היה חיוב כדין? כללי: בשנת 1951 התיישבו הורי התובעים - המנוחים מזל ויצחק שיריזלי ז"ל (להלן-"המנוחים") -במשק מס' 31 במושב "תלמי מנשה". המושב הינו אגודה שיתופית. בהתאם לחוזה מחודש נובמבר 1959, נחתם חוזה חכירה בין קרן קימת לישראל (להלן- "קק"ל") לבין מושב תלמי מנשה (להלן-"המושב"), לפי החכירה קק"ל למושב את שטח המושב לתקופה של 3 שנים לצורך עיבוד חקלאי. על פי החוזה היה המושב חוכר המקרקעין וחברי המושב היו ברי רשות בנחלות. חוזה זה היה חוזה דו צדדי ולא חוזה משולש. בשנת 1961 הוקם הנתבע על פי דין. ביום 17.4.1963 נחתם חוזה חכירה משולש בין הנתבע, הסוכנות היהודית (להלן-"הסוכנות") והמושב. גם חוזה זה היה ל-3 שנים. על פי חוזה זה, הסוכנות הייתה החוכרת של משבצת הקרקע של המושב, המושב היה בר רשות של הסוכנות וחברי האגודה היו ברי רשות של המושב, דהיינו ברי רשות של בר רשות (המושב). החל משנת 1984 נחתמו חוזי משבצת תלת שנתיים בין המינהל לבין המושב, כך שהמושב היה החוכר של המקרקעין ובעלי הנחלות במושב היו ברי רשות של המושב. זכויותיהם וחובותיהם של בעל הנחלות במושב נקבעו בהסכמי המשבצת שנחתמו מדי 3 שנים. אביהם המנוח של התובעים נפטר ביום 30.11.1989, ואימם המנוחה נפטרה ביום 19.12.1993. בעת פטירת המנוחים חלו על מערכת החוזים בין המושב לבין המינהל מערכת החוזים הדו צדדית ולא החוזה המשולש. בהתאם לצו הירושה של המנוחה, כל התובעים הם יורשיה. ביום 11.3.2002 מכרו התובעים את הזכויות במשק לה"ה אברהם יוחנן ו-איטה יהודית יוחנן (להלן-"הרוכשים") בתמורה לסך 535,000 דולר ארה"ב (להלן-"דולר"). בחוזה המכר התחייבו התובעים לשלם לנתבע את דמי ההסכמה עבור מתן הסכמתו למכירת הזכויות לרוכשים. לאחר שהנתבע קבע שומת דמי הסכמה בסך 736,772 ₪ כולל מע"מ, הגישו התובעים השגה על השומה. רק בסוף המגעים בין התובעים לבין הנתבע טענו התובעים שהנתבע אינו רשאי לגבות מהם דמי הסכמה. התובעים שילמו את דמי ההסכמה תחת מחאה, והגישו את תביעתם זו למתן צו הצהרתי כאמור לעיל. הנתבע טען כי החיוב של התובעים בדמי הסכמה הינו חיוב כדין, על פי חוזה המשבצת ועל פי החלטה 534 של מועצת מקרקעי ישראל, וכי יש לדחות את תביעת התובעים. העדויות: מטעם התובעים העידו העדים כדלקמן: השמאי בן דוד מיכאל ז"ל, אשר נחקר חקירה שכנגד; מר יוסף שריזלי, אשר נחקר חקירה שכנגד; מטעם הנתבע העידו העדים כדלקמן: מר דרור קריספין, אשר נחקר חקירה שכנגד. עד לא ידע מאומה מידיעה אישית, וכל עדותו הייתה אודות הכתוב במסמכים. במקום עדות זו יכול היה הנתבע להגיש מסמכים לבית המשפט, ובית המשפט היה יכול ללמוד את העובדות ממסמכים אלו; גב' גלעד איריס, אשר ערכה את שומת דמי ההסכמה. עדה זו נחקרה חקירה שכנגד; השמאי יהושע גולדברג, ממשרד השמאי הממשלתי, אשר דן בהשגת התובעים על שומת המחוברים שבמשק. בית המשפט מינה שמאי מטעמו, את השמאי מר אייל שנהב, אשר נחקר חקירה שכנגד בהתאם לדרישת הנתבע. לאחר סיום העדויות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם, אם כי באיחור. דיון ומסקנות: כללי: מסגרת הדיון נקבעה בכתבי הטענות. בתחילת שמיעת הראיות הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מתנגדים לשינוי חזית. על כן, לא אדון בכל טענה המהווה שינוי