מ"מ הנשיא (לנדוי): המערערים הגישו ערעור וגם בקשה למתן רשות לערער על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים אשר דחה שני ערעורם על החלטות של ועדת עררים לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961. ב- בר"ע 109/75 נתנו רשות לערער על פסק-הדין. ועדת העררים החליטה בעררים על החלטות שניתנו לפי סעיף 26 לחוק. אותו סעיף קובע זכות השגה על שומת מקרקעין לפני "המנהל". המנהל הוא, לפי סעיף 1 של החוק, הנציב כמשמעותו בפקודת מס הכנסה. המערערים פנו בהשגותיהם אל המנהל, אך ההחלטות ניתנו על-ידי מר א' דורון אשר חתם על החלטה אחת "בשם מנהל מס רכוש" ובהחלטה השניה מופיעה חתימתו מתחת למילים המודפסות "מס רכוש". לפי סעיף 64 (ב): "המנהל רשאי לאצול לאדם אחר, אם דרך כלל, אם לסוג מסויים של ענינים ואם לענין מסויים או לאזור מסויים, מתפקידיו ומסמכויותיו לפי חוק זה למעט הסמכות להרשות כניסה למקום מגורים לפי סעיף 48 והסמכות לקבלת כופר כסף לפי סעיף 60." המנהל אצל לפי הוראה זו למר דורון סמכויות שונות, ובין היתר גם אם סמכותו לדון בהשגות לפי סעיף 26 (ב) לגבי מקרקעין בלבד, לצורך הפעלת הסמכויות הללו באזור ירושלים. טענתו של מר שרף בשם המערערים היא - וזו למעשה הטענה היחידה שנותרה מטענותיו לפני בית-המשפט המחוזי - שאצילת הסמכויות למר דורון היתה טעונה פרסום ברשומות כתקנה בת-פעל תחיקתי, לפי סעיף 17 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש), והיא לא פורסמה כך, ועל-כן בטלות החלטותיו של מר דורון. השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי דחה את הטענה ואנו מסכימים עמו, שאמנם היתה אצילת הסמכויות הנדונה בבחינת תקנה לפי סעיף 1 של פקודת הפרשנות, אך אין היא תקנה בת-פועל תחיקתי. מונח זה הוסבר בתקדימים של בית-משפט זה, החל ב-בג"צ 220/51, [1], ולאחר מכן ב-ע"פ 213/56, [2], בע' 701, ושוב בע"פ 74/58, [3], בע' 372-373. לפי ההלכה העולה מתקדימים אלה, סימני ההיכר של תקנה בת-פעל תחיקתי הם, כי היא קובעת נורמה משפטית המביאה לשינוי במשפט הנוהג במדינה, ושתהיה זאת נורמה המופנית אל הציבור כולו או אל חלק בלתי-מסויים ממנו. בע"פ 213/56, [2], שם, בע' 701-702, הסביר השופט זוסמן (כתארו דאז) את הטעם החקיקתי הגלום בחובת הפרסום של תקנה כזאת: טעות שבחוק אינה משחררת את האזרח העומד לדין מאחריות פלילית אך "כדי שיוכל בית-המשפט לנהוג לפי עקרון זה כלפי נאשם, מן ההכרח שתהא לאדם לפחות האפשרות לדעת את הלכות החוק המחייבות במדינה ולאפשרות זו משמש הפרסום ברשומות". טעם זה כוחו יפה גם בחיוב ממון של האזרח כלפי המדינה, אם החיוב נעשה בדרך קביעת נורמה כללית במובן הנ"ל. כאן בענין שלפנינו, לא קבעה אצילת הסמכויות למר דורון, היא בפני עצמה, שום נורמה המחייבת את הציבור או חלק ממנו. אכן, באצילה זו ניתן לו הכוח לקבוע בהחלטותיו נורמות אינדיבידואליות המחייבות את האזרח החייב במס רכוש, אך נורמות אלה בוודאי אינן בבחינת תקנה בת-פעל תחיקתי החייבת פרסום ברשומות. עם זאת, רצוי לדעתנו שאצילת סמכויות מעין זו תפורסם ברשומות, כדי למנוע מראש כל ספק ביחס לתוקף סמכותו של עובד הציבור שהוסמך לפסוק ולקבוע חיוב כספי כלפי האזרח. ישנם חוקים המחייבים פרסום הודה ברשומות על אצילת סמכויות כזאת, כגון סעיף 42 (ג) של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, אשר הוזכר בבית-משפט זה ב-ע"א 706/71, [4], בע' 163. אך חובת פרסום כזאת חסרה מן הספר בחוק הנדון, והוראות מעין אותו סעיף 42 (ג) יכולות לשמש כ"ראיה מן ההפוך" נגד טענת מר שרף, שגם ללא הוראה מפורשת כזו חייבת אצילת הסמכויות פרסום ברשומות. השאלה הנוספת אשר העסיקה את בית-המשפט המחוזי, אם בפועל הוכחה אצילת הסמכויות למר דורון, ירדה מן הפרק בדיון לפנינו, כאשר הוצג כתב-האצילה בהסכמת באי-כוח הצדדים. על יסוד האמור אנו דוחים את הערעור ומחייבים את שני המערערים סולידרית לשלם למשיב הוצאות בערעור, בסכום כולל של 1,000 ל"י. מיסיםמקרקעיןהשגה על שומה / ביטול שומהמס רכוש - נזקי מלחמה