לפני בקשה, מטעם הנתבעת 3 ( להלן :"המבקשת"), שייקבע כי הכרעת בית משפט קמא בת.א 160349/02 ( להלן : "ההליך הראשון") בעניין חלוקת האחריות בכל הנוגע לשריפה שפרצה ביום 29.04.2001 ( להלן :"השריפה") במגרש הידוע כגוש 6781 חלקה 20 ( להלן :"המגרש") אינה מהווה מעשה בית דין. רקע: כעולה מכתב התביעה ומנספחיה, ביום 29.4.2001 פרצה שריפה במגרש, שעל פי פסק הדין בהליך הראשון, זכויות הבעלות והחזקה בו שייכות למבקשת, הגם שעל פי הרישום בטאבו, זכויות הבעלות הן של מדינת ישראל ( להלן: "המדינה"). האש פשטה מהמגרש ופרצה גם במפעל חברת א.ש מפעלי דפוס והוצאה לאור בע"מ ( להלן : "חברת א.ש.") ובמפעל חברת תשר מוצרי פרסום לוחות ויומני שנה בע"מ ( להלן : "חברת תשר"), שהיו מבוטחות באותה עת על ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ ( להלן :"הפניקס"). האש התפשטה וגרמה לנזקים גם לציוד ומכונות של חברת מ.חיבה עבודות מתכת בע"מ ושל חברת א.ה חיבה זיווד אלקטרוני בע"מ ( להלן :" חברות חיבה"), שהיו מבוטחות באותה עת על ידי הדר חברה לביטוח בע"מ ועל ידי שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעות 2-3"). כעולה מכתב התביעה פעילות חברות חיבה התקיימה במבנה תעשייתי שבבעלות חברת צבא"ד בע"מ ( להלן :"חברת צאב"ד"), מבנה שניזוק גם הוא בשריפה. גם חברת צבא"ד היתה מבוטחת במועד השריפה על ידי הפניקס. ביום 19.02.02 הגישו חברות חיבה תביעה כספית נגד חברת א.ש וחברת תשר ונגד הפניקס בגין נזקים שלטענתן נגרמו להן עקב השריפה ( להלן :"הנתבעות בהליך הראשון"). הנתבעות בהליך הראשון הגישו, במסגרת ההליך הראשון , הודעת צד' ג' נגד הנתבעות בהליך דנן ( להלן :"צד ג' בהליך הראשון" או "הנתבעות"). המדינה ומנהל מקרקעי ישראל ( להלן : "המנהל") הגישו במסגרת ההליך הראשון הודעות צד ד' נגד הנתבעות בהליך הראשון, נגד המבקשת ונגד מר סולימאני יעקב , שנטען כי היה בין הפולשים למגרש. הצדדים בהליך הראשון הגיעו ביניהם להסכם פשרה בעניין התביעה הכספית גרידא, הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. המבקשת סירבה לחתום על הסכם הפשרה אך לא טענה נגד הסכומים שנקבעו. בית המשפט בהליך הראשון הכריע בעניין שאלת האחריות לשריפה וקבע כי הנתבעות בהליך הראשון וצדדי ג' אחראים במידה שווה לנזקי השריפה. עוד קבע בית המשפט בהליך הראשון כי ביחסים הפנימיים שבין צדדי ג' בהליך הראשון, תישא המבקשת בשיעור של 35% מסכום הנזק והמדינה בשיעור של 15% מסכום הנזק הכולל ( נספח "ה" לתביעה). עוד נתקבלה במלואה הודעת צד ד' שהגישה המדינה נגד המבקשת ונקבע כי המבקשת תשפה את המדינה בכל סכום שישולם על ידה לנתבעות. ביום 27.04.2008 הגישו התובעות דנן תביעת שיבוב נגד הנתבעות בגין הסכומים בהם נשאו לטענתן עקב נזקי השריפה. בכתב התביעה נטען כי מכוח פסק הדין בהליך הראשון קיים מעשה בית דין - השתק פלוגתה, בכל הנוגע למערכת היחסים של התובעים והנתבעים ובשאלת האחריות לשריפה. לטענת התובעות, לנוכח פסק הדין, על הנתבעות חלה החובה לפצותן בגין 50% מהסכומים והתשלומים ששילמו למבוטחותיהן לנוכח נזקי השריפה. בדיון שהתקיים לפני ביום 4.11.10 הוסכם כי ראשית תוכרע שאלת קיומו של מעשה בית דין בשאלת האחריות לנוכח פסק הדין בהליך הראשון. הצדדים הגישו טיעוניהם בשאלת מעשה בית דין, ולבקשת המבקשת נערכו חקירות בעניין. ביום 24.09.2009 נחקרו לפני : מר עופר מלכה, מר דוד מלכה, מר אברהם חמיאס ( להלן :"הפולשים לכאורה"), מר משה ניסים, יו"ר המבקשת ( להלן:"מר ניסים"), וגב' אורטל ראש שהיתה מתמחה במשרד עו"ד משה ניסים. ביום 25.10.2009 נחקרו לפני : עו"ד מלול שייצג את המבקשת בהליך הראשון ( להלן :"עו"ד מלול"), מר פרג' סולימאני יעקב ( להלן :"מר סולימאני"), עו"ד אברהם ישראל שייצג את מר סולימאני בהליכי הפינוי מהמגרש ( להלן :"עו"ד אברהם"), ומר משה אורטס שערך חוות דעת בדבר שווי המגרש ( להלן :"מר אורטס"). לא למותר לציין כי סיכומי הצדדים הוגשו באיחור משמעותי ביותר מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת ובאופן שהיה בו כדי לעכב את התקדמות ההליכים בתיק באופן ניכר. 2. עיקר טענות הצדדים בעניין שאלת מעשה בית דין טענות המבקשת הכרעת בית המשפט לא מהווה מעשה בית דין משלושה טעמים : האחד - אין מדובר בצדדים זהים בתובענות. השני -מדובר בהשתק התקפי ולא הגנתי וצדדים זרים להליך מנועים מלהעלות טענת השתק התקפי. השלישי - לאחר מתן פסק הדין הראשון נתגלו למבקשת ראיות מהותיות שהיו משנות את הכרעת בית המשפט בשאלת האחריות. בית המשפט קבע שלמבקשת יש אחריות לשריפה שהתרחשה במגרש, למרות העובדה שאינה רשומה כבעלים בפועל של המגרש ולמרות העובדה שמעולם לא קיבלה בו חזקה, ובשל העובדה שלא פעלה למימוש זכותה להירשם כבעלת החלקה. לטענת המבקשת עובדת קיומו של המגרש התגלתה לה רק בשנת 1996, ומאותו מועד היא פעלה ופועלת בעניין איתור הנכס, רישומו ואיתור הפולשים. לטענתה, רק לאחר מתן פסק הדין הראשון נתגלה לה כי לפולשים יש לגבי המגרש חוזי שכירות מול המנהל. קיימים מסמכים נוספים שהוסתרו על ידי המדינה והמנהל ולכן נמנע מהמבקשת מלגלות אותם במסגרת ההליך הראשון. לטענת המבקשת לו מסמכים אלה היו ידועים לבית המשפט בהליך הראשון, לא היה הוא קובע כי היא זו ששולטת בנכס והיא האחראית לאירוע השריפה. מקום בו לאחר סיום ההליך הראשון נתגלו ראיות נוספות שלא היה ניתן לגלותן או שהוסתרו על ידי הצד שכנגד, לא יחולו כללי מעשה בית דין. הפניקס היתה בתביעה הראשונה נתבעת, ונתבעה כמזיק, ולמעשה היוותה צד אחד ביחד עם המבקשת ולא צד יריב לה. מעשה בית דין חל רק כאשר בעל הדין המבקש להחילם היה במעמד של יריב לצד שכנגד בהליך הראשון. בנוסף, הפניקס היוותה צד להליך הראשון כמבטחת של חברת א.