חזית. חוזה המשבצת שבתוקף בעת מכירת הנחלה: מחוזי המשבצת שצורפו לתיק בית המשפט עולה כי תוקפו של כל חוזה היה למשך 3 שנים. לאחר מכן פג תוקפו ונחתם חוזה חדש בין הצדדים. התובעים הגישו לבית המשפט את החוזה משנת 1959 ואת החוזה משנת 1963. תוקף החוזה משנת 1963 פג בשנת 1966. כפי שציינתי לעיל, החל משנת 1984 נחתמו חוזי משבצת תלת שנתיים בין המינהל לבין המושב (ללא הסוכנות). ב"כ הנתבע מסר לב"כ התובעים את כל חוזי המשבצת שנחתמו אורות קרקעות המושב, אך התובעים לא טרחו להגישם לבית המשפט. הנתבע הגיש לבית המשפט את חוזה המשבצת מיום 23.1.2002, אשר היה בתוקף בעת החתימה על חוזה המכר. בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ. אליהו חיים ואח'[ פ"ד נו (6) 295, 314, קבע כי האגודה השיתופית (המושב) מעניקה לחבר האגודה רשות שימוש. מעמד חבר האגודה הוא כבר רשות. זכות זו היא זכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. אף שזכות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך שבר רשות יכול לעשות עסקה בזכותו, הכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון. המנוחים היו ברי רשות במשק, וחוזה המשבצת היה מתחדש כל 3 שנים. על התובעים היה להגיש לבית המשפט את כל חוזי המשבצת שהיו בתוקף מאז שנת 1989 ועד למכירת המשק לרוכשים, על מנת להוכיח את זכותם לקבל את הזכות במשק או למכור את הזכויות במשק לרוכשים, ואת התנאים המוסכמים להעברת הזכות. בהעדר הוכחה על תוכן החוזים שהיו בתוקף בעת פטירת המנוחים, והחוזה הנמצא בידינו הוא החוזה משנת 2002, אזי נקודת המוצא היא שתנאי החוזה משנת 2002 היו גם תנאי החוזה בעת פטירת המנוחים. שאם לא תאמר כן, מניין נובעת זכות התובעים למכור את המשק, ואם אכן קיימת להם זכות זו, מה הם תנאי זכות זו? העובדה שהתובעים מכרו את המשק בשנת 2003 והתחייבו לשלם דמי הסכמה, תומכת במסקנה זו. על כן, סבור אני שבעת החתימה על חוזה המכר היו בתוקף הוראות חוזה המשבצת שנחתם בשנת 2002. דמי הסכמה: על הרקע לגביית דמי הסכמה להעברת זכויות באדמות מינהל וסבירות דרישה זו כתב כב' השופט גרוניס ב-ע"א 8091/03 תאומים תחנות דלק (1984) בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל-מחוז מרכז (להלן-"פס"ד תאומים") כדלקמן: "5. מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף סטטוטורי אשר הופקד על ניהול "מקרקעי ישראל", הכוללים מקרקעין הנמצאים בבעלות המדינה, רשות הפיתוח או הקרן הקיימת לישראל (ראו, סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960; סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל). כידוע, לא ניתן להעביר את זכות הבעלות במקרקעי ישראל, למעט במקרים חריגים הקבועים בחוק (ראו, חוק יסוד: מקרקעי ישראל; סעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960). לאור מצב חוקי זה, מציאות שכיחה בישראל היא כי המינהל מחכיר את המקרקעין שבהחזקתו. בתמורה גובה המינהל דמי חכירה. דמי החכירה עשויים להשתלם בשיטות שונות (ראו, גדעון ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל 711-671 (כרך ראשון, 2004) (להלן - ויתקון)). לענייננו, חשובה ההבחנה בין שתי שיטות מרכזיות. שיטה אחת היא גביית "דמי חכירה שנתיים", היינו גביית דמי החכירה מידי שנה ביחס לאותה שנה. שיטה אחרת היא היוון דמי החכירה השנתיים לכדי תשלום אחד, המשולם מראש עבור כל תקופת החכירה. במקרים מסוימים משלם החוכר עם תחילת תקופת החכירה "דמי חכירה ראשוניים", המהוונים את דמי החכירה עבור חלק מערך המקרקעין, ומוסיף ומשלם עבור החלק הנותר דמי חכירה שנתיים (ראו, ויתקון, עמ' 685-682; ע"א 4413/90 קוטליצקי נ' מינהל מקרקעי ישראל ([], 15.8.91)). 