1. הבקשה שבפנינו היא בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ו/או מניעות ו/או השתק דיוני, לדחיית המועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשים, למחיקת המבקש מס' 2 מכתב התביעה, למתן צו גילוי מסמכים ולמחיקת סעיפים מתצהיר העדות הראשית של המשיב. 2. תביעתו של התובע היא לתשלום סך 300,000 ש"ח כפיצוי בגין פעולות שבוצעו על ידי המבקשים ואחרים בגין תקופת עבודתו עבור משרד העבודה והרווחה בתקופה שבין 1.9.72 ועד לפרישתו המוקדמת לגימלאות ביום 31.8.90. כחלק מטענות ההגנה, הוגשה הבקשה המקדמית שבפנינו. בתיק זה לא נשמעו ראיות ונטענו טיעונים משפטיים אשר הובאו בפני נציגי ציבור שהשתתפו במתן ההחלטה. 3. ביום 14.3.91 הגיש המשיב תביעה לבית דין זה בתיק נא/57 - 2 כנגד מדינת ישראל ע"י משרד העבודה והרווחה, בה עתר, בין השאר, לסעדים כספיים. בתיק זה הושג הסדר פשרה בין המשיב ומדינת ישראל (משרד העבודה והרווחה) לסילוק מוחלט וסופי של מלוא תביעות המשיב בגין עבודתו ו/או הפסקת עבודתו אצל משרד העבודה והרווחה, הסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 3.3.94. 4. ביום 26.12.94 הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בתל אביב בתיק ת.א. 77585/94 כנגד המבקשים בתיק שבפני ואחרים, שמהותה פיצויי נזיקין. המבקשים הגישו בקשה למחיקה ו/או דחיית תביעה זו על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום, וביום 21.3.96 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. 5. המשיב ערער על פסק דין זה בתיק ע"א 730/96, לבית המשפט המחוזי וביקש לאפשר לו להמשיך את ניהול התובענה בבית משפט השלום או לחלופין, להעבירה לדיון בבית דין זה, מקום אליו התייחס בית משפט השלום כבעל סמכות ייחודית לדון בתובענה. 6. ביום 27.5.97 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין בערעורו של התובע והעביר את הדיון לבית דין זה, כפי שהוגש במקור לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי אישר לב"כ המבקשים לעורר טענת התיישנות בערכאה הנעברת. 7. להלן נתייחס למרכיבי הבקשה: בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת מניעות ו/או השתק דיוני טענות המבקשים לעניין זה: א. "הסכם הפרישה" אליו הגיע המשיב באמצעות הסתדרות המורים בגינו הגיש המשיב את תביעתו הנוכחית, הוא אותו "הסכם פרישה" המצוטט בכתב תביעתו של המשיב בתיק נא/57 - 2 כנגד מדינת ישראל, לגביו הושג הסדר פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 3.3.94. בעוד בתביעתו כנגד מדינת ישראל הסתמך המשיב על אותו "הסכם פרישה" מבלי שטען להיותו רשלני או לא ברור, הרי שבתביעתו הנוכחית מתאר המשיב את ההסכם כאילו נוסח באורח רשלני. ב. על מעמדו של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד נקבע בבית המשפט העליון: "פסק - הפשרה מבוסס על ויתורים הדדיים של הצדדים... נסיבות אלה מקיימות השתק דיוני, המונע את הצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו מלטעון ולהוכיח טענות, אפילו אם הן נכונות, הכופרות בתוקף ההסדר. ההשתק חל בכוח חובת תום הלב, שממנה נובע איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. פן של איסור זה, משתקף במניעה מלכפור במצג שבעטיו ניתן סעד במשפט..."(רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ורשות השידור(טרם פורסם), ס' 15 לפסק הדין). ג. משהושג הסדר פשרה באשר ל"הסכם הפרישה", הרי שחל עליו השתק דיוני ואין התובע יכול להעלות טענותיו בשנית בתביעה זו. 8. טענות המשיב לעניין זה: א. הסדר הפשרה הושג בין המשיב לבין מדינת ישראל ואין בויתור שהושג במסגרת ההסדר כדי לפגוע בזכויותיו של התובע לתבוע אחרים. ב. מן הראוי ששאלה זו תיבדק במהלך העדויות, ואין מקומה בטענה מקדמית. ג. אין השתק פלוגתא כלפי צד שלא היה חלק מהליך דיוני אחר והמבקשים לא היו חלק מההליך הדיוני בו הושג הסדר הפשרה. 9. בכדי לבחון האם יש השתק דיוני, המונע מהמשיב להגיש תביעה זו, בשל תוצאת הדיון שהתנהל בין המשיב לבין מדינת ישראל, יש לבדוק האם הסכם הפשרה שהושג בסיום הדיון בתיק נא/57 - 2 מהווה "מעשה בית דין", בעקבותיו יושתק המשיב מלטעון טענותיו בשנית. 10. מבחן מהותי לקביעת מעשה בית דין לצורך השתק דיוני הוא מבחן "זהות הצדדים": "...אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם הפשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיוניתו לנתבע אשר הסכים להתפשר יש ציפייה לגיטימית לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה."(פרידמן וכהן בספרם 'חוזים', עמ' 736). 11. בהסכם הפשרה שהושג בתיק נא/57 - 2 התחייב המשיב שלא להגיש תביעות נוספות כנגד הנתבעת דאז - מדינת ישראל ע"י משרד העבודה והרווחה. בתביעתו הנוכחית, מנסה המשיב לעקוף התחייבות זו ע"י הגשת תביעה כנגד עובדי משרד העבודה והרווחה, הסתדרות המורים שהיתה האיגוד המקצועי בו היה המשיב מאוגד ונציגה. התביעה מתייחסת לפעולות שבוצעו ע"י המבקשים והנתבעים 5-2 בתוקף תפקידיהם השונים ובמהלך מגע עם המשיב תוך ועקב היותו עובד משרד העבודה והרווחה. 12. הנתבעים 2 ו- 5, הינם עובדי משרד העבודה והרווחה. הם לא היו מעסיקיו של התובע, ופעלו כידו הארוכה של משרד העבודה והרווחה כשלוחי המשרד וכמבצעי מדיניותו. המבקש מס' 2 כיהן בתקופה הרלוונטית כחבר הנהלת המבקשת מס' 1 ופעל במסגרת תפקידו זה ולא כאדם פרטי. המבקשת מס' 1 הינה ארגון העובדים שייצג את המשיב. כארגון עובדים יש למבקשת 1 אינטרס להגן על זכויותיו של המשיב, באמצעות הנתבע מס' 6 (המבקש 2). עילת התביעה שמציין המשיב כנגד המבקשים היא כי הם היו אמורים לייצגו נאמנה בעת הדיון בתביעה נא/2-57, ולא עשו כן. המשיב עצמו היה חבר ועד העובדים במקום עבודתו, והיה מודע לזכות הייצוג שלו על ידי ארגון העובדים. המשיב יכול היה להסתייע בהגנתם של המבקשים באותה עת, אך וויתר עליה במודע כיוון שהוא עצמו היה חבר ועד עובדים. 13. יתר על כן - הסכם הפרישה אשר גם בגינו הושג הסדר הפשרה בתיק נא/57 - 2 הושג באמצעות המבקשת מס' 1. בעוד בתביעתו כנגד המדינה הסתמך המשיב על שהוסכם בהסכם הפרישה, בתביעתו הנוכחית קובל המשיב על היות ההסכם רשלני ועל כך הוא סומך את תביעתו. מבקש מס' 2 הוזמן ע"י המשיב להיות שותף במהלך הסכם הפשרה כמי שהיתה לו זהות אינטרסים עם המשיב. מכאן - שהמבקשים היו מעורבים בהליך הסכם הפשרה שהושג באותו דיון. 14. משהושג הסכם פשרה בין המשיב לבין מעבידו, משרד העבודה והרווחה - הגשת תביעה כנגד עובדי המשרד, הנתבעים 5-2, מהווה עקיפה של הסכם הפשרה בו התחייב המשיב שלא להגיש עוד תביעות כנגד מעבידו. 15. ב"כ המבקשים מצטטת את שנאמר בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק: "ומבחן זהות הצדדים בכל אחת מההתדיינויות אינו המבחן הפורמלי טכני, אלא מבחן מהותי של זהות האינטרסים המיוצגים בכל אחת מההתדיינויות ועל כן די שעניינו של בעל דין הובא לפני בית המשפט, התברר בדרך הפרוצדורלית הראויה והוכרע בפסק הדיןו" 16. משכך, הרי שהסכם הפשרה שהושג בתיק נא/57 - 2 לא מהווה מעשה בית דין בהקשר של זהות הצדדים והמשיב יכול לתבוע את המבקשים על הנזקים שנגרמו לו לכאורה, עקב ניסוח רשלני של הסכם הפרישה. 