ש וחברת תשר בלבד. לעומת זאת בתביעה דנן תובעת הפניקס גם בגין היותה מבטחת של חברת צבא"ד שניזוקה לכאורה אף היא בשריפה. דא עקא שחברת צבא"ד לא היתה צד להליך הראשון ולכן לא חל מעשה בית דין בעניינה. דהיינו הפניקס מייצגת בהליך זה אינטרסים שונים מאלו שייצגה בהליך הראשון ולכן אין מעשה בית דין כלפיה. התובעת 2 אינה יכולה לתבוע כחליף לפי חוק חוזה ביטוח שכן כלל לא נוצרה בהליך הראשון יריבות בין המבקשת לבין חברות חיבה - המבוטח של התובעת 2. בהליך הראשון, לא הגישו חברות חיבה כתב תביעה נגד המבקשת, ולא העלו כל טענה נגדה. כאמור חזית יריבות מהווה תנאי לקיומו של מעשה בית דין, שאינו חל נוכח האמור לעיל גם לגבי התובעת 2. יתרה מכך, התובעת 2 כמבטחת בתביעת שיבוב אינה יכולה להיחשב כבעל דין זהה למבוטח לצורך מעשה בית דין. תביעת שיבוב של מבטח היא תביעה שונה ונפרדת מתביעתו של המבוטח ולא חל כלל של מעשה בית דין בין שתי תביעות אלה. התובעת 3 כלל לא הוזכרה כמבטחת בהליך הראשון, ויתר הביטוחים המוזכרים בכתב התביעה מתייחסים למבוטחים שלא נכללו גם הם במסגרת ההליך הראשון ולכן לא ניתן לראות את חברות הביטוח כחליפיהם לפי סע' 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981. לנוכח האמור, חברות הביטוח מהוות צד זר להליך הראשון. לפיכך, אין באפשרותן להשתמש בתוצאות פסק דין שבמסגרת ההליך בו ניתן הן לא היו צד, ולהשתמש בו לצורך טענות התקפיות המונעות טענות הגנה. טענות התובעות בית המשפט בהליך הראשון הכריע בשאלת האחריות לשריפה והכרעה זו מהווה מעשה בית דין כלפי הצדדים בתובענה דנן. בית המשפט דן בכל הטענות שהועלו על ידי המבקשת. ככל שסברה שלא נערך דיון ענייני בעניינה עמדה למבקשת זכות הערעור. בנוסף, לא ניתן לקבל את טענת המבקשת בדבר קיומן של ראיות חדשות שהתגלו לה רק לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון ושלא היה באפשרותה לגלותן קודם לכן. המסמכים שנטען כי התגלו רק לאחר ההליך הראשון היו יכולים להתגלות עוד קודם על ידי המבקשת והסיבה שלא התגלו היתה התנהלות המבקשת עצמה והדרך בה בחרה לנהל את ההליך הראשון. המבקשת, בחרה, לדבריה, שלא להשקיע בניהול ההליך, כמו גם שבחרה מטעמיה להציג מסכת עובדתית שונה בהליכים השונים ולהסתיר מסמכים. נוכחות הפולשים לכאורה במגרש היתה ידועה למבקשת והם אף היו צד להליך הקודם עד שנמחקו על ידי המנהל. לו היתה סבורה המבקשת בהליך הראשון כי יש מקום לברר את זכויות הפולשים לכאורה במגרש ומשמעותן הרי שהיה באפשרותה לגלותם עוד בהליך הקודם תוך הגשת הודעת צד ג', משלוח שאלונים וגילוי מסמכים וזימון הגורמים הרלבנטיים לעדות. משבחרה המבקשת, מטעמיה היא, שלא לעשות כן בהליך הראשון, אין היא יכולה להעלות טענותיה בדבר גילוי מאוחר של מסמכים ויתרה מכך הסתרת מסמכים, והלכה למעשה לבקש הזדמנות שנייה ומקצה שיפורים. המבקשת לא הוכיחה כי בהשקעה סבירה לא היתה יכולה לגלות את המסמכים כשם שלא הוכיחה כי עובדת קיומם של המסמכים התגלתה לה לראשונה רק לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון. יתרה מכך, למעשה כלל אין מדובר בראיות חדשות שהוסתרו שכן קו ההגנה של המבקשת בהליך הראשון היה שונה לחלוטין מהטענות שמעלה היא כעת, טענות שכאמור אינן עולות בקנה אחד האחת עם השנייה והנוגעות למועד גילוי זכויותיה בקרקע, למועד גילוי ביצוע הפרצלציה, גילוי הפולשים לכאורה ומצב זכויותיהם. יש בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבה של המבקשת בבקשתה ובטיעוניה. אין בטיעוניה של המבקשת כל טענה עובדתית שאילו הוכחה ונטענה בהליך הראשון היתה משנה או משפיעה על ההכרעה. התובעות אינן מהוות צד זר להליך לנוכח קיומה של קרבה משפטית או מסחרית. גם לו היו מהוות צד זר להליך נקבע זה מכבר כי לא נדרשת זהות בין שני צדדים בהליכים המוקדמים לצורך העלאת טענת מעשה בית דין ודי ביחסי קרבה משפטית, כך שאף זר להליך הראשון יכול לחסות תחת טענת השתק פלוגתה ולטעון למעשה בית דין. עובדת היותה של המבקשת צד שלישי בהליך הקודם אינה מונעת מלקבוע כי מתקיים מעשה בית דין כלפיה. נקבע זה מכבר כי הן תובע והן צד ג' שהשתתפו בתביעה, יחולו לגביהם כלל מעשה בית הדין לגבי ההליך בו השתתפו באופן פעיל. בענייננו הנתבעת התגוננה בהליך הראשון הן נגד ההודעה הן נגד התביעה העיקרית והכרעת פסק הדין בהליך הראשון יוצרת מעשה בית דין כלפיה. לא ניתן לקבל את טענת המבקשת לפיה הפניקס לא היתה צד יריב להליכים בהליך הראשון ומהווה צד זר. הפניקס היתה נתבעת בהליך הראשון והגישה הודעת צד ג' במסגרתו נגד המבקשת. פסק הדין הראשון מהווה השתק פלוגתה ביחסים שבין הפניקס למבקשת לפיו נמצאו הן אחראיות במידה שווה לנזקי השריפה. מעשה בית דין חל גם במערכת היחסים המשולשת שבין מבטח