6.כאשר מבקש חוכר להעביר את זכות החכירה שלו לאדם אחר נוהג המינהל להתנות את הסכמתו לכך בתשלום דמי הסכמה (לרקע היסטורי ראו, ויתקון, עמ' 760-758). זכותו של המינהל לקבל דמי הסכמה נובעת מזכות הבעלות שלו במקרקעין (וליתר דיוק, זכות הבעלות של הגופים עבורם הוא מנהל את המקרקעין). המינהל נוהג לקבוע את זכותו לגבות דמי הסכמה בחוזה החכירה, אם כי זכותו אינה מותנית בקביעה מפורשת בחוזה (ע"א 585/68 וייראוך נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כג(1) 491 (1969)). בפסיקה נקבע, כי הנוהג להתנות את העברת זכות החכירה בתשלום הינו סביר, באשר הוא מבטא אינטרס לגיטימי של המינהל, כבעלים, לקבל את חלקו בעליית הערך של המקרקעין (ראו, ע"א 585/68 הנ"ל; ע"א 840/75 קרן קיימת לישראל נ' תבל וסביצקי, פ"ד ל(3) 540 (1976)). מדיניות המינהל בנוגע לדמי הסכמה מוסדרת בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל. ההחלטה הרלוונטית המרכזית היא החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 534, שהתקבלה ביום 29.6.92 (להלן - החלטה 534). דמי ההסכמה מחושבים כחלק מסוים מעליית ערך המקרקעין ממועד רכישת זכות החכירה עד להעברתה, תוך ניכוי רכיבים מסוימים..." (ההדגשה שלי). בסעיף 4 לסיכומיו, מפרט ב"כ הנתבע שורה של פסקי דין של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים, אשר הכירו בזכותו של הנתבע לגבות דמי הסכמה בעת מכירת זכות בנחלה (משק) בישוב חקלאי. לעומת שורת פסקי דין אלו, צירף ב"כ התובעים פסק דין אחד של בית משפט השלום באשקלון, אשר קובע שאין לנתבע זכות לגבות דמי הסכמה בגין מכירת נחלה במשק חקלאי. אלא שפסק דין זה בוטל בהסכמה בערעור, ופסק הדין אינו דן בשאלה האם קמה חובה זו לאור האמור בחוזה המשבצת. מקור החובה לתשלום דמי הסכמה - חוזה המשבצת: טוענים התובעים שהנתבע אינו זכאי להתנות את העברת הזכויות במשק בתשלום דמי הסכמה, מכיוון שבחוזי המשבצת משנת 1959 ומשנת 1963 אין כל זכר לדרישה זו. סבור אני שיש לדחות טענה זו מכיוון שתוקף חוזים אלו פקע. לעיל קבעתי כי תנאי חוזה המשבצת שהיה בתוקף בשנת 2002 היה גם בעת פטירת המנוחים. זכויות התובעים בנחלה יונקות מחוזה המשבצת, ועל כן, הוראותיו מחייבות אותם. בסעיף 19 לחוזה המשבצת נקבעו הוראות להעברת השימוש במשק במקרה של פטירת חבר אגודה. בהתאם לסעיף זה, אם נותר בן זוג בחיים, עוברות זכויות החזקה במשק לבן הזוג הנותר בחיים. את לא הותיר בן זוג בחיים, עוברת החזקה במשק למי מילדיו המוכן ומסוגל לקיים את המשק. במקרה של מחלוקת, יכריע בית המשפט בעניין זה. במקרה שלפנינו החליטו התובעים למכור את הזכויות במשק ולא המשיך ולקיימו. על מקרה זה חלות הוראות סעיפים 8, 18 ו-19(ב) לחוזה המשבצת. סעיף 8 לחוזה המשבצת קובע כדלקמן: "אין