17. מבחן נוסף לקביעת מעשה בית דין לצורך השתק דיוני הוא מבחן "זהות העילות": מבחן "זהות העילות" לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, ודי בכך ששתי התביעות מבוססות על עילה שהיא זהה ביסודה. אין דרישה כי הזהות תתבטא בחפיפה מוחלטת בין העילות(י' לובוצקי, סדרי הדין בבית הדין לעבודה, פרק חמישי, בעמ' 53-47). "עילת תביעה" בהקשר של מעשה בית דין היא כל מסכת העובדות שעומדות מאחורי הדיון המשפטי. התביעה בתיק נא/57 - 2 והתביעה הנוכחית מתארות מסכת עובדתית זהה ביסודה, כאשר ההבדל העיקרי הוא בכך שבתביעה הנוכחית מתאר המשיב את פרשת סגירת המרכז בבאר שבע והעברתו לתל אביב באופן מפורט תוך הדגשת מסכת ההתנכלויות הלכאורית כנגדו, בעוד בתביעה דאז מתוארת אותה מסכת עובדתית בתמציתיות. 18. בסעיף 9 לכתב התביעה בתיק נא/57 - 2 טען המשיב כי בגין סגירת מקום העבודה בבאר שבע והעברתו בעקבות כך לתל אביב, ובשל אי עריכת הסכם העברה פורמלי נגרמו לו נזקים בגינם תבע פיצוי כספי. בסעיף 12 לתביעתו הנוכחית מפורטים נזקי המשיב בגין העברתו מבאר שבע לתל אביב. 19. כמו כן, בכתב התביעה בתיק נא/57 - 2 מסתמך המשיב במספר סעיפים על הסכם הפרישה שהושג באמצעות המבקשים. בתביעתו הנוכחית מתייחס המשיב לאותו הסכם פרישה וקובל על היותו רשלני. הסכם הפשרה שהושג בתיק נא/57 - 2 קובע מפורשות: "תשלום הסכום הינו לכיסוי מלא וסופי ומוחלט של מלוא תביעות התובע בגין עבודתו, ו/או הפסקת עבודתו אצל הנתבעת לרבות העברתו מתפקיד לתפקיד ולרבות עוגמת הנפש שנגרמה לתובע לטענתו, בין התביעות הקיימות ובין התביעות העתידיות מכל מין וסוג שהוא, לרבות תביעות בגין עוגמת נפש, כאב וסבל ופגיעה בשם הטוב ולמעט התביעה לגמול פיקוח אשר תמשיך להתבררו". 20. יש לראות בהסכמת הצדדים לסיים את ההתדיינות בתיק דאז בפסק דין שתוכנו הוסכם עליהם, משום הסכמה מכללא לוותר על התדיינות עתידית כלשהיא בשאלות שהיו נושא למחלוקת באותה תביעה. שתי התביעות מזוהות עם מערכת עובדתית אחת עליה מבסס המשיב את הפגיעה בזכויותיו. משאותה מערכת עובדתית מהווה תשתית לתביעות בגין נזקים שנגרמו בעטיה, מדובר באותה עילת תביעה לצורך מבחן "זהות העילות", גם אם הפגיעות שנגרמו לתובע היו שונות ויש לו בגינן תביעות לסעדים שונים. 21. משמתקיים מבחן "זהות העילות" - הרי שמדובר בהשתק עילה. הסכם הפשרה שהתקבל בתיק נא/57 - 2 מהווה "מעשה בית דין", המשיב מנוע מלטעון טענותיו בשנית בגין אותה עילת תביעה ודין תביעתו להידחות מטעם זה. 22. בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות: טענות המבקשים לעניין זה: א. הנזקים הנתבעים ע"י המשיב מתייחסים לתקופה העולה על שבע שנים ממועד הגשת התביעה, לאמור, לפני יום 26.12.87. ב. המשיב העלים בסעיף 12 לכתב התביעה מועדים מהותיים ואלה מוצאים ביטויים לראשונה בתצהיר מטעמו ובנספחים. ממסמכים אלה נלמד, כי הדירה בבאר שבע נמכרה ביום 22.4.87, לצורך מימון דירה וכיו"ב. 23. טענות המשיב לעניין זה: א. המשיב טוען כי הפגיעה בו נמשכה לאורך כל השנים ועד לחודש אפריל 90'. מאפריל 90' ועד להגשת התביעה אין התיישנות, שכן, לפי ס' 89 לפקודת הנזיקין הקובע הוא "היום שבו חדל". ב. המועד בו נודעו למשיב הפרטים נשוא התביעה, לפי סעיף 5 סיפא