מבוטח ומזיק. זכות מבוטח וזכות מבטח שלובות זו בזו, הגם שלכל אחד עומדת זכות תביעה עצמאית. משניתנה הכרעה שיפוטית בדבר חבות המזיק קביעה זו עומדת גם למבטח , חליפו של המבוטח. טענת המבקשת בדבר אי תחולתו של השתק התקפי אינה רלוונטית לענייננו. טענה זו רלוונטית רק למקרה בו מדובר בצד זר להליך הראשון וכאמור אין זה המקרה בענייננו. יתרה מכך נפסק זה מכבר כי ניתן לקבל טענת השתק פלוגתה כהשתק התקפי כאשר קיים ערך מפצה הטמון בהיזקקות לה ובכפוף לחובת תום הלב והשימוש ההוגן בהליכי בית משפט. לא ניתן לקבל את טענת המדינה בדבר אי קיום מעשה בית דין בכל הנוגע לטענתה כי מתקיים סע' 8 לחוק הנזיקין האזרחיים ( אחריות המדינה) תשי"ב 1952, הפוטר אותה מאחריות. השגות מסוג זה מקומן בהליך ערעור בלבד ומשהפך פסק הדין חלוט, מנועה המדינה מלהעלות טענות הסותרות את ההכרעה השיפוטית בהליך הראשון. טענות הנתבעות 1 ו- 2 המדינה טוענת כי פסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין ובפרט בכל הנוגע ליחסיה עם המבקשת. לטענת המדינה לא מתקיים מעשה בית דין בכל הנוגע להיותה פטורה מאחריות לנוכח סע' 8 לחוק הנזיקין האזרחיים ( אחריות המדינה) תשי"ב 1952, שכן טענה זו הועלתה על ידה במסגרת ההליך הראשון, אך לא נידונה ולא הוכרעה על ידי בית המשפט. בנוסף טוענת המדינה כי לא מתקיים מעשה בית דין בכל הנוגע לביטוח שהעניקה הפניקס לחברת צבא"ד, שכלל לא היתה צד להליך הראשון. טענות המבקשת בדבר הסתרה ואי גילוי מקוממות ודינן להימחק. המבקשת בחרה במהלך ההליך הראשון שלא לדרוש תצהיר גילוי מסמכים, כשלמותר לציין כי תיקי המנהל הם חומר הפתוח לציבור. כמו כן המבקשת בחרה במסגרת ההליך הראשון שלא לזמן לעדות עדים נוספים מטעם המדינה והמנהל. העדים שזומנו להעיד בהליך זה נתבעו בחלקם כצדדים רביעים בהליך הראשון וקיומו של כל אחד היה ידוע ולכל הפחות היה יכול להיות ידוע למבקשת כבר במסגרת ההליך הראשון. מדובר למעשה בניסיון חסר תום לב של המבקשת להפוך את הדיון בשאלת מעשה בית דין לניסיון שני ו"מקצה שיפורים" לחקירת עדים שידעה על קיומם כאמור בעת ניהול ההליך הראשון. בניגוד לטענות המבקשת בדבר אי ידיעה אודות הפולשים וזכויותיהם במגרש מעדויות הצדדים נראה דווקא שהמסמכים אליהם מתייחסת המבקשת כן היו מוכרים או היו צריכים להיות מוכרים ונגישים למבקשת החל משנות התשעים. יש לראות בחומרה את טענות המבקשת כי החליטה שלא להשקיע בניהול התיק בהליך הראשון כשבו בזמן גם ערכה ניסיונות למכור, ועוד בטרם סיום ההוכחות בהליך הראשון, את הקרקע ששימשה בטוחה לתשלום הפיצוי במידת הצורך בהליך הראשון. גם אם עומדת למבקשת טענת קיזוז דמי השכירות שגבו הנתבעות מהפולשים הרי שאין בכך כדי לגרוע מהשתק פלוגתה ומעשה בית דין בכל הקשור להכרעה בדבר החבות והאחריות של המבקשת לנזקי השריפה. לעניין טענת הקיזוז - אין לקבל טענה זו גם כן שעה שהוכח כי למרות טענותיה , ידעה המבקשת על השכירות ולא עשתה דבר בעניין החל משנות השישים. בכל הנוגע לטענה בדבר ההשתק ההתקפי יצוין כי אין לטענה זו כל רלוונטיות לנתבעות 1-2 שהיו צד ישיר להליך הראשון ויש לדחות את ניסיון המבקשת לייחס להן טענה זו. 3. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומים ולאחר שמיעת העדים אני קובעת כי דין הבקשה להידחות ואני קובעת כי פסק הדין בהליך הראשון מהווה מעשה בית דין בכל הנוגע לשאלת האחריות לשריפה. כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון שלפיו פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, מהווה סיומה של התדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא "בקרבה משפטית" עם מי מהם. כך, לא ניתן לחזור ולהתדיין בבית המשפט בכל עניין, עובדתי ומשפטי, שנידון והוכרע בפסק הדין וכל עוד לא בוטל פסק הדין, בין אם על ידי ערכאת ערעור או בית המשפט שנתנו. כלל מעשה בית דין מתחלק לשני ענפים שונים - השתק עילה והשתק פלוגתה, כשהאחרון הוא הרלוונטי לענייננו, ומשמעותו היא שבעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין מחדש לגבי שאלה עובדתית ומשפטית שהועמדה במחלוקת בהליך הראשון (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 4-12 (1991)). ארבעה תנאים נקבעו בהלכה להיווצרותו של השתק פלוגתה: האחד - שהפלוגתה העולה בהליכים השונים היא אכן אותה פלוגתה - משפטית ועובדתית, השני - שהתקיימה התדיינות בין הצדדים במסגרת ההתדיינות הראשונה באותה פלוגתה ושלבעל הדין שנגדו מועלת טענת ההשתק "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתה, השלישי - שההתדיינות הסתיימה בהכרעה באותה פלוגתה בקביעת ממצא פוזיטיבי, הרביעי - שההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. (ע"א 1041/97 אבי סררו נגד נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1) 642 (2000), נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 140-141 (1991)). בענייננו כאמור הפלוגתה השנויה במחלוקת היא שאלת האחריות לשריפה, שאין חולק שנידונה והוכרעה בפסק הדין בהליך הראשון. השאלות העומדות במרכז המחלוקת בין הצדדים נוגעות לקיומם של התנאי הראשון והשני, דהיינו יש לבחון האם אכן מדובר בענייננו באותה פלוגתה והאם קיבלו הצדדים את יומם בבית