האגודה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה זה, כולן או חלקן, בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת, בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר. המשכיר רשאי להתנות מתן הסכמתו בתנאים המקובלים אצלו אותה עת לגבי שוכרים מסוגה של האגודה. במקרה של הפרת התחייבות זו יהיה רשאי המשכיר לבטל לאלתר חוזה זה ולקבל חזרה לרשותו ולהחזקתו את אותו חלק מהמשבצת שבקשר אליו נעשתה ההפרה על כל הבנוי והנטוע עליו, ללא כל חובה לשלם לאגודה או למי מחבריה הטבה או פיצוי כל שהוא והוא יהיה פטור מכל חובה שהיא כלפיה ו/או כלפי מי מחבריה. לעניין זה אחראית האגודה לפעולות חבריה, ודין הפרה ע"י חבר מחברי האגודה כדיו הפרה ע"י האגודה עצמה." (ההדגשה שלי - י.ז.) סעיף 18 לחוזה המשבצת קובע כדלקמן: "א. האגודה מצהירה שהיא אגודה שתופית רשומה, או כפר שיתופי להתיישבות חקלאית רשום, וכי חברי האגודה כיום הם אלו המפורטים ברשימה המצורפת לחוזה זה. כל שינוי ברשימת החברים טעון הסכמה בכתב של המשכיר והאגודה מתחייבת כלפי המשכיר לא להכניס כל שינוי ברשימת החברים, בלי לקבל הסכמתו על כך, כאמור בסעיף 8 דלעיל. ב. אין בהכללת חברי האגודה ברשימה כאמור בסעיף קטן א', כדי להקנות זכויות של חבר אגודה לצורך חוזה זה למי שלא אושר ע"י המשכיר. ג. חוק המועמדים להתיישבות חקלאית, תשי"ג-1953 וחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967 יחולו על חוזה זה, וכל צו או החלטה בהתאם להוראות חוקים אלה יחייבו את הצדדים." (ההדגשה שלי - י.ז.) סעיף 19(ב) לחוזה המשבצת קובע כדלקמן: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת האגודה לכך. העברה ו/או מסירת זכויות השימוש כאמור דינה כדין העברת זכות חכירה לעניין חובת תשלום דמי הסכמה." (ההדגשה שלי - י.ז.) בהתאם להוראות סעיפים אלו, נדרשת הסכמת הנתבעת להעברת זכות שימוש בנחלה או במשק, והיא רשאית להתנות את הסכמתה בתנאים המקובלים אצלה, כולל דרישה לתשלום דמי הסכמה. הדרישה לתשלום דמי הסכמה הינה דרישה כלפי המעורבים בהעברת הזכויות במשק, דהיינו: הן דרישה כלפי המושב עצמו והן דרישה כלפי התובעים, ובלבד שישולמו דמי הסכמה פעם אחת בגין המכר. סביר להניח שהמושב התנה את הסכמתו למכירת הזכויות במשק בתשלום דמי הסכמה לנתבע ע"י התובעים, שכן אין ברצונו לשלם דמי הסכמה, כאשר דמי ההסכמה מבטאים אחוז מסוים מעליית ערך הקרקע ומקבלי התמורה והנהנים מעליית ערך הקרקע הינם התובעים. התובעים לא המציאו לבית המשפט את נוסח הסכמת המושב, למרות שיכלו לעשות זאת, ודבר זה פועל כנגדם. הדרישה לתשלום דמי הסכמה כתנאי להעברת זכויות מקובלת אצל הנתבע בהתאם להחלטה 534 הנ"ל. על החלטה זו כמקור נפרד לגביית דמי הסכמה אעמוד להלן. התחייבות התובעים בחוזה המכר: התובעים הכירו בזכותו של הנתבע לגבות דמי הסכמה בגין העברת הזכויות, ועיגנו בחוזה המכר את זכות הנתבע לשלם דמי הסכמה ואת חובתם לשלם את דמי ההסכמה. התובעים היו מיוצגים ע"י עו"ד בעת עריכת חוזה המכר ובעת הגשת הבקשה לנתבע ליתן הסכמתו להעברת הזכויות במשק. כמעט בכל מגעיהם של התובעים עם הנתבע לא חלקו התובעים על זכותו של הנתבע לקבל את דמי ההסכמה, והמחלוקת עמו הייתה אך ורק לגבי גובה דמי ההסכמה. רק לקראת סוף מגעיהם החלו