לתצהירו, היה בסוף שנת 1988. ג. כמו כן, יש לקחת בחשבון ששכרו של המשיב קוצץ ב- 9/88 (סעיף 120 ב' לתצהיר) וכן את העובדה שהמשיב נאלץ למכור את רכושו בבאר שבע ב- 22.10.98 (סעיף 13א' לתצהיר). ד. המבקשים לא טענו כלל טענת התיישנות בכתב הגנתם ולפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות אין לדון בכך כעת. 24. "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה, ו'עילת התביעה' פירושה "מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד". במצבים שבהם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את העילה, יתכן שתוארך תקופת ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (סדר הדין בבית הדין לעבודה', יצחק לובוצקי עמ' 66-65). 25. בכתב התביעה טען המשיב כי הפגיעה בו נמשכה עד אפריל 1990, ולכן לטענתו, יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות מתאריך זה. כמו כן, לפי תצהירו, נודעו למשיב העובדות המקימות את עילת התביעה רק בסוף שנת 1988. המבקשים, לעומתו, טוענים כי נשוא התביעה התרחש בין השנים 1987-1985. 27. המשיב לא סומך את טענתו בכל מסמך או התפתחות שהתרחשה דוקא בשנת 1988, וממסכת העובדות עולה כי המשיב ניהל מו"מ עם משרד העבודה והרווחה משנסגר המרכז בבאר שבע בשנת 85' לגבי תנאי העברתו לתל אביב. משכך, סביר שהמשיב היה מודע לעובדות המהוות את עילת התביעה כבר בעת ניהול המו"מ, דהיינו כבר בשנת 85'. בכל מקרה, הפגיעות שנגרמו לו, לכאורה, ע"י המבקשים, הסתיימו כבר בשנת 87' ולא עד שנת 90' כפי שטוען המשיב ואף דירתו בבאר שבע נמכרה ביום 22.4.87 (נספח ה-14 לתצהיר). משנוהל המו"מ בינו לבין משרד העבודה והרווחה בסמוך למעברו לתל אביב ומשלא ביסס המשיב את טענתו כי העובדות נשוא התביעה התגלו לו רק בשנת 88' על כל סיבה מהותית מלבד הטענה שרק אז החל לחקור את מעשי הנתבעים והמבקשים, הרי שאין מנוס מלראות את היום בו נולדה עילת התביעה כבר בשנת 85', כשהמוסד נסגר, ובכל מקרה לא לאחר 87 '. 28. כיוון שהתביעה הוגשה בסוף שנת 1994, הרי שהנזקים הנתבעים ע"י המשיב מתייחסים לתקופה העולה על שבע שנים מיום הגשת התביעה, ועל כן התביעה התיישנה. בנוסף, טוען המשיב כי המבקשים לא טענו טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה כנדרש לפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958. 29. ב"כ המבקשים הסבירו כי כיוון שנטען בבית משפט השלום לחוסר סמכות, לא היה מקום להעלות אז טענת התיישנות וכי בפסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"א 730/96, קבע בית המשפט כי בערכאה הנעברת "במסגרת הדיון רשאים המשיבים (המבקשים בענייננו) לעורר טענת התישנות". 30. במסגרת התובענה שבפני, הוגשו כתבי הטענות המקוריים שהוגשו לבית משפט השלום, שבהם כאמור לא הועלתה טענת התיישנות. עם זאת, בטרם התקיים קדם המשפט, ביקשו המבקשים לייחד את הדיון לעניין הטענות המקדמיות של מחיקה/דחייה על הסף, ובכך עמדו בדרישת העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה במסגרת תיק זה. 31. לאור האמור לעיל, אנו מוצאים כי יש לדחות את התובענה על הסף גם מחמת התיישנותה. 32. אמנם בית הדין משתמש בסעד של מחיקה על הסף ביד קמוצה ובמשורה, אך משבענייננו קיימים שני טעמים נפרדים לדחיית התובענה על הסף, אין מנוס מלדחותה. 33. משהוחלט לדחות התביעה על הסף, שוב אין מקום לדון בשאר בקשות המבקשים. רק משום שלא נתבקשו הוצאות משפט - אין צו להוצאות.השתק / דיני מניעות