המשפט במסגרת ההליך הראשון. זאת, לנוכח טענת המבקשת כי קיימת אי זהות בין הצדדים השונים בהליכים השונים, כמו גם לנוכח טענת המבקשת בדבר ראיות חדשות שהוסתרו לכאורה בהליך הראשון ושהסתרתן מנעה מהמבקשת לקבל את "יומה" בבית המשפט. לעומת זאת, בכל הנוגע לאחריות המדינה חלוקים הצדדים גם באשר לתנאי השלישי ובשאלה האם הוכרעה שאלת הפטור מאחריות של המדינה לנוכח סע' 8 לחוק הנזיקין האזרחיים ( אחריות המדינה) תשי"ב 1952. להלן אדון בטענות הצדדים אחת לאחת. הצדדים להליך כאמור, פסק דין מהווה מעשה בית דין כלפי מי שהיה צד להליך או מי שעומד ביחסי "קרבה משפטית" עם צד להליך, ואינו מהווה מעשה בית דין כלפי זר להליך. דהיינו, תנאי להיווצרות השתק הוא קיומה של זהות בין בעלי הדין וחליפיהם שלקחו חלק בהליכים השונים. הרעיון העומד בבסיס כלל זה הוא שראוי למנוע מצד להליך שכבר היה לו יומו בבית המשפט לחזור ולהתדיין בנוגע לאותה פלוגתה. מי שהיה בפועל זר להליך, ויש לו קרבה משפטית לצד להליך , נכון למנוע גם ממנו את יומו בבית המשפט משום שבפועל היה לו את יומו באמצעות מי שהיה צד ישיר להליך. הכלל הוא שמי שיש לו "קרבה משפטית" אינו בגדר זר להליך משום יחסי הקרבה שבינו לבין מי שהיה צד להליך. "קרבה משפטית" עשויה להיווצר כתוצאה מקשרים מסחריים, משפחתיים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כלכלי משותף. השאלה העומדת בבסיס ההחלטה בדבר קיומה של קרבה משפטית היא האם קיימים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים החלת ההכרעה בהליך הראשון על בעל הדין בהליך המאוחר ( ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק טפחות ( לא פורסם 05.01.11)). בחינת יחסי "הקרבה המשפטית" תעשה באופן רחב ולא פורמלי. הבחינה תתמקד באינטרס שהיה לאותו "זר" בתוצאות המשפט ובמידת מעורבותו, כך שלמרות שלא צורף ולא ביקש להצטרף להליך, ייראו אותו כמי שיהיה לו יומו בבית המשפט וההכרעה תחול גם לגביו. שאלת התקיימותם של יחסי קרבה משפטית נבחנת בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו הוא. בענייננו, הפניקס היתה כאמור נתבעת בהליך הראשון כמבטחת חברת תשר וחברת א.ש, והיא אף הגישה הודעת צד' ג' כלפי המבקשת. פסק הדין בהליך הראשון הכריע ביחסים שבין הפניקס למבקשת בכל הנוגע לנזקי חברת תשר וחברת א.ש ולא ניתן לקבל את טענת המבקשת שלפיה העובדה כי בהליך הראשון היתה הפניקס צד נתבע כמזיק ואילו כעת היא תובעת מונע מההכרעה מלהוות מעשה בית דין. אין משמעות מהותית לשאלה אם בהליך הראשון היה בעל הדין נתבע ובהליך האמור תובע ולהיפך. המבחן הוא האם היתה לבעל הדין האפשרות וההזדמנות להשמיע טענותיו ולהציג ראיותיו קרי האם ניתן לו "יומו" בבית המשפט ( משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך א' עמ' 665 מהדורה 15 (2007) ). כבר עתה אומר כי בכל הנוגע לטענות המבקשת אני סבורה כי ניתן לה יומה בבית המשפט בהליך הראשון ואדרש לשאלה זו בפירוט בהמשך. יתרה מכך, גם לא ניתן לקבל את טענת המבקשת בדבר היות הצדדים משותפים להליך הקודם. התנאי לקיומו של השתק פלוגתה בין בעלי דין שהיו צדדים משותפים הוא שהם היו גם ביניהם לבין עצמם צדדים יריבים. הדרישה היא שבפועל תיפתח חזית מריבה בין הצדדים בקשר לאותן פלוגתאות בין אם על ידי העלאת טענות יריבות בכתב הטענות בין אם על ידי הודעת צד' ג' )נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 379-387 (1991)). בענייננו כאמור הגישה הפניקס הודעת צד' ג' נגד המבקשת , והפלוגתה ביניהן בנוגע לשאלת האחריות לנזקי חברות חיבה לשריפה אף הוכרעה על ידי בית המשפט בהליך הראשון שקבע כי האחריות לשריפה מתחלקת באופן שווה בין הנתבעות בהליך הראשון ובהן הפניקס לצדדי ג' בהליך הראשון ובהן המבקשת. קרי הפניקס והמבקשת היוו צדדים יריבים בהליך הראשון בשל קיומה של הודעת צד ג'. חזית היריבות שהיתה קיימת ביניהן הוכרעה בפסק דין חלוט וההכרעה שבו מהווה מעשה בית דין בכל הנוגע לאחריות לנזקים שנגרמו לחברות חיבה עקב השריפה. כאמור קיים פסק דין חלוט שלפיו מחויבת המבקשת בשיפוי הפניקס בגין הסכומים ששילמה בהתאם לאמור בפסק הדין בהליך הראשון. בכל הנוגע לתביעת הפניקס בגין נזקים שנגרמו לחברת צבא"ד. איני מקבלת את טענת הנתבעות כי פסק הדין בהליך הראשון אינו מהווה מעשה בית דין בנוגע לחברת צבא"ד. הנתבעות לקחו חלק פעיל בהליך הראשון, הגישו הודעות צד ג' ואף הודעות צד ד' בהליך, זימנו עדים מטעמן וביקשו גילוי מסמכים ככל שמצאו לנכון. הנתבעות אף העלו טענות ישירות נגד החברות חיבה בדבר תחזוקת המבנה, עמידתן בתקני בטיחות והחזקת מטפי מים וכו' וטענותיהן נדחו על ידי בית המשפט בהליך הראשון שלא מצא את חברות חיבה חבות באחריות. ברי כי משהועלו בהליך הראשון טענות נגד איכות תחזוקת המבנה , והוכרעו , ההכרעה מהווה מעשה בית דין. אמנם חברת צבא"ד לא היוותה צד ישיר להליך אולם לנוכח יחסי הקרבה המסחריים שבינה לבין חברות חיבה מתוקף היותן שוכרות, ולנוכח העובדה שנגרם נזק למבנה שבבעלות חברת צב"אד כמו גם לרכוש חברות חיבה שהיה מצוי בתוך המבנה שניזוק, ניתן לראות בהכרעת בית המשפט בהליך הראשון כמהווה מעשה בית דין גם כלפי חברת צבא"ד ולנוכח יחסי הקרבה המשפטית שלה עם התובעות בהליך הראשון - חברות חיבה. בכל הנוגע לחברות חיבה ולמבטחותיהן - התובעות 2-3, אני סבורה כי גם כלפיהן מהווה פסק הדין הראשון מעשה בית דין. כמפורט לעיל פסק הדין הראשון הכריע בשאלת האחריות בנוגע לנזקי חברות חיבה. בפסק הדין נקבע כי המבקשת אחראית באופן שווה עם הנתבעות לנזקי השריפה. קרי פסק הדין הכריע לא רק בדבר חבותה הכספית של המבקשת כלפי הפניקס לנוכח הודעת צד ג' אלא גם קבע כי למבקשת למעשה אחריות כלפי חברות חיבה לנזקי השריפה - התובעות בהליך הראשון - עצמן. די בהכרעה זו של בית המשפט שקבע אחריות ישירה לנזק של צד ג' כלפי התובעות כדי ליצור את השתק הפלוגתה לעניין זה. תורמת לכך גם העובדה כי המבקשת עצמה בסיכומיה כצד ג' מעלה טענות נגד התובעות עצמן (סע' 10-17 נספח "א" לטיעוני התובעות מיום 11.12.2008). כאשר משתתף צד ג' בהליך המקורי ולוקח חלק פעיל בו, ניתן לראותו כקשור במעשה בית דין להכרעה, על אחת כמה וכמה במקרה כבענייננו בו בית המשפט עצמו הכריע כי קיימת אחריות ישירה של צד ג' - המבקשת כלפי התובעות בהליך הראשון. כאמור אין לבצע בחינה פורמאלית לשאלת ה"זר" להליך הראשון ויש לבצע בחינה מהותית בדבר השתתפותו האקטיבית של צד במסגרת הליך, האינטרסים שלו , ההזדמנות שהיתה לו להעלות טענותיו בהליך הראשון ולהתגונן (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 367-379 (1991)). המבקשת לקחה חלק פעיל בהליך הראשון, העלתה טענות לגופו של עניין נגד התובעות עצמן, סירבה לקחת חלק בהסכם הפשרה והשאירה לעצמה את הזכות להעלות טענות בין היתר נגד התובעות עצמן ולמעשה ניתן לקבוע כי היה לה יומה לפני בית המשפט בכל הנוגע לשאלת חבותה. לסיכום, ניתן לקבוע על בסיס האמור כי נוצרה יריבות בהליך הראשון בין חברות חיבה למבקשת וסוגיית האחריות לנזקי השריפה שנגרמו לחברות חיבה הוכרעה ומהווה מעשה בית דין ביחסים שבין החברות חיבה והמבקשת. המבקשת טוענת כי גם אם קיים מעשה בית דין כלפי החברות חיבה אין בכך כדי ליצור מעשה בית דין כלפי התובעות 2-3 , המבטחות. הדבר מתחזק לטענתה גם לנוכח העובדה כי התובעת 3 כלל לא הוזכרה כמבטחת בהליך הראשון. איני מקבלת טענה זו. סע' 62 לחוק חוזה הביטוח מורה כי כאשר עומדת למבוטח בשל אירוע נושא הביטוח, זכות לפיצוי או שיפוי כלפי צד ג', עוברת זכות זו למבטח מרגע ששילם למבוטח את תגמולי הביטוח וכשיעור התגמולים ששילם. עקרון התחלוף מותנה בקיומה של זכות של המבוטח כלפי צד שלישי , ובאם זכות זו אינה קיימת אין תחולה לעקרון זה. ( ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב' עמ' 1085-1088 (2009). השאלה שעולה בענייננו ושטרם הוכרעה באופן חד משמעי היא כיצד משפיעים הליכים, שניהל המבוטח נגד צד ג' - המזיק, על זכות התחלוף של המבטח. בפסיקה ובספרות מועלות דעות שונות כאמור: פרופ' זלצמן בספרה מביעה עמדה שלפיה משהועברה זכותו של מבוטח כלפי צד שלישי אל המבטח, אין המבטח קשור בתוצאות המניעות של פסק הדין שניתן בהתדיינות שבין המבוטח לצד שלישי (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 481 (1991)). מנגד, בת"א (ב"ש) 317/82 מגדלי פרחים לכיש בע"מ נ' ישר תשמ (2) 410 (1982) קבע הש' ריבלין (כתוארו דאז) כי משנקבע בהליך ראשון, שהתנהל בין המבטחת למזיק, שהנזק לא נגרם מהתרשלות המזיק לכאורה, יש בכך כדי להוות מעשה בית דין כלפי הניזוק בתביעה מאוחרת שלו נגד המזיק. אמנם במקרה זה מדובר במצב דברים הפוך מענייננו - כשתביעת המבטח עצמו קודמת בזמן לתביעת המבוטח, אך אני סבורה שההכרעה בשאלת מעשה בית דין, רלוונטית לשני המקרים בין אם תביעת המבטח -מזיק ראשונה בזמן ובין אם תביעת הניזוק- מזיק ראשונה בזמן. השאלה היא אותה שאלה - האם, ביחסי מבטח מבוטח, הכרעה בשאלת האחריות מהווה מעשה בית דין בהליך המאוחר יותר. אני סבורה כי התשובה לכך היא כי יש לראות בהכרעה בהליך הראשון בנוגע לשאלת האחריות לנזק מעשה בית דין . כאמור כלל מעשה בית דין נועד כדי למנוע התדיינויות חוזרות ונשנות באותה פלוגתה כשעם השנים רוככה הדרישה הפורמאלית לזהות הצדדים וניתן לראות הכרעה בהליך כמהווה מעשה בית דין גם כלפי צדדים קרובים משפטית וחליפיהם. בין מבטח למבוטח מתקיימים יחסי קרבה העולים לכדי יחסי קרבה משפטית. יחסים אלה נוצרים הן מכוח חוזה הביטוח הן מכוח חוק חוזה ביטוח המקימים למבטח ולמבוטח אינטרסים זהים השלובים זה בזה, אל מול צד ג'- המזיק, בייחוד בנוגע לשאלת אחריותו לגרם הנזק. הרי לא יעלה על הדעת כי בהליך אחד יקבע כי המזיק אחראי בגרימת נזק כלפי מבוטח ואולם בתביעת המבטח יקבע אחרת לגבי אותה מסכת עובדתית. ניתן לראות במבטח ובמבוטח כגורם אחד בעל אינטרסים משותפים וזהות אחת לעניין שאלת האחריות בדבר גרימת הנזק ואני סבורה כי הן השכל הישר הן שיקולי מדיניות מובילים למסקנה האמורה. ודוק מדובר בהשתק פלוגתה להבדיל מהשתק עילה, שאז ייתכן מצב דברים בו פסק הדין בהליך הראשון חוסם תביעה נוספת - של המבטח או המבוטח בהתאם לעניין, בגין אותה עילה, וכמו גם כל תביעה של הבא בנעליהם (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 479 (1991)). בענייננו כאמור מדובר בהשתק פלוגתה ובשאלה הספציפית בדבר האחריות לשריפה ונזקיה כשכלל הנסיבות העובדתיות והאחריות המשפטית נבחנו במסגרת הדיון הראשון