התובעים להעלות טענות כנגד זכותו של הנתבע לדרוש את דמי ההסכמה. שלב זה הינו שלב מאוחר מידי. בנוסף, העלאת טענות אלו נוגדות את האמור בחוזה המשבצת, חוזה ממנו יונקים התובעים את זכויותיהם במשק. אין התובעים יכולים לבחור למלא את הוראות החוזה הנוחות להם, אך לא למלא את הוראות החוזה שאינן נוחות להם. עליהם לקבל את חוזה המשבצת על קרבו ועל כרעיו. מקור החובה לתשלום דמי הסכמה - החלטה 534: מכוח הוראות סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, ה'תש"ך-1960 הנתבע כפוף להחלטות מועצת מקרקעי ישראל (להלן-"המועצה"), וסמכות המועצה היא סמכות הנתונה לה על פי חוק. החלטות המועצה הן הנחיות פנימיות המוציאות לפועל את המדיניות הקרקעית של המינהל. להנחיות אלו מעמד של הוראות מינהל בהגדרתן בסעיף 3 לחוק הפרשנות, ה'תשמ"א-1981, ולפיכך הן הוראות בעלות תחולה כללית. ראה לעניין זה את בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש ואח' נ. שר התשתיות ואח', פ"ד נו(6) 25, וכן ה"פ 1011/02 נחלים נ. מחנהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2003(3) 18316. החלטה 534 של המועצה הינה "החלטה בדבר שיעור חלקו של מינהל מקרקעי ישראל בעליית ערך הקרקע בעת העברת זכות חכירה לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960". החלטה זו התקבלה ביום 29.6.1992, לפני פטירת אימם המנוחה של התובעים. בהתאם להוראות חוזה המשבצת, לאחר מות האב המנוח, עברו הזכויות במשק במלואן למנוחה. דהיינו, הוראות אלו היו בתוקף לפני פטירת האם, וחלו על מכירת הזכויות במשק בעוד האם הייתה בחיים. בסעיף 1 להחלטה 534 נקבע כדלקמן: "בכפוף לשיקול הדעת המוקנה למינהל ... להסכים להעברת זכות חכירה ובהתחשב בתנאים האחרים הקבועים בחוזה החכירה, לא יתן המינהל הסכמתו להעברת זכות חכירה מחוכר לאדם אחר, אלא אם כן, בנוסף לתנאים אחרים שרשאי המינהל לקובעם לעניין זה, ישולמו לו דמי הסכמה בעד הסכמתן להעברת זכות החכירה, בשיעור מסוים מעליית ערך הקרקע, בהתאם לכללים הקבועים בהחלטה זו להלן:" בסעיף 2 להחלטה הוגדר המונח "זכות חכירה" כדלקמן: "זכות שכירות במקרקעין מכל סוג שהוא וכן זכות לקבל זכות שכירות במקרקעין מכל סוג שהוא;" טוענים התובעים כי מאחר והינם ברי רשות במשק, אין להם זכות חכירה, ועל כן אין החלטה 534 חלה עליהם. סבור אני שיש לדחות את טענה זו מהסיבות כדלקמן: בסעיף 3 של החלטה מס' 1 מיום 17.5.1965 של המועצה קבעה המועצה כי "קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא לעתה על 49 שנה, עם אופציה לתקופה של 49 שנה. בסעיף 4(א) להחלטה זו נקבע כי הנחלות יוחכרו ישירות למתיישב. משמע מכך שלהוריהם המנוחים של התובעים הייתה הזכות לקבל זכות שכירות במקרקעין, כך שזכותם המשק נכללת המונח "זכות חכירה". זכות זו אינה ערטילאית, שכן המינהל החל במימוש זכות זו באמצעות החלטות 476 ו-823 של המועצה; גם כאשר בוחנים את תוכן עסקת המכר נוכחים לדעת שהתמורה מבטאת לא עסקה של החזקה ושימוש במקרקעין לטווח קצר, אלא תמורה המבטאת החזקה ושימוש במקרקעין לטווח. לאור האמור לעיל, דוחה אני את טענת התובעים שמאחר וזכיותיהם במשק הוגדרו כברי רשות, לא חלה עליהם החובה לשלם דמי הסכמה. לסיכום זכות המינהל לגביית דמי הסכמה: לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את טענת התובעים שאין לנתבע זכות לדרוש מהם ולקבל מהם דמי הסכמה בגין מכירת הזכויות במשק לרוכשים. טענת אפלייה: טוענים התובעים כי בקביעת דמי ההסכמה מפלה הנתבע בינם לבין בעלי נכסים ישובים שאינם חקלאיים. סבור אני שיש לדחות את טענת האפליה. אפליה יכולה להיות בין שני אנשים זהים שהיחס אליהם שונה. אך במקרה שלפנינו יש הבדל מהותי בין חוזי החכירה שבין הנתבע לבין חוכרים במגזר שאינו חקלאי, לבין חוזי החכירה שבין הנתבע לבין חוכרים במגזר החקלאי. במגזר שאינו חקלאי משלמים החוכרים אחוז מסוים מערך הקרקע, ומידי שנה בשנה משלמים דמי חכירה לנתבע. במגזר החקלאי אין משלמים לנתבע דמי חכירה כאחוז מערך הקרקע ואין משלמים דמי חכירה שנתיים. במגזר החקלאי משלמים לנתבע סכום סמלי מידי שנה בשנה עבור כל נחלה, ששיטחה הינו כ-30 דונם קרקע. הבדל מהותי זה בין שני המגזרים לגבי גודל הקרקע ולגבי דמי החכירה, מחייב ומצדיק חישובים שונים של דמי ההסכמה, כפי שנעשה בהחלטה 534, בו קבעה מועצת המנהל הסדר שונה למגזר החקלאי מההסדר שקבעה למגזר שאינו חקלאי. מנימוק זה יש לדחות גם את טענת התובעים שאם יש בסיס לחיובם בדמי הסכמה, אזי יש לחייבם בדמי הסכמה כמו במגזר שאינו חקלאי. גביית 2% חישוב גובה דמי ההסכמה: דמי ההסכמה לגבי נחלות חקלאיות מחושבים על פי פרק ג' של החלטה 534 הנ"ל. כחלק מחישוב דמי ההסכמה על המוכר לשלם 2% מהמחיר היסודי המזערי שנקבע על פי ההחלטה כשווי הנחלה או שווי העיבוד לפי השימוש בהם. לטענת התובעים, חיוב זה הינו חיוב שלא חל על חוכרים במגזר שאינו חקלאי, והם למעשה משלמים לגבי המחיר היסודי של הנחלה דמי הסכמה פעמיים. סבור אני שיש לדחות טענה זו. מאחר ואין כל בסיס לחישוב המחיר היסודי של הנחלה ושטחי העיבוד נקבע שווי יסודי של שטחים אלו, באישורו של השמאי הממשלתי. אישור זה מהווה מעין פיקוח על המינהל על מנת שיקבע שווי מציאותי למחוברים. על המחיר היסודי משלם בעל הנחלה דמי הסכמה בשיעור 2%. את המחיר היסודי של הנחלה מפחיתים מהתמורה המוסכמת בחוזה המכר, ועל היתרה משלם המוכר 1/3 מעליית ערך הקרקע, כפי שקובע סעיף 12(ב) להחלטה 534 הנ"ל, הקובעת כדלקמן: "עולה התמורה על המחיר היסודי, יהיו דמי ההסכמה, בעד נחלה או בעד שטחי עיבוד, בשיעור כמפורט בסעיף קטן (א) בתוספת שליש של הסכום שבו עודפת התמורה על המחיר היסודי;" מאחר ומאז שהמנוחים קבלו את המשק ועד למכירת המשק לרוכשים לא בוצעה כל העברת זכויות במשק, אזי הוראות אלו של ההחלטה חלות על המכירה, ולא כל הוראה אחרת. אילו בוצעה בעבר העברת זכויות במשק, היו חלות על העברה מעין זו הוראות סעיף 12(ג) להחלטה הנ"ל, הקובעת כדלקמן: "עולה התמורה על התמורה הקודמת וזו עלתה על הגבוה מבין המחיר היסודי והמחיר היסודי המזערי זהה או הגבוה מביניהם, יהיו דמי ההסכמה, בעד נחלה או בעד שטחי עיבוד, בשיעור כמפורט בסעיף קטן (א) בתוספת שליש של הסכום שבו עודפת התמורה על התמורה הקודמת." במקרה מעין זה, בו הייתה העברת זכויות שנייה או שלישית, נוכחים אנו לדעת שהמוכר משלם לא רק שליש מעליית ערך הקרקע ביחס למכירה הקודמת, אלא גם תוספת 2%. במקרה מעין זה טענת התובעים הינה רצינית יותר. אך כאמור, לא זו המציאות במקרה שלפנינו. לאור הנימוקים לדחיית טענת האפליה ולאור הנימוקים לדחיית הטענה של גביית 2% מהמחיר היסודי, יש לדחות את טענת התובעים בדבר חוסר סבירות החלטה 534 הנ"ל ככל שהיא נוגעת לעניין שבפנינו. ההכרעה בין חוות הדעת של השמאים: לפני עריכת החישוב לדמי הסכמה יש לערוך שומה של שווי המבנים שנבנו על הקרקע המוחכרת, ולהפחית את שוויים מהתמורה המוסכמת על בעלי העסקה. במקרה שלפנינו הוגשו מספר חוות דעת, והן: חוות דעתה של השמאית אהובה גיל-עד, אשר העריכה את שווי המחוברים בנחלה במצבם לתאריך 11.3.03 בסך של 272,000 ₪; חוות דעתו של השמאי מיכאל בן דוד מיום 26.8.03, השמאי מטעם התובעים, אשר העריך את שווי המחוברים בנחלה בסך 536,494 ₪ למועד הנ"ל; חוות דעתו של השמאי הממשלתי יהושע גולדברג מיום 3.11.03 בערר שהגישו התובעים על חוות דעתה של גב' גיל-עד, אשר העריך את שווי המחוברים בסך 324,000 ₪ למועד הנ"ל; חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מר אייל שנהב, מיום 7.5.07, אשר העריך את שווי המחוברים בנחלה בסך 415,450 ₪ למועד הנ"ל. סבור אני שיש לאמץ את חוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט, מהסיבות כדלקמן: ערעורם של התובעים על שומת המחוברים לקרקע שקבעה גב' גיל-עד התקבל; הן השמאי גולדברג והן השמאי שנהב לא ראו את המחוברים בעצמם, והסתפקו בתמונות שצולמו ע"י גב' גיל-עד; בחוות דעתה של גב' גיל-עד נרשם ששטח הרפת הינו 240 מ"ר, אך השמאי גולדברג כתב בחוות דעתו ששטח הרפת הינו 200 מ"ר בלבד; בחוות דעתו של השמאי בן-דוד התגלו טעויות, ובעקבות גילוי זה נאלץ לתקן את חוות דעתו; השמאים גיל-עד וגולדברג נתנו את חוות דעתו בקביעת שווי גלובלי של המחוברים, בלי לפרט מה השווי של כל מבנה ומבנה, כפי שעשו השמאים בן-דוד ושנהב; 6) בחקירתו הנגדית הצביע מר שנהב על טעויות בחוות דעתו של מר גולדברג. לאור האמור לעיל, סבור אני ששווי המחוברים הינם כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, דהיינו 415,450 ₪ נכון ליום החתימה על חוזה המכר (11.3.03). הפרשי הצמדה: טוענים התובעים שהנתבע חייב אותם בתשלום הפרשי הצמדה בגין התקופה שמיום החתימה על החוזה ועד למועד החיוב בדמי הסכמה. לטענת התובעים, לא היה לנתבע כל מקור הסכמי לחיוב זה. סבור אני שיש לדחות טענה זו של התובעים מהסיבות כדלקמן: סעיף 16(ב) להחלטה 534 הנ"ל קובע כי יש לשלם את דמי ההסכמה בתוספת הפרשי הצמדה מהמועד הקובע ועד מועד התשלום בפועל. סעיף 12 להחלטה 534 קובע כי המועד הקובע הינו מועד חתימתו של חוזה המכר. לאור הוראות אלו של החלטה 534, הרי שיש לנתבע מקור מוסמך לחיוב התובעים בהפרשי הצמדה; הפרשי הצמדה באים לשמור על ערך הכסף. אם דמי ההסכמה לא היו מוצמדים למדד, אזי התובעים היו מתעשרים שלא כדין, שכן ערך הכסף הולך ויורד עם עליית המדד; הפרשי ההצמדה הינם למעשה שיערוך של דמי ההסכמה. כפי שקבע בית המשפט העליון, השערוך נובע מדדיני עשיית עושר ולא במשפט, ובא לשמור על ערך הכסף. על כן החיוב בהפרשי הצמדה הינו מידתי. חיוב במע"מ: טוענים התובעים כי הנתבע גבה מהם מע"מ בגין דמי ההסכמה. לטענתם, אין לחייבם במע"מ על דמי ההסכמה, מכיוון שהקרקע שייכת לקרן קיימת לישראל, שהינה מלכ"ר, ומשום כך היא פטורה מתשלום מע"מ. בהחלטה 415 מיום 14.3.1989 