והוכרעו בו. אני סבורה גם שלנוכח הנסיבות שפורטו בכתב התביעה לא ניתן להפריד בין התובעת 2 לתובעת 3. הכרעתי המפורטת לעיל רלוונטית לשתיהן ויש לראות אותן כגוף אחד בעל קרבה משפטית להליך הראשון בשאלת האחריות לשריפה ונזקיה. כפי שניתן ללמוד מחוזה הביטוח של החברות חיבה (עמוד 10 נספח "ג'" לתובענה) קיים הסכם שיתוף בין התובעת 2 לתובעת 3 אשר מהווה גם חלק בלתי נפרד מחוזה הביטוח של חברות חיבה. מנוסחו של חוזה הביטוח נראה כי היחסים שבין התובעת 2 לתובעת 3 מוסדרים כך שהתובעת 2 היא המבטחת "המובילה" ( ירון אליאס חוזה ביטוח כרך א' עמ' 116-117 (2009)), המייצגת את התובעות 2-3 מול המבוטח. המבטחת המובילה - היא התובעת 2, מהווה שלוחה של התובעת 3 ונתונה לה סמכות רחבה לעשות כל הנדרש ליישוב תביעת מבוטח. לנוכח יחסי השיתוף האמורים בין התובעות 2-3 ברי כי כל החלטה והכרעה שחלה לגבי התובעת 2 רלוונטית ותקפה כלפי התובעת 3 ולא ניתן להפריד ביניהן על אחת כמה וכמה כשמדובר בהכרעה בעניין האחריות לנזקי שריפה של המבוטחות על ידן במשותף. השתק התקפי המבקשת טוענת כי התובעות העלו טענת השתק התקפי בעוד שיש לראות בהן צד זר להליך המנוע מלעשות כן. לנוכח קביעתי, שהתובעות מקיימות יחסי קרבה משפטית עם צדדים להליך או לחילופין היוו צד ישיר להליך הראשון, מתייתר הצורך לדון בטענה זו . גילוי ראיות חדשות המבקשת טוענת כי לאחר מתן ההכרעה בהליך הראשון התגלו לה מסמכים חדשים שהוסתרו לכאורה על ידי המדינה והמנהל ושיש בהן כדי לשנות את הכרעתו של בית משפט בהליך הראשון. נקבע זה מכבר כי יש מקרים בהם יהיה בכוחן של עובדות חדשות כדי למנוע חלותו של כלל השתק. זאת, אם בית המשפט שוכנע שהעובדות אכן חדשות במובן זה שבעל הדין הטוען לקיומן לא ידע אודותן ולא היה יכול לגלותן בהשקעה סבירה. אין די בכך שיהיה מדובר בעובדות חדשות, אלא יש צורך כי יהיה בכוחן כדי לשנות הכרעה קודמת מיסודה. (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 625-634 (1991)). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובמסמכים עצמם, ולאחר שמיעת העדויות בעניין אני סבורה כי למבקשת ניתן יומה בבית המשפט בהליך הראשון במובן זה שהיתה יכולה בהשקעה סבירה לגלות ולחשוף את המסמכים שהוצגו לפני בהליך זה ולחקור את העדים שנחקרו, במסגרת ההליך הראשון. גם לגופו של עניין אין במסמכים האמורים כדי להוות משום ראיה חדשה שיש בה כדי להשפיע באופן מהותי על הפלוגתה שהוכרעה וכדי לשנות את ההכרעה מיסודה. למבקשת ניתנה הזדמנות להעלות את כל טיעוניה לפני בית המשפט בהליך הראשון ואין לאפשר לה לבצע "מקצה שיפורים" בהליך הנוכחי. מטענות הצדדים והעדויות עולה באופן ברור וחד משמעי כי המבקשת בחרה מטעמיה היא שלא להשקיע את מירב המאמצים, הכלכליים בעיקר, כדי לעמוד על זכויותיה בנכס, על רישום זכויותיה, על פינוי הפולשים, כפי שגם בחרה לא להשקיע את מירב המאמצים - הכלכליים כאמור, כדי להוכיח את טענותיה במסגרת ההליך הראשון וכדי לערער על ההכרעה בו, עליה היא מלינה כעת. לא ניתן לקבל את טענותיה בדבר העלויות הכלכליות האדירות בגינן בחרה שלא להשקיע ברישום ופינוי המגרש כמו גם בגינן בחרה שלא להשקיע בניהול ההליך הראשון. עצם העלאתן מעלה קושי בקבלת טענותיה בשאלת מעשה בית דין. לא ייתכן כי בעל דין יבחר שלא להשקיע בניהול הליך, מבחינת השקעת משאבים בחיפוש ואיתור מסמכים, זימון וחקירת עדים, ומשלוח הודעת צד ג' והודעות צד ד', ואולם יבקש לעשות כן במסגרת ההליך השני ולמעשה יבקש לקבל הזדמנות שנייה להוכחת טענותיו. כל העדים שזומנו להעיד מטעם המבקשת היו ידועים ומוכרים לה עוד בהליך הראשון ובפרט יש לציין את מר סולימאני שאף נתבע בתחילה כצד' ד' במסגרת ההליך הראשון. המבקשת בחרה במסגרת ההליך הראשון שלא להגיש הודעות צד ד' לפולשים לכאורה, ולא לזמנם לעדות ואף לא עשתה מאמצים כדי לאתר מסמכים שיש בהם כדי להבהיר את מקור זכויות הפולשים על המגרש. כך, בפסק הדין הראשון מציין ביהמ"ש : "....כי מטעם המפדה (המבקשת בענייננו) לא הובאו עדים כלשהם , כך שלא הוכח כי ההודעות שנשלחו אליה על ידי המדינה לא התקבלו אצלה .... בנסיבות העניין לא הובאו על ידי המפדה האזרחי הסבר או עדות שיש בהם כדי ליישב בין מכתבי עו"ד מרגליות , ב"כ המפדה האזרחי, לבין טענת המפדה האזרחי בהליכים דנן כי זכויותיה במגרש לא היו ידועות לה". כמו כן, לאורך כל טענות המבקשת היא חוזרת ומציינת כי משיקולים כלכליים היא בחרה שלא להשקיע את מירב המאמצים כדי לממש את זכותה כבעלים הן מבחינת רישום הן מבחינת החזקה בפועל על המגרש, וכי מאותם שיקולים כלכליים היא בחרה שלא להשקיע את מרב המאמצים להוכיח טענותיה בהליך הראשון. כך מציינת המבקשת מספר לא מבוטל של פעמים כי ..."ספק אם בהליך משפטי היתה מצליחה לפנות את הפולשים ובכל מקרה הליך זה היה יקר מאד ....."