החליטה מועצת מקרקעי ישראל כדלקמן: "למען הסר ספק מאשררת ומאשרת מועצת מקרקעי ישראל כי בכל מקרה שחלה על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 או תקנותיו חובת תשלום מס ערך מוסף לגבי תשלום הנגבה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן-"המינהל") מונחה המינהל לגבות את מס הערך המוסף מהמשלם, ולהעבירו למשרדי מס ערך מוסף." נושא המע"מ נדון במכתבים שהוחלפו בית באי כוח הצדדים. בסעיף 2 למכתבה מיום 14.1.04 כתבה עו"ד מרים שרן, ב"כ הנתבע, לעו"ד שחם, ב"כ התובעים, כדלקמן: "במכתבנו אליך מיום 16.9.03 הובהר לך נושא המע"מ. אין כל שאלה של חבות המוכרים לשלטונות המע"מ, אלא חבות המינהל. המינהל במקרה זה הוא "המוכר" כלפי שלטונות מע"מ וזכותו לגלגל אותו על הקונה - במקרה זה מעביר הזכויות. כאשר קיימת פעולה הטעונה תשלום מע"מ (במקרה זה דמי הסכמה המשולמים למינהל) וה"קונה" (מעביר הזכויות) אינו מקבל על עצמו תשלום המע"מ הנדרש אין המינהל מחויב לבצע הפעולה כמו בכל מקרה של מכר מוצר שהקונה אינו מוכן לשלם עבורו המע"מ." ב-ע"ש (ת"א) 1/96 מכבי שירותו בריאות נ. מנהל מס ערך מוסף כתבה כב' השופטת ב. אופיר-תום כדלקמן: "באשר לפעילות עסקית של מלכ"ר, זו יש לומר, ככל שהיא מתבצעת וככל שהיא מניבה רווח, טעונה היא מס על פי הגישה האמורה, בהיות הרווח מהווה חלק מן הערך המוסף, מעבר לשכר, שגם אותו מבקש המחוקק למסות. בענין זה אין נפקא מינה בעובדה שאותו מלכ"ר עומד, ככלל, בקריטריונים הצריכים להגדרתו ככזה, או שמטרת פעילותו הכוללת, איננה עשיית רווח. בנסיבות כאמור, קמה למנהל סמכותו מכח סעיף 58 לחוק, לקבוע שאותה פעילות אשר מטרתה "הזמנית", ככינויה בפסיקה, היא הפקת רווח, טעונת מס היא, בדומה לפעילותו של מי שמוגדר כעוסק לצורך החוק." כפי שנוכחנו לדעת, דמי ההסכמה הינם חלקו של הבעלים ברווח הנובע מעליית ערך הקרקע. על כן, מתן ההסכמה של המנהל בשם קק"ל בכפוף לתשלום דמי הסכמה, הינה פעולה עסקית לכל דבר לעניין, החייבת בתשלום מע"מ. לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת התובעים שאין לחייבם במע"מ בגין דמי ההסכמה. הנחת גיל: טוען הנתבע כי ניתנה לתובעים בטעות הנחה בגין גיל, כאשר הנחה זו הייתה צריכה להינתן רק אם המנוחים היו בחיים והם אלה שהיו מוכרים את הזכויות במשק. טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות, והצדדים התנגדו לשינוי חזית, ומטעם זה יש לדחות טענה זו. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני דוחה את בקשת התובעים להצהיר שהנתבע אינו רשאי לגבות מהתובעים דמי הסכמה; אני דוחה את בקשת התובעים להצהיר שדמי ההסכמה הינם אך ורק בשיעור 1/3 מעלות ערך הקרקע כאשר מדובר במכירת נחלה חקלאית; 3) אני דוחה את בקשת התובעים להצהיר כי הנתבע לא היה רשאי לגבות מהם מע"מ בגין דמי ההסכמה; 4) אני מצהיר בזה כי שווי המחוברים במשק בעת מכירתו היה 415,450 ₪, כך שהנתבע גבה מהתובעים סכום ביתר בסך 30,483 ₪ בערכי יום החשבון שמסר הנתבע לתובעים. מאחר והתובעים לא ביקשו סעד אופרטיבי, אלא סעד הצהרתי, לא ניתן צו להשבה, אם כי התובעים זכאים להשבת הסך 30,483 ש"י הנ"ל בתוספת שיערוך; לאור תוצאת פסק הדין, אין צו להוצאות. בניההשגה על שומה / ביטול שומהדמי הסכמה