( פסקה 10 עמ' 11 לסיכומי המבקשת). ועוד - "עובדת קיומה של החלקה... התגלתה למפדה רק בשנת 1996 ומאותו מועד נעשו מאמצים ... בעניין איתור הנכס , בעניין הרישום ובעניין פינוי הפולשים. דא עקא שמהעובדות הידועות כיום מסתבר כי הליך זה הינו קשה מאד.... ובכל מקרה עלויותיו הכלכליות אדירות ועוברות את שווי החלקה עצמה" ( פסקה עמ' 10 לסיכומי המבקשת). זאת ועוד. מעדותו של עו"ד מלול , ב"כ של המבקשת בהליך הראשון, עולה כי הוא התבקש על ידי מר ניסים שלא לשלוח הודעות צד' ד' בשל עלויותיהן ( שורות 26-29 עמ' 31 פרוטוקול מיום 25.10.09). מר ניסים עצמו מאשר בעדותו כי המבקשת החליטה שלא להשקיע בניהול התיק הראשון ( שורות 23-26 עמ' 8 לפרוטוקול מיום 24.09.09) וכי הוא לא סבר שיש להוציא "הוצאות כבדות לניהול המשפט" ( שורות 27-31 עמ' 13 פרוטוקול מיום 24.09.09). המבקשת מוסיפה וטוענת כי לבעל מקרקעין הזכות שלא לממש את בעלותו בשל גובה העלויות הכלכליות הנדרשות להוצאות והמבחן הוא מבחן האדם הסביר. איני מקבלת טענה זו. משיקולים של מדיניות משפטית, התנהלות תקינה וחוקית של בעלי מקרקעין ושמירה על הסדר הציבורי, לא מתקבל על הדעת כי בעלי מקרקעין יזניחו את חובתם כבעלים משיקולים כלכליים גרידא, יוותרו על זכותם במקרקעין לכאורה , ויתכחשו לאחריותם בגין אותם המקרקעין במידת הצורך. בצידה של כל זכות קיימת חובה. משטוען בעל מקרקעין כי עומדת לו הזכות לוותר על זכותו במקרקעין ולהזניח את המקרקעין בעודו נותר הלכה למעשה הבעלים, עומדת למול זכות לכאורית זו החובה שלו לתת את הדין ולקבל את האחריות בגין אירועים המתרחשים במקרקעין האמורים במקרה הצורך, וכל עוד לא נקבע בהכרעה שיפוטית בעלת תוקף מחייב כי הוא אינו בעל המקרקעין. קיימים אפיקים ונתיבים שבאפשרות של בעלי מקרקעין, חסרי אמצעים, לנקוט כדי לממש בעלותם או לחילופין כדי לוותר על בעלותם באופן חוקי וראוי. בעל מקרקעין שאינו בעל אמצעים לממש בעלותו, יכול לפעול לשם העברת/מכירת זכות הבעלות, ויכול לנקוט בהליכים משפטיים שונים תוך בקשה לפטור מאגרה ועוד. מר ניסים עצמו בעדותו טוען שיש אישור פורמאלי שהמבקשת היא הבעלים של הנכס ומשום כך כבעלת הנכס היא יכולה לנהוג בו מנהג בעלים. ( שורות 3-4 עמ' 11 פרוטוקול מיום 24.09.2009). המבקשת טוענת טענות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו: מחד גיסא, עולה הטענה כי לא מוטלת עליה חובה לממש זכותה במקרקעין ואין היא אחראית לנעשה בהם. מאידך גיסא, היא טוענת כי זכותה למכור את המקרקעין ולנהוג בהם מנהג בעלים. כאמור על בעל מקרקעין מוטלות חובות וזכויות כאחד ולא ייתכן כי לצורך מטרה מסוימת יכיר בעל מקרקעין בבעלותו ולצורך עניין אחר יתכחש לה. מעיון בטענות ושמיעת העדויות עולה חשש כי המסמכים היו בידיעתה ולכל הפחות היו יכולים בהשקעה סבירה להיות בידיעתה של המבקשת עצמה עוד במהלך ההליך הראשון. המבקשת טוענת כי "לאחר סיום ההליך הראשון התגלו למפדה מסמכים שונים שלמעשה הוסתרו על ידי המנהל"...(סעיף 7 לטענות המבקשת מיום 19/11/2008) ואולם המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח טענה זו. היא אינה מפרטת את מועד הגילוי, האופן בו "התגלו" לה המסמכים רק לאחר ההליך הראשון, מדוע נתגלו לה רק במועד זה והאם היה באפשרותה לגלות אודותיהם עוד קודם. ונהפוך הוא מחקירת עו"ד מלול ומר ניסים מתעורר חשש אמיתי כי המסמכים, בחלקם, היו או היו יכולים להיות בידי המבקשת או מי מטעמה, הן בתקופת ניהול ההליך הראשון ואף מוקדם יותר, החל מראשית שנות התשעים. המסמכים שלכאורה לא היו ידועים במסגרת ההליך הראשון, הם בחלקם מסמכים שנשלחו מטעם המבקשת עצמה לגורמים שונים ובחלקם מסמכים שנמצאו בתיק המנהל. בכל הנוגע למסמכים שנשלחו מטעם המבקשת עצמה, תמוהה בעיני טענת ההסתרה ואי ידיעה לגביהם. מסמכים אלה הוצאו תחת ידה של המבקשת על ידי גורמים שונים שהיו נציגיה ובאי כוחה בעבר. המבקשת אינה רשאית לטעון כי לנוכח חילופי איוש והעובדה שלא היו תיקים מסודרים במשרדיה ( סע' 20 עמ' 15 לסיכומי המבקשת) היא לא היתה מודעת לזכויותיה במגרש ולמסמכים הרלוונטיים המעידים על הזכויות השונות עליו ולפטור עצמה מידיעה וגילוי. באשר למסמכים שנמצאו לכאורה בתיקי המנהל , גם טענה זו תמוהה, שכן מר ניסים עצמו העיד כי "מינינו את עו"ד מרגליות שהוא גם שמאי והוא חרש בתיקים האלה". קרי תיקי המנהל היו חשופים ופתוחים בפני המבקשת ומי מטעמה. כך גם בנוגע לחוזה השכירות. מחד גיסא, טוענת המבקשת כי במשך שנים ניהלה חקירות ובדיקות בנוגע לזכותה על הקרקע, אפשרויות הרישום ואפשרויות הפינוי של הפולשים לכאורה, אולם מאידך גיסא מציינת היא בעצמה בתשובתה להודעת צד ג' כי " ..בשיקוליו ניהל הצד השלישי את הגנתו מבחינת היקף השקעתו באיתור עדים וחומר בהסתמך על היקף הסיכון בהליך הראשון , בעוד שבאשר להיקף הסיכון בתיק הנוכחי בודאי היה נוהג אחרת". (סע' 4 לתשובת המבקשת להודעת צד ג'). כך, מעיד עו"ד מלול בעצמו כי הוא כלל לא בדק את תיק המנהל במסגרת ההליך הראשון והסתמך על החקירות שביצע לכאורה עו"ד מרגליות, הוא לא ביקש הליך של גילוי מסמכים ולמעשה לא עשה כל שהיה ביכולתו לשם גילוי כל המסמכים הרלוונטיים (שורות 9-14 עמ' 30 לפרוטוקול מיום 25.10.09) זאת ועוד. מר ניסים טוען בעדותו כי אין לו כל ידיעה בדבר גילוי המסמכים הן בנוגע למועד גילויים ולאופן גילויים, למרות שנראה כי היה מעורב באופן פעיל בניהול ההליך הראשון. לטענתו המסמכים ככל הנראה היו בידי עו"ד שקד אולם הוא עצמו אינו יודע מאיזו תקופה החזיק עו"ד שקד במסמכים ומתי הועברו לידי ב"כ המבקשת (עמ' 17-18 לפרוטוקול מיום 24.09.09) . יצוין שעו"ד שקד עצמו לא זומן על ידי המבקשת לעדות כדי להוכיח את מועד גילוי המסמכים על ידו. גם לאחר קריאת טיעוני הצדדים וגם לאחר שמיעת העדויות לא התבררו לפני באופן חד משמעי מועד ואופן גילוי המסמכים כמו גם עובדת הסתרתם ונראה שלא בכדי. התמונה המצטיירת היא שהמבקשת בחרה כאמור שלא להשקיע את מירב כספה, משאביה ומאמציה כדי להשקיע בניהול ההליך הראשון ואף הצרה את ידי בא כוחה דאז מלעשות כן. לא זאת אף זאת, גם לו הייתי סבורה כי אכן מדובר בעובדות חדשות שלא היתה אפשרות לגלותן במאמץ סביר, אין בתוכן המסמכים כדי לשנות את הכרעת בית המשפט בהליך הראשון מיסודה. המבקשת מעלה טענות שונות שאינן עולות בקנה אחד, אודות ידיעתה ולחילופין אי ידיעתה, את זכויותיה וזכויות אחרים על המגרש. מפסק הדין בהליך הראשון עלה כי המבקשת טענה בהליך הראשון כי למעשה עד לקבלת הודעת צד ג' במסגרת ההליך הראשון כלל לא ידעה על זכויותיה. מאידך גיסא, הוצגו כבר במסגרת ההליך הראשון מסמכים המעידים על ידיעתה החל משנת 1996 ואף קודם. כבר במסגרת ההליך הראשון קבע בית המשפט כי המבקשת נמנעה מלתת הסבר מתקבל על הדעת בדבר הסתירות האמורות. משכך לא ניתן לקבל את הטענה כי לו היתה המבקשת מודעת לעובדת קיום חוזה שכירות על הקרקע כמו גם יתר המסמכים, היה בכך כדי לשנות את מסקנת בית המשפט. שהרי בית המשפט בהליך הראשון נדרש למעשה לשאלה מקדמית יותר אודות ידיעת המבקשת בדבר זכויותיה בקרקע. די בכך כדי לדחות טענות המבקשת לעניין זה. טענת המבקשת כי המסמכים מוכיחים כי "המודיעים שיתפו פעולה עם הפולשים, ונתנו לגיטימציה משפטית לפלישתם, והם אף גבו מהפולשים דמי שכירות על שטח שנמכר קודם לכן למפדה" אינה מעלה ואינה מורידה לעצם העובדה כי המבקשת ידעה על הפולשים לכאורה. כפי שנקבע בפסק דין חלוט בהליך הראשון כי " מהקביעה כי המפדה האזרחי , היתה זכאית, מכוח הסכם המכר, להחזיק במגרש ולהירשם כבעליו, נובעת המסקנה כי מוטלות עליה חובות המיוחסות לבעל מקרקעין.... זאת ועוד, מההסכם עולה כי הצדדים היו מודעים לכך שבשטח שוהים פולשים והאחריות לסילוק פולשים ו/או מסיגי גבול , הוסרה מעל כתפי המדינה ( סעיף 21 להסכם)" ( עמ' 8 לנספח "ה" לכתב התביעה) עינינו הרואות כי המבקשת היתה מודעת לקיומם של הפולשים לכאורה ואין כל רלוונטיות לעניין אחריות בעל מקרקעין לשריפה בגבולות המקרקעין, בין שאלה של ידיעת המדינה בדבר פלישה לעומת שכירות. כל טענה שיש למבקשת נגד המדינה בדבר הסכמי השכירות ודמי השכירות המגיעים לה, שמורה לה הזכות להעלות אולם אין בהן כאמור כדי להשליך על תוצאות ההכרעה בהליך הראשון. זאת, על אחת כמה וכמה כשבמסגרת הסכם המכר מצוין באופן ברור כי המבקשת מודעת לכך שהמגרש שרכשה תפוס בין שמדובר בפולשים /מסיגי גבול או שוכרים (סע' 21 להסכם המכר - נספח א' לתצהירה של הגב' חלי קונטנטנה המיום 23.10.09) . כמו כן המבקשת לא הבהירה כלל מדוע, גם לו היתה יודעת כי הפולשים לכאורה נמצאים במגרש מכוח חוזי שכירות, לא היתה מסוגלת באותה עת לפעול למימוש בעלותה במקרקעין, ומה הרלוונטיות לעניין עצם בעלותה ואחריותה על הקרקע כבעלים. ברי כי גם אם הושכר הנכס לפולשים, המדובר בשכירות בלבד ואין בכך כדי לייתר את חובות המבקשת כבעלת הזכויות במגרש, עובדה עליה לא חולקת בשלב זה המבקשת בדבר ידיעתה אודות זכויותיה בנכס. זאת ועוד, לא רק שלא היה במסמכים כדי לשנות את הכרעת בית המשפט בהליך הראשון אלא יש בהם כדי לחזקה שכן המסמכים והמכתבים השונים מעידים כי למבקשת היתה גם היתה ידיעה אודות זכויותיה במגרש במהלך השנים והיא השקיעה זמן בבירור הזכויות, כפי שגם היתה מודעת לקיומם של פולשים על המגרש. כשכאמור וכמפורט לעיל בחרה המבקשת משיקולים כלכליים שלא לפעול כדי למצות את זכויותיה על הקרקע. מודעת אני לטענות הפולשים לכאורה בדבר זכויותיהם על הקרקע כפי שעלו בעדותיהם השונות, אולם שאלה זו אינה עומדת להכרעה במסגרת תובענה זו ואינה רלוונטית להחלטה דנן בדבר מעשה בית דין לנוכח כל האמור לעיל. כך, משבחרה המבקשת לנהל את ההליך הראשון באופן בו ניהלה, ובדרך המעוררת חשש ממשי באשר לתום ליבה וניקיון כפיה בטענות שהעלתה לפני בית המשפט, אין לה אלא להלין על עצמה ואין לאפשר לה לעשות מקצה שיפורים בשאלה שכאמור הוכרעה לאחר שעמדה לפניה ההזדמנות הראויה להוכיח טענותיה. שאלת מעשה בית דין בנוגע לאחריות המדינה המדינה טוענות כי בית המשפט בהליך הראשון לא הכריע בשאלה בדבר הפטור המלא מאחריות בנזיקין של המדינה בהתאם לסע' 8 לחוק הנזיקין האזרחיים ( אחריות המדינה) תשי"ב 1952. לטענתה, למרות שטענות בעניין זה הועלו לפני בית המשפט בהליך הראשון הוא לא דן ולמעשה לא הכריע בסוגיה זו ועל כן לגביה לא חל מעשה בית דין. איני מקבלת טענה זו. גם אם לא נידונה טענת המדינה באופן מפורש וברור, בית המשפט בהליך הראשון הכריע בשאלת אחריות המדינה. למדינה עמדה האפשרות לערער על פסק הדין ומשלא עשתה כן פסק הדין הראשון הוא פסק דין חלוט ולא עומדת לה בשלב זה האפשרות להעלות טענות שהועלו במסגרת ההליך הראשון והוכרעו. 4. סוף דבר: אני דוחה את בקשת המבקשת וקובעת כי פסק הדין בהליך הראשון יוצר מעשה בית דין בכל הנוגע לשאלת האחריות לנזקי השריפה. המבקשת תישא בהוצאות התובעות בסך של 10,000 ₪. הצדדים יזומנו לק.מ ליום 24.11.11 שעה 10:30 